האמזונה העצבנית סביר להניח שראיתם את קסניה שסתקובסקי בכמה פרסומות, אבל לא זיהיתם שמדובר באותה בחורה אביבית חזקיה 09/01/02 לדוגמנית קסניה שסתקובסקי, 23, יש מראה מוזר, אוונגרדי: עיניים כחולות גדולות ונשפכות, כאילו יוצאות מחוריהן; רגליים בלתי נגמרות ושיער בלונדיני בהיר­בהיר, טבעי לגמרי. כשאומרים אמזונה, מתכוונים אליה. למרות, ואולי בגלל המראה הלא שגרתי שלה, היא מככבת בשלל פרסומות. מדובר בבחורה בעלת יכולות משחק קומיות, ומי שלא מכיר אותה באופן אישי יתקשה לזהות אותה מקמפיין לקמפיין.גם באישיות שלה, קסניה לא תואמת את שוק הדוגמנות הישראלי. היא קורצה מחומרים של טופ­מודל אמיתית, שינתה כבר אינספור צבעים וגוונים בשיער, ומכל זווית שלא תצלם אותה ייצא משהו אחר. ובכל זאת, הצלחה בתחום הזה בחו"ל לא מעניינת אותה. נמאסו עליה מרדפים אחר אודישנים, נמאס לה לשמוע שהיא מזכירה את הדוגמנית שלום הארלו או את השחקנית איזאבל אדג'אני. הפנים שלה לא מקבלות בברכה כל אחד, ויש רבים שמפחדים ממנה וחושבים שהיא סנובית או מכשפה. קסניה לא נאבקת בתדמית הזו, היא מעדיפה להתרכז בלימודי מולטימדיה ולהתפרנס בינתיים מדוגמנות וכברמנית במועדון ה"פטיש". לאחרונה עלו שתי פרסומות שעשתה במקביל (לחטיף אנרגיה ולתחבושות הגייניות), דווקא בת קופה בה חשבה לפרוש מהמקצוע. "זה די משעשע", היא אומרת. "כי לא היתה לי סוכנות והמלהקות פשוט חיפשו אותי. זה די החמיא לי. אני קולטת ברחוב מבטים של זיהוי, אבל מכיוון שאני מפחידה אנשים, אף אחד לא ממש ניגש".השם קסניה בא מיוונית. "הפרוש שלו, שהוא הכי לא אני, זה מארחת טובה. מכאן גם הגיעה המלה אכסניה בעברית". לשאלה איך מארחת לא מוצלחת מתפקדת כברמנית, היא משיבה בחיוך: "אני עדיין מתפלאת, משום שנראה לי שאני זוועתית בשירות. אני פשוט נורא מהירה ונראית בסדר, בגלל זה נראה לי שמשאירים אותי בעבודה. האמת היא שיש לי פרצוף כזה מלנכולי, עצבני, כועס. זה משתנה לפעמים, וזה בא בשילוב של כל מיני דברים, תלוי באווירה. נורא מבאס אותי שאנשים שלא מכירים אותי חושבים שאני סנובית, קרה ורעה. כל הרושם הזה מתאדה אחרי שמכירים אותי, אבל עדיין כל הזמן אנשים ניגשים אלי ושואלים:'את עצובה?' 'מישהו עצבן אותך?', ואז אני באמת מתעצבנת. אני כנראה משדרת משהו שאני לא מתכוונת אליו. זה טוב לצילומים, אבל ביחסי אנוש זה מפריע לי. אנשים לא קולטים אותי, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה".היא נולדה בתאריך היסטורי, יום הטלת פצצת הא טום על הירושימה. "כשהייתי קטנה וחגגתי יומולדת, תמיד היו בטלוויזיה שידורים של זוועות שמהם קלטתי שהמשמעות של יום הולדתי עבור היפנים זה בכלל משהו אחר. זה משהו שהעלה אצלי הרבה שאלות על המוות ופשוט נגנבתי מזה. זו לא נהייתה ממש טראומה, וכשהייתי קטנה העדפתי לעשות מזה צחוקים מאשר לקחת את זה לכיוון הטראגי. היום אני מסתכלת על זה אחרת".