"אני חושב שהכל בחיים זה עניין של מין" זאת ועוד, כפי מעיד מושיק סקאל, סופר של רומן ראשון עטור בפרס, "האי אני" חן קוטס­בר 11/01/02 לפני כמה ימים שוחח מושיק סקאל, סופר, עם אחד מחבריו. סקאל התלונן על ייסוריו של הסופר בדרך אל הספר. החבר חייך. "אתה", הוא אמר לסקאל, "מתייסר בסטייל". "זה", מאשר עכשיו סקאל, "נכון. אבל זה עדיין לא מפחית דבר מהייסורים".בימים אלה רואה אור ספרו של סקאל, "האי אני" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד), רומן ראשון שלו וזוכה פרס ספר הביכורים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט תשס"ב. ספרו הראשון של סקאל היה קובץ סיפורים קצרים. הפעם מדובר ברומן ­ יוצא דופן, לא שגרתי, עם חמישה גיבורים ראשיים, כולם צרפתים שחיים בפריז ומקיימים ביניהם מערכות יחסים חפות מכל דעה קדומה, יצריות ומלאות תשוקה; לינה מבקשת מאחיה, סטפאן, שעובד כחשפן במועדון לילה, שיברר מה שלום מישל, בנה של פטריסיה, חברתה מילדות. מישל מספר לחברו ז'אן על ביקורו של סטפאן אצלו. ז'אן מגיב בסדרת מכתבים מלאי תשוקה לסטפאן, ואלה גורמים לשורת אי הבנות בין הגיבורים ולעלילה שהולכת ומסתבכת, כולל חדירת אמה המתה של פטריסיה לחייהן של הדמויות.המסתורין שאופף את הסיפור אופף גם את מחברו, סקאל. גם אחרי שעות ארוכות של שיחה הוא נותר בלתי מפוענח. מושיק סקאל מסרב לפתור את החידה. "אפשר לומר שהדמויות בספר הן כמעט כולן אני", הוא אומר בזהירות. "אני מאוד אוהב לכתוב על מין. גם כשאני לא כותב על מין, אני כותב מתוך תשוקה, תשוקה מינית. בכלל, אני חושב שהכל בחיים זה עניין של מין. זה הדבר שהכי מושך אותי, מרתק אותי, הכי יפה בעיני. אני לא יודע איך לנסח את זה, אבל אני משער שיש הרבה סופרים שבמהלך הכתיבה, וממש לא משנה על מה הם כותבים באותו רגע, עומד להם".­ והכל באמת מין?"כן. כי זה מה שמניע אותנו. אותי לפחות".סקאל, 25, נולד וגדל ברמת אביב. הבכור מבין ארבעה ילדים. סבו, שהוא קרוי על שמו, משה סקאל, נהג לפרסם פרוזה ושירה בעיתון נפוץ בדמשק, סוריה, עד שגילו שהוא יהודי ופרסומיו נאסרו. מושיק עצמו, בילדותו, השתתף בתוכניות טלוויזיה ("סיפורים בראש", "איזה קטע") ובהצגות ("הנסיך הקטן"). ילדות מאושרת, הוא מעיד, עד לשלב שבו הגיע לחטיבת הביניים ולבית הספר אליאנס. "זה היה הלם", הוא משחזר עכשיו. "עד גיל 13 לא ידעתי מה זה ליווייס, ופתאום, בבת אחת, כל הערכים בסביבה שלי השתנו. הגעתי למקום שבו אדם נשפט לפי כמות הליווייסים שיש לו בארון. נורא. זה היה בית ספר שבו החשיבו רק ספורט או מדעים. מקצועות הומניים היו מחוץ לתחום. אני זוכר שהמנהל היה קוטע את השיעורים ומודיע ברמקול 'נבחרת הכדורגל של אליאנס ניצחה', וכולם היו מוחאים כפיים. כיוון שאני לא הייתי ריאלי וגם לא הייתי ספורטאי ­ לא מצאתי את מקומי שם. הייתי אומלל. מצבי היה קשה מאוד".המפלט של סקאל היה הצרפתית ­ מקצוע חובה באליאנס. הוא נחשף לספרות הצרפתית, והתאהב. במקביל, המשיך לשחק והופיע עם קבוצת השכנים של צ'יץ, בהצגה "דוד". "תקופה ארוכה רציתי להיות שחקן", הוא אומר. "נהניתי מזה מאוד, אפילו די הצלחתי, עד שהחלטתי שאני לא רוצה להתעסק בזה יותר. הייתי בערך בן 17, והרגשתי שדי, מספיק. חוץ מזה שהחלטתי שאני רוצה להיות סופר, והבנתי שזה לא הולך ביחד".כשסקאל מדבר על ההחלטה שלו להיות סופר, הוא מתאר משהו שקרה כמעט בן לילה. לא תהליך. עד גיל 17 לא כתב. מרגע שהחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות, הוא כותב כמעט בלי הפסקה. "יום אחד פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב וגם סיימתי סיפור קצר", הוא אומר, "בבת אחת. אני זוכר שאחר כך ישבתי בחדר שלי, כל החופש הגדול בין כיתה י"א לי"ב, ופשוט כתבתי וכתבתי, בלי לע צור. זה הדבר היחיד שעשיתי, בעצם, מרגע שהחלטתי להיות סופר. אבא שלי היה פותח את הדלת, ומציץ בחשדנות, רואה אותי יושב וכותב, ולא מבין מה קורה לי. לי היה ברור כבר אז שמה שאני כותב יתפרסם בספר. תמיד לקחתי את עצמי ברצינות. אם הייתי מנסה לפרסם את הספר והייתי מקבל תשובה שלילית, לא הייתי מאוכזב. להפך. הייתי מופתע. אני לא אומר את זה משחצנות. זה לא שחצני, זה נאיבי. זה הכל".הסיפור הראשון שכתב סקאל, ביום שבו החליט להיות סופר, התפרסם בספרו הראשון, קובץ סיפורים קצרים שנקרא "התרחיש". הספר הזה פורסם בתקופת היותו של סקאל חייל בחיל המודיעין ועבר מסכת אישורים צבאיים, עד שהוחלט שהוא פרי דמיונו הקודח של מחברו וכי אין בו סכנה לביטחון הצבאי. "עבדתי במשמרות והקפדתי לכתוב בין משמרת למשמרת", מתאר סקאל. "אפשר להגיד שמרגע שהחלטתי להיות סופר, פשוט הקדשתי לזה את כל הזמן. תכננתי את כל חיי לפי זה. היתה לי מחשבה לצאת לקורס קצינים, וממש שבוע לפני הקורס ביטלתי את זה. הבנתי שזה יכול לפגוע ביכולת שלי לכתוב, שאני חייב להיות אדם חופשי, לא משועבד, אם אני רוצה להיות סופר".סקאל השתחרר מהצבא ונסע לפריז. שם הת יישב והחל לכתוב את "האי אני" בתהליך מוקפד ומתוכנן מראש. מבעוד מועד החליט שבספר יהיו שמונה פרקים. הוא קבע לעצמו פרק זמן שבו עליו לסיים את הספר, כאשר הוא כותב שבעה ימים בשבוע ומקדיש לכל פרק כחודש ימים. איש לא האיץ בו, אבל סקאל לא זז ימינה או שמאלה מהתכנון המקורי. "פשוט קמתי כל בוקר", אומר סקאל, "ישבתי בבית המוסק, שתיתי הרבה תה, כי אני לא שותה קפה, וכתבתי. כתבתי וכתבתי, מנותק לגמרי, כמעט מבודד, מתוך התמסרות מוחלטת, עם משמעת נורא­נורא קשה".­ הגיבורים שלך חיים בפריז, צרפתים כולם."כן. לא מעניין אותי לכתוב על עזה או על גואה. זה לא אומר שלא מעסיקים אותי דברים שמעסיקים אנשים בגילי, אני פשוט חושב שכל דבר שאני כותב צריך להיות טוב. דבר טוב הוא דבר נצחי, קלאסי".­ ופריז יותר קלאסית מעזה?"תראי, אם הייתי צרפתי לא הייתי כותב על צרפת, וסביר שלא הייתי גר שם. הייתי גר בארץ אחרת. מי יודע, אולי בישראל. אבל אני ישראלי".­ שכותב רומן עברי בפריז."כן. לא צריך להיות בישראל כדי לכתוב עברית. לשפה אין גבולות גאוגרפיים או כרונולוגיים וכתבו בעברית הרבה לפני קום המדינה. בפריז היום יש המון אנשים בלי כל זיקה למדינה או ליהדות, שמדברים עברית. אתה לא חייב להיות בישראל כדי לכתוב בעברית, ולא חייב לכתוב על ישראל כשאתה כותב בעברית. אני יכול להגיד שבאיזשהו שלב ניסיתי לשלוח את לינה ואנטואן, שני גיבורים מ'האי אני', לישראל. הייתי בטוח שיהיה לי קל לכתוב את זה, ודווקא היה לי נורא­נורא קשה. לא הצלחתי להסתכל על תל אביב בעין של תל אביבים, למרות שנולדתי כאן. שלחתי אותם למקומות כמו בן­יהודה, הטיילת, הלונה פארק, מקומות של תיירים שאני כתל אביבי לא מגיע אליהם, וזאת היתה בעיה".סקאל חזר לארץ והניח את "האי אני" בצד. אחרי חצי שנה החליט לחפש עורך לספר, עדיין לא הוצאת ספרים. הוא יצר קשר עם אלי הירש, שבסופו של דבר ערך את הספר, וזה ביקש ממנו לשלוח אליו עותק מכתב היד. "אלי קרא והשאיר לי אחר כך הודעה במענה הקולי: 'התאהבתי'. הוא אמר לי: 'מצד שני, אני לא יודע איך אנשים יאכלו את זה. זה אוונגארד'".שלוש שנים אחרי שנכתב "האי אני", וחודשים ארוכים אחרי שסקאל החל לעבוד עליו עם הירש, יצא הספר לאור. למרות האוונגארדיות שלו, הוא כאמור זכה גם בפרס ספר הביכורים, שניתן השנה לשבעה סופרים ומשור רים צעירים. בין השאר נכתב בנימוקי חבר השופטים: "ביד אמן אמיצה מצייר הספר את עולם האדם ברבדים הראשונים שלו; הגוף החולה, הנכלם והמתכלה; ועימו הרגש ­ הישיר מכל אידאה ­ המוצג כאן לעינינו, חי ומתנשם. מעשה הכתיבה של מושיק סקאל מכיל כישרון, כנות ותעוזה מעוררת ציפיות לעתיד"."הפרס היה משמח, אבל בעיקר מפתיע", אומר סקאל. "בגלל שהספר כתוב בצורה לא שגרתית, עם הרבה גיבורים, בלי גיבורי משנה, בארץ אחרת, לא ידעתי איך הוא יתקבל, והופתעתי ממה שקרה. לא ציפיתי לזה".­ הספר כתוב בצורה שונה אפילו צורנית. יש בו, למשל, סונטה."כן, היתה תקופה שפרסמתי סונטות בהארץ. היום זה מעשה חתרני. במבנה של סונטה יש משהו שנורא נכון לי ונורא חסר. היום אנשים כבר לא כותבים סונטות. כותבים איך שבא להם. יש גם הרבה שכותבים, ולא קוראים בכלל. אני לא מבין את זה. לא יעלה על הדעת, למשל, שמי שרוצה להיות במאי קולנוע לא יראה את כל הסרטים הקלאסיים שנעשו. אני, כשהבנתי שיש יותר ספרים לקרוא מכפי שיהיה לי זמן, שמתי לי למטרה לקרוא מה שיותר ספרים, ואני משתדל לעמוד בזה. אני זוכר ששלחתי למאיר שלו את הספר הראשון שלי, של הסיפורים הקצרים. הוא שלח לי אחר כך מכתב, בירך אותי ונתן לי עצה, לקרוא כמה שיותר. אני חושב שהוא צודק. בכלל, אני מאוד מעריך אותו".­ עוד כותבים שאתה מעריך?"יש כמה אנשים בארץ, אנשים מדור חדש, שאני חושב שגואלים את הספרות העברית מתקופה של כאלה שרצו להיות חתרנים ורצו לנתץ את המסגרת הקודמת, אבל הביאו בסופו של דבר את הספרות למצב שבו היא משמימה, מנוונת וריקה. יש את בני מר, כותב פרוזה. או את מרדכי אבי­שאול­­ שתרגם את 'הר הקסמים' של תומס מאן. תרגום הוא כתיבה מחדש של הספר בשפה שאליה הוא מתורגם, אז מבחינתי 'הר הקסמים' הוא ספר הפרוזה העברי הטוב ביותר. אני גם מאוד אוהב את קנז, אבל פחות את ספריו האחרונים. זה בעיני פרוזה".­ מה עם מה שקוראים היום "ספרות נשים"?"לא יודע. מה זה ספרות נשים? בגלל שאשה כותבת אותה? יש קטעים בספר שלי שכתובים מפי אשה. אז מה? אם הספר הוא טוב, הוא טוב. נורא אוהבים לשים תוויות בארץ, ולי אין עניין בזה. גם בכתיבה שלי אין תוויות. אני מדבר הרבה פעמים על דברים שהם לא קונסנזוס".­ חלק מהיחסים בספר הם יחסים חד מיניים, רומנים הומוסקסואליים שהגיבורים שלך מתייחסים אליהם כאל משהו מאוד טבעי ברוב המקרים."כן. אני לא יודע אם היתה לי מטרה כזאת, אבל בואי נגיד שנמאס לי, נמאס לי לקרוא על התחבטות בענייני זהות מינית. נמאס לי מזה שאם כתוב על הומואים, אז תמיד נקודת ההתייחסות היא הסטרייטים. אז קודם כל, לא כל הומו הוא סטרייט מתוסכל בעברו, ורציתי לתאר עולם שבו יש סטרייטים והומואים, וכל אחד חי לו את חייו. הספר מציג את הדברים בצורה הכי טבעית. אני מדבר על עולם שבו הומואים והטרוסקסואלים חיים זה לצד זה. אני לא מדבר על היטמעות. מצד שני, זו לא חברה הומוגנית במובן המשמים, הלא נכון של המילה. אני לא קראתי עוד בעברית ספרים שנכתבו ככה".­ וגם כאן הגיבורים הם אתה?"אני יכול להגיד רק שאם אני מצליח לעצבן את אביגדור ליברמן, אז מצבי טוב. קראתי שהוא התקשר לאריאל זילבר לחזק את ידיו, אחרי מה שזילבר אמר. אני באמת מקווה שיום אחד שניהם ימצאו את עצמם באותו מקום, ואני לא מתכוון לגן העצמאות".בארץ החל סקאל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית. אחר כך עבר לספרות צרפתית, אחרי שהרגיש שהסטודנטים בכיתה שלו מתעניינים בתואר יותר מאשר בספרות עצמה. במקביל, כתב אחת לחודש סיפור קצר למו סף און ליין של מעריב ועבד כתחקירן בתוכניתו של מני פאר בערוץ הראשון, עד לפני כשנה וחצי. "עברה עלי שנה עמוסה וטובה", הוא אומר, "עד שיום בהיר אחד החלטתי פשוט לעזוב את הכל ולנסוע חזרה לפריז, הפעם לתקופה בלתי מוגבלת. זו היתה החלטה של יום, וזו היתה החלטה מאוד קשה ­ לקראת סוף שנת הלימודים, לקום וללכת. חוץ מזה שגם עשיתי באותה תקופה בארץ דברים שאהבתי, דברים שרציתי לעשות. אבל ידעתי שאם אני רוצה להמשיך לכתוב, אם אני רוצה להמשיך להיות סופר, אני חייב לנסוע ולהתנתק".עכשיו הוא חי בפריז. לארץ הגיע רק כדי לקבל את הפרס. הוא לומד בסורבון ספרות, ועובד לפרנסתו כמאבטח באל על במשרה חלקית. החשש שלו הוא שמה שיישאר מן הכתבה הזו הוא אזכורו כ"סופר המאבטח". "אני עובד מעט", הוא מדגיש. "נוח לי לעסוק במשהו שאין לו שום נגיעה לחיי, כשאני כותב. אני זר בפריז, וטוב לי עם זה. יש משהו מאוד נעים בלהיות זר שם. פריז היא מקום שלעולם תהיה בו זר, אלא אם אתה פריזאי, וכרגע זה מתאים לי, לכן אני שם. ברגע שאני מגיף את הדלת, כל כולי מסור לכתיבה. יש לי מעט חברים, אף פעם לא היו לי הרבה, רובם ישראלים, ורוב הזמן אני מנותק . יש לי חלומות, ואני מנסה להגשים אותם. יש חיץ מוחלט ביני ובין כל מה שבחוץ. זה רק אני והרומן".­ ששוב נכתב בפריז."כן, אבל מתרחש דווקא בישראל. זה לא אומר שכל הדמויות ישראליות".­ איפה תהיה בשנה הבאה?"בעיר, זה בטוח. פריז, ניו יורק, ברלין, אולי תל אביב. זה לא שיש בי חוסר מנוחה, אבל ברגע שאני מרגיש שתם פרק בחיי ­ אני עובר הלאה. אין מה להיתקע באותו מקום".