השיגעון של לואל, הפורנוגרפיה של ברקוב כמה חומרי שירה מרגשים ואיכותיים במיוחד הופכים את "כרמל" לכתב- העת הטוב ביותר לשירה בארץ מנחם בן 10/01/02 בעצם, אין הרבה מתחרים לתואר "כתב­העת הטוב ביותר לשירה בארץ". את מי יש לנו בעצם בזירה נידחת זו, החשובה עם זאת מאין כמוה? "חדרים" פעם בשנתיים, אם בכלל, בעריכתה המעודנת אך הקרה מדי של הלית ישורון; "הליקון" פעם בכמה חודשים, בעריכתו הנבונה אך השתלטנית של אמיר אור; "עיתון 77" בעריכתו המעורבת והלא מהוקצעת של יעקב בסר, "דימוי", כתב­עת בעל אפיון יהודי ורוחני מוגדר של חוה פנחס­כהן. יש גם אלמנך לא רע המופיע בצפון בשם "צפון", מטעם אגודת הסופרים החיפאית. וכן, גם חוברות "מאזניים" הלא רעות והלא מלהיבות בעריכתם המתחלפת של עזריאל קאופמן ואשר רייך, שחדלו בינתיים להופיע עם המשבר באגודת הסופרים. וזהו? יכול להיות שזהו. וקיימים כמובן המוספים הספרותיים שמפרסמים שירה.פעם היו בישראל כתבי­עת לוחמים ולוהטים לענייני שירה. איפה התפרסם מאמרו השגוי והמהדהד של נתן זך "הרהורים על שירת נתן אלתרמן", ואיפה התבלטו שיריה הראשונים של יונה וולך, אם לא בחוברות "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד? איפה התפרסמו שיריו הראשונים של חנוך לוין, ואיפה התפרסם מאמר הגילוי של נתן זך על יעקב שטיינברג, אם לא בעיתון לספרות "יוכני", בעריכת נתן זך ואורי ברנשטיין? ואיפה התפרסמו שיריו הראשונים של סימון נחמיאס (איתן גלס) ומסת האורך התוקפנית של מאיר ויזלטיר על שירת נתן זך, אם לא בחוברת "סימן קריאה"? ואיפה, איפה הימים שבהם הוציא מאיר ויזלטיר עיתונים לשירה כגון "גליונות שירה" ו"גוג", וחזי לסקלי ואלי הירש ערכו את "מקום" ודורי מנור הוציא את "אב"? כן, היו חיים בכתבי­העת התוססים האלה (שלא לדבר על הקודמים להם בתולדות היישוב העברי, מ"טורים" ו"כתובים" עד "משא"). והיה ערך והיתה יוקרה. והיו קוראים, גם אם מעטים ופנימיים. עכשיו אין כלום, פחות או יותר.אחד האפיונים הבולטים והעגומים של כתבי­העת הנדירים לשירה בעשורים האחרונים הוא ההתרחקות מכל פולמוס בענייני שירה. מה שמוצע לקורא (ב"חדרים" וב"הליקון", למשל) הוא רצף שירים ומשוררים, בזה אחר זה, לפעמים לצד מסות כלליות על משוררים, אבל עיסוק ביקורתי בתופעות שירה, בספרי שירה או בשירים הוא כמעט בל­יימצא.חוברת "כרמל" החדשה, מס' 3­,4 איננה יוצאת מכלל זה. גם בה לא נמצא כל התייחסות לתופעות שיריות עכשוויות בישראל היום. גם בה מוצעים לנו בעיקר רצפי שירה דוממים ובלתי­מפור שים, המונחים אילמים בזה אחר זה, בלי שיובהר סוג ההבדלה בין טוב לרע העומדת מאחורי בחירת העורך, המשורר שלמה לאופר (לצידו פועלת מועצת מערכת, הכוללת שלושה: המשוררת אסתר אטינגר, המבקר אלכס זהבי והמתרגם פטר קריקסונוב). ובכל זאת, בעיקר בזכות כמה חומרים חמים, מצליחה חוברת זו לגעת באמת בקורא. החלונות הכאילו צרפתיים מה שבולט בעיקר בחוברת "כרמל" החדשה הן שתי מסות ארוכות, האחת מרגשת והאחרת מבדרת, על שני משוררים: מדובר קודם במסה נפלאה של שחר ברם, על אחד מגדולי השירה האמריקאית במאה ה­,20 רוברט לואל, הכוללת כמה וכמה תרגומים מצוינים משירתו.