צ'ופר מהבוס הקנגורו ואני * טיול מאורגן באוסטרליה ובניו זילנד בגרסה למקומות עבודה רון לוין, (אוסטרליה) 04/01/02 בנמל התעופה בסידני, מיד לאחר ביקורת הדרכונים, בתור למזוודות, קפצו עלינו הכלבים. זה קרה בתום טיסה מתישה של 12 שעות מסינגפור, שבמהלכה הדיילות לא הפסיקו להפריע לנו עם אוכל ושתייה, עד שכבר שקלתי להגיש נגדן תלונה על הטרדה. לרגע נדמה היה לי שאני לא רואה טוב. כמי שמורגל בפחד מטרור ובכלבים אימתניים המתמחים בזיהוי חומרי נפץ, נדהמתי לגלות מולי עשרה כלבלבים מעצבנים ורעשניים, מיני פודלים ופינצ'רים, שתקפו אותנו כאחוזי טירוף. הם דילגו הלוך ושוב בין המזוודות ובסוף נעצרו ליד תיק יד, נובחים וחושפים שיניים. זהו זה, אמרתי לעצמי, הלך עלינו. מישהו שכח במזוודה איזה כדור או מחסנית ובמקום להגיע למלון לשינה מתוקה, כולנו נעבור בידוק אכזרי, וזה, כך שיערתי, ייקח שעות ארוכות. בעודי מבכה את שעות השינה העתידיות שנגזלו ממני, נפתח התיק והפצצה המתקתקת נחשפה: תפוח עץ שבעליו, חבר הקבוצה, לקח אותו מהטיסה כי חשב אולי שיהיה בו צורך במקרה שננחת על אי בודד. זה עלה לו 200 דולר קנס, ואף אחד לא ריחם עליו על כך שלא הצהיר מראש שברשותו צמח מכל סוג שהוא שאסור בתכלית האיסור לכניסה לאוסטרליה. רק אז קלטתי ש הגעתי לחלק השקט של העולם. היכן שבכותרות העיתונים מככבים מזג האוויר היבש ומיני קנגורו שנדרסים, ומתייחסים במלוא הרצינות לבעיות ההפלצה של 20 מיליון הכבשים הניו זילנדיות הגורמת, לטענת המדענים, לגידול ניכר בחור באוזון. כאן לא מתרגשים מטרור, למרות שהאסון במגדלי התאומים כבר התרחש.אז לאלה מכם שנוסעים לטיול באוסטרליה ובניו זילנד: תזכרו ששם הכל אחרת, כולל העובדה שנוהגים שם בצד שמאל והאנגלית ממש מוזרה. לגבי הטיסות, לא בודקים בקפדנות תיקים ואפילו דלת הטייס בטיסה לניו זילנד היתה פתוחה כאילו לא אירע דבר בחלק השני של הכדור. נזכרתי בבעתה בביקורת שעשו לי בנמל התעופה באתונה בדרכי לסידני. השארתי שם את הפינצטה שמטיילת איתי כבר שנים בגלל שהסלקטורית חששה שאתקוף איתה את הטייס. זהירות, עיתונאי! למעשה, המחשבה לטוס לאוסטרליה ולניו זילנד עם 11 טיסות ב­17 יום לא היתה מלבבת. מי לא חושב פעמיים על טיסות בימים אלה, ומי בכלל מוכן לטוס יותר מ­24 שעות רצוף? אבל הציעו לי טיול "תמריץ" (ר' מסגרת), אז הסכמתי. ובסיום אפילו אמרתי שהיה שווה. האמת, הכי פחדתי מהקבוצה. אפילו יותר מהטיסות. מעולם לא חשקתי בטיול מאורגן עם עוד כ­160 ישראלים, כשלכל אחד מהם בטח יש מה לומר על כל דבר; חששתי שלא אסתדר ושארגיש כמו חלק מעדר; פחדתי שאפול על קבוצה רעשנית שתפדח אותי ואת ישראל; שיעשו לנו חיפוש בצ'ק אאוט וימצאו מגבות שמישהו אימץ; שלא לדבר על כך שידעתי שהקבוצה מורכבת מעשרות זוגות נשואים ומשפחות עם ילדים, ופחדתי שלא אתחבר עם איש.אגב, נאסר עלי לומר שאני עיתונאי. ככה החליטו המארגנים, שסברו שזה ילחיץ את הקבוצה. כשנחשפתי (אחרי שמישהו הלשין עלי בסוף השבוע הראשון), היה סקנדל. רצו להחרים אותי. במיוחד אלה שפיצצו כספים בבתי קזינו באוסטרליה ובניו זילנד וחששו שאדווח עליהם לשלטונות המס. הרגעתי את כולם, אבל במקביל התכוננתי לתרחיש שלפיו ינסו להעלים אותי מעל איזה מצוק תלול.וכך, עליתי לטיסה שיצאה בא יחור של שעתיים מנתב"ג, בדרכי לאתונה, ומשם לסיגנפור ומשם לסידני ומשם לאוקלנד, ניו זילנד. וזה עוד לא הסוף, כי היו גם טיסות פנימיות וכמובן החזרה דרך תאילנד, ואת כל זה הייתי צריך לעבור עם קבוצה מגובשת למדי. עד מהרה הפעלתי את קסמי וכפיתי את עצמי על חבורת צעירים בני 40 פלוס, שנראו לי עם הראש הכי קליל. מיד כונתה הקבוצה "השביעייה הסודית" מאחר שהיתה מורכבת משלושה זוגות מקסימים שאימצו אותי ביום השני לטיול כמו תינוקם המגודל.מאחר שמדובר בטיול תמריץ, הקבוצה היתה מורכבת מחברים מאותו חתך סוציו­אקונומי. מטעמי צניעות לא אפרט את שמותיהם, רק אחשוף שכמה מהם יכולים לאכלס אייטמים במדורי רכילות עסיסיים במיוחד. אפשר לתאר אותם כך: הם נורא מפונקים ונורא מנומסים, חלקם הגדול ממוצא אנגלוסקסי, רובם מעל 50, למרות שהיו גם כמה תיכוניסטים שעשו בית ספר לכולם, וכולם, אבל כולם, בכו על המיתון והיחס של הממשלה. ובכל זאת, זה לא מפריע להם לטוס כל שנה יחד לטיולים מפנקים בחו"ל, מה שעושה כאב ראש גדול לחברה המארחת שמנסה כל פעם להפתיע מחדש.בטיול הזה החליטו המארגנים שנטוס כמה שיותר, נלך כמה שפחות (לא עברנו את ה מאה מטר בהליכה הכי מאומצת) ונאכל המון. ישראלי לאללה, וגם על זה הם קיטרו. אחת לשעה האוטובוסים, ארבעה במספר, היו נעצרים למה שכונה בעשרות וריאציות "הפסקת שירותים". מתברר שלכמה משתתפים היתה, כפי שכינתה זאת טאטום אוניל בסרט המופלא "ירח של נייר" ­ "שלפוחית שתן בגודל של אפונה". ארוחות הבוקר המלאות שהסתיימו בשעה תשע לא הפריעו לרעב להתפרץ שוב וביתר שאת בשעה 12. ארוחת הערב הוגשה בשמונה, ולמרות כל ההכחשות, איש לא החמיץ אותה. צריך היה לראות את התור לאוכל כדי להשתכנע שוב שישראלים באשר הם, ממוצא אנגלוסקסי או הוטנטוטי, נדחפים לאוכל ותוקעים אם צריך מרפקים בצלעות כדי לפלס את הדרך לבופה. ככל שאכלנו יותר היינו רעבים יותר. מביך, אבל התוצאה אצלי היתה תוספת ארבעה קילו לברוטו. למרבה הצער, אי אפשר לקבל החזר. אסור לצלם את הנוף אחרי עצירה ללילה בסינגפור הגענו לסידני, שקיבלה את פנינו בשמש נעימה. העיר הגדולה ביותר באוסטרליה נחשבת לאחת היפות בעולם, מעין שילוב של לונדון ומנהטן. היא בנויה על מפרץ פורט ג'קסון שהוא נמל טבעי. המעגל הטבעי שמצא כאן ג'יימס קוק במאה ה­18, הפך את סידני למושבת האסירים הבריטית הראשונה ביבשת וממילא גם ליישוב הראשון שבה.האסירים האלה הצליחו בכלל לא רע. אחרי שהתייחסו באכזריות למקומיים, האבוריג'ינים, והכחידו כל זכר לתרבותם המרשימה וכיום הם מצטערים על כך, הם בנו מדינה לתפארת. האבוריג'ינים הגיעו ליבשת על בולי עץ והתיישבו בכל אזוריה, החל מהג'ונגלים ועד המדבריות וההרים. המתיישבים החדשים למדו מהם כיצד לחיות בארץ שבה קיפצו להן חיות כיס מגודלות ותמוהות. לאחר שנחקרו ההרים, ביצות המנגרובים הטרופיות, הג'ונגלים והאקליפטוס האוסטרלי, הוקמו חוות צאן, נזרעו שדות ואף נמצא זהב באדמה. כך, מתוך מושבת העונשין, צמחה מעצמה.רוב הישראלים בסידני מעדיפים לגור בבונדי ביץ' ­ אזור יהודי שמזכיר מאוד את ברוקלין ביץ' בניו יורק. למרות החופים הנפלאים, איש לא חושף את עורו לשמש. אחוז הלוקים בסרטן עור עול ה כאן משנה לשנה, בגלל החור באוזון (והכבשים הפלצניות, כמובן).גם כאן, כמו בשאר העולם, שלטונות ההגירה לא אוהבים במיוחד מהגרים, מה שלא מפריע לישראלים לחיות בשלווה הרחק מהמתח של המזרח התיכון. היהודים בני המקום גרים ברובם באזור היוקרתי דאבל ביי, ליד ניקול קידמן וקיילי מינו. הסנובים אומרים שאם ברצונך לחיות בדאבל ביי עליך להביא דאבל פיי (משכורת כפולה).בחזרה לטיול. בניין האופרה הוא ביקור חובה, כמו פסל החירות או מגדל אייפל. בנייתו החלה ב­1959 לאחר קשיים טכניים ועיכובים רבים, והפתיחה הרשמית נערכה ב­73' בנוכחות המלכה אליזבת השנייה. הנוף מהמבנה עוצר נשימה, אבל אסור היה לצלם. אולי האוסטרלים חוששים שנגנוב להם את הרעיון ונבנה אותו דבר בדיוק בכיכר רבין.הסיור בבניין נערך בעיצומו של ג'ט לג קיצוני, עם ניקורים בלתי נשלטים. בכלל, היומיים הראשונים בסידני נמחקו לי כמעט לגמרי מהזיכרון. מיד אחרי הנחיתה, במקום למלון הובלנו לסיור בספינה במפרץ כשברקע הקפטן נואם מתוך רמקול מצ'וקמק על ההיסטוריה של היבשת. רעש הנחירות של הקבוצה הישראלית היה לשיחת היום. תנו לקנות בשקט חזרנו למלון, שכמו האחרים בטיול היה ברמה גבוהה וקרוב לאתר קניות. עם כל כניסה לחדר גילינו שהמארגנים הניחו לנו מתנה על המיטה (האתיקה מחייבת אותי להחזיר את כל המתנות, אבל סקרנותי גברה, אז רק פתחתי אותן ומהר החזרתי). כבר ביום הראשון הונחו על המיטה שעונים מעוררים (לאלה שמאחרים). למחרת, כשיצאנו מוקדם בבוקר, חולקו סוכריות מנטה חריפות (לאלה ששכחו לצחצח שיניים), וכך הלאה והלאה, מעילי גשם ביום גשום, חולצות, מסיכות לעיניים ואפילו תומך לצוואר בזמן הטיסה. בתחום האוכל לא ניכרה התרגשות. אמנם הלעיטו אותנו מבוקר עד ערב, אבל קשה לספק ארוחות גורמה ל­160 רעבים בעת ובעונה אחת, וזו בהחלט נקודת תורפה. ובכל זאת, ניכר שהמארגנים עשו הכל על מנת שנהנה ממזון טוב במקומות יפים: בחווה מבודדת, בספינה, על אי קטן, במבנה עתיק ואפילו במעגן סירות.ולגבי הקניות. אז ככה, בסינגפור כולם קנו מצלמות יקרות. באוסטרליה הם קנו מזכרות, בניו זילנד ­ אמנות מקומית והרבה צעיפים, סוודרים, כובעים ומה לא מצמר כבשים, ובחזרה דרך תאילנד הם קנו את כל השוק בבנגקוק. כאן היתה מעורבת חרדה אמיתית: עוד ביציאה מנתב"ג הודיעו שמי שיהיה לו משקל עודף בטיסה חזרה, ישלם הרבה כסף. זה מה שמנע מהקבוצה, שהוציאה מאות דולרים על גוצ'י בכאילו וורסאצ'ה תוצרת בנגקוק, לא להשתולל יתר על המידה. אולם, הפצצה נפלה ביום האחרון לשהותנו בבנגקוק. כארבע שעות לפני הטיסה התפשטה כמו אש בשדה קוצים השמועה שצוות של "אל על" יגיע למלון לערוך את סידורי הטיסה, והם לא יביאו איתם משקל למזוודות. האות ניתן, ומסע קניות בהול נוסף יצא לדרך. אפילו אנשי הצוות של אל על נדהמו מגודל המזוודות, שלא לומר ממשקלן. קשישות הקזינו העליזות שכנתה הדרום מזרחית של אוסטרליה היא ניו זילנד. המאורים, בני ניו זילנד הראשונים, אנשים גדולי גוף ומקועקעים עד בהונות רגליהם, הגיעו לאיים בסירות קאנו מאזור טהיטי. האנגלים שהגיעו מצאו את המקום נוח ביותר להתיישבות, ומטרתם היתה להקים כאן את אנגליה החדשה. באי הצפוני נותרו המאורים הוותיקים, שבירתם רוטארואה, ואילו האנגלים התנחלו באי הדרומי והירוק יותר.בניגוד לשכנים מאוסטרליה, בניו זילנד התייחסו למורשת ולתרבות המאורית בחרדת קודש, והיא זכתה להנצחה ולתיעוד. הארץ, שחיים בה שלושה מיליון בני אדם וכ­20 מיליון כבשים ופרות, עתירה נופי בראשית. לצד פיורדים ואגמים מזדקרים האלפים הניו זילנדיים שמזכירים את אנטרקטיקה. את מסלולנו התחלנו באוקלנד שבאי הצפוני. מרכז האי הוא רמה געשית פעילה ועשירה בגייזרים, בריכות בוץ ומעיינות מינרלים לוהטים. מומלץ מאוד לאחר טיסה ארוכה לעצור במרחצאות שבעיר רוטארואה וליהנות מכל רגע. אוקלנד, הגדולה בערי ניו זילנד, בנויה סביב 48 כיפות געשיות כבויות, וביניהן הר עדן שממנו נשקפים העיר וסביבתה. ממש מתחתיה נמצאת החגורה התרמית של ניו זילנד. רוטארואה שוכנת על גד ות אגם, הגדול מבין ה­12 באזור, מדהים ביופיו. המאורים, ששמרו על עצמאותם עד 1840, בנו כפר לדוגמה באזור, ובעיר ישנה פעיליות אינטנסיבית. בילינו בה יומיים וגילינו שפרט ליופי ולמעיינות, הרבה אקשן אין שם בלילה ומרבית התושבים נמים את שנתם כבר בתשע בערב. ובכל זאת, בל נשכח את ה"קזינו" העירוני, שהורכב מעשר קשישות ששיחקו במכונות מזל על סכומים שנעו בין חמישה לעשרה סנט מקומי. המרוויחה הגדולה של הערב פרשה אחרי ארבע שעות עם חמישה דולר מקומי, שהם בדיוק עשרה שקלים. שקלנו לשדוד אותה.המארגנים ערכו בעבורנו ערב מאורי שבמסגרתו צעקו לנו כל מיני שירים, ואנחנו מצדנו השמענו את אייל גולן. זה קרה אחרי ההופעה, שהיתה מוזרה בעליל, כשהמוטיב החוזר בה היה הוצאת לשון ארוכה לאורחים מישראל כחלק מנסיון הפחדה שקשור במורשתם מימי קדם.הדובדבן האמיתי של הטיול חיכה לנו באי הדרומי. אם יש מקום בעולם שאני ממליץ עליו, זה כאן. הוא פחות מיושב, ונופיו מרהיבים: רכס פראי של האלפים הדרומיים, חופי פיורדים, אגמים ועמקי קרחונים, נהרות מהירי זרם ומפלי מים גדולים, לצד יערות גשם ובמישורי מרעה רחבי ידיים. על גדות נהר אוון נמצא ת החשובה באי הדרומי, וגם "האנגלית" ביותר בו ­ כרייסצ'רץ. בתיה בנויים בתבנית אנגלית קלאסית, מאז ימיה הראשונים בשנת 1851, וגניה כמו הועתקו מדרום אנגליה. התוצאה מקסימה. שתי אוניברסיטאות מגדילות את שיעור הצעירים בעיר השוקקת חיים והמסעדות טובות במיוחד. קניות אין, אלא אם כן לא קנית עד אז צמר כבשים בשלל וריאציות. קווינסטאון, היעד הסופי של הטיול, היא עיירת נופש וסקי יפהפייה על שפת אגם וואקטיפו, בין הרים גבוהים ומושלגים. מהמלון שלנו, בחלקו השקט של האי על שפת האגם, נשקף נוף עוצר נשימה. פשוט לשבת להתענג על הזריחה והשקיעה והאוויר הצלול. המאורים הראשונים חיפשו כאן אבני ג'ייד והאירופאים התנחלו באזור כרועי צאן ומחפשי זהב. גולת הכותרת של האזור היא הקצה הדרומי של האי. הפיורד מילפורד סאונד, המפורסם מבין הרבים שבאי, והשיט אליו, שלווה כמובן בארוחת צהריים, שכנע אותנו שאנו ניצבים מול אחת הפינות היפות בתבל.את הדרך בחזרה, שארכה כארבע שעות, עשו חלקנו בטיסה. שלל המטוסים הקטנים שעמדו זנוחים במקום הועמסו בעשרות ישראלים, ארבעה בכל מטוס. אני, שטיסה בג'מבו מרתיעה אותי, נשארתי לנסוע באוטובוס, עד שעדר כבשים חסם את הדרך. כשיצאנו לגרש אותן גילינו שלחלקן הולבשה טי שירט לבנה ועליה סמל החברה שאירחה אותנו. ההפתעה היתה מושלמת. פרט לעובדה שלא הסכמתי לעשות בנג'י במקום שבו נולד הבנג'י, ושבסירת המרוץ בנהרות עם זרמים מטורפים כמעט עפתי, היה אחלה. * הכותב היה אורח חברת "טיולי מילניום" מקבוצת "עולמות" תוכנית כבקשתך "טיולי תמריץ" בנויים מקבוצות אנשים מאותה חברה או העוסקים באותו תחום. מדובר בזריקת מוטיבציה למשתתפים שאמורה להעלות את טיב תפוקת העבודה שלהם. זה שונה לחלוטין מטיול מאורגן רגיל, שבו יש לך מושג לגבי המלונות, המדריך והמסלול, אבל לא לגבי שאר חבריך לקבוצה. דיאן אהרונוביץ', מנכ"ל "טיולי מילניום" מקבוצת עולמות שהיא חלק מהחברה הגאוגרפית, נחשבת כיום לחוד החנית בתחום טיולי התמריץ והיא זו שארגנה את הטיול שאליו הצטרפתי, יחד עם עוד כ­160 איש, בני שנתיים עד 80. רובם משכילים, מהעשירון העליון, שנוסעים הרבה לחו"ל. טיולי תמריץ מתאפיינים בין היתר בנושאים מיוחדים. ב"מיליניום" מציעים קורס בישול בטוסקנה, סוף שבוע בסגנון ג'יימס בונד בלונדון, טיולים בעקבות מוזיקה באנגליה, בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, ולאחרונה נוסף טיול ארכיטקטורה גותית ומודרנית בברצלונה בהדרכת ארכיטקט מומחה. "כל הפרטים נבדקים מראש", אומרת אהרונוביץ'. "המארגנים יוצאים לסיור מקדים לבדיקת המסלול, בתי מלון, המסעדות והאירועים המיוחדים שהם מבקשים, כך שלא יהיה מצב שהנוסע ייפול על מסעדה גרועה, מלון לא מתאים או סדר י ום משובש". והתשלום, כמובן, בהתאם. "הארגון והתזמון הם המפתח לכל. רמת ההדרכה גבוהה, ואנחנו מפגישים מספר פעמים את המדריכים עם מזמיני הטיול".ההקפדה על הפרטים היא­היא הבסיס לפינוק הטוטאלי של הנוסעים. מתאם של החברה מגיע לכל אתר לפני כולם לוודא שהכל זורם, ודואג לתקן תקלות או למצוא תחליפים מבעוד מועד. "צוות מלווה משתף פעולה עם הקבוצה ומקשיב לכל הבקשות", אומרת אהרונוביץ', "וזה לא משנה אם מדובר ב­70 או ב­200 נוסעים".לדבריה, עד כה השתתפו בטיולים חברות פרסום, שיווק, ביטוח ותרופות שממשיכות במסורת הנסיעות, לעומת חברות היי­טק שביטלו את נסיעותיהן כליל. כמו שאר המשק, גם תחום טיולי התמריץ סובל מהמיתון, אך עדיין ממשיכות חברות להוציא טיולי תמריץ, בתקציבים נמוכים יותר.