ג'יהאד שכונתי כך הפכה קבוצת הכדורגל הגרועה בשרון לגאוות התימנים רועי בהריר 03/01/02 פרק א' כשריח מתקתק מציף בשבת בבוקר את שכונת עלייה ממזרח למערב, זה סימן שלפחות משהו טוב אחד מתעתד להתרחש בהמשך היום. גם אם טופס הטוטו שמילאו תושבי השכונה בצוותא לא יביא להם בערב את המיליון וחצי בפעם המיליון וחצי, וגם אם קבוצת הכדורגל השכונתית, הפועל "עלייה" כפר סבא, תחטוף בצהריים פעם נוספת בראש ותגדיל את סיכויי ירידתה לליגה ג' ל­,%98 הרי שהג'חנון האגדי של משפחת אברהם לבטח יהיה מוכן בתוך שעתיים­שלוש וכולם יהיו מוזמנים לטעום ממנו. כן, הג'חנון של אמא של בן אברהם, החלוץ המחליף של הפועל "עלייה" כפר סבא (או בקיצור "עלייה"), הוא משהו מיוחד. הוא לא סתם ג'חנון, הוא ג'חנון אמיתי. הוא ממש לא גוש הבצק השחור והקשיח שהיאפים של "נאפיס" מהרצליה פיתוח מכנים בשוגג גמור "ג'חנון". הוא ג'חנון תימני אסלי. זה עם האקסטרה חום על הביצה, האקסטרה חריפות על הסחוג והאקסטרה תענוג על התענוג. איזה ג'חנון, ללקק את הבהונות.כן, אין מה להגיד. אמא של בן בהחלט יודעת מה טוב למערכת העיכול של הילדים שלה. על אחת כמה וכמה כשאחד מהם הוא כדורגלן צמרת בעל רגליים מוזהבות, שמשחק בקבוצת חלומות עילאית שאולי בקרוב אפילו תצליח להעפיל מהמקום האחרון לזה שלפניו בליגה ב', דרום ב'. אם תשאלו את בן, הוא בוודאי יודה שהסיכויים שזה יקרה, קרובים מאוד לסיכויה של הכנרת לעלות על גדותיה בתום החורף הקרוב. אבל אמא שלו, כך נראה, מסרבת בתוקף להפנים את המציאות ולמרות הכל מוציאה לו מהתנור, בכל שבת עם עלות השחר, את הג'חנון הכי דליקטס שנברא. רק שיאכל, יהיה חזק, יהיה כריש, ויביא, ברגליו הפלאיות, קצת כבוד הביתה ולשכונה.האמת היא שבן היה מאוד רוצה לעשות את זה. אפילו מאוד מאוד. הוא ממש לא מאלה שנכנעים, שמנצנצים או שבורחים מאתגר פרוע. אבל בן, מה לעשות, הוא גם בחור ריאלי עם ראש על הכתפיים. החבר'ה מ"עלייה" אומרים עליו: "הוא אמנם השחקן היחידי בקבוצה שבא מהשכונה, אבל הוא ממש לא טיפוס שכונתי. אחרי האימון הוא רץ הביתה למחשב". במילים אחרות, בן מודע היטב לפער שבין מציאות לדמיון. הוא יודע טוב מאוד שעל מנת שקבוצתו תגרום מעט אושר לבני ביתו ­ צריך לקרות משהו על טבעי במיוחד. הוא גם יודע שעל מנת שהוא עצמו, כשחקן מחליף שלישי, יביא את האושר המיוחל הביתה, הוא צריך, ראשית כל, להתפלל שבועיים לאיזה נס חנוכה שנתקע באיילון, ואחר כך ל קוות שהוא יגיע בדיוק בשבת בצהריים, בדקה ה­,92 יחד עם דג זהב מפרפר, כותל מערבי נישא ומנורת אלאדין יד שנייה, 22,000 ק"מ, כחדשה.