המסה הזאת נקראת כמו סיפור מדהים ומרעיד, והיא פותחת לקורא הישראלי פתח לשירה שגעונית וחדשנית במיוחד שנכתבה על ידי משורר שנכנס ויצא מבתי חולים לחולי רוח, התאפיין בהתפרצויות מאניות אלימות, התחתן שלוש פעמים והפך את חייו לתוכן הישיר והעיקרי של שירתו האוטוביוגרפית. לואל עוסק בשיריו, בין השאר, במרד הנעורים האלים שלו, כשהיכה את אביו, ושבר רובה­ציד, לא פחות, על ראשו:היה מרד, אבא, כשנטרקו החלונות­הכאילו­צרפתייםואתה הושלכת לאחור, מוטחאל החפצים שירשת, וילאות, שעון בתיבת זכוכית,השידה רועדת עד בהונות. קיללתאת ידי שהטילה את ביתך על ראשךושברה את רובה הציד העתיק על קודקודךבין השאר, מצטט שחר ברם במסתו את מכתב ההתנצלות של לואל לת.ס אליוט. מתברר שהמשורר השגעוני היה נתון למצב מאני, ואז חזר וטלפן לבכיר משוררי המאה ה­20 במתך שיחות בלתי­נג מר. וכך כותב לואל לאליוט:"ברצוני להתנצל על מגיפת שיחות הטלפון שהיפלתי עליך בנובמבר ובדצמבר שעברו. כאשר 'ההתלהבות' תופסת אותי, היא מלווה בפגיעה חולנית בחברים שלי. לאחר שהיא עוברת, אני נרתע ומתכווץ". מי שהכיר את אבידן בהתקפים המאניים שלו, יודע בדיוק על מה מדובר.כשהאזכורים האוטוביוגרפיים האלה נטועים בתוך שירה משוכללת במיוחד, אנחנו מוצאים את עצמנו מרותקים במיוחד לדימויים החד­פעמיים של לואל (כי זה הרי מה שמציין שירה טובה, שהדימויים, שהלשון, הם תמיד ייחודיים וחדשים לגמרי). הנה הוא כותב, למשל, בשיר לאשתו השלישית:כשהשתבשה עלי דעתי, באת אל גופיהתפוס בעניבת החנק של שורות טובעות,ההתרפסות האטומה של רצוני...ישבתי והקשבתי ליותר מדימילים מפי המוזה המשתפת פעולה,ואולי רקמתי עלילות מחיי בחופש רב מדי,לא נמנע מפגיעות באחרים,לא נמנע מפגיעה בעצמי ­לבקש חמלה... ספר זה, חציו בדיה,רשת צלופחים עשויה ביד אדם למלחמה בצלופחים ­עיני ראו את שידי עשתה.אי אפשר לקרוא את המסה הזאת בלי להתרגש. מפליאה להזדיין בעמידה גילוי מרתק אחר מבחינת הקורא הישראלי הוא רצף השירים הפורנוגרפיים המשעשעים של איוואן ברקוב, משורר רוסי בן המאה ה­,18 בתרגומו ובהקדמתו של עמנואל גלמן. ברקוב, מתברר, כותב ממש בסגנון השירה הפורנוגרפית המבדרת של חנוך לוין, כפי שהכרנו אותה, למשל, מן "הילדה חיותה רואה ממותה" של חנוך לוין ורותו מודן. זוכרים? תמיד טוב להיזכר בלוין. אז הנה למשל השיר על האלמנה הטרייה והחרמנית: "עת לבכות עת להינחם/אמא מרחה את התחת בקרם/שיהיה חלק כמו חתול סיאמי/אם ג'ף יבוא לנחם ממיאמי" או "שמעו סיפור נימוסי:/פדרו עשה שיא/ עם ז'ורז'ט על שטיח פרסי/וז'ורז'ט אמרה 'מרסי'".