המיתוס אינדיאני, האפוס אמריקאי, ההצלחה כלל- עולמית וממושכת הנרי וודסוורת' לונגפלו, שירת היואתה, מאנגלית: נמרוד אשל, שוקן, 200 עמ' אורי הולנדר 11/01/02 הפואמה 'שירת היואתה' של הנרי וודסוורת' לונגפלו ראתה אור ב­1855 וזכתה להצלחה חסרת תקדים. יצירה יומרנית ועצומת­ממדים זו נתחבבה עד מהרה על קהל הקוראים האמריקאי, נרכשה בעשרות אלפי עותקים, וברבות השנים אף תורגמה ללשונות רבות.היצירה תורגמה לעברית בידי שאול טשרניחובסקי ב­1913, ופורסמה בהוצאת 'מוריה', "בהידור גדול, בציורים וקישוטים רבים". בפתח­דבר הוענק אז ללונגפלו התואר "גדול משוררי אמריקה", ושירו כונה "מרגלית עולמית". גם תרגומו החדש של נמרוד אשל מפורסם בהידור גדול, בכריכה קשה ובמהדורה דו­לשונית, ומלווה ברישומים פרי­מכחולו של המתרגם. כאן זוכה לונגפלו לכינוי מחמיא מעט פחות, אך עדיין מרשים ­ "נביא בעירו" ­ ואילו יצירתו צונחת לתהום הכינוי "ספרות מדרגה שניה" (באחרית­דבר מאת דניאל אהרון), ועדיין היא בעלת "יתרונות משלה".גיבור האפוס האינדיאני של לונגפלו הוא הנביא­מבשר היואתה, בנם של ונונה הנאווה ומג'קיויס, רוח­מערב הבוגדני, ש"אדון הארץ" שלחו אל העמים, כדי ללמדם הלכות שלום ואחווה. הוא נאבק באלים וברוחות, מדריך את בני עמו, נושא לאשה את מינהה, מאבד אותה ברעב הגדול, ולבסוף מפ ליג בסירתו אל ה"איים המבורכים", עם הופעת ה"אנשים החיוורים" על אדמתו.לונגפלו עיבד את אוסף אגדות­העם שעמדו לרשותו, במתכונת שיר קדמוני, אפי: יצירתו כתובה לכל אורכה בריתמוס קבוע, בן ארבע יתדות, ושורותיה מתובלות בשמות אינדיאניים. לשונו של לונגפלו זכה ומתפייטת, ומרבה להפליג בתיאורי טבע אקזוטיים. התימות המרכזיות המעסיקות אותו הן אהבה ומוות, גאולה ושלום נצחי.'שירת היואתה' היא נסיון לכתוב "שיר אמריקאי" במובנו הוולט וויטמני של מושג זה: אחת ממטרות יצירתו של לונגפלו, ואולי מטרתו העיקרית, היא הוספת דשנים מיתולוגיים לאדמת אמריקה ה"לבנה", דלת­השורשים. אולם לונגפלו אינו מצליח להעלות באוב את שפת­הרפאים של העבר הנעלם. העמדת שיר זה מול יצירתם של שניים מבני­דורו הבולטים, חושפת באחת את חולשותיו. חרף השאיפה למסור "מלים כמוסות, בהן כל אות/ תקווה אומרת, גם שברון­לב,/ ספוגה בעוצר רוך ולהט" (עמ' 10), אין בשירו של לונגפלו מן המסתורין הטרנסצנדנטלי של שירת ר.ו. אמרסון, ותמונות­נופיו אינן מתאחות למרקם רב­ההוד של שירת וויטמן. גם שפתו המצטעצעת, לעומת פשטות הדיבור הוויטמני, החופשי והעממי, עומדת לו לרועץ.תיאוריו פלסטיים, חסרי­מעוף ומרדימים, ואינם נובעים מגרעין חווייתי טמיר, כמו זה המצוי, למשל, בעולמו המיתי של טד יוז, או במלים צופנות הסוד של שיימוס הייני. אין ביצירתו כל שריד להוויה אינדיאנית אותנטית, שיראה, סקרנות ויצר נמזגים בה לכדי מהות אחת, מרתקת ומאגית. על חורבותיה של ציביליזציה חיונית, אלימה, אכזרית ותוססת, הקים לונגפלו תפאורה עדינה, פולקלוריסטית וסטטית, שביקור במחוזותיה נראה לעתים כשיטוט תיירותי בשמורת­טבע מוגנת, שנעקרה מיסודותיה הפראיים.ב'שירת היואתה' אפשר לחלוף על­פני שיחי אגמון, קיסוס, עשן מסתלסל מתוך ויגוומים, ציפורים כחולות ושושני­ים צהובות, שדות­תירס ואשבולים, שחפים וביברים, אנפות ונשרים גדולי­אברה, מים­שוחקים ונהרות מי­זפת, ראשי חצים ונעלי קסם, ומיני רוחות, שהיואתה יאבק בהן ויכריתן. אולם בכל אלה אין מלהט דברו של מספר הסיפורים, מחייה המיתוסים ההרמוניים­כאוטיים. "כל הקולות וצלילי הטבע/ את מתיקותם ספגו משירתו" (עמ' 55). הפואמה כולה ספוגה במתיקות ססגונית זו, עד שבשלב מסוים לא נסבלים עוד "לא השפירית, קוו­נשה,/ לא העכביש, סבבקשי,/ לא החרגול, פו­פק­קינה, / ולא הרב­זחל הנאפד בכוח,/ ואי­מק­קונה בעור דוב,/ מלכם של כל בני זחל!" (עמ' 115).