 | | | נקמת האפרוח | |
|  | | יהונתן גפן וקיצור שנות השבעים: "איזה מין חיה זה שבלול?" חיה רעה | |
| | | | |  | "חוסר שיתוף הפעולה של כמה מחברי הוא רק הוכחה נוספת שתם עידן החבר'ה, וכעת כל אחד שומר
את זכרונותיו לעצמו, כאוצר שאין להתחלק בו, או ככתם שמוטב להסתיר אותו" (מתוך "חומר טוב")
* * *
את הדש האחורי של "חומר טוב" (הוצאת דביר), ספרו החדש האוטוקולקטוביוגרפי של יהונתן גפן, כתב
יגאל שוורץ, עורך ספרותי שגפן מרבה להללו. שוורץ ואני כך אומרים לי למרות שאינני מצליח להעלות
בזכרוני את מראהו מינוס 30 שנה למדנו יחד בבית ספר בליך וגם ערכנו במשותף את עיתון התיכון.
שוורץ כך מספרים לי למרות שלא שמעתי או קראתי במו אוזני ועיני טען
יותר מפעם אחת ובפורומים שונים, שבימי התיכון הייתי פחות מהפכן, פוליטי
ואידאליסטי מכפי שאני נוהג להעיד על עצמי בכתבותי. לשון אחר: שוורץ קורא
לי יורם. ההשמצות העבשות והחלודות הללו מעידות על שני דברים: שגפן מצא
עורך כלבבו לספרו החדש שבו הוא חורך בלהבות דרקון שבקע מקליפת אפרוח
את חבורת "שבלול" ו"לול", גיבורי תרבות מיתיים שמהם עשויים זכרונותינו
הקולקטיביים; וששוורץ, העובד אצל אהד זמורה שהוא כאב שני לי, לא יזכה
בכתב היד הספרותי הראשון שלי גם אם י עמוד עירום על ידיו לפני ביתי וישיר
בשני קולות את "האינטרנציונל".
אני שמח על ההזדמנות שהעניק לי ספרו האמיץ וסוגר החשבונות ההיסטוריים
עם עברו של גפן לסגור חשבון או שניים מעברי, אבל אל תניחו לפתיחה הפסבדו
אלימה הזאת לצבוע את הכתבה בהנחות עבודה שגויות; "חומר טוב", שעיקרו
שנות השבעים והקורות את גפן ומכריו, הוא ספר שהוציא לי את המילים מהפה.
כבר בזמן אמת חשדתי שמשהו לא בסדר עם תמונת החברותא שציירו "שבלול",
התקליט והסרט, ו"לול", תוכנית הטלוויזיה.
למרות שספר קודם של גפן "רחוק מהעץ", מדריך למטייל בניו יורק, לא יימצא
על מדפי מסיבות שתכף יהיו מובנות, את דבר הפתיחה שלו אני זוכר היטב; כמו
שוורץ עורכו והעקיצות המיוחסות לו בהקשרי, הטריח גפן את קוראי המדריך
בעניין חשבונאי נחות למדי שהיה לו איתי. הוא כתב שם, Out of the blue, כפי
שמקובל לומר בניו יורק שאותה היינו אמורים לחלוק בינינו מטעם "מעריב"
במחצית שנות התשעים של המאה שעברה, שהוא מצטער על שנגזר עליו לעזוב
את העיר ולהשאיר את ידידו (וגם ידידי) הצלם שחר עזרן, עם רון מיברג. לא
משהו שקולגה כותב על חברו לעיתון. לא משהו שגפן היה כותב על י איר לפיד,
למשל.
אם לא היה די בציטוט ההוא, כולו חומרים שמהם עשויה עוגמת נפש, מה גם
שלא עשיתי לגפן ולו דבר קטן אחד שזיכה אותי ביושר בעקיצתו הטורדנית, דלק
בעקבותיו ראיון שהעניק גפן ל"ידיעות אחרונות" ובו בחר להתעלק עלי פעם
נוספת, באותו עניין עצמו.
מהו אותו עניין דלקתי וטורד שינה שהעלה את גפן על משעול השילם והנקם
נגדי? העובדה שבמחצית שנת 96', וטרם היה בשל לסיים את שליחותו
העיתונאית בניו יורק, הגעתי גם אני מטעם "מעריב", לשנת שבתון בתפוח
הגדול. פרשנותו הפרנואידית של גפן לנחיתתי בניו יורק (האמת שהתגוררנו
בסקרסדייל, תפוח קטן, כ40 דקות שקשוק רכבת צפונית למנהטן), היתה שבאתי
להדיח אותו. בדיעבד הבנתי שתזמון בואי לא התאים לגפן. בין השבתון שלי ובין
התקף הזעם המתגלגל של גפן נגדי ועלי, לבלבה בעיקר תחושת הרדיפה שלו
שנגזרה ממצבו באותם ימים ולא זדון מכוון. גפן מסר ל"ידיעות" את גרסתו
לנסיבות נחיתתי בניו יורק. מעשה שנחשב בעיני כחריגה אתית קשה מכל נורמה
של התנהגות קולגיאלית, בעיקר משום שהתקפתו של גפן מדרישות השלום
העקומות שקיבלתי ממנו באמצעות עזרן, דרך ההקדמה לספר ועד הראיון
הית ה משוללת תשתית עובדתית וראייתית.