כן, המצב של הפועל "עלייה" כפר סבא בקנטים. איך אומרים בשכונה? על הפרצוף. תשעה מחזורים חלפו מאז פתיחת העונה, ולקבוצה אין עדיין אפילו ניצחון בודד אחד לרפואה. שש פעמים, לא פחות, הפסידה הקבוצה לתותחניות נטולות הרחמים של ליגה ב'. לפעמים בגדול, לפעמים בבינוני, לפעמים בקטן ולפעמים בללכת הביתה ולדפוק את הראש בקיר. בשכונה מדברים כבר הרבה זמן על עין הרע. כולם בטוחים שמשהו פה חייב להיות לא בסדר. חושבים, אולי צריך להגדיל את ה"נחמן מאומן" על הבטון במגרש השכונתי, אולי כדאי להתעכב בתפילה על הקטע של "מחיה המתים", אולי פה ואולי שם. שלוש פעמים, אמנם, הצליחה "עלייה" להתעלות על עצמה ולהגיע לתיקו, אבל זהו. בשלושת החודשים האחרונים אף אחד משחקני האימפריה לא חזר הביתה בשבת אחר הצהריים עם טעם מתוק באמת בפה. כלומר, עם טעם של ניצחון, טעם של כבוד עצמי סביר, טעם של עליונות על פני מישהו. גם הג'חנון כבר פחות טעים בשעה כזאת, ככה שהבאסה בלב פלוס הבאסה בקיבה פלוס שאר הבאסות בגוף ובנפש מביאות אותך, באופן טבעי ומקובל, למצב צבירה מנטאלי ופיזי שבו לא כדאי לאנשים להתקרב אליך. פרק ב' שכונת עלייה, המורכבת בבסיסה מיוצאי תימן, היא לא שכונת פאר, היא לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני. כן, גם הם אוהבים להתרגש, לשמוח, לצחצח שיניים ולנצח בכדורגל ממש כמו כולם. אז מה אם לא משדרים את המשחקים שלהם בשום תחנת רדיו? אז מה אם לא כותבים עליהם אפילו ב"זמן השרון"? אז מה אם המספרים על התלבושות כתובים לפעמים בטוש, ואז מה אם כמות הדשא במגרש בקושי מספיקה לארוחת ארבע של צב בודד? כדורגל ­ גם אם המסביב שלו זנוח ודלוח ­ הוא עדיין כדורגל. כלומר, עבור הנוטלים בו חלק ­ בין אם פעיל ובין אם פסיבי ­ הוא עדיין מלחמת עולם. אם תרצו, ג'יהאד שכונתי.במלחמה הזאת, כאמור, הפועל "עלייה" כפר סבא לא ממש ­ איך לומר מבלי לפגוע ­ עומדת בכבוד. ליתר דיוק, היא לא ממש עומדת. שבוע אחרי שבוע היא מנסה לקום, להגביה מעט את הראש, להתאושש ולגנוב איזה 1:0 קטן, אך ללא הועיל. לפני כל משחק מדבר מוטי פלח, המאמן המתוסכל, עם חניכיו על "הפעם חייבים לנצח" ועל "עכשיו באמת שאין ברירה", אבל דבר לא עוזר. "עלייה" חוטפת בראש ללא דופי. פלח כבר מיואש לחלוטין. "אין מה לעשות", הוא אומר, "הם התרגלו להיות לוז רים". בכל יום חמישי, בשעה ,18:30 מתכנסת קבוצתו החלומית של פלח במגרש האימונים של שכונת עלייה לטובת אימון שבועי מסכם. הפעם, האימון הוא לקראת המשחק הגורלי בעוד יומיים, מול צעירי רהט. תשעה הפסדים זה, ללא ספק, גרוע מאוד, אבל עשרה זה גרוע אפילו יותר. אחרי עשרה הפסדים, טוענים מביני דבר בקבוצה, קל מאוד לרדת לליגה ג'. לכן, מחרתיים צריך ­ אבל באמת צריך ­ לתת את הכל. לתת את כל מה שיש פלוס ריבית והצמדה. החבר'ה יודעים את זה ומגיעים לאימון פחות או יותר בזמן, ובהרכב כמעט מלא. בן אברהם, תושב השכונה היחידי בקבוצה, מגיע ראשון. אחריו מגיעים ­ בבודדים, זוגות, שלשות ורביעיות ­ כל השאר: איציק חדד ­ השוער הפצוע, עידן בן שלוש, רונן סטולפר, רותם שמעוני, ניר גורן, אורי אמבר, דני סויסה, התאומים איתי ושמוליק אשכנזי, שלומי