תרגום מעולה ליצירת מופת אניגמטית ת.ס. אליוט, ארץ השממה, תרגום והערות: אסתר כספי, קשב, 59 עמ' עודד פלד 06/01/02 'ארץ השממה' של תומס סטרנס אליוט נמנית עם יצירות המופת החשובות והמשפיעות ביותר של השירה המודרנית בפרט, ושל התרבות המודרנית בכלל. זוהי פואמה קוביסטית רחבת­יריעה, מחולקת לחמישה פרקים. היא ממחישה בצורתה ­ קיטוע רטורי, רסיסי תמונות ודיאלוגים, אינספור אלוזיות ספרותיות, דתיות, היסטוריות, מיתולוגיות ופילוסופיות מערביות ומזרחיות, המערימות קשיים אדירים על "הבנת הנקרא" ­ עולם סתום, עקר, מנוון, חסר משמעות וצחיח מבחינה רוחנית.אליוט הוא, אולי, הדובר המובהק ביותר, בתחום השירה לפחות, של דור שהתפכח מאשליות, אותו דור שהתנער מחפירות מלחמת העולם הראשונה, המוזכרות כאן בכינוי הרווח שלהן "סימטת העכברושים". הטקסט השירי כאן סבוך ונפתל, עמוס בסמלים ובאיזכורים, החל מן התנ"ך, הברית החדשה והאופנישדים ההינדיים, דרך הקלאסיקה היוונית והרומית, דנטה, ואגנר ושקספיר, וכלה במשוררים אנגלים מאוחרים יותר וסימבוליסטים צרפתים. אפילו מקומם של קלפי הטארוט העתיקים לא נפקד כאן.הסמל המרכזי ביצירה, ארץ השממה, לקוח (כדברי המחבר בהערותיו ליצירה) מן החיבור האנתרופולוגי של ג'סי ווסטון, 'מפולחן לאגדת אבירים', שענ יינו אגדות ומיתוסים הלקוחים מתרבויות שונות והמספרים על ארץ שקללה רובצת עליה. אדמתה אינה מצמיחה יבול, בעלי­החיים שלה אינם יכולים להתרבות, ושליטה הוא מלך­דייג שגברותו ניטלה ממנו. זהו הבסיס שעליו בונה אליוט את ארץ השממה שלו, תוך העתקת העקרות מן הרובד הפיזי אל הרוחני.כך אנו מוצאים כבר בפרק הראשון של הפואמה, 'קבורת המתים', את השורות הבאות, הכתובות בטון נבואי, על האדם התועה חסר­ישע בישימון המודרני חסר­הפשר: "מה השורשים הנאחזים, מה הענפים הצומחים/ כאשפת האבנים הזאת? בן אדם,/ נבצר ממך לדעת, או לשער, כי ידעת רק/ תל צלמים נתוצים, במקום בו השמש קופח,/ והעץ המת לא ייתן מחסה, ולא הצרצר מנוח,/ ולא האבן הצחיחה קול מים מפכים" (עמ' 10).אלא שארץ השממה של אליוט היא, בעיקרה, הכרך המודרני, הסמל הגדול של התקופה, שאת ניוונו, הבלותו ועקרותו חוזה אליוט מבעד לערפילי לונדון. כך בפרק הראשון: "כרך נטול ממשות,/ מתחת לערפל החום של שחר חורפי,/ המונים נהרו על גשר לונדון.../ אנחות קצרות, לא תכופות, התמלטו מפיהם/ ועיני כל איש רותקו אל קדמת כפות רגליו" (עמ' 11), או ב'דבר הרעם', הפרק החותם את היצירה: "מ י נחילי האדם הרוחשים. חפויי­ברדסים/ על פני מישורים אינסופיים, כושלים על הקרקע הסדוקה/ מוקפים רק בחוג האופק הרדוד,/ מהי העיר שמעבר להרים/ נבקעת, שוב מתלכדת ובאוויר הסגול פוקעת/ מגדלים קורסים/ ירושלים אתונה אלכסנדריה/ וינה לונדון/ נטולות ממשות" (עמ' 26).אך על אף העתקת הישימון מן הממלכה הפיזית אל מחוזות הרוח, העומדת במרכז היצירה, אליוט שוזר בה גם את עקרותם של יחסי המין. כל הקשרים כאן בין גברים ונשים הם נטולי ממשות ונעדרי מימוש, והם מגיעים לשיאם בפרק ג', 'דרשת האש', בתמונה של מעשה אהבה שאין בו אהבה, משגל אקראי, חפוז, קר, תכליתי להחריד, בין הכתבנית, בשעת התה בביתה, לבין לבלר יהיר של מתווך דירות המזדמן לשם. ומי עד לסצינת האהבים אם לא טרזיאס, הנביא היווני העיוור, הנחשב מומחה לגברים ונשים וליחסים ביניהם: "אני טרזיאס, איש קמוט וצמוק דדים/ צפיתי במעמד, ויתרו מראש הגדתי.../ אחרי הארוחה היא משועממת ולאה./ הוא מנסה לכבוש אותה בגיפופים/ ואלה, הגם לא­רצויים, אינם נדחים./ סמוק והחלטי הוא באחת תוקף;/ ידיו המגששות לא נתקלות בהתגוננות;/ שחצנותו אינה זקוקה להיענות,/ לדידו אדישות כמוה כהסברת פנים./ (ואני טרזיאס הן כאבתי מראש/ את שהתרחש על אותו דרגש;/ אני שבצל חומות תבי ישבתי/ ובקהל השפלים במתים התערבתי)" (עמ' 19­20).זימונו של טרזיאס כ"עד ראייה" לחיזיון זה של מין, שהוא תבערה עקרה, אינו מקרי. בדרך זו מעמת אליוט לאורך הפואמה כולה סצינות יום­יום מודרניות קטנות, אפורות, חסרות משמעות ותוחלת, עם סיטואציות ודמויות מיתיות מפוארות מן העבר ­ אמצעי נוסף, רב­עוצמה, להמחשת הדקדנס של זמנו ולהדגשת המוות שבחיים. כך גם בתיאור הישיבה על שפת נהר התמזה : "הנימפות פרשו./ וידידיהן. יורשיהם הולכי­הבטל של מנהלי עסקים;/ פרשו, לא השאירו כתובת" (עמ' 17); או בדמותה של מאדאם סוסוסטריס, רואת נסתרות, הידועה כחכמה בנשות אירופה, אך רחוקה מאד מן הגדולה שהיתה נחלתם של קודמיה המנחשים בקלפי הטארוט העתיקים. אין היא עוסקת אלא בהגדת עתידות פשוטה, אוקולטיזם זול, ולא זו בלבד שהיא קוראת בפועל את עתידו של הלקוח מבלי לדעת זאת, היא אינה מבינה יותר משאר תושבי ארץ השממה המודרנית, שהמוות עצמו הוא אמצעי אפשרי בדרך אל החיים.תקצר היריעה מלצלול כאן לנבכי­נבכיה של יצירה מופלאה זו. לפנינו תמונת עולם מרוסקת, המפ צפצת את היקום והתודעה, ההיסטוריה והפולחן, התרבות והאמונה, לרסיסים לא מתחברים של מיתוס. גורל ומציאות. שירות טוב לקורא עשתה המתרגמת כשהוסיפה את הערותיה, הערות המחבר, ואת המסה הקצרה של נורתרופ פריי, המסייעות לנו לצלוח איכשהו את שפע הציטטות והאיזכורים המאכלסים את הפואמה, ולהתקרב להבנת רזיה. תרגומה המעולה של אסתר כספי מצטרף בזה לתרגומו הישן והזכור לטוב של מנחם בן הצעיר ליצירת מופת אניגמטית ומיוחדת במינה זו.