החיבור בין עורך ספרותי שמלכלך עלי (הצצה בחזותו האינטלקטואלית
הממושקפת והמרובעת של שוורץ, תאשר את צדקתי ההיסטורית בעניין מי בין
שנינו היה צ'ה גווארה הרמתגני) לסופר שסוגר איתי חשבונות בהקדמה למדריך
למטייל הישראלי בניו יורק, הוא בדיוק מסוג החומרים שבדרך כלל אני נהנה
ללוש לוונדטה מושחזת החותכת נייר באבחת פרק יד. לא רק שהייתי מנוע מכך
במצוות עורכי, גם חשק אמיתי לבחוש בקרביו לא היה לי. משנת תשכ"ו בערך
מתויק אצלי גפן בטור הטובים. ההיכרות בינינו (הוא מבוגר ממני בשבע שנים)
נוסעת לבליך, שנת 70'.
השנה שבה יורם ינובר ואנוכי (ולא שוורץ) ערכנו שביתת מחאה על טריבונות
מגרש הספורט מכיוון שמנהל בליך, הרצל למדן, וגברת בלום, רס"רית המשמעת
המיתולוגית של בליך ואימת תלמידיו, אסרו עלינו להיכנס לכיתה עד שנקצץ
את שיערנו. אינני זוכר את שוורץ מאייש איתנו את הבריקדות.
בשנת 69' הגיע גפן, המכנה את עצמו בספר אפרוח, לעיר הגדולה מנהלל דרך
הצנחנים, מלחמת ששת הימים ורמת הגולן שבה לחם, וחבר לחבורת
המציציםמציליםנצלנים של אורי זוהר, עושי דברו ומלחכי הפנכה שלו, וביני הם
אריק איינשטיין, שלום חנוך, צבי שיסל, יהודית סולה, ג'וזי כץ, ברוריה ובועז
דוידזון, מונה זילברשטיין ואחרים, שעימם בא גפן בספרו חשבון נוקב עד אכזרי.
למחייתו השתכר גפן כבעל טור נחשוני וצעיר ב"מעריב" הארכאי של אותן
שנים. במסגרת מדורו הגיע גפן לטריבונות של בליך כדי לתעד את ינובר ואותי
במלחמת הצדק שלנו נגד מספרי המוסר של הממסד הגולדה מאירי האטום של
אותם ימים. באותה שנה הצהיר שר החינוך יגאל אלון, כי מבחינתו האישית
והפדגוגית אין מניעה שתלמידי ישראל יצמחו שיערם פרא; אבל בליך בגרסתו
הפשיסטית, המיליטריסטית והחונקת כל יוזמה ברוכה, כמו בגרסתו העדכנית
היהירה, כשהוא מתהדר בתואר המפוקפק של בית הספר שמדגם הבחירות
הכלליות שלו מבשר את תוצאות האמת החליט שאלון הוא אמנם שר החינוך,
אבל לא של בליך.
במדור, שכותרתו "ירון ואהרון לוחמים בממסד" (גפן עשה עימנו חסד ושיבש את
שמותינו, כדי שלא ניכנס לתיקי השב"כ אני מניח), ראיין אותנו גפן וגבה
מאיתנו את לוחמנות הנעורים האנטי שוורצית שלנו, נאיבית ופאתטית כשהיתה,
ואחר סר למשרדי ההנהלה וראיין את אויבי החירות ומחוללי האנרכיה. התוצאה,
מלווה בקריקטורה מאת זאב (ללמדכם שהונצחתי בקריקטורות חצי יובל לפני
שפגשתי את דודו גבע) לא החמיאה לשני הצדדים; המורדים נדמו בעיני גפן
בצדק אני מניח לפידל קסטרו וצ'ה גווארה לעניים; והשלטונות הזכירו לו את
השקפת עולמה של הגברת מאיר; צילום שלה, סיגריה נצחית בין אצבעותיה,
שזכה לעיבוד צבע אלה אנדי וורהול בידי גפן, מעטר את כריכת ספרו.
"אורי זוהר היה אדם רע ונצלן גם לפני שגילה את השכינה, דן בןאמוץ היה
אגואיסט עוד לפני שדגל בתורת משה קרוי, ופופיק לא נהיה גבוה או צודק יותר
בישיבת 'אור שמח'"
* * *
אם אלה, בתמצית, המטענים שאני מצליח לסחוט מעטיפת ספרו של גפן; מהעורך שלו; ומפכים מעברנו המשותף;
שוו בנפשכם מה וכמה יש לי לומר על מה שמונח בין דפי הכריכה האדומה הרכה, המזכירה את דגל פועלי כל
העולם התאחדו עם המסרסת הציונית הגדולה. חובתי המקצועית והמוסרית היא לא לעשות שקר בנפשי ולעסוק
ביהונתן גפן בידיים נקיות בלי לחבל בספרו המוצלח; באמירה האישית חסרת הפשרות המקופלת בין דפיו של
"חומר טוב"; ספר שקריאתו כשאני מסמן בקדחתנות במרקר זרחני צהוב כל מה שנראה לי ראוי לציטוט או
להעלותו לדיון עם גפן הסבה לי הנאה גדולה. בעיקר בגלל השגיאה הכרונולוגית, ההיסטורית והתרבותית
הרווחת, שגפן ואני למרות שבע השנים המפרידות בינינו נחשבים מוצרים מובהקים, לעתים עד זרא, של
שנות השישים; האמת העובדתית היא שהשקפת עולמנו עוצבה בשנות השבעים. העובדה שגפן היה רגיש דיו כדי
לאתר את השגיאה הזאת ולתקוף אותה מזוויות שונות, היא שעומדת בבסיס הקשר המנטלי והתרבותי בינינו;
וגם הביטלס, בוב דילן, ג'ק קרואק, אלן גינסברג ואחרים, מאבות המזון שנטרלו כמו נסיוב נגדי את
הרעל הלאומני שגפן ואני ספגנו, כל אחד בערשארס מכורתו.
למרות מסקנתנו הזהה; ששנות השישים לא נחוו בארץ לא בזמן אמת ולא
באיחור ניכר גישותינו שונות. גפן מרבה לדבר על השיהוי התרבותי המסוים
שבו מגיעות אופנות לישראל; אני גורס ששנות השישים מעולם לא הגיעו. שנות
השישים, לפחות בגרסתן האמריקאית, מעולם לא נחוו כאן. אצלנו דילגו היישר
מהניצחון הגדול של ששת הימים לשנות השבעים. גפן עוסק בספרו בשנות
השבעים, אבל מזהה בהן את קצה זנבן של השישים. אני מעולם לא ראיתי בארץ
את שנות השישים. גפן, כמו כותבים אחרים השותפים לאופנה מכעיסה למדי
שקנתה אחיז ה במקומותינו, מתעקש לכנות את העשורים הללו, הסיקסטיז
והסבנטיז. מראה העשורים בהגייתן העבריתאנגלית, מכעיס אותי. יש בו משום
ניסיון לנכס פמיליאריות מזויפת לתקופה שלא היה לנו בה חלק; לא יד, לא רגל
ולא אצבע. נכון שקל יותר לכתוב את המילים, בעיקר כאשר הן חוזרות על עצמן
פעמים כה רבות בספר אחד; אבל אני מעדיף את המאמץ הכרוך בגיוס הספרות
והקווים המחברים, השישים והשבעים, מאשר ליפול למלכודות סחבקיות.
"רכשתי ספר מסות חדש של הרברט מרקוזה. עד היום לא קראתי אותו"
* * *
זהו ז'אנר מסוכן למדי; לכתוב על חברים, קולגות, אנשים שכותבים איתך באותו עיתון ומקבלים את תלוש
המשכורת מאותו מחשב. חטאתי בז'אנר הזה כמה פעמים בעבר; בגיחות מרובות מילים, מקיפות, מתישות
והמנסות להלך בין הטיפות. תמיד זה קשור לצורך של מערך יחצנות משומן למרוח בחומרי סיכה את גלגלי
השיניים ואת דמיונו של הקורא, כדי שיקנה את הספר החדש, יצפה בתוכנית הטלוויזיה החדשה או יאזין
לאלבום החדש.
מצד אחד, זה נעים וחמים לעבוד בעיתון שכתביו ועורכיו הם אנשי אשכולות
המצליחים למצוא את הפנאי לייצר מוצרי תרבות מדוברים בה בעת שהם ע ומדים
במכסת המילים שלהם לעיתון. מצד שני, יש דבר מה הקרוב לגילוי עריות
בעובדה שברבות השנים יצא לי לראיין לא תמיד בכפוף להשקפת עולמי
ולשיקול דעתי את יאיר לפיד, אמנון דנקנר (פעמיים) ועכשיו את יהונתן גפן.
אפילו משתלם זה לא; עובדה שלמרות שכתבתי עליו לפני צאת ספרו על דן
בןאמוץ ופעם נוספת עם צאת "הקיץ של רינה אוסטר", לא שלח אלי דנקנר
עם מינויו לעורך "מעריב" לימוזינה לביתי כדי להביא אותי לבית מעריב
ולמנות אותי לתפקיד נשיא העיתון. רוצה לומר שאין שום דבר משתלם אולי
להפך בכתיבה על חברים.
מהבחינה הזאת, ולא רק בגללה, אני מעריך את אומץ לבו של גפן. בניגוד למה
שעלול לחשוב הקורא החשדן, עיניו של גפן לא שזפו את הכתבה היורדת לדפוס;
הוא זכר ודאי שנותרו בינינו כמה שלוליות מקרישות של דם רע; אבל בחירתו
היתה עניינית: הוא האמין שאני מסוגל להבין את שניסה לומר ב"חומר טוב". הוא
האמין שיושרי האינטלקטואלי יגבר על הצורך שלי להגיד עליו משהו נבזי, רק
כדי שבניו יורק יידעו מי שלף אחרון.
הבעיה המוסרית, במידה שעוד מישהו חוץ ממני רואה אותה, מוטלת בחיקי. גפן
מבחינתו לא עשה כל רע. להפך; הוא ניאות להיפתח למי שלכאורה עלול לדרוך
לו על יבלותיו. על כך אני מוקיר אותו. במעשהו זה הוא פירק אותי מנשקי,
למרות שבעיית גילוי העריות העיתונאית נותרה פתוחה. מבחינה מוסרית, אני
מעדיף להיות בצד הכותב ולא בצד המכותב.
בדרכי אני מחבב את גפן. להיות חברים ממש נראה שכבר לא ייצא לנו. מה גם
ששנינו אנשים בודדים למדי. בכמעט שנתיים שבהם הייתי עורך שלו במוסף זה
(לצד עורכתו הנוכחית), איפה שלא תמיד ציפיתי בכליון עיניים טרוטות
לטקסטים המרצדים בירוק על מסך המחשב שהיו מתממשים, יש מאין, באמצעות
המודמים והתקשורת האלקטרונית, מאת בעלי טורים אחרים, לטור שלו דווקא
המתנתי בסקרנות. למרות שהוא מציין 30 שנה במקצוע הכתיבה העיתונאית
ועושה כן רוב הזמן במסגרת טור אישי, גפן הוא מזן הלוחמים העיקשים שאינם
נואשים לעולם מלומר משהו בעל משקל סגולי בטקסטים שלהם.
איפה שאחרים שפכו מנוע והם מברברים ברשת עד שארוחת הצהריים עולה
בוושט העורך העובר על כתביהם, גפן תמיד מפתיע; נאבק על האמת שלו; נלחם
על זכותו לנסח אמירה פוליטית אישית שאינה מצוצה מהאצבע. גפן יודע שהוא
יהונתן, עם הה"א המעיקה הזאת, אבל כקצין קרבי לשעבר בצנח נים, הוא נלחם
על היעד בשיניים חשופות. וזה, מכיוון העורכים, עושה את כל ההבדל בין דבר
הבל מקושקש שאינו מוסיף דבר לשגרת יומו של הקורא, ובין אמירה מקורית,
כתובה בדם לב, מהסוג שגפן מייצר כבר 30 שנה, ואינו מתעייף.
בניגוד לחמדנים אחרים, גפן אינו חושש להודיע לעתים קרובות למדי ש"הטור
ומחברו יוצאים לחופשה". הוא נמצא שנים כה רבות במקצוע חסר העתיד הזה,
שהוא יודע שקוראיו יהיו כאן כאשר ישוב. הוא אינו נבהל מהאפשרות שחודש לא
יקראו את הגיגיו במוסף. מה שמבדיל בעיני בין גברים לילדים. בגילו, עדיין
ניתן להדליק את גפן על נושא כזה או אחר. נכון שחלק ניכר מהזמן תישאר
ההתלהבות אפלטונית, כי גפן לא יממש אותה. אבל הוא פרטנר לדיון תוכני
איפה שבעלי מעמד ושם אחרים מחזיקים את עורכיהם עם העמוד שלהם פתוח
שעתיים לפני הדדליין, כי היתה להם פגישה דחופה יותר עם ג'ק. דניאלס. גפן
יודע להיפגש עם ג'וני (ווקר) ולכתוב בעת ובעונה אחת. זה יפה בעיני. כולל
השפעת ג'וני על הטקסטים שלו.
"כמו במקרים אחרים, יאיר (הורוביץ ר.מ) חושב שזה זמן מתאים להראות את
הזין שלו: 'תראה את הבוטן העלוב הזה', הוא אומר, 'הבוטן השול ט בחיינו'"
* * *
כאשר המרואיין שלך אינו מזמין אותך לביתו הוא אומר לך משהו. לא נעלבתי. אולי העוזרת חלתה וגפן לא
רצה לארח אותי בבלגן. אולי הוא חשש שיהיו לי הערות נבזיות בתחום הדקורציה. כאשר הבהרתי לו שאני
רוצה להקליט את הראיון מכיוון שבגלל המחשב הנבזי שכחתי לכתוב והעטים הנובעים, שפעם היתה גאוותי
עליהם, התייבשו, הוא הציע את קפה "תם"; בית קפה סולידי בעל מראה מיושן ומשומש ברחוב גורדון, בין
בןיהודה לדיזנגוף. לב התלאביביות הוותיקה. יהיו רעשי רקע רבים מדי וההקלטה תצא רע, התלוננתי. אל
תדאג, אמר גפן, תהיה דממת מוות. וכך היה.
גפן הוביל אותי לחדר אחורי שמבחינת האקוסטיקה מוכן להקלטת אלבום חדש
של אריק איינשטיין. התנהלותו במקום היתה שילוב של בן בית ובעל בית.
בהתחלה הוא שתה קפה, אבל קפה אינו מרגיע את מי שניאות לשפוך את לבו
למכל שאינך יודע אילו חומצות רעילות נוצקו לתוכו. בהמשך עבר לג'וני ווקר.
אני לא שתיתי. האלכוהול, כך אני משער, לא הזיק לגילוי הלב של גפן. כמי
ששופך חמתו על חבורה שחשיש, גראס וסמים אחרים היו תמצית חייהם, היה דבר
מה משעשע בעובדה שגפן בחר במשקה חוקי. שם הס פר, "חומר טוב", מטעה. גפן
רואה בסם את אחד האשמים העיקריים בהידרדרות חבריו משכבר הימים לחבורת
אגואיסטים חסרי תקנה שאיתם הוא סוגר חשבונות היסטוריים מדממים. החומר
אולי היה טוב, אבל השפעתו היתה רעה.
אני טוען, ואני מציע שנסכים עכשיו או לא, שהשימוש העיתונאי הנפוץ בארץ
במונח סיקסטיז, משולל כל יסוד; בארץ לא היו סיקסטיז.
"אין לך ויכוח איתי".
בארץ היו סבנטיז שבטעות נקראו סיקסטיז.
"במקרה כתבתי ספר על זה".
בפרפראזה על ציטוט מהספר מפי אריק איינשטיין: אני הייתי מחרבן בזמן
שחרבנת לי את שנות השבעים; זו היתה תקופה מעצבת בחיי, ואתה השמדת
אותה.
"אני חושב שנתתי הרבה כבוד לעניין של האינדיבידואליזם ולהקמת קולקטיב
חדש. לימים הקולקטיב נראה לי חלול. כמו חיקוי של משהו שקרה בלוס אנג'לס.
15 שנים הייתי הזוי. אדם הזוי טוב לוויקאנד אחד. קשה להתעורר מהזיה של 15
שנים".
הכל וכולם היו דפוקים?
"אני מת על אריק איינשטיין. הוא זמר ענק. אבל בוא נגיד בקול רם שהוא זמר
עם. He's a folk singer. הוא שר שירי ארץ ישראל. אני חשבתי שהוא זמר מחאה.
אם הוא זמר מחאה, אז אתה וויליאם בורוז. התיי חסנו לאריק כמו לצ'ה גווארה,
אבל הוא היה כמו יהורם גאון מהצד השני של הכביש; עם הווסטים הפרחוניים
ועם העישונים".
עם כל האמפתיה והמאמצים שלך למסור את איינשטיין בספר במיטבו, עולה
דמות ואני מנסה להיות מנומס של בוק חביב; אתה לא שומע ממנו דברי
הגות מעמיקים; הוא לא ציטט לך שיר שהשאיר אותך פעור פה; אין לו מטען
תרבותי; איינשטיין הוא מישהו שאמר לך: "יאללה יהונתן, תקלע לסל".
"הלוואי שהיו לי יותר חברים בוקים. אם לתת לו מחמאה גדולה, הוא דחף צעירים
קדימה. שלום חנוך, שםטוב לוי, יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב. אני גם יכול
להגיד שהוא גם קצת מתנשא. כשמישהו מתנשא, אתה אף פעם לא יודע אם זה
מתוך בושה או צניעות. אבל אני חושב שמה שאמרת מאוד נכון. אם אריק היה
עושה מעשה; או בעניין החשיש או כשהנבלה חזר בתשובה; הוא היה יכול להגיד
שנכון שכבוד הרב הוא בן משפחתי, אבל גם במשפחה הטובה ביותר יכול להיות
רוצח".
אם תיקח מאיינשטיין את כל שמות המוזיקאים שהוא קידם, לדבריך, תראה
איך כל המגדל המתנשא, המפואר והרזה הזה, מתמוטט כמו מגדלי התאומים;
אריק בלי שלום חנוך, אין "שבלול"; אריק בלי צ'רצ'יל, שםטוב לוי וגבריאלוב,
אין מיתוס ואין מוזיקה; כולם גם נזנחו בדרך ממורמרים ומצוטטים.
"הם הלכו הביתה מאוכזבים, אבל אני לא חושב שהוא השתמש בהם. אני חושב
שהשימוש היה הדדי. הוא פרגן להם לא מעט. שלום התגבר על המון מעצורים.
מלהיות מין אמדאוס שכותב בקדחתנות בלילה ובין להיות פתאום ברוס
ספרינגסטין. לעלות על במה ולהופיע".
באקט נוגע ללב של הושטת יד לשלום, הביא לי גפן מתנה לפגישה; ספר מתח
מדובר באנגלית, מאת סופר צעיר ועולה, שמעטים בארץ, אם בכלל, שמעו עליו.
זה לא מקרה, אני מניח, שלפני שנה הזמנתי את הספר באמזון וקראתי אותו
בנשימה עצורה. מאיפה היה צריך גפן לדעת שקשה להשיג אותי במרוץ אחרי
ספרות מתח אמריקאית עדכנית? במקום לשקר לו; לאמץ את הספר ללבי
ולמלמל "אויש תודה"; אמרתי לגפן שחבל לבזבז עלי את הספר משום שהוא
שוכן על מדפי. גפן מיהר להכניס אותו לתיקו.
הבאת לי לפגישה ספר באנגלית. לצערי היה עלי להודות בפניך כי אינני יכול
לקחת אותו כי קראתי אותו לפני שנה. ספר נפלא, אגב. למרות השוני הרב,
מתקיים בינינו חיבור תרבותי מסוים. התחושה שעולה מ"חומר טוב" היא שאתה
כותב על קבוצת אנשים שלא ברור אם ב כל התקופה הארוכה שלכם ביחד, החזיק
מישהו מהם ספר ביד; אתה יודע לצטט משוררים וולשים ואירים וסופרים
אמריקאים. מי שקורא את הספר שלך תוהה, מתי קרא איינשטיין בפעם האחרונה
ספר? שלא לדבר על אורי זוהר, שיסל, אביגדור ושאר מציצים ומצילים?
"מדי פעם הייתי דוחף לאריק ספר ליד. היה איזה ספר קיץ שנהיה צהוב מרוב
שימוש. ספר מאת ז'ורז' אמאדו. נכון שלא ישבנו בצריף ודיברנו על ספרים. אני
אגיד לך משהו שלא כתבתי בספר וחשבתי על זה אחר כך; ההבדל בין מי שהיה
בלונדון ובין מי שלא היה בלונדון, היה ענק. שיסל ואורי לא היו בלונדון. הם
נשארו בצריף כל הזמן".
גם איינשטיין לא יצא באמת מהארץ.
"אריק לא יצא מנטלית מהארץ. בכל מקום הוא היה עם הטלוויזיה והספורט. הוא
כתב: 'מתגעגע למשה ולחצקל' או 'תן לי חתיכת כנרת'. אריק כתב שירים שאני
קורא להם דיבוריישן. המורה הגדול היה רנדי ניומן. הוא היה כותב דברים כמו
'שיסל אומר שחם לו בראש'. אריק תרם כמה טקסטים יפהפיים. בוב דילן מעולם
לא השפיע על אריק. הוא התחבר לביטלס. הוא חיפש את הפשטות בגלל שהוא
פשוט. אני לא רוצה להגיד בוק חביב; הוא היה איש פשוט וחביב".
"אם תזכיר לו (אורי זוהר ר.מ) היום, אפילו ברמז, את ההתעללויות המיניות
בקטינות או אינוס צעירים לעשן באנגים של חשיש, הוא רק ישמיע שוב ושוב
את המנטרה שלו: 'חס וחלילה, חס וחלילה, חס וחלילה'"
* * *
יש מוטיב ששזור לאורכו של הספר. אתה האפרוח ומתעלקים עליך. מספרים בדיחות על חשבונך עד שאתה מוצא
את המקום שלך. כשאתה כבר מוצא את המקום שלך בחבורה, אתה קורא את הבלוף. גילחו את הצריף אבל הם
עדיין בצריף. הם לא יצאו. שיסל הוא דוגמה טובה.
"אני חושב שעל שיסל יריתי בספר טיל גדול מדי על מטרה קטנה מדי. מצד שני,
זה חשוב שיידעו שיש כאלה חיות. אריק הוא פרפורמר טוב אבל בעתיד ישמעו
אותו כמו שהיום שומעים ואני לא רוצה להעליב אף אחד את ישראל יצחקי".
הערת אגב: אסור לקחת את חרטתו המאוחרת של גפן על טיפולו בשיסל עם
דמעות חמלה בעיניים. על פי גפן, שיסל היה גדול המציצים במעשה המיני של
הזולת; מלך הבדיחות הרעות והמתיחות הגרועות; איש גס רוח וולגרי שהיה
סנצ'ו פנשה האדמוני של הדון שלו, הקאפו דה טוטי קאפי, אורי זוהר. בהתראה
של שנייה, היה שיסל משלשל את מכנסיו על פי הוראת אדוניו, כדי להראות
למצ יצים הנדהמים את גודל האיבר המיתולוגי שלו. התיאור הזה מופיע בספר
פעמים רבות.
מה שאתה עושה בספר זה לעקר לחלוטין את ההיבט התרבותי המאלף של
שנות השבעים, מה שמשאיר את הקורא עם הטעם החמוץ של החבורה הירודה
הזאת. דילן יקירנו, כתב את האלבומים הכי טובים שלו בשנות השבעים.
"זה לא בא מהחבורה. את בוב דילן הכיר לי דני ליטני. דני הכיר לי את פרנק
סינטרה ואת דילן. והוא הכיר לי את צ'יץ' וצ'ונג. הכרתי אז גם את נסים אלוני,
אבל זה לא היה במסגרת החבורה. כמו בכל כת, המנהיג הוא השולט והחוקים
נוקשים, ואורי היה המנהיג. הבת שלי שאלה שאלה נכונה: למה לא קמת
והלכת?...".
הוציאה לי את השאלה מהפה.
"אני עונה שאף סופר גרמני לא חשב שזאת אפשרות לצאת מגרמניה של היטלר.
גינטר גראס אהב את גרמניה. הייתי במקום כל כך חם ומסריח, כמו שחנוך לוין
אומר, ובכל זאת אהבתי מאוד, ואני עדיין אוהב, את שלום ואת בועז. היו לי כמה
חברים טובים ומשפיעים".
באותם ימים ממש אני זוכר את שאט הנפש שלי מהחבורה שהקיפה אותנו
בגרעין נח"ל מסוים. הבטתי במי שלימים תהיה אשתי בחדר שניגנו בו את "אומה
גומה" ואמרתי לה: "תגידי, זה מ ה שאנחנו רוצים מהחיים? ערימה של בבונים
מסטולים?". קמתי וחילצתי את עצמי ואת זוגתי. אדם ברוך קורא לזה "אימת
הפיגור השכלי". בספר אתה כותב את זה נורא יפה; משהו שיענקל'ה רוטבליט
אמר לך: "יש להם אוצר מילים של שמונה מילים, אתה לא מרגיש שאתה נהיה
טיפש במקום הזה?".
"אני כותב שחלק מהאנשים אמנם נשארו בצריף. הם פוחדים פחד מוות לעזוב את
הדבר היחידי שיש להם, וזה את הצריף הקורס הזה. בשנים הראשונות הייתי רואה
כל יום את שלום או את שיסל ואת בועז. לא הבדלתי בין בועז לנורית. לא ידעתי
מי זה בועז ומי זו נורית. היינו אחד בתוך השני. היינו מתאספים לצ'ולנט בשבת,
לזרוק רעיונות ובעיקר לעשן. אתה לא יודע אם אתה פה כדי לעשן או אם אתה
מעשן כדי להיות פה. היה במסך ההזוי ההוא משהו כמו שהפרוזאק עשה אנשים
לכאלה נחמדים. יש דברים שמקרבים בני אדם בצורה מלאכותית וכימית.
כשאתה צריך להיגמל מהסם אתה צריך גם להיגמל מהאדם שכל כך טוב היה לך
עם הסם הזה איתו".
אם תוציא את הסם אתה נשאר עם כלום.
"כלום. בעיקר החשיש, שהוא סם חברתי. אני חושב שזה סם טוב. הלוואי שהחשיש
היה חוקי בארץ. גראס אני לא סובל. סמים קשים? אני רוצה שיהרגו את כל
הסוחרים".
וכשנולדו ילדיך וגדלו, אמרת להם שזה בסדר ופאק דה חוק?
"זה הדבר היחיד שאני מוכן להגיד על הבן שלי, כי אני יודע שלא אכפת לו.
לשמחתי הוא לקח גראס פעם אחת ושלושה ימים הוא שכב במיטה, ביני לבין
נורית, ורעד קלות. מאז הוא לא נוגע בזה בעד כל סכום שבעולם".
אין משהו פאתטי בעיניך באנשים בני 50 פלוס שמגלגלים ג'וינט ומלקקים את
שולי הנייר?
"אני לא עושה את זה. אתה יודע איזה כמויות של וודקה אנשים שותים פה? אז
מה?".
"אני יוצא החוצה ורואה את אורי מצמיד אותה לקיר העץ של מרפסת הצריף
ומכניס לה ידיים מתחת לשמלה. 'תורידי את התחתונים, מיידלע'"
* * *
ספרתי בספר, ואל תתפוס אותי בספירה כי אני רע בחשבון, יותר מעשר פעמים שבהן אתה מתייחס לגובה
שלך; עמדתי לידך, ישבתי לידך, ואתה לא גמד.
"אני מטר שבעים ואחת".
אין לך כל שליטה על הצורך להגיד שאתה נמוך וכמה אתה שמח שהזולת, שזה
עתה פגשת, נמוך ממך.
"התחלתי לגבוה רק אחרי הצבא. בקורס צניחה ובקורס קצינים הייתי 1.60 מטר.
כל הפלוגה צנחה ואותי היו מחפשים. בגלל המשקל שלי הייתי מגיע עם שיהוי".
נראית כמו הבובות האלה שהאמריקאים השליכו על נורמנדי, שירו קפצונים.
"אני חושב שהייתי מאודמאוד קטן. הייתי הילד הכי קטן בכיתה. אריק מאוד
גבוה ואני חושב שגם אורי גבוה. מלבד זאת שהרגשתי גמד, הרגשתי גם גמד
מטאפורי".
השימוש במילה "אפרוח" מקורו בתחושה עצמית?
"השמות השתנו. 'ילד' קראו לי הרבה. אין לי שום הערכה עצמית. אין לי שום
ביטחון. אני חושב שאני חרא. מכאן אני מתחיל".
אבל אתה כותב ספר לא נחנחי, לא לפלפי, לא מתחסד, לא מבוהל.
"אבל יקרעו אותי".
אתה לא בא לדיון על התקופה בפיק ברכיים. אתה נכנס באנשים שהם אושיות
בסדר גודל מיתי במונחים ישראליים. צריך אומץ לב תחת אש כדי להיכנס
בחבורה הזאת.
"אני לא חושב שאני 'נכנס'. ההגדרה שלך לא נכונה. אני מספר את האמת על מה
שהיה בשנים מסוימות".
מה הציפיות שלך מהספר?
"עכשיו אני משקשק. אני משקשק משום שאני יודע שיאמרו עלי דברים מאוד
מכוערים. כל מי שיש לו פה ואין לו במה, ידבר. אל תשכח רון, אנחנו מדברים
על 31 שנה. החברים שלך כותבים על ביבי ועל ברק. 'אשה יקרה' היה פצע. זה
פצעון. אני חושב שזה חשוב לילדים שלי ולילדים ש ל כולנו, שהם יידעו שניסינו
לעשות מהפכה. לא מעניין אותי לחיות חיים מבוהלים. גם ככה בסוף מתים. חיים
שאתה לא חושב עליהם הם לא חיים. עובדה שגם אתה, בכתבותיך, דש במה היה
ולמה עשית את זה. אם אתה אומר שאני אמיץ, אני מקבל.
"שלמה ניצן אמר לי על כבוד הרב אורי זוהר: 'הבן אדם שכב עם אשת איש
ושיסל הציץ'. קבוצה שלמה של אנשים, בעיקר נשים, ירגישו פורקן שמישהו
יידע את האמת על אדם כזה. אני לא חומל על בן אדם שגם הרביץ לי וגם תקע
לאשתי".
בוא נסכים שאין בינינו ויכוח או חילוקי דעות מוסריים לגבי אורי זוהר, שאני,
בניגוד אליך, לא סימפטתי אותו רגע אחד בחיי. אבל יש לי הרגשה שאתה הולך
על בטוח. אתה עובר לכלים הכבדים ביותר כשאתה בא להתמודד עם רב בישראל
שמנוע בהגדרה מלהתקוטט איתך.
"למה הוא מנוע?".
הוא לא יכול להרשות לעצמו ממרום מעמדו; מה הוא יעשה, הוא יענה לך
ב"יתד נאמן"?
"אני מוכן להתערב איתך שבשבוע שאתה מראיין אותי, או שבוע לאחר מכן,
תראה את אורי בשער של '7 ימים'. אין פה מרום מעמדו. זה בן אדם שמת לחזור
למדיה. אני לא יודע אם אהבת את המנחמים לדורותיהם: מנחם בן, מנחם פרי,
עזוב מנחם בג ין. כשמנחם פרי התנשא עלי, אני בחדוות האפרוחיות חשבתי שזה
רק גשם בשעה שהוא ירק. הוא הרי בן אדם שמגיב גם אם אומרים את השם שלו
הפוך. ראיינתי את חיים פסח ל'מעריב' ופרי ענה לי; מה אתה עונה לי?".
השאלה הקשה שלי היא למה חיכית? את ערוותו של זוהר היה צריך לחשוף
בזמן אמת, לפני שהוא נעלם בסמטאות החרדים בירושלים.
"עשיתי את זה הרבה בטור שלי. המון פעמים דיברתי עליו. למה יש בספר
מונולוגים של אנשים אחרים? כי מהם אפשר להבין המון דברים. ברגע שזה בא
מטליה שפירא ז"ל, מיהודית סולה, מאורנה בנאי, אשתו של גברי, זה חזק. זה
קצה הקרחון. עורך הדין הוריד לי ארבעה משפטים; אחר כך נורית הורידה לי
כמה משפטים שהביכו אותה; יש גבול עד כמה אני יכול להגעיל אנשים עם
דברים שהם עשו. כאזרח ישראלי אני לא מוכן שיהיה רב שיטיף לי באופן מוסרי,
כשהוא האדם הכי לא מוסרי בעולם. כמו פונדמנטליסטים נוצרים באמריקה
שאומרים טוהר המשפחה ומזיינים כושים בתחת.
"יש קשר שתיקה. אריק בקשרי משפחה איתו. שלום אמר את זה כמה פעמים.
הנפגעים היו בעיקר חלשים ונשים. אם אני לא אכתוב את זה, אף אחד לא יכתוב
את זה".
ההתעסקות עם זוהר , יש לך ציפיות לאן היא תיסע מבחינת האפקט הציבורי?
"אני נוסע מפה".
אז יגידו...
"הוא ברח".
השאיר שלולית ונסע; אורי זוהר לא צריך להתעסק איתך בעיתונות. הוא צריך
עורכי דין.
"שייקח עורכי דין".
אורנה בנאי (אשתו של גברי) מאשימה אותו באינוס קטינות.
"יש לי קלטות והקלדות של הקלטות. עכשיו תחשוב, אני יודע שאתה לא אנסת
קטינות; שמעתי על זה שלא אנסת קטינות; לא יצא לך. עכשיו אני אומר, היית
יוצא למשפט אם היית יודע שאכן עשית את זה? אני לא אלך להילחם על משהו
שאני יודע שעשיתי".
חוץ מזה שאתה פגוע אישית, יש לך תחושת שליחות במקרה של זוהר?
"כן. יש לי תחושת שליחות כפולה. הוא ניצל נשים וילדים אני קורא לעצמי
ילד באותה תקופה כדי לממש את מאווייו הבהמיים וגסי הרוח. והדבר העוד
יותר נורא, ואני מקווה שזה עובר בספר, שהוא העביר את התכונות האלה אלי.
שאני חשבתי It's fucking OK. שזה לא נורא להציץ בזיונים או לתת למישהו
להציץ. חשבתי שזו נורמה חברתית. כמו לגנוב עופות בפלמ"ח. הבן אדם הוא הכי
קרוב למכשף. הוא מלא כריזמה. הוא יכול להצחיק אותך עד שתשתנק מצחוק.
היה לו משהו קרוב מ אוד לתכונות של מהפנט. אותו דבר שהיה לצ'רלס מנסון
ולדיוויד כורש".
מה ההסבר שלך לעובדה שדווקא האיש המכוער, הבהמי הגשמי הזה, מצא בסוף
מפלט במקום כה רוחני לכאורה, בחיקה של היהדות החרדית?
"כי אנחנו בודדים. כמו שאורנה בנאי אומרת בספר. הוא תמיד ימצא את האנשים
שאותם הוא יצליח להפנט עם העיניים הכחולות היוקדות שלו ועם הצעקות,
הפעם במבטא מזרחי. אני צעיר ממנו ומבוגר ממך, אבל אין לי כל עניין להשפיע
על אנשים אחרים. אני רוצה להשפיע עליך; להגיד לך שתהיה נחמד לאשתך;
אבל אני לא רוצה להשפיע על מסות; אני לא מטיף. כל החוזרים בתשובה הם
אנשים רעי לב.
"ראיתי את הבן שלו איתמר, אצל יאיר לפיד. זה היה מסמך מזעזע. זוהר ג'וניור
רוצה לעשות 'מציצים 2'. הוא דתי מתפקר שחי בבית הוריו. הוא חתיכת אידיוט
הנה עוד תביעת דיבה הוא לא אמר משפט אחד שהיתה בו משום נקיטת
עמדה בקשר לחיים. זה אורי בגלגול פוסט מודרניסטי. אורי היה יכול, כפי שבועז
אומר, לזיין לידך כאילו שאתה לא רואה אותו ולטלפן למחרת ליצחק רבין
ולהגיד לו שעקרונית הוא בעד 'התנועה למען רבין'. הוא באמת מפיסטו; אדם
חמקמק וערמומי; לאנשים כאלה א תה מאמין; למה האמינו להיטלר? למה האמינו
למוסוליני? כי הם היו אנשים שהיה קל להאמין להם".
אתה לא חושש שמאחורי הטינה היוקדת שלך לזוהר מסתתר אלמנט של
נקמנות אישית שמקורו בצורך הבלתי נשלט שלך לכתוב בספר שזוהר שכב עם
אשתך ללא ידיעתך?
"הוא שכב עם הנשים של כולם".
מה אכפת לי מהנשים של כולם? אני מדבר איתך.
"לא הייתי מתנפל עליו אם כל חטאו היה שהוא שכב עם חברה שלי או עם אשתי;
זה היה לפני שהכרתי אותה והיו רבים שעשו את זה. גם אני שכבתי עם בחורות
לפני שהכרתי את אשתי. אני לא חושב שזאת פנקסנות. אבל כשאורי הפך את זה
לז'אנר, לסגנון חיים ולתפישת עולם, להשתכר ולזיין חברות של חברים, לכבוד
ולחובה לי להגיד: מאמינים, אנא ראו את עברו של כבוד הרב; כזה הוא היה וכזה
הוא נשאר, אלא שהיום הוא מזיין את דרעי".
"מעולם לא הייתי ממש גאה במשטרת ישראל, אבל העובדה שהם ברוב המקרים
עוצרים אנשים מפורסמים מטעמי פרסום ולא מטעמי צדק לכל, מרתיחה אותי
היום כפי שהרתיחה אותי אז"
* המשך הכתבה בנקמת האפרוח 2 | |  | |  |
|
| | |