לוי, דוד בכר, שלומי הררי, מוטי אלפרין, אייל טנא, אייל נאמן, בועז אסווה וניר איפרגן. החבר'ה פוצחים באימון קונוסים, ממשיכים בריצה מעגלית ומסיימים בבעיטות לשער. איציק חדד השוער מפגין בשלב הזה יכולת הדיפה מרשימה למדיי, במיוחד נוכח הפציעה ברגלו. פלח, מצדו, בוחן את מהלכיו של חדד ב חשדנות יתרה, תוך חשש כבד שמא זה, כתוצאה מאחת הקפיצות באימון, ייאבד את יכולת ניתורו הקנגורואית טרם המשחק מחרתיים. אבל חדד נראה בסדר. גם חבריו נראים, משום מה, די מבסוטים. טוב נו, שחקני כדורגל בליגה ב'. מה לעשות, יש להם עוד דברים בחיים. אז המאזן שלהם עומד כרגע על אפס מתשע. נו, יופי. הם יחיו עם זה. חוץ מזה, הם מתרגשים מנוכחות התקשורת באימון. לא בכל יום מגיעים עיתונאים לצלם ולסקר אותם, ובכל שנייה נשמעות בקשות "תצלם אותי", "תרשום את השם שלי", "תראיין אותי" ו"עכשיו תקשיב אחי: תרשום 'עידן בן שלובש', למה אם יתקלקל לך הטייפ לא תדע איך קוראים לי".רק בן אברהם (20 וחצי) מבצע את מטלות המאמן בשקט מעורר השתאות ולא ממש מבין מה רוצים חבריו לקבוצה מחיינו. בחור צנוע, בן. אחד שעושה את עבודתו בשקט והולך הביתה לשחק במחשב. רק שיתנו לו פעם לשחק, זה כל מה שהוא מבקש בחיים. בני פרחי, יו"ר הקבוצה שממלא, בשעות הפנאי, גם תפקיד של מנהל מחלקה בביטוח לאומי, מצביע עליו ואומר שכדאי לראיין אותו. אולי אחר כך, אנחנו עונים לו. נכון, הוא נראה בחור חביב למדיי אבל הוא כובלה שחקן מחליף שלא זכה לדקת משחק שחוקה מ אז פתיחת העונה. קודם כל צריך להבין למה יש לקבוצה אפס ניצחונות. "זה בגלל שחסר דבק בקבוצה", טוען היו"ר פרחי, "אני מקווה שהשבת כבר לא נהיה אחרונים יותר. תראה, בסך הכל אין לנו ניסיון. רוב השחקנים פה זה חבר'ה צעירים. למרות זאת, אני מאמין שנישאר בליגה. בסך הכל יש חומר טוב. החומר שיש לי השנה הרבה יותר טוב ממה שהיה לי בשנה שעברה". הפועל "עלייה" כפר סבא קיימת כבר 20 שנה. היו ימים טובים יותר (ליגה א'), היו טובים פחות (ליגה ג') והיו גם מחשבות על פירוק (97') בגלל קריסה כלכלית. כיום פועלת הקבוצה בזכות עזרה כלכלית של ספונסרים איזוטריים ותודות לעזרה מעשית של גורמים שונים בשכונה, ובעיקר זו של חננאל דיב, יו"ר ועד השכונה. ליגה ב' זו הליגה בה בילתה הקבוצה את מרב שנות קיומה והרמה שלה היא רמת הקבוצה. "אם יבואו לנו שניים­שלושה ניצחונות אנחנו נהיה מרכז טבלה", אומר פרחי, "זה סך הכל מחזור תשיעי. יש רצינות, יש חבר'ה שמשקיעים, נקווה שיהיה טוב. חוץ מזה, יש כאן, מעבר להיבט הספורטיבי, גם ערך חינוכי ממדרגה ראשונה. בנערים, למשל, יש לי איזה שניים­שלושה ילדים שאין להם שום מסגרת. אם אני לא מחזיק אותם ה ם הולכים לגנוב. היה לנו ילד אחד שהחזקנו אותו בחינם שנה וחצי רק כדי שלא ייצא לרחוב ויעשה שטויות. אבא שלו בא אלינו ואמר לנו שהוא לא מצליח להשתלט עליו ושנעסיק אותו, אז לקחנו. יש לנו עוד כמה מקרים כאלה. אנחנו לא מקבלים תמיכה כלכלית מאף אחד. אנחנו עושים את זה רק בגלל ההיבט החינוכי".