איוואן ברקוב, 200 שנה קודם לכן, כתב שירה דומה, ועמנואל גלמן היטיב לתרגם את 16 שירי הרחוב הגסים האלה לעברית מדוברת. הנה, למשל, שיר של ברקוב, העוסק באותה אישיות עצמה, "האלמנה החרמנית". כך גם נקרא השיר המחורמן הזה של ברקוב:האלמנה החרמנית הצטערה:"למה הטבע את המבושים ברא? ­בשביל שהתשוקה תבוא על סיפוקה,שנמלא את קיומנו במתיקה!ואם נתן לכל אחד את האיבר המהולל,מדוע התקמצן כל­כך? כמה חבלשלא השביח את גופנו המאו ס:בכל כף­יד של האשה לא שם עוד כוס,ולא הצמיח לגברים זרגים כאצבעות...הו, איזה כיף­חיים היה יכול להיות!היו אז מזדיינים בלי סוף כל גבר ואשה ­ללא בושה!"או שיר אחר, הקרוי "הקדשה לאנט":העבודה מקנה לנו כבוד ושבח בכל עת,און הגיבור עולה הודות לעבודה,בעבודה זוכה לחיבתנו גם אנטשמפליאה להזדיין בעמידה.עוד עניין הנקרא בלהיטות בחוברת זו הם רצף התרגומים החדשים לשירי היינה. שניים מתרגמים כאן את היינה: שמעון זנדבנק, אולי בכיר מתרגמי השירה בארץ, ועמוס גורן, והנה, באופן מפתיע, תרגומיו של עמוס גורן הבלתי­מוכר מצלצלים ומבדחים לא­פחות מתרגומיו של זנדבנק. ועוד יש לנו כאן תרגומים מעניינים משירי נלי זק"ש, שותפתו היהודיה של עגנון לפרס נובל.המשוררים הישראלים בחוברת זו שייכים ברובם לאגף המלוטש והמעודן של השירה הישראלית, מנורית זרחי עד שמעון אדף, מרמי סערי עד יוחאי אופנהיימר, ומדבורה אמיר עד חוה פנחס­כהן, כולם משוררים שאפשר לסמוך על מילתם, אם כי כאן הם מיוצגים בדרך כלל בשירים סולידיים, לא ממש פורצים. בניגוד למשוררים הזרים, המנסים ממש להיחרך בחיים. שם חד ש ומשורר מהוקצע ומואר (הזכור לנו עוד מחוברות הליקון) הוא ליאור שטרנברג. ועוד לא מנינו את כל ענייניו של כתב­העת הנאה הזה. נאה בדורותיו, צריך לומר.("כרמל", כתב­עת לשירה בעריכת שלמה לאופר, מלווה בעבודות אמנות של דודו גרשטיין, 183 עמ') ארבע הערות עיתונות * לורד מאירברשימה שפרסם מאיר ויזלטיר במוסף "ספרים" של "הארץ" על שורה של תרגומים עבריים לסונטות שקספיר, הוא טען בהערת ביניים אחת, כי "האנגלית נעשתה בהדרגה לשון הקריאה (ועוד מעט גם הכתיבה) העיקרית של האינטליגנציה הישראלית". ככה?! האנגלית היא כבר עכשיו לשון הקריאה העיקרית של האינטליגנציה הישראלית?! ועוד מעט היא תיהפך גם ללשון הכתיבה העיקרית?! איזה שטויות.על איזו אינטליגנציה בדיוק מדבר ויזלטיר? על שכבה דקה של אנשי אוניברסיטה ישראלים המתכתבים עם עמיתיהם בחו"ל בכתבי­עת מדעיים או פסבדו­מדעיים למיניהם? על קצת להקות רוק שוליות המנסות לפרוץ לעולם הגדול וכותבות באנגלית? על אחוז מסוים, לא גדול, מגולשי האינטרנט? על כמה חובבי מדע בדיוני, המעדיפים לקרוא במקור? זו האינטליגנציה הישראלית העיקרית? אז מה זה כל השטויות האלה. הרוב ממשיך לקרוא עברית, כשפת הקריאה העיקרית שלו. הרוב לא חולם לעבור לכתוב באנגלית.