יצירה אפית כ'שירת היואתה' יכולה, כמובן, להיות דמיונית לחלוטין, ואינה חייבת לשמור על אותנטיות או דיוק התיאור. אולם יש ביצירה זו קטעים אחדים, שאינם רק משמימים או בלתי מדויקים מבחינה היסטורית, כי אם לא מוסריים. למשל, הפרק 'כתב התמונות' (עמ' 122­127), המתאר את היווצרות הכתב בקרב השבטים, בעקבות קריאתו של היואתה: "ראו איך הכל נעלם ונמוג,/ נמחק מזיכרונם של הזקנים (...) על מצבות קברי אבותינו/ אין אות וסימן, לא תמונה" (עמ' 122). לונגפלו יודע לספר כיצד הורה היואתה לעמו "את מסתורי כתב התמונות/ עלי חלקת קליפה של לבנה" (עמ' 127), אולם הוא מתעלם מן העובדה שבני גזעו, "חיוורי הפנים", הם שהשמידו את בתי הקודקסים של השבטים האינדיאניים, ומחקו כמעט כליל את "זיכרונם של הזקנים".ככלל, ביאתו של "האדם הלבן" אל חופי העולם הפגאני מצטיירת כמעט כגאולה משיחית: "שמענו את דברי הבשורה (...) מה טוב הדבר, הו, אחינו,/ שבאתם ממרחק לפקוד אותנו!" (עמ' 189). נכון הדבר, שאת ביאת הכובשים הספרדים במאה ה­16 פירשו האינדיאנים כשיבת ו של אל קדום: "בורא עולם הוא ששלחם/ מארץ האור והשחר העולה!" (עמ' 191). אולם ממש בעת כתיבת שורות אלו של לונגפלו, התחולל מאבק עקוב מדם בחצי האי­יוקטן שבדרום מכסיקו, ביטוי אחד מרבים באותן השנים להתקוממות קבוצות שבטיות כנגד הרס תרבותן. אינני משוכנע, שגם מפיהן אפשר היה לשמוע הצהרות דומות לאלו.בשירו של לונגפלו, גם חלק מן האגדות ה"אינדיאניות" עצמן נגועות במוטיבים נוצריים. למשל, מעמד "מקטרת השלום" (עמ' 11­16), שבו יורד מן הרקיעים "אדון הארץ ומושלה" כדי לספר להמונים על הופעת הנביא היואתה, מזכיר בחלקים רבים את דברי יוחנן המטביל (מתי ג'), מבשר ביאתו של ישו. לקראת סוף הפואמה כבר מופיעים בשמם הבתולה מריה ו"בנה הגואל יתברך" (עמ' 189), ובשיחה נרגשת בין כומר עוטה­שחורים לבין רעיו האינדיאנים, מוצא את מקומו אף שבט הנודדים הנצחי: "היהודים, שבט ארור,/ שמוהו ללעג ואף צלבוהו" (שם).אמנם, גם בין שורותיו הפיטורסקיות של לונגפלו מסתתר מימד סמוי של אימה. אולם אין זו אימתם של האינדיאנים, אלא חרדתו של הכותב, הניצב על אדמתו נטולת­העבר, קשוב להדי קולותיה של מלחמת אחים. יתכן, שעל רקע זה יש להבין א ת קריאתו של היואתה ל"שלום ואחווה".חשש דומה העלה המשורר האנגלי ד.ה. לורנס, על שורות "ארץ הערב": "הו, אמריקה,/ בך השמש שוקעת./ האם את קבר יומנו?// האם עלי לבוא אליך, הקבר הפתוח של גזעי?" (תרגם: גיורא לשם, מתוך 'ורד כל העולם', הוצאת קשב). "גזעו" של לורנס הוא גזע עולם קמאי, אכזרי ביופיו ונורא ביפעתו. גזעו של לונגפלו הוא הקבר הפתוח של החשש הלורנסי מפני "אובדן קסם העולם". כלשונו של לורנס, בשיר אחר: "קשה לחדור ללוע הליבה של איכסטציהואטל זעיר/ בלא לדעת מתי תתחולל/ רעידת אדמה". רעידת אדמה חברתית­היסטורית אכן התחוללה בין נופיו של לונגפלו, אך רעידת אדמה שירית אינה מתחוללת בין שורותיו.תרגום יצירה מסוג זה, המשתרעת על­פני מילין רבים ומלים רבות, היא מלאכה מייגעת, לעתים מייסרת. זו אף מלאכה כפויית טובה, והעוסקים בה ראויים להערכה. בשורות רבות מצליח נמרוד אשל למצוא את המקבילה העברית לציוריות המקור האנגלי, אולם יש שהוא נסחף בשטף התיאור והמליצה, ומוסיף שורות אחדות פרי­עטו. פעמים הוא אף משמיט שורות, ולא תמיד הוא מוצא פתרונות למשחקי­לשון דוגמת shawandasee, fat and lazy"", שתורגם ל"שבונדזי , שמן, עצל" (עמ' 24). לעתים תרגומו אינו עקיב: לדוגמה, בעמ' 12 תורגמו המלים the mighty"" פעם ל"נאפד בכוח", ופעם ל"רב­הכוח". בעמ' 59, the very strong man"" תורגם שוב ל"נאפד בכוח".אין ספק, כי מספר קוראיה של "שירת היואתה" לאורך שנותיה, מדבר בשם עצמו. אין בנמצא ספרי שירה רבים, שזכו לקהל מעריצים רב כל­כך. עם המציאות קשה להתווכח, ואולי ביום מן הימים נפליג כולנו עם "היואתה אהוב העם" (עמ' 193), אל "איים מבורכים".