המגרש הרעוע בעלייה סמוך מאוד לכביש הראשי, ולא מן הנמנע שכדור או שניים יתעופפו להם במהלך האימון לעבר מכונית חולפת ויגרמו לדברים לא נעימים. לאחרונה, אסרה עיריית כפר סבא את קיומם של משחקי הליגה במגרש והעבירה אותם למגרש האימונים של הפועל כפר סבא הסמוך לאיצטדיון. "תראה", אומר פרחי, "אם היינו משחקים פה, במגרש הזה, אנשים היו יוצאים מהבית כנסת לראות את המשחק. אני בטוח. היה יכול להיות לנו פה הרבה יותר קהל. אתה לא יכול להגיד לאנשים בעלייה, שחלק מהם מסורתיים ומבוגרים, לבוא ברגל למגרש שבאזור התעשייה".בזמן שהחבר'ה מתאמנים בבעיטות לשער, מנסה בועז אוסווה, בלם ב"עלייה" ועולה די ותיק מאתיופיה, להתחמם קלות ולשחרר את רגלו המחלימה מפציעה על ידי ריצה הלוך ושוב לרוחב המגרש. בכל פעם שהוא עובר דרך מרכז ההתרחשות התק שורתית, הוא מאט את ריצתו ופולט הערות בסגנון: "אתה רואה? שכונת עלייה קולטת עלייה" ו"תרשום שיש לנו רכש חדש מניגריה" (עם האצבע לכיוון עצמו). רונן סטולפר, קשר "עלייה" והאח של דודי סטולפר מהפועל כפר סבא, בחור בן ,23 גבה קומה ומגודל עיניים, מגיע בינתיים למגרש בצליעה קלה, על אזרחי, מתיישב על הספסל ומתחיל לפטפט עם כל מה שזז. כשהוא מבחין בנו הוא מתפנה מעיסוקיו האחרים ומתחיל לשטוח באוזנינו את השקפת עולמו על המתרחש סביבו, ברמת המיקרו והמקרו. "אתה שומע", הוא אומר, "אני בא לפה סתם. המאמן אוהב לראות אותי מול העיניים. אם אתה שואל אותי, אני חושב שאני יותר אוהב את הכדורגל מאח שלי. הוא עושה את זה בתור מקצוע ואני בשביל הכיף. תראה, מבחינה חברתית זה ליגה אחרת פה. יש פה אווירה הכי טובה שהייתה לי אי פעם, ושיחקתי כבר בשמונה קבוצות. מבחינה מקצועית, יש פה הרבה שחקנים בלי ניסיון. רוב השחקנים פה הם ברמה של ליגה ג'. אני, בגלל הפציעה שלי, לא יכול לשחק בליגות גבוהות יותר אבל שיחקתי בעבר גם בליגה א' ובליגה ארצית. בשנה שעברה היה לנו משחק מאוד קובע נגד הירידה נגד בני לוד. היה איזה שחקן שלנו שאיימו עלי ו במכות במסדרון שלנו וזה השפיע עליו במשחק. תראה, יש פה כמה שחקנים שאני יכול להגיד לך בוודאות שדברים כאלה לא משפיעים עליהם, אבל מצד שני, יש פה גם כאלה שזה כן. עליי, למשל, זה לא יכול להשפיע. תשמע, כדורגל זה עולם רע. כל אחד אוכל את השני פה, למרות שאף אחד לא מקבל פה כסף או משהו כזה וכולם אמורים לבוא בשביל הכיף. הגרוע מכל הוא ששמו אותנו בליגה דרום ב'. זה הכי דרומיים בליגה. כל משחק זה שעתיים וחצי נסיעה וזה לא צחוק. אנחנו, מכל הבחינות, לא מתאימים לליגה הזאת". פרק ג' החבר'ה המיוזעים מקבלים מפלח כמה דקות מנוחה לפני השחרור מהאימון והשיחה השבועית. דודי חשמאי, אחד המחליפים של המחליפים, מוציא בלהט שקית גרעינים מהתיק ומציע