אם ויזלטיר מחפש לעצמו תירוץ לשאלה לאן נעלמו קוראי השירה שלו (כי שני ספריו האחרונים והלא מזהירים לא ממש עוררו הד בלב הקוראים והמבקרים, בניגוד לספריו הראשונים המצוינים), אז הם ממש לא נעלמו לתוך האנגלית אלא לטובת אפשרויות רוחניות לוהטות יותר.* ב"הארץ" אוכלים פירות?כל כך אופייני לעיתון "הארץ" הבורגני, העירוני, נטול נפש המרחבים, מעוקר החושניות והחום, להתנכל לחקלאי ישראל ולתמוך בייקור ניכר של המים לחקלאות, באופן שיבטל ענפים חקלאיים שלמים (כלומר, פירות וירקות שונים, חמדת חיינו). מה אכפת ל"הארץ" שנייבא פירות וירקות, כשמחיר המים לא יאפשר לחקלאים שלנו לגדל בעצמם את הפירות הנפלאים של הארץ הזאת? ב"הארץ" בכלל אוכלים פירות, או מסתפקים בנס קפה, שניצל ושטרודל?לכן תומך נחמיה שטרסלר, במאמר ראשי ב"הארץ", בביטול הסובסידיה למים לחקלאים, ובהשוואת מחיר המים במושבים ובקיבוצים למחיר המים לצרכנים עירוניים, בהסכמתו הרעה של שר החקלאות שלום שמחון. וממש לא ברור למה צריכים החקלאים דווקא לשאת במחיר המים המיוקרים. אם כבר, אז יש להשית את הקיצוץ במים (כלומר, הקיצוץ בכסף עבור החקלאים) על אוכלוסיית ישראל כולה. זה כמו שיחליטו פתאום שכל עיתון, על עיתונאיו, חייב לשלם עבור רשיון העיתונות הציבורי שלו. מה, הטלוויזיה תשלם על זיכיון ציבורי והעיתון לא? למה מה קרה?רק אז, כששטרסלר יידרש לשלם מכיסו, בשם גחמה ממשלתית חדשה כזו או אחרת, הוא יבין אולי מה רוצים לעשות לחקלאים בשם "השוויון במחיר לכולם". אני אישית אשמח מאוד להשתתף עם כל עם ישראל בסבסוד המים לחקלאים, כדי להמשיך לאכול מפירות הארץ. מה איתכם?* המלאך מיכאלאינני יודע אם ב. מיכאל, פולמוסן "ידיעות אחרונות", הוא עדיין חובש כיפה ושומר מצוות לכאורה, כפי שהיה בצעירותו. מה שברור הוא שסוג השמאלנות השונאת שלו, המרירה, התוקפנית, המוטה לחלוטין לצד האש"פיסטי של הסכסוך, כמו נועדה לתת לו מראית ליבוביצ'ית. גם דתי, גם שונא ישראל ליברלי כשר למהדרין. מילא, כששנאת ישראל היא חלק מן הליברליות, הכל בסדר, וב. מיכאל חי בשלום עם עצמו. אבל מה קורה כששנאת ישראל שלו עומדת בניגוד לליברליות? כלומר, כשב. מיכאל צריך לבחור בין ליברליות מוטת­אש"ף לבין דוסיות אנטי­ישראלית. או אז, באופן לא מפתיע, בוחר ב. מיכאל בעמדה האנטי­ליברלית, ובלבד שייפגעו האינטרסים של ישראל.וכך, גוער ב. מיכאל, בטורו מן השבועשעבר, בלשכה לסטטיסטיקה על נתוניה הדמוגרפיים האחרונים.מתברר כי הלשכה הממשלתית הזאת נוהגת מנהג נאור, חדש ני, ציוני וחכם בחלוקות הדמוגרפיות שלה, כשהיא מונה בין אזרחי ישראל היהודיים (5.3 מיליון, 81 אחוז מכלל האזרחים) גם את העולים החדשים, אזרחי ישראל שאינם מוכרים אמנם כיהודים על ידי הרבנות, אבל מכל בחינה אחרת הם ישראלים כמונו: הם משרתים בצה"ל, הם רואים את עצמם כחלק מן הישראליות העברית, והם תמיד חלק ממשפחות יהודיות (אשר על כן הוגדרו כזכאי חוק השבות) ואין להם כל נטייה להגדיר את עצמם כבני לאום אחר. אשר על כן, נכון לכלול אותם בין היהודים, למרות שהרבנות החשוכה ומשרד הפנים האיום מנסים להפריד בינם ובינינו. בכלל, ההיהפכות לישראלי היא היא הגיור האמיתי, ובכלל, לא צריך שום רבנות ושום הליך "גיור" מאוס, כדי להפוך לחלק מאיתנו. מי שהגיע לארץ כישראלי, מי שהתחתן עם ישראלי, מי שקיבל אזרחות כישראלי, הוא ישראלי, וברגע שיבוטל סעיף הלאום המפלה והמבזה בתעודת הזהות, וייכונו חוקי נישואים וגירושים אזרחיים, שוב לא תהיה עוד כל משמעות להבדלה המפלה הזאת בין ישראלי עברי לישראלי עברי.לכן ראויה הלשכה לסטטיסטיקה לשבח על דרך המיון שלה. אלא מה? לחכות למוצא פיהם הגזעני והפרימיטיבי של הרבנים? להחליט שמי שנולד ל אם יהודיה הוא יהודי ומי שנולד לאב יהודי הוא "גוי"? מה זה כל השטויות האפלות האלה? אבל בעיני ב. מיכאל זה כמובן לא מוצא חן. הוא מעדיף במקרה זה את ההבדלות הרבניות בין "יהודי" ל"גוי", כדי שנהיה כאן כמה שפחות מבחינה סטטיסטית, ולכן הוא נוזף בלשכה לסטטיסטיקה על שסיפחה לרוב היהודי בישראל 300 אלף גויים רחמנא ליצלן. כך הוא יכול לחזק את טענתו שעל פיה אנחנו עומדים לאבד את הרוב הדמוגרפי שלנו בארץ ישראל לטובת הערבים (אם לא ניסוג מהר מהר מכל "השטחים הכבושים", כאילו לא נפטרה ישראל מזמן מרוב האוכלוסיה הפלסטינית לטובת הרשות הפלסטינית).מפתיע בכל זאת כמה מהר יכולה לנשור מפניו הדוסיות של מיכאל המסכה הליברלית ועד כמה, כשהברירה היא בין ליברליות לבין שנאת ישראל, הוא יעדיף תמיד את שנאת ישראל.* שאלה לגל אוחובסקיגל אוחובסקי, אדם נחמד בעיני ועיתונאי קריא ואינטליגנטי בסך הכל ­ אף שטעמו במוזיקה מעט משוחד ומוגבל בעיני (ר' למשל הפרגון המופרז שלו לקורין אלאל ולעברי לידר, ולעומת זאת, העוינות המחלחלת שלו לאריאל זילבר, מסיבות ידועות) ­ מתנפל עלי בהערה אגבית ב"תרבות מעריב" מן השבוע שעבר. זאת ב מסגרת רשימה על ברי סחרוף. פתאום, באמצע הרשימה, הוא נזכר ב"תומר והשרוטים" (המלווה במוזיקה של סחרוף), ובאסוציאציה מיידית עובר אלי, ומעיר את ההערה החביבה הבאה: "הגיע הזמן באמת שמישהו יסתום למנחם בן את הג'ורה". יפה.אז בעניין סתימת הג'ורה, יש לי שאלה קטנה לגל: בשעתו הירבה אוחובסקי לארח אותי בתוכנית התרבות הזכורה לטוב שלו "המעגל הקטן". השתתפתי בתוכנית זו כ­15 פעמים, ותקפתי בה לא מעט ישויות. למה לא ניצל אוחובסקי אז את ההזדמנות לסתום לי את הג'ורה, אלא להפך: חזר והזמין אותי שוב ושוב?אני מבין שגל אוחובסקי מדבר מתוך רגישותו ההומוסקסואלית הידועה (בשעתו כבר התעמתנו קשות ועליזות בעניין זה ב"עיתון תל­אביב"), אבל מי שלא סתם לי את הג'ורה כשיכול היה לכאורה לעשות זאת, לפחות במעגל הקטן שלו, למה שיצפה מאחרים לעשות זאת? שאלה טובה, לא?