קסניה גדלה בעיר ליד מוסקבה, כבת יחידה לאב מהנדס ואם כלכלנית, "בארץ אמא שלי מנקה ואבא שלי בשמירה", היא אומרת בעצב. "אבל פרנסה זו פרנסה". בגיל שש, במקביל לבית הספר, למדה את אמנויות הקרקס. "נורא אהבתי את זה, כי הייתי מאוד גמישה. בכלל, חינכו אותנו שכל ילד חייב להתעסק בעוד משהו מלבד הלימודים. אחר כך למדתי נגינה באקורדיון. כל החברות שלי הלכו לנגן בפסנתר ובכינור, זה נחשב מאוד קולי, אבל זה לא אני, להיות הכוסית של בית ספר שמסתובבת עם כינור. כשסיימתי את הלימודים בבית הספר, התקבלתי ללימודי ציור ושרטוט. כל חיי אני מציירת. הייתי ילדה מאוד עצלנית, וכך זה עד היום. אני מקדישה המון מחשבה לכל דבר, אבל עושה בשוונג רק מה שבא לי במקרה". בגיל 15 עלתה לארץ לבד, במסג רת תוכנית קליטה לנוער שכללה מגורים בקיבוץ ואולפן. "שמעתי על זה מגיל מאוד צעיר, אבל מאוד התנגדו לזה ברוסיה. היתה אז טענה שזו תוכנית שמטרתה הברחת מוחות צעירים מרוסיה לישראל. לא היה לי קטע ציוני בבית ולא היה לי רע ברוסיה, אבל אבא שלי נורא סבל, כי הוא גדל באוקראינה האנטישמית, וזה זירז את העלייה שלי לארץ".­ אם כך, למה הורייך לא הצטרפו אלייך?? "המטרה היתה שהם יצטרפו אחר כך, וזה באמת מה שקרה. בשבילי להגיע לארץ היה קודם כל לנסוע בפעם הראשונה בחיי לחו"ל, חשבתי שזה מסתורי ומסקרן. הגעתי בתור נערה צעירה והיתה לי הקליטה הכי מדהימה שיכולה להיות לעולה חדש".קסניה נחתה בגיל 15 באחד מהמקומות היפים ביותר בארץ, קיבוץ עין גדי. "העברתי את התיכון באווירה מדהימה, עד שההורים שלי הגיעו. התוכנית המקורית היתה להטיס אותי לריגול בארץ, ולדווח להוריי כדי שהם יצטרפו; למרות זאת, לא ממש דיווחתי מהשטח, כי החיים בקיבוץ שונים מהחיים בעיר. אני רואה את עין גדי כחממה לאנשים עצלנים עם פילוסופיות חיים מפותחות, וזה התאים לי אז מאוד".כשהוריה הגיעו לארץ, היא התנייעה איתם לאווירה אורבנית, לאשקלון. "זו הי תה העיר הכי מזעזעת שהייתי בה בארץ, והיא מתחברת עם התקופה הכי קשה שלי כאן. זו עיר של בית קברות עבורי. לא היו לי שם חברים, לא יצאתי מהבית כמעט, והקשיים של ההורים שלי גרמו לנו להרגיש ששום דבר לא מסתדר". משם עברה המשפחה להתגורר בחולון, אחר כך עזבה קסניה לתל אביב ובמקביל התחילה לדגמן. "בגיל 18 נרשמתי לסוכנות לוק", היא אומרת. "היה לי די ברור שזה הכיוון, אני לא אגיד עכשיו שבכלל לא חשבתי שאני יפה או שלא התעסקתי בזה; נהפוך הוא, תמיד אהבתי יופי ואסתטיקה וציירתי נשים יפות, איכשהו שייכתי את עצמי לעולם הזה. לא נראה לי שיש בחורות מתאימות מבחינת נתונים שלא חושבות על דוגמנות, לטעון אחרת נראה לי מוזר ומתחסד. יש בחורות שפשוט פוחדות להתחיל עם זה על מנת לא להתאכזב, ואולי הן הבחורות החכמות, כי כמה שאת פחות מפתחת ציפיות בתחום הזה, ככה את פחות מתאכזבת. ברוסיה יופי נחשב לדבר שולי ומבייש. מי שיפה יודעת שהיא יפה, ולא היה צריך להכריז על זה. לכן כל הנושא של דוגמנות היה מרגש עבורי, מבחינתי רק להסתכל על הווג היה בגדר חלום. היום כבר התאפסתי על עצמי ואני יודעת שאני נראית או. קיי, הלוק שלי יכול ללכת טוב בלונדון, יפן, ומקומות ביזאריים אחרים, אבל אני לא צופה לי עתיד גדול בתחום, כי כבר הבנתי איך זה מתנהל".­ מה את זוכרת מצעדייך הראשונים בעולם הדוגמנות? "טסטים מזעזעים אצל צלמים שנראו זוועה, ושגרמו לי להבין שלא קל להצליח בתחום. המכה הראשונה במקצוע היתה תחרות מלכת היופי של שנת 98', בה זכתה לינור אברג'יל. לא זכיתי שם בשום דבר, ואפילו לא עליתי שלב. בתקופה ההיא כל דבר שהציעו לי, עשיתי. אני שואלת את עצמי מה לעזאזל עשיתי שם? הופעתי בתחרות אחרונה, עם שיער מזעזע ובגדים הכי מזעזעים שיש. העיקר שנסעתי דרך התחרות לטיול בתאילנד, שהיה מדהים".אחרי אינסידנט התחרות, עברה לסוכנות של שרית דמיר. "האגו שלי נפגע וחשבתי שאם לא התפרסמתי דרך תחרות מלכות היופי, אולי אצליח בתחרות 'תגלית השנה'. הסוכנות לא קיבלה אותי לתחרות הזו, והבנתי שסיימתי את התקופה בלוק. עברתי לשרית דמיר והדברים התחילו להתנהל מעצמם. עשיתי קמפיין לשוקי זיקרי, את הפרסומת למקופלת וטסתי לחו"ל. היום, עם סיום החוזה אצל שרית, עברתי לסוכנות יולי".­ למה לא נשארת בחו"ל?"טסתי לפריז, מילאנו ויוון. הייתי אמורה להישאר בפריז, אהבו אותי שם מאוד. אבל בסוכנות שלי, מטרופוליטן, היו שינויים והתחילו בלגאנים שלא היה לי כח להתמודד איתם. הייתי עצלנית מדי בכדי להישאר שם, וגם לא כל כך נהניתי".­ לא חשבת שכדאי להישאר בחו"ל עד שייפול עלייך קמפיין גדול?"ממש לא. באיזשהו שלב השלמתי עם זה שהכל קשור בהרבה מזל וטיימינג, ופשוט לא היה לי כוח לחכות לזה. לא התאכזבתי, אלא התבגרתי. ראיתי הרבה מקומות בעולם שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם, ולכן אין לי רגע של חרטה".אחד המקומות אליהם הגיעה במסגרת העבודה, היה טוקיו."כולן נוסעות לשם בשביל לעשות כסף, אבל אף פעם לא ממש ברור מה מחפש השוק היפני. כל יפני הוא בנפרד, עם הטעם העב"מי שלו שמשתנה לפי קריזות. כולם מאוחדים שם בעיקר בטירוף של עבודה, דייקנות, שופינג, קריוקי ומכונות מזל, אבל בתכל'ס אי אפשר לקלוט אותם. את יכולה לעשות שם 30 אלף דולר בחודש ולעבוד כל יום, ואת יכולה לבוא לשם, לגרבץ שבועיים ולחזור הביתה. גם ביפן נחשבתי מוזרה, כולם היו בשוק מהעיניים שלי. זו היתה חוויה היסטרית, טוקיו זה הלם תרבותי ובעיקר צחוקים מטורפים. שום דבר שם לא צפוי, ואת כאילו נמצאת בחלל החיצון. נראה לי שטוקיו היתה הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל".­ למה?"עברתי כבר את גיל עשרים פלוס, ואין לי כבר הרצון והפנטזיה להצליח בעולם. חוץ מזה, משפחה רוסית היא משפחה לוחצת, בעיקר כשאת ילדה יחידה ויש ממך ציפיות. המשפחה מעוניינת שתלמדי ותתעסקי במשהו רציני; מעל הכל, אני פשוט לא רוצה. השאיפה שלי זה להצליח להתפרנס בארץ מדוגמנות. זה קשה, משום שאני לא ממש הדוגמנית הסטנדרטית. אין לי גם שם של סלבריטאית מקומית, בקניון לא יכולים להגיד 'ועכשיו קסניה, מספר 20 במלכות היופי, מציגה שמלה של זה וזה'. אני לא מזלזלת בתצוגות האלה, הייתי עושה אותם, אבל לא לוקחים אותי, חושבים שאני מוזרה וכנראה שזה נכון. אני מסתכלת על עצמי במראה ואני לא חושבת שאני יכולה לפרסם דברים כמו קופסאות שימורים או שמפו, כי בכנות אני בעצמי לא הייתי קונה מוצר כזה אם הייתי מפרסמת אותו. למה שמישהו יקנה מוצר שמפרסמת אותו מישהי מוזרה עם לוק שלא מתאים ולא מתחבר?"­ אז מה הנישה שלך?"כשהייתי בחו"ל הצטלמתי לתכשיטי יוקרה, הוט קוטור ולמעצבים צעירים. תפסתי את הנישה הזו. הייתי רוצה לעבוד בדוגמנות עד גיל 30, ולעבור אחר כך לסטיילינג או לאיפור כמו שהרבה דוגמניות עושות. אני חושבת שמירי בוהדנה וגלית גוטמן עושות אחלה קריירה, והלוואי והייתי יכולה להיות בנישה שלהן, אבל אין לי יכולת להילחם במה שקורה. צלמים שמחפשים משהו בכיוון שונה לוקחים אותי, אבל זה לא קורה לעתים קרובות. אין לי רגשי נחיתות לגבי הנתונים שלי, אני פשוט יודעת את האמת".­ את מרגישה ישראלית? "אני לא מרגישה שייכת לשום מקום, לא לישראל ולא לרוסיה, לא לשום מקום בעולם. אני מיקס של הכל ולא מתחברת לשום מנטליות ספציפית, אני לא מתגעגעת למקומות שאני עוזבת. לא התחברתי בארץ למשל דווקא לרוסים, אני לא בורחת לזה ואני לא בורחת מזה. אף פעם בחיי לא היה לי חבר רוסי. קיבלתי הרבה מהישראליות, נפתחתי קצת יותר, כי הייתי פעם מלכת הקרח.­ לא בא לך להתעסק במשחק?"אני אוהבת את התחום, הבעיה היא שהליהוקים עבורי תמיד יהיו עם הסטיגמה של הרוסיה, וזה משהו שאני לא אוהבת. לשחק בפרסומות ובקליפים זה סבאבה, אבל כשזה מגיע לטקסט לא ייתנו לי לשחק בחורה רגילה, ממוצעת. זה תמיד יהיה תפקיד שהוא ברדיוס של רוסיה זונה, או רוסיה זונה שהתחתנה עם מישהו עשיר, או רוסיה שיצאה מזנות, או רוסיה שהולכת להיות זונה, או מקסימום רוסיה שכולם שורקים לה ברחוב 'היי מותק'. אותי זה פשוט מבאס. אני לא רוצה לעשות את זה, כי אני לא אצא מהסיפור הזה. הבמאית נירית ירון למשל, כבר הציעה לי תפקיד ואפילו פרסמה מודעה בעיתון רוסי: 'קסניה אנחנו מחפשים אותך'. ואני אומרת: אל תציעו לי את זה, אני לא רוצה לשמוע, וגם אל תביאו לי תסריט משום שאני יודעת אותו מראש. אני מעדיפה להתעסק בלימודים שלי. אני משקיעה את כולי במולטימדיה. מי יודע, אולי אמצא את עצמי יום אחד באולפני דיסני".