חופן רק למי שמבקש מספיק יפה. דני סוויסה הוותיק ("35 פלוס­מינוס") שולף סיגריה ותופס מקום על הספסל. בן אברהם מתנדנד באטיות מהמגרש וצונח לידו עם מגבת לחה על הראש. קודם לכן, הספיק היו"ר פרחי למסור לו שיש כאן איזה עיתונאי שרוצה לדבר איתו. הוא מתאושש כעבור כמה שניות, קם, מביט ימינה, מביט שמאלה, מוצא, ניגש, ומתחיל לדבר: "שלום אני בן. אני עוד מעט בן ,21 אני שחקן מחליף פה ואני משכונת עלייה".איך החיים בשכונה?"אתה יודע, יום שבת, אם תלך לעיר לא תדע שזה יום שבת. יום שבת בשכונה עם הקובנה והג'חנון זה משהו אחר. הריח של הבית כנסת, הכיפות. אני לא דתי או משהו כזה, אבל אני מסורתי. כל יום שישי הולכים לבית כנסת, מדליקים נרות, עושים ארוחה משפחתית וזה. פעם היה פה את התקופה של ערסים, סמים וזה, אבל מיגרו את כל מה שהיה. כרגע אין שום דבר. השכונה נקייה. אף פעם לא היו פה נרקומנים כבדים כמו בשכונות אחרות. עכשיו באמת הכל בסדר גמור פה. יש לי פה בית מאחורי הבית של ההורים. הם בנו את הבית הזה מזמן, כשהייתי קטן".אתה גר שם לבד? "כן. באים חברים, חברה. שרון קוראים לה. שלושה חודשים אנחנו ביחד".ובקבוצה, אתה מבסוט?"תראה, שנה שעברה היו פה הרבה שחקנים מהשכונה ועכשיו רק אני נשארתי פה. זה מצב לא אידאלי לקבוצה, בייחוד בליגות הנמוכות, שבהן צריך את ההווי הזה, השכונתי. היה לי גם בן דוד פה. גם אבא שלי היה פה גם בעונה שעברה. הבעיה שלנו עכשיו היא שיש פה הרבה שחקנים חמי מזג וזה פוגע מאוד בקבוצה. יש הרבה התחצפויות לשופטים, יש קטטות ויש כל מיני שטויות כאלה".לא מתסכל אותך לראות משחקים שלמים מהספסל?"המאמן חושב שיש כאלה יותר טובים, מה אני אעשה? אני אמור לקבל את ההזדמנות שלי בשבת, אני יודע?".בסיום האימון מכריז פלח על סיום האימון ועל ישיבה קבוצתית בחדר ההלבשה. ישיבת מוטיבציה, יענו. בחדר ההלבשה, מתיישבים השחקנים בחי"ת גרונית, מצחקקים, מעבירים ביניהם חוויות, צ'אפחות וכאפות, ומחכים לפלח שיגיד מהר את מה שיש לו להגיד. פלח נכנס לחדר בפנים חמורות ומתחיל לדבר בשקט מתוח. "כל שבוע קורה אותו דבר. אני אומר שחייבים וכל ום לא קורה". הוא עוצר לרגע, לוקח אוויר וחוזר בטון תקיף יותר: "אני רוצה שמי שחושב שחייבים, שלא יהנהן עכשיו בראש אלא יראה את זה על המגרש". חלק מהחבר'ה מהנהנים. "לא רק להגיד בפה 'אנחנו חייבים, אנחנו חייבים, אנחנו חייבים'. ה­11 שיעלו בשבת לשחק צריכים לשים בצד את כל הבעיות ולנצח את המשחק". פלח קוטע שוב את דבריו, ועובר מהטפת מוסר לזריעת אופטימיות: "אתם במקום האחרון וזה לא המקום הנכון בשבילכם. אתם יותר טובים מהמקום האחרון. יש לנו כאן שילוב מנצח של צעירים וותיקים. אנחנו צריכים רק 1:0 קטן וזה יעשה את כל ההבדל. כן, אני חושב שאפשר לעשות את זה וגם אתם צריכים לחשוב ככה". בשנייה שמסיים פלח את נאומו, שולף חשמאי את השקית עם הגרעינים וממשיך את הפיצוח. חלק מחבריו מבחינים באובססיית הגרעינים הקלה שאופפת אותו ושולחים לעברו הערות לעג שונות בנושא. חשמאי מצחקק, כאילו מתעלם מהם וממשיך לפצח ולהתפדח. "תרשום שאני המאכזב של הקבוצה", הוא מסנן מבעד לקליפות. החבר'ה מתפזרים בינתיים ומותירים אחריהם, בחלל החדר, עננה כבדה במיוחד של שליחות ושל לוקאל פטריוטיזם. פלח אוסף את העננה בצער עמוק לחיקו ויוצא החוצ ה."