טיפול איך אומרים אפצ'י בסינית דוד פרלה MSC. הכותב אחראי על 02/01/02 יו ילד בן 6 מכפר נידח במחוז סיצ'ואן, סין, קם בבוקר וסיפר לאמו שהוא סובל מכאבי גרון וקשה לו לבלוע. אמו הבחינה מיד כששמה את ידה על מצחו, שיש לו חום קל. אמרה: "בוא נלך לרופא הכפר לקחת צמחים". כשהגיעו לד"ר יאנג הזקן, ראו תור ארוך של אמהות וילדיהם משתרך ליד דלת ביתו. לבסוף כשנכנסו, ביקש הרופא לראות את הלשון של יו ובדק את הדופק בשתי ידיו. הוא שאל את האם מספר שאלות כגון:צבע הנוזל של יו, מצב העיכול והתיאבון, ולבסוף הביט בה ואמר: "ליו יש חדירה של רוח חמה לגופו. ניתן לו צמחים חריפים ומקררים כמו מנטה לדוגמה, שיסלקו את הרוח החמה, והכל ייעלם בתוך יומיים".האם לקחה את שקית הצמחים שנתן לה הרופא הזקן, בישלה אותם בביתה ונתנה ליו לשתות. וראו זה פלא, עוד באותו יום נעלם כאב הגרון, וכבר למחרת יו הרגיש הרבה יותר טוב.עכשיו יכלה האם לעבור לשקית הצמחים השנייה שנתן לה הרופא הזקן "זוהי שקית צמחים לחיזוק האנרגיה המגינה על גופו של יו הקטן. כשיעבור כאב הגרון, תתני לו אותם לחיזוק", וכך עשתה האם. צורת ריפוי זו השתמרה בסין מאות בשנים עד לימינו אנו. הרפואה הסינית מבחינה בסוגי התקררויות שונים, כשהבולטים שבהם הם: רוח קרה ורוח חמה.בתקופות העתיקות השמאנים שעסקו במאגיה, שייכו מחלות אלה לרוחות (שדים רעים) הבאות מבחוץ ותוקפות את הגוף. עם התפתחות הרפואה הסינית למעמד רפואה של ממש, התפתחו האבחונים לקבוצות של סימפטומים שונים, כאשר לכל קבוצה כזו ניתן הרכב צמחים ייחודי מקל. לדוגמה: רוח חמה מאופיינת בסימנים של חום קל וכאב גרון, דופק מהיר ולשון שצבעה אדמדם. במידה שיש נזלת, היא תהיה יותר צהובה. במצב זה יינתנו צמחים ו/או נקודות דיקור המסלקות רוח חמה. לעומת זאת, רוח קרה מאופיינת פחות בסימנים של חום ויותר בסימני קור, כגון צמרמורת, כאבי שרירים (בעיקר בפלג הגוף העליון) נזלות שקופות, דופק שטחי ומתוח ולשון בגוון לבן. במצב כזה יינתנו צמחים חריפים חמים (לדוגמה ג'ינג'ר­זנגביל) ונשתמש בנקודות דיקור לסילוק רוח קרה. בשני המצבים יינתנו צמחים חריפים, מכיוון שהטעם החריף עולה אל הרובד האנרגטי החיצוני בגופנו.מכיוון שהרפואה הסינית חושבת על איזון היין והיאנג, האנרגיות הקרות והחמות שבגופנו, במצב של רוח חמה הצמחים יהיו מקררים וברוח קרה הצמחים יחממו, כדי להחזיר את האיזון לגוף. כיום משתמשים ב אותם הרכבי צמחים כפי שניתנו לפני מאות שנים; לילדים בעיקר בטינקטורות (תמציות צמחים) מוכנות, או בטבליות. לאחר שהילד מאובחן על ידי רופא סיני, והוא קובע מאיזה סוג של התקררות הוא סובל, יקבל הילד טיפול לזמן ההתקררות וגם טיפול מניעתי לחיזוק המערכת החיסונית ולמניעת חזרתה של המחלה. טיפול בהתקררויות, כשהוא מטופל בזמן ברפואה סינית, בהחלט יביא למצב בו מתשמשים פחות באנטיביוטיקה. האגדה מספרