 | | | נקמת האפרוח - המשך | |
|  | | רון מיברג על "חומר טוב" ספרו החדש של יהונתן גפן | |
| | | | |  | לרגל הראיון עם גפן נעלתי את המגפיים החדשים שקניתי בקיץ בניו יורק ומאז לא אפשרו לי תנאי האקלים לנעול אותם. מגפי Frye גבוהים, המכילים את השוקיים ומטפסים אל הברכיים; לא כמו מגפי הפארש עקומי העקב, קאובויס עלק, עם רוכסן, הנקטמים מעט מעל הקרסול והמקובלים אצל ערסים. את המגפיים רכשתי ברגע של רפיסות מוחית וכניעה להתניה תרבותית. כשהייתי צעיר, משנות השבעים ואילך ועד שלא יכולתי יותר; ואחרי שכל מי שהיה צריך שמע את עקבי נוקשים בכבדות בכל המקומות הנחשבים; נסוגותי למוקסינים. בעיקר משום שרגלי הפכו במהלך השנים לממצא אורתופדי נדיר שלא מעט מנתחים רואים בהן מטרד הראוי לסילוק. במשוואה שבין הצורך המטומטם שלי לעשות רושם ולהצדיק את המוניטין שלי כבוקר אמריקאי גלמוד שרוכב במישורים הלא נכונים ובין כאבי התופת שהליכה במשך יום שלם על עקבים גבוהים הסבו לי, ניצח הכאב. באותו רגע של איוולת אורתופדית שפקד אותי בניו יורק, חשבתי שהמגפיים במינון נכון יכולים להעניק לי מעט מהקילומטראז' שנחוץ לי בדרכי החד סיטרית אל אי הרלוונטיות. יחסית למי שעוצב בשנות השבעים, שהיו בעיקר יותר בעניין סגנון מאשר תוכן (הת וכן מוצה בשנות השישים שהשלטונות לא הניחו להן להיכנס לארץ), גפן לא סוחב איתו שטיקים של תפישות עיצוביות ואינו מתלבש או נראה כעבד של מותגים. התספורת שלו למשל, היום כמו בצילום המופיע בדש הפנימי של עטיפת ספרו, מעידה שהוא מהגברים הללו שיש להם ימים רבים של שיער רע; מה שנקרא באנגלית Bad hair day. תמיד חשבתי שגפן הוא גבר נאה, למרות הקיבעון לא מחויב המציאות שיש לו עם גובהו. מכיוון שבוגרי שנות השבעים יצאו מהן עם מלתחה ולא עם משקעים תרבותיים מרעישים, גפן הוא היוצא מן הכלל בין בני תקופתו וחבורתו. שלום חנוך הוא גבר מעוצב על פי דרכו; אריק איינשטיין עשה קריירה מאפודות; אורי זוהר מוגן בחליפת האחים בלוז של ש"ס; הנשים שהסתובבו באזור מיופיה המסמא של יהודית סולה, דרך השיק של ג'וזי כץ ועד האטרקטיביות של נורית, אשתו לשעבר של גפן ניצלו את הזמן המסטול שעבר עליהן בענן ריחני משך עשור שלם, כדי לגבש גרדרובה. גפן, ואין הדברים באים כדי להוציא חלילה את דיבתו, נותר אי שם באמצע הדרך בין נהלל לקרנבי סטריט. שזה נורא מתוק ויקר בעיני. הוא לא מזן הגברים שקמים בבוקר ומשקיעים מחשבה בכיצד להיראות כמי ש לא השקיעו מחשבה באיך שהם נראים. גם לראיון הוא הגיע במחלצותיו הפשוטות.שנות השבעים, ביקוריו התכופים בניו יורק, כמו גם הזמנים שהוא מתגורר בה, לא הוציאו את האיכר מהעירוני המתוחכם. הוא לא ירים את שרוול חולצת הראלף לורן שלו כדי להציץ בברייטלינג; לא לובש חולצות סריג של ארמאני; אין לו פאלם פיילוט; והוא לא הניח לידו טלפון נייד עכשווי, כזה המצלצל את נעימת "הים המכושף" בצליל פעמוני כנסייה. מצד שני, גפן הוא מהיוצרים שיש להם סוכן ומנהל אישי. כשהוא לא רוצה לדבר איתכם, או מתנה את הסכמתו להופיע בתוכנית טלוויזיה בסיכום כלכלי מוגדר, אין לו בעיה להפנות את בני שיחו לבועז הסוכן. כאשר ביקשתי ממנו בשנה שעברה להשתתף בתוכנית טלוויזיה שעשיתי על בוב דילן, הסכים גפן להשתתף ללא היסוס. מכיוון שגם דני ליטני התייצב באולפן, הנחתי בחדר ההמתנה בקבוק חתום של ג'ק דניאלס. קיוויתי שהם ייבשו אותו לפני הראיון.את המגפיים נעלתי כדי שיכאב לי. כאב הוא כמעט עניין מחויב מציאות בעבורי כאשר מדברים על שנות השבעים. מצד אחד, הן היו השנים המעצבות והחשובות בחיי מבחינת המטען התרבותי שאני נושא; מצד שני, הן כפו עלי לא מע ט החלטות אישיות קשות, בעיקר בתחום שבין טוב לרע, מותר לאסור ומוסרי למושחת. איפה שגפן כמעט אינו מזכיר בספרו, שנכתב בחמת זעם רטרואקטיבית נגד השחתת הזמן בחברת חבורת "שבלול", "לול", "המציצים", המצילים ושאר בעלי חיים שגלגלו בעבור גפן את הג'וינטים הראשונים שלו (מספרו עולה שג'וינטים דקים לא היו שם אלא מה שהוא מכנה "תותחים", שבחבורות אחרות כונו "פגזים") וגרמו לעשור שלם לעלות בעשן כמו בסרט רע של צ'יץ' וצ'ונג. זאת איננה תהייה קלת משקל, מדוע עוסק גפן בעיקר בהשפעותיה הרעות של החבורה שהוא הסכים להיות לוויין שלה וסר למרותו של הגורו אורי זוהר, וגם הסכים להציץ, כמו כולם, מבעד לחורים בצריף, כיצד משתגלים חבריו במרץ הורמונלי הנגזר מגילם ומהרף הגבוה של חרמנותם, ואינו מחטט במזוודה שסחב מאז כדי להצהיר בביקורת המכס שהוא עורך עתה, על אייטמים תרבותיים שעיצבו את האפרוח רך הפלומה שהגיע לתלאביב היישר מקצונה בצנחנים. גם לי יש ביקורת קשה על שנות השבעים; גם אני הייתי חבר בחבורה (אצלנו קראו לזה גרעין נח"ל); גם אני מאסתי, מוקדם מאוד יחסית ובזמן אמת, בכל אותם אטריבוטים התנהגותיים וחברתיים שגפן מלין על יהם ב"חומר טוב". איפה שגפן העדיף להישאר כמעט 15 שנה במעגל ההשפעה המזיקה של זוהר ולהיות עד לתעלוליו הנכלוליים של שיסל, הגרופי האולטימטיבי ומי שממוקם נמוך מאוד בשרשרת המזון שמצייר גפן, אני העדפתי לקחת אשה ולברוח. גם גפן לקח אשה, אבל לא ברח. הזוגיות הפומבית הזאת; אחרי שכולם "היו" עם כולם וכולן שכבו עם כולם; כרסמה בגבריות שלו ודרדרה אותו להתקפי קנאה וכעס. אבל האמת היא שהם היו "שבלול" ו"לול" אנחנו היינו צופיהם ומעריציהם הצעירים. למעריצים תמיד קל יותר לשמור מרחק ראוי ממה שעלול לצרוב אותם. אם התקליט החדש של איינשטיין לא מדבר אליהם הם תמיד יכולים להאזין לדילן או לקט סטיבנס. לגפן, שקודם התחבא בבית השבלול ואחר כך נכלא בלול, היה הרבה יותר קשה לכרסם את דרכו החוצה. עכשיו, אחרי שחלף די זמן והחוויות התקבעו בתודעתו כדוחות במיוחד, הוא בחר לכתוב עליהן ספר. אינני חושב שגפן מיתמם כאשר הוא אומר שהוא אינו יודע איזה תגובה יחלץ הספר המייסר, הבוטה ובין העיניים שכתב על חבריו לשעבר, ממי שניקרו איתו דורה ותולעים בלול. אני חושד בו שיתאכזב מרה אם הספר הזה יחלוף סיכוי קטן ביותר ללא תגובות רעשני ות, אלימות ומתוקשרות היטב של נפגעיו הרבים. הסיכוי שנפגעי גפן, כמנחם בן, שיסל, אורי זוהר ואחרים, יעברו על מתקפת החורף הזאת ללא תגובה הולמת, קטן ביותר. הכל תלוי במציאות הישראלית של השבועות הבאים. אם יהיו דברים מרעישים והרי גורל על סדר היום הלאומי, יכול להיות שהמציאות תגזור שתיקה על הנוקמים. בימים כתיקונם, לו אני גפן, הייתי חובש קפל"ד, שכפ"ץ ומשתדל לא ללכת בסמטאות אפלות ולהתרחק מעיתונים ומהטלוויזיה. הדבר הקל ביותר לנסח כתגובה לאני מאשים (מעשן) של גפן נגד חבריו לשעבר, תהיה אמירה שבתור מזדנב של החבורה שאותה הוא מנתח באזמל כה חד, הוא אפילו לא היה שותף בעל משקל סגולי ראוי לטווח את הקדושים התרבותיים שאותם בחר לפרק, כמו מנוע מקולקל. אני מתרשם שגפן קרוע בין רצונו שהספר יקים את הסקנדל המצופה, מקדם מכירות מובהק, ובין חשש מסוים מהתגובה הנזעמת שיבשלו לו, המקומונים למשל, שכבר עכשיו מנסים לשים ידיים על עותק של הספר, כדי למפות את הנפגעים, אני משער, ולהכריח אותם להשיב לגפן באש חיה. בתחילת פברואר הוא כבר לא יהיה כאן, מה שמוריד את רמת הדיון בהיעדרו. הוא נוסע לבוסטון ללמד באוניברסיטת האר וורד קורס בספרות וידויית, לא פחות, ולהיות קרוב לבתו נטאשה. הנסיעה הזאת לא היתה יכולה לבוא בתזמון נוח יותר מבחינתו. הביצה הישראלית תמיד נראית פאתטית מהמרחק הבטוח של היכל שן אקדמי, ועוד בבוסטון הנהדרת. גפן לא יהיה זמין להמשך הדיון בפצצת הסירחון שהותיר מאחוריו. "אולי הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות למען הילדים שלך זה לנסות לחלץ אותם מהעבר שלך" * * * מה אתה חושב על יהונתן של אותן שנים? יהונתן שיוצא ממרחק הזמן והתבונה הנרכשת עם מסמך נוקב וכתב אשמה גם נגד עצמו; גם אתה ישבת על הפופים וחיכית שהג'וינט יגיע אליך."אני לא מבין מי זה הבחור עם השערות הארוכות; אני שונא את הבגדים; את הלוק; את משפטי המפתח בסגנון הביטלס ודילן; זה לא הייתי אני; אני עיתונאי כמוך וגם אני בודק את הגבול בין אמיץ למציץ; התחושה שלי היא שסגרו אותי בצריף מלא חורי הצצה ושכל הזמן הציצו לנו והצצנו לאחרים. מי זה אביגדור, האיש הרע הזה? כל האנשים מסביב היו בעיקר וולגרים ואלימים, ואני לקחתי בזה חלק. אני לא יכול להגיד שלא הייתי שם. "אם אתה דורש ממני להיות כן איתך, למרות שזה לא נעים, אני מאוד דוחה את עצמי. לא אוהב את עצמי. היו מקומות שכן אהבתי את עצמי בהם. אהבתי את עצמי ב'יש גבול'; אהבתי את עצמי כמסרב פקודה בלבנון; אבל לא אהבתי את עצמי כאשר ישבתי בצלם של אורי ואריק, חשבתי שאני אחד מהחבר'ה וחיכיתי שהפרות יחזרו מהמרעה. אם היו מקרינים אותי על מסך עכשיו הייתי מקיא". למה היה דחוף לך לכתוב משפט כמו "כשהגעתי לתלאביב עדיין לא היה לי ניסיון עם אשה"?"לא היה לי שום ניסיון עם אשה". עד גיל 21. "הייתי מאוד ביישן וחייתי עם אמא מטורפת שאחד הטירופים שלה היה שהיא שוב ושוב אמרה לי שאני לא צריך קשר עם אשה; שאני צריך לחשוב הרבה לפני שאני בכלל מדבר עם מישהי; היא אמרה לי: 'הנשים זונות, תעזוב אותן'. חוץ מזה, אתה לא פוגש הרבה בחורות בגדוד 202, חוץ מסמלת סעד עם שפם מסולסל שכולם מאוננים עליה. הנשים בנהלל היו הולכות עם הנערים הגדולים יותר. היו לי הרבה אהבות. אני קורא לזה אוננות גרפומנית. כתבתי שירים וסיפורי אהבה. מכתבים בני 14 עמודים לבחורות, שמעולם כמובן לא שלחתי". מה שלא ידעתי עליך למרות התנסות אישית מסוימת איתך שאתה גם רשע."למה?". יש בך קצת רשע. "אני לא חושב". בספר חוטפים ממך גם סטטיסטים סנוקרות אגביות; בןאמוץ לא בספר הזה, אבל אתה קורא לו אגואיסט; הרב פופיק ארנון, שנמצא בשוליים, חוטף ממך כהוגן; אסי דיין; דורי בןזאב; מנחם בן; מנחם פרי; שאמשיך? "מסתובב אדם כמנחם בן, שעובד בעיתון שלך, ומרשה לעצמו להיות כל כך רע, הורס קריירות של אנשים שכותבים ושרים כי הוא הומופוב, וכי הוא פונדמנטליסט והוא טיפש. אדם טיפש. ויש לו מדור ספרותי. יש משפט של דילן, אני אומר אותו בעברית: 'אני זוכר כל אחד מכם ששם אותי בפינה'. שלא יחשבו שאני לא זוכר. "כתבתי את 'אשה יקרה' ודברי הפתיחה של בן על הספר הם 'האינפנטיל והאנטיפת יהונתן גפן' לא הסופר והמשורר 'כתב ספר זול. אני לא קראתי אותו עדיין'. כך הוא כתב. אשתי והילדה קראו את זה ולא רצו לתת לי את העיתון. "בעניין פופיק; הגעתי עם אילנה דיין לשידור סוכות חגיגי של גלי צה"ל ופופיק היה שם. לא האמנתי; האדם הזה כל כך העליב והתנשא עלינו, שהיה נורא. אבל אני לא רשע. אני בן אדם טוב". אני לא אומר שאתה רשע במובן של אימפריית רשע; אני אומר שיש רשעות בכתיבה שלך."אני לא נחמד. לקח לי שנ ים, אבל היום אני עומד על זכותי לחפש את האושר ולהיות לא נחמד. זאת זכות לגיטימית של כותב לא להיות נחמד". אתה עוסק במטרייה פורנוגרפית ובחרת בגישה עדינה ומאופקת; אין קטעים עסיסיים; אתה כותב "היינו" במקום שכבנו, הזדיינו או השתגלנו; אתה מביא אותנו לחור ההצצה בצריף, אבל חוץ מאשר במקרה אחד, אנחנו לא רואים מה קורה מבעד לחור; עובדה שאני אישית כמובן מצר עליה; קיבלת החלטה עקרונית: לא להיות זול, לא להיות נמוך, לא לנבל את הפה."הבעיה של הדור של אמי שהיו להם מילים שאסור היה להם לומר. הם לא אמרו מתאבדת; הם לא אמרו סרטן; הם לא אמרו קונדום; הם לא אמרו הפלה. היינו מאוד לא כנים. לא אמרנו 'הזדיינו', אמרנו 'היינו'. המעשה היה וולגרי אבל הדיבור היה מאוד מחושב". מה זה להציץ, זה מעשה לגיטימי? "לא. זה הדבר הכי נורא בעולם. יש שני דברים נוראים: אחד זה לבגוד באשה שאתה אוהב והשני זה להציץ...". מה מדבר מגרונך? שנות טיפול ארוכות או תובנה פרטית רטרואקטיבית? "אני לא חושב שבגדתי. תמיד אמרתי לאשתי 'תשמעי, אני כנראה הולך למישהי'...". אני יוצא רגע לבגוד בך, תכף אשוב? "היא לא הי תה האחרונה שידעה. זו שאלה יפה, מה ששאלת אותי על השפה והתיאורים; זה אפילו לא היה מיני. זה היה ריטואל חברתי. החשיש והמין היו ריטואלים חשובים". יש קצת הגזמה והפרזה בתיאור המיניות שלכאורה רצה שם; אתה הרי יודע שחלק מהחומרים שצרכתם לא נחשבים מעודדי ליבידו ומיניות."אמרנו שהמין והקשר בין גבר לאשה לא כל כך חשובים. אם אני אהיה עם Y ואת תהיי עם X, זה לא אומר כלום. מכיוון שאמרנו את זה, היה צריך גם לעשות. וכך מצאתי את עצמי במצבים שאני כמעט חייב להיות עם חברות של אשתי". כמו דסטין הופמן ב"איש קטן גדול", שאשתו האינדיאנית מכריחה אותו לשכב עם אחיותיה."כן. וגם אפשר להגיד שלא נשאר כלום מלבד הצעקה. זה לא משהו אנושי. אני לא אזיין אחת שאני לא אוהב. המין בעיני הוא מוצר לוואי של החיים". אתה יכול בלי מין הרבה זמן?"כן. לא חייב, אבל יכול. אני עדיין מספיק נאיבי להאמין שהאהבה וההיכרות עם בן אדם ועם הלב שלו, הן מה שחשוב. אני זוכר שכתבת פעם, 'אני שוכב עם אותה אשה 20 שנה'; איזה מין יותר חופשי ופתוח מהאשה שאתה הכי חופשי ופתוח איתה?". "תארו לעצמכם איזה ביצועים גרועים היו לנ ו במיטות אהובותינו. הן כמובן מעולם לא אמרו את זה, אלא התרגלו שאפשר גם בלי לגמור, אולי דווקא הזונות האלה הגיעו לאורגזמה" * * * בהשוואה לכל הלא קרביים ששכנו בצריף, אתה היית מאיר הרציון. ספרתי לפחות עשר פעמים שבהן אתה מזכיר לקורא את הרקע הצבאי שלך."כל הזמן". צנחנים, קונייטרה, רמת הגולן, אפריקה; הרגת ערבים, יהונתן? "כן". איך אתה יודע? "כי ראיתי אותם נופלים". ראית אותם נופלים?"כן. אני שמח שאני לוחם. אני יודע להתחבא. כשיגיעו כל הבן לאדנים, אני יודע להשתמש בנשק, אני יודע לירות אוטומטי. במאה הזאת אני שמח שאני לוחם. כשנלחמתי בעד המולדת חשבתי שהיא ראויה להגנה. שאני מגן על הילד שלי. אני לוחם על ישראל הטרום אימפריאליסטית. חשתי גאווה עמוקה. הכרתי אנשים טובים. "אחרי קרב תל פאחר ישבנו עם הטירונים והגיעה להקת הנח"ל עם שלום חנוך ושולה חן והם שרו. הכל היה כה נחמד. הקאתי. לא הקאתי מהסירחון של הגוויות. הקאתי מהלהקה. אם אתה שואל אותי האם יש בי גאווה על זה שהייתי ביחידה קרבית, התשובה המגעילה היא כן". החבורה ידעה על הרקע שלך?"בוודאי . הם השתמשו בזה". כמו שהשתמשו בקרבה שלך לדיין. "היתה נסיעה שלא מופיעה בספר, שבה אריק איינשטיין נסע איתי ליונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז שבו הייתי צריך להיות 40 יום קצין מבצעים של חטיבת הבקעה. אריק בא לאפרת, תפס אותו קרוב ואמר לו: 'אוי ואבוי לצה"ל אם אתם צריכים את הבן אדם הזה. זה בן אדם שיכור, תעזוב אותך יונה'. הם מאוד שמחו עם זה. גם יענקל'ה רוטבליט הוסיף להם בריאות". אתה כותב כמה פעמים שנורית עבדה במחלקת הביוב של "מקורות". זה לא פוגע?"לא. אני חושב שלנורית יש המון הומור. הדבר הכי קרוב לאמא תרזה, זו נורית. על נורית אפשר לומר משהו שהוא קלישאה: כל מה שאנושי אינו זר לה. אם אני הייתי היא, או שהייתי יורה בי או שהייתי מזמין שני אחים רחמניים שייקחו אותי". הפריע לי שהשארת בספר את הקטע שמתאר סטירה שנתת לנורית; אני מעריך את הכנות שלך..."כאחד שנתן סטירה אחת לאשה אחת, אני לא יכול שזה ימות איתי". בגלל שזו לא דרך חיים ולא אימצת את זה כאופציה קיומית? "אני רוצה להרביץ לכל כך הרבה אנשים, ואני כל החיים מחזיק. יש המון סטירות בתוכי. זה כמו החלום שבו אני הולך והו רג את אורי עם עוזי. האחריות מתחילה בחלומות וכנראה שהסטירה הזאת היתה לפתוח לעצמי את הדרך."התגובה של נורית, של אביב ועוד כמה חברים וחברות, היתה: שמע, נורא יכעסו עליך. הם לא יהיו חברים שלך יותר. אמרתי פאק יו. 25 שנה הם לא חברים שלי. כשאחותי התאבדה, הייתי כמו מצורע. זה היה בפריים טיים שלי. כתבתי שירים לאריק, שירים ל'לול'. אחותי התאבדה בת 24 ואף אחד לא בא אלי. אף אחד לא דיבר איתי. היחידים שבאו ללוויה היו בועז וברוריה. הם היו איתי. הם אהבו אותי. הם אוהבים אותי. הם מפרגנים לי ולעבודה שלי ולחיים שלי. הדבר הנורא ביותר זה הגילוי שאנשים לא חברים שלך. זו מחשבה אכזרית ואני בטוח שאתה מכיר את זה. שאתה אומר, הם כנראה מעולם לא היו חברים שלי. "הם קמים בבוקר וחושבים, מה יחשוב אריק, מה יחשוב אורי, מה שלום יגיד. אני מכיר אנשים מהחבורה שאמרו לי: 'אתמול דיברתי עם שלום' או 'שלום אמר אתמול'. הרעיון הזה, שלא כתבתי אותו בספר כי זה באמת מסוכן מדי אבל לא אכפת לי לתת את זה לך, היה מעמד של אדוןעבד. לעבד יש עוד עבד ולעבד יש עוד עבד. אני כיהונתן, כאפרוח, לא הייתי מוכן להשתבץ בסולם. לא הייתי מוכן להיות בין שלום ליענקל'ה."כל ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. מה אריק אומר כי הוא הוציא תקליט; מה שלום חושב הלילה; מה אורי; אני הלכתי על בחירה שההיסטוריה תיכתב על ידי המפסידים". "שמענו קליק בחדר השני. אביב שוב נפל מהמיטה"* * * הדבר המשמעותי ביותר בספר ואני תוהה כיצד הגעת אליו הוא מיקום ומיפוי הנשים בחבורה והפיענוח הרטרואקטיבי של מה הן היו; אז הן היו זונות ובספר אתה מציג אותן כקדושות. "אני חושב שבארץ האשה ניצחה אותנו בלי קרב. היא במאה דרגות יותר מאיתנו. אנחנו לא ראויים לנשים שחיות כאן. אני חושב שהסיכויים של אשה ישראלית בת 33 להיחטף על ידי החיזבאללה הרבה יותר גדולים מאשר הסיכוי למצוא גבר שירגיש אותה. מכיוון שאני גרוש פעמיים, פעם מישראלית ופעם מאמריקאית חצי ישראלית, ראיתי שאני יכול לבחור. הבחירה שלהן היא בין בבון לגודזילה; גברים שגם ישקרו אותן, גם יזיינו אותן וגם לא ירגישו אותן. הגבר הישראלי הוא מוטציה גנטית נחותה. אני אומר: ברוך שלא עשני אשה בשנת 2002 בישראל. באותה הזדמנות תרשה לי לומר שאני לא הומו". כמו עם התובנות האחרות בספר, אתה אומר דבר מדויק ואמיתי, אבל אתה אומר אותו כל כך מאוחר."א. אני מסכים איתך. ב. אני אומר שזה לוקח זמן". קודם מצצנו אותן ועכשיו אנחנו לא ראויים להיות הדום לרגליהן."כי אתה ואני ערפדים רגשיים". אנחנו מוצצים את חיי המשפחה עד שלא נשאר מהם כלום."אפס". אנחנו מתבכיינים, אנחנו טוענים שאנחנו הולכים למות, אנחנו רוצים שיצילו אותנו ואנחנו לא מבינים למה יום אחד אי אפשר יותר להסתכל עלינו יותר."נכון. זה מתקשר לעניין הלוחם. למה צריך להיות לוחם וג'נטלמן. אני רוצה להגן על האשה שאיתי. אני רוצה לעמוד בינה לבין העולם, ויצא לי לעשות את זה עם נשים מסוימות אחרי הנישואים שלי. תמיד הייתי בשלב של ההגזמה ההפוכה. להציל את האשה ולכפר על עוונותי. את החלשה, אני החזק, אני סמוראי". הקטע שאני קורא לו התבוני, הרגיש והאנליטי של הספר, הוא תוצאה של טיפול פסיכולוגי? "כן. וגם החיים". ביקורת רעה תפגע בך? "ביקורת אישית?". פרויקט ענק במקומון, "רשימת גפן", תגובותיהם של 20 איש שמוזכרים בספר ומקבלים במה לקלל אותך."עם העיתון יעטפו קרפיון והספר יישאר גם אחרי שאני אמות. אין ש לדים בארון שלי". מה יש בו? "יש אולי חתיכת רגל של מת. אין שלדים שאתה יכול לבנות עליהם. יכולים להגיד הוא זיין את ההיא, הוא שיקר להוא, ובתקופה מסוימת הוא בגד בהיא. ביג דיל. אני לא מושלם". אם תהיה לך אפשרות להיות בבוסטון באותו זמן, אתה מעדיף?"אני אהיה בבוסטון. עברתי את מבחן האש הזה כשכתבתי ספר שנקרא 'כורסת השיש'. אז פנה עורך מסוים לאסי דיין שיבקר את הספר. אסי כתב שאני מרביץ לבן שלי. ישבתי אז בלונדון ורצו ממני תגובה. אמרתי: אתה יודע יהונתן? הגעת לשיא. בעבור 200 דולר, שהם שני גרם קוקאין, בן דודך כתב עליך". אתה לא מבכירי "החוטפים" בתקשורת הישראלית; היית נייס גאי שנים רבות."חטפתי הרבה מאוד". לא בעוצמות שחטפו דנקנר וכותבים כמוני."אתה לא חטפת כלום. אתה לא אכלת כלום. מי שאכל זה אביב למשל. כשאביב היה בתחילת דרכו, ציפורה קראה לו מוטציה גנטית. לא אמרו את זה על היהודים בגרמניה הנאצית. דנקנר ואתה הייתם ישרים, גם בפרשת עופר נמרודי. זה עולה רון, יושר עולה". אני מודה שאין לי התנסות לכתוב תחת השפעה. המעבר מעישון לשתייה היה חוקי, אבל זה לא נעשה יותר טו ב או יותר מוצלח; זה גם היה הרסני."בתקופת החבורה לא שתיתי. זו לא היתה תקופת שתייה בשבילי. אני שונא יין. זה יותר מדי אלגנטי. שתייה זה דבר פשוט. תשתה כשטוב לך, אל תשתה כשרע לך ואל תשתה לבד. לעולם לא אשתה לפני שיורדת השמש ולעולם לא אשתה כשרע לי". ניו יורק כמעט הרגה אותי, אפשר להגיד שהיא גם כמעט הרגה אותך?"היא הרגה אותי אבל התנאים שלנו לא היו דומים. הייתי בפרידה מאשתי. עם ילדה בת שנתיים ועריסה ריקה. כל החברים שרכשתי לעצמי בניו יורק היו ישראלים, שזה שם חיבה לשיפוצניקים, שהם אנשים שייתנו לך לעשן, להריח, לשתות, ואז אתה מרגיש כאילו ניו יורק ניסתה להרוג אותך". היא הרגה את אהרון בכר."ואת מונדי. הייתי בדרך להצליח בניו יורק. היתה לי פגישה עם עיתון ניו יורקי שנקרא The Nation"". הלכו להחתים אותי על חוזה לכתוב טור שבועי". למה לא חתמת? "הרגשתי שהם במאה דרגות מעלי ושהם מסתכלים עלי מלמעלה. היו לי שני חוזים טרם חתימה וגם לבשתי חליפות והיה לי שיער קצר". מרוב שאתה לא רוצה להיות שם, אתה כל הזמן חוזר. "אני יודע שהציונות נכשלה. שאנחנו הרבה יותר טובים בגולה. הי צירות הכי טובות של העם היהודי היו בגולה. ועדיין אני יודע שהבית פה. אני חי בארץ, אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי חברים. אני יודע שאתה בדיוק כמוני בעניין הזה. אנחנו מרגישים שמגיע לנו שלא ישפילו אותנו". מה שלא עוזר לנו."זה לא עוזר לנו". אני עדיין תקוע בשאלה למה ניו יורק כמעט היתה הסוף שלך."אני לא אוהב את ניו יורק. אני אומר שניו יורק טובה לנקש ולמרציאנו". כשלמדתי בסן פרנסיסקו, מישהו צילם אותי. כתבתי מתחת לצילום: By the time he was famous, he was a hopless alcoholic""; ניו יורק היתה קטליזטור לשתייה?"יש קטליזטור למוות, לא לשתייה. אם אתה באמת לא רוצה לחיות, יש מגוון של אפשרויות להקהות את החושים. הייתי שלוש שנים על פרוזאק. זה עשה אותי אלים בצורה לא רגילה, מבחינת הרגשות. דפיקות לב נוראיות, נדודי שינה שאני לא רוצה לדבר עליהם. השאלה היא אם אתה נרקוטי או אם אתה לא נרקוטי. אני לא אדם שייקח הכל בשביל למות. זה היה עם אחותי, שהיו לה 20 נסיונות התאבדות ואחד הצליח. אתה לא יכול להציל מישהו שלא רוצה להיות מוצל. בכל הדרגות תמיד היתה לי אחריות להישאר קצת פיכח כדי להגיע הביתה, לשים את המנורה הקטנה ולישון. לא עברתי אף פעם את מהירות המוות". אם לא היית חוזר הביתה כשחזרת, היית מת שם? "היו פעמים שאמרתי שזה לא נורא אם לא אהיה. איך סבא שלי אמר: חייתי חיים ארוכים ומלאים. יש לי הרבה חלומות. יש לי ילדה בת שש. אני צריך לחיות". סיפרו שמשדה התעופה הגעת ישר לבית חולים."לא חזרתי לבית חולים, משום שידעתי שיבואו עיתונאים. נורית נתנה לי את החדר של אביב ושם קיבלתי טיפול תרופתי. היו חסרים לי נוזלים. הייתי יבש. לא שתיתי מים, לא אכלתי, רק שתיתי. חבר משותף שלנו היה סוחב אותי. בשעות המוקדמות של הבוקר הייתי הולך מבר לבר. זה היה מסוכן. ישנתי במקומות שאני לא רוצה לזכור. הייתי נרדם על המדרגות של כנסייה". בבחירה בין אלכוהול לסם, יש לך יכולת להגיד שאחד טוב מהשני או ששניהם רעים? "אם אתה קם בבוקר ואומר, אני לא רוצה להיות פה, אז מהבוקר תתכסה בכל השמיכות האלה. ההרגשה הנוראה שלא אכפת לך גם לא לחיות. אתה מגיע לנקודת רווייה שאתה אומר 'עזבו אותי, אני לא יכול'. כל פעם שהפסיכולוג שלי היה אומר, אתה יהונתן גפן, הייתי אומר: 'אל תגיד את זה. זה לא מחמאה בעינ י'". דיברת בהזדמנויות שונות על רצח אב; אולי זה מה שאתה עושה לאורי זוהר?"אורי מעולם לא היה אבא שלי. אני חושב שאורי היה abuser של דור. הוא לא היה אבא שלי". הוא קרא לך ילד."יכול להיות שהתאוריה שלך נכונה. אבל אני לא חושב שאני ארצח אותו". אתה חולם שאתה יורה בו."נכון. מאיר אריאל עדיין מת. נכון? טליה שפירא עדיין מתה. האנשים האלה, בלשון המעטה, לא אהבו אותו, ובלשון לא המעטה, הם שנאו אותו שנאה תהומית. זה היושר והנאיביות של יוצרים ואמנים מול הלב הקר של abuserה". והוא לא החמיץ אף הלוויה."כשהוא הגיע ללוויה של טליה, אנחנו הלכנו להקיא כי טליה לא סבלה אותו. לא רצינו שהוא יהיה שם. אני אומר שאם אראה את אורי, אני אדע שאני מת". maiberg@maariv.co.il | |  | |  |
|
| | |