תראה", הוא אומר בדרך לאוטו, "אין מה לעשות. חומר השחקנים שהיה כאן בהתחלה זה חומר של ליגה ג'. כסף הם לא מקבלים כאן. אין לנו כסף לשלם להם. היחס בקבוצה הזאת לכדורגל היה שכונתי לכל דבר עד שבאתי לפה".פלח מאמן כדורגל כבר 18 שנה, וחוץ מזה הוא גם מנהל מחלקת המים בעיריית הרצליה. בעברו, כיכב פלח במדי הפועל פתח תקוה ובמדי מכבי הרצליה. "זאת הרמה הכי חובבנית שאימנתי בה אי פעם", הוא אומר, "מאוד קשה לי עם זה. יש פה הרבה דברים שאני יודע שאם אני אבקש מהם זה יהיה גדול עליהם. יש פה שחקנים שעובדים, שחקנים שלומדים, מה אני אגיד לך? בלגן שלם. כשהיינו באילת ישנו שם באיזה מלון והם התנהגו ממש כמו ילדים קטנים. הרגשתי שם כמו עכבר שרץ במסדרון, בין ההוא שמשחק שש­בש לבין ההוא שמציץ לבדוק אם אני מפטרל. אין לקבוצה הזאת כושר גופני. במשחק שעבר, נגד בני לוד, הובלנו כבר 3:0 והם הישוו. פשוט נגמר להם הכוח. אוקיי, אני יודע שיש בליגה הזאת קבוצות הרבה יותר טובות מאיתנו, אבל יש כמה קבוצות שאנחנו בפירוש יכולים לעבור. אני בטוח שבסוף אנחנו נישאר בליגה. בסוף אני אוציא מהקבוצה הזאת את המחלות הרעות ואנחנו נישאר בליגה, אתה תראה". פרק ד' שבת, 11:00, מגרש האימונים של הפועל כפר סבא. ליתר דיוק, מגרש האימונים של מגרש האימונים של הפועל כפר סבא. במגרש האימונים הראשון, שממוקם מעל המגרש בו תשחק "עלייה" נגד רהט בעוד חצי שעה, משחקת כעת קבוצת הנוער של הפועל כפר סבא נגד מכבי תל אביב. במגרש העליון יש יותר דשא, יש פחות סימונים מטרידים ויש גם יציע מאולתר לקהל. הפועל "עלייה" מקבלת את הלוקסוס. מגרש קטן, בוצי, מוזנח ונטול יציע.השבת הכפר סבאית חורפית, חצי גשומה וקרה במיוחד. האוטובוס של צעירי רהט עוצר בחניון. הצעירים, שחומי העור, יוצאים אחד אחד והמתח עולה מדרגה. יומיים לפני כן עוד התלוצצו ב"עלייה" על המשחק והכינו את כל מי ששאל ל"משחק העונה של עלייה נגד נבחרת ניגריה". גם עכשיו, אמנם, אף אחד בעלייה לא יותר מדיי רציני, אבל רמת העצבים גבוהה מכדי לשחרר צחוק בריא. כן, עכשיו זה כבר באמת מוחשי וקריטי. אי אפשר עוד להתחמק. חייבים לנצח, אין ברירה. הפסד נוסף, ועוד נגד רהט החלשה יחסית, יוביל את "עלייה" לנקודת שפל אכזרית, שממנה ספק אם תוכל לזנק בעלייה עד לסוף העונה. בקבוצה, עם כל הנאיביות והאפתיה הנלווים, יודעים את זה טוב מאוד. למרות שכלפי חוץ זה אולי לא תמיד נראה כך, ועל אף הלוזריות השורשית ­ החבר'ה מתים לנצח. מתים להתפרק. מתים להפיג חלק מהבושה ולחוש בקצוותיה של גאווה מקומית נורמלית.בינתיים, מבעד לגדר, ממתינים בשקיקה תשעה אוהדים לשריקת הפתיחה, על מנת שיוכלו לעשות את ה"גל" המסורתי. בן מתקרב לגדר, מוצא את אבא, מנפנף לשלום וחוזר לחימום על המגרש. בין מתיחה לכיפוף הוא בוחן את המתרחש במגרש הסמוך. נער אחד מהפועל כפר סבא מחמיץ בעיטה ממצב נייח. "מה הוא חושב", אומר בן, "שהוא יכול להכניס גול מפה? הוא רק ילד בן 12". אוסווה, בינתיים, מורח "בנדל" על גבו של חדד הפצוע, כדי שיהיה בריא, שירגיש הכי טוב שאפשר וישמור על השער של עלייה נקי. התאומים לבית אשכנזי מצטרפים לחבורה המתמתחת והנמרחת, ובדרך פולטים: "בסוף לא ראיינת אותנו, אה? חכה חכה". האחרים שומעים אותם, נזכרים שגם הם לא רואיינו עד עתה ומשום מה סבורים שעכשיו ­ 10 דקות לפני שמשחק חייהם מתחיל ­ זה זמן מצוין לכך. בהיעדר הסכמה לראיון מאולתר הם מחליטים להפוך את עבדכם לקמע. כן, בדיוק. למקור המזל של הקבוצה. באותם רגעים ממש חולפות במוחי כמה אפשרויות רלוונטיות של דרכי מילוט מהמגרש במקרה של אזעקת אמת. כלומר, הפסד. דני, נהג המשאית הקשיש והפצוע, מגיע באיחור ומתיישב על ספסל המחליפים. משה גם כן מאחר, אבל הוא לא קשיש ולא פצוע. לכן, פלח מתעצבן. הוא שואל אותו "מה קרה?", מקבל בתגובה, "מצטער, נמנמתי", מתעצבן עליו עוד יותר ומוריד אותו מרשימת השחקנים למשחק הקרוב. "בן", הוא מכריז, "אתה עולה היום במקומו". בן מהנהן מבלי לגלות התלהבות יתרה, מסיר בנון­שלנטיות את בגד האימון ומתכונן למשחק כאילו היה זה משחק משעמם וסטנדרטי על מיקום טוב במרכז הטבלה, ולא מאבק דמים על ירידה לליגה הנמוכה ביותר. כזה הוא בן. נחבא אל הכלים. השמש יוצאת מבעד לעננים בדיוק כשנשמעת שריקת הפתיחה. "עלייה" בבורדו­לבן, רהט בלבן­שחור. "עלייה" תוקפת לשער הימני. בשניות הראשונות זה עדיין לא ממש נקלט. אחר כך, מתחיל האסימון, לאט לאט, לרדת. את המשחק מנהלות, לא פחות ולא יותר, זוג שופטות. כן, שופטות. כן, ליגה ב', כן, אלימות, כן, בלגן, כן, קללות וכן, שופטות. עם הטורייה, השברייה, הסרפן וכל שאר הטררם. שופטות ממין בחורה. דני מתעשת ראשון. "שופטת, תשרקי חזק", הוא מבקש, "את שורקת כמו נקב ה, לא שומעים אותך". מיד אחריו, מפנים את העניין גם מישהו בקהל. "שופטת, בואי אני ארים אותך, יא זונה", הוא מציע. המשחק שקול והכדור נע מרחבה לרחבה. בערך בדקה התשיעית מגיע כדור טועה לבן באזור ה­,16 בן בועט לא רע וכמעט מבקיע שער יתרון היסטרי ל"עלייה". אבל רק כמעט. מנגד, מצליח חדד הפצוע להדוף כדור חזק במיוחד ולהציל את "עלייה" משער בטוח, שבדרך כלל גורר גם הפסד בטוח. אבל ה­0:0 למרבה המזל, נשמר. הכל פתוח.בינתיים, על הספסל, מספר משה לרותם על המזוזות החדשות שהותקנו במועדון הקבוצה ביום חמישי, ועל זה שאולי בזכותן "עלייה" עוד תנצח היום. רותם מהנהן בספקנות ומצטרף לשאר המחליפים שמרוכזים במשחק המקביל של קבוצות הנוער הרבה יותר מאשר במשחק של קבוצתם. לפתע, נוחת מהשמים כדור לתוך הרחבה של חדד. השוער נחרד למאית השנייה, אבל במהרה מבין מה בדיוק קורה פה. הכדור הגיע מהמגרש הסמוך. מישהו שם פשוט בעט גבוה מדיי. ככה זה, ליגה ב'. דקה .30 בן, באורח די מפתיע, מוצא עצמו שוב מול שער ריק, אבל הבעיטה לא מתלבשת טוב והוא שוב מפספס בגדול. איזו פדיחה. חמש דקות מאוחר יותר הוא שוב פורץ לרחבה, אבל לא מגיע לכל ום. הילד, כך נראה, בכל זאת יודע משהו. "אין דבר, בן", צורח לו איתי מהספסל, "הוא יגיע!". שתי דקות לתום המחצית אורי מקבל כרטיס אדום. הוא כנראה משך למישהו חזק מדיי בחולצה והשופטת לא אהבה את זה. "עורכת דין זאתי. בדקתי עליה", היא מקבלת בתמורה מדני. "עלייה" נותרת עם עשרה שחקנים, והניצחון כעת נראה רחוק ומטושטש אפילו יותר מקודם. דקה לאחר מכן, פולט שחקן אחד מרהט כמה מילים מיותרות בפני השופטת ומקבל, גם הוא, כרטיס אדום. "שופטת שופטת, אבל לא פראיירית", מפרש משה את המהלך. גם רהט נותרת בעשרה שחקנים ומצב הרוח בחצי המגרש של "עלייה" ובספסלה חוזר למיקומו הקודם, שלפני האדום הראשון. המשחק מתחדש. כדור נוסף מגיע לבן בחלקה השמאלי של רחבת ה­16 של רהט. בן מתקדם, עובר שחקן, מרים את הראש, מסתכל לעבר המסגרת, מסתכל שוב לעבר הכדור, מרים רגל ימין, בועט במלוא הכוח ו... גול! 0:1 ל"עלייה". איזו שמחה, איזה אושר, איזה קרנבל. אבל רגע, שום דבר עוד לא גמור. המחצית מסתיימת. פלח מרכז את שחקניו לשיחת עידוד ושימור כוח ומוטיבציה. הוא מסביר לחבר'ה מה הם עשו טוב ומה לא, מי היה טוב ומי לא ומסיים ב"זה בידיים שלנו". השופטת שורקת, והמחצית השנייה נפתחת. "עלייה" שולטת בקצב מהדקות הראשונות. בן ממשיך להגיע למצבים, דוד מצוין בהגנה וחדד ממשיך להפליא בהצלותיו ההירואיות ולשמור על שער נקי ומצוחצח. שבע דקות לפני הסוף, בן יורד לספסל. הוא זוכה למחיאות כפיים מחרישות אוזניים מהקהל, ולחיבוקים ממושכים מחבריו על הספסל. גם אם "עלייה" תחטוף גול חסר מצפון בדקות האחרונות, יישאר בן ללא ספק גיבור היום. אבל "עלייה" עומדת איתנה ולא נותנת לצעירים מרהט להתקרב להזדמנות כלשהי. דוד מוכשל בדרך למתפרצת שלוש דקות לסוף, השופטת מתעלמת, דני מגיב ב"כל הזמן נופלת לה החזייה, זאתי. היא כל דקה מרימה אותה. איך היא יכולה לשפוט ככה בכלל?", והמשחק נמשך כמו קודם, בשליטה של הילדים משכונת "עלייה". ברגעים הספורים האלה נדמה פתאום כי הפועל "עלייה" זו באמת קבוצת כדורגל. לא סתם שם אנונימי שמסתיר חבורה של ילדים משועממים, נטולי כישרון וכריזמה. קבוצה­קבוצה. קבוצה אמיתית, ממש כמו הג'חנון שלה.למחרת פתח בן את העיתון וגילה שהקבוצה כבר לא במקום האחרון. היא עלתה שני שלבים ובדרך עקפה את שדה עוזיה ואת נווה אלון לוד. "עלייה" אימפריה. hasharon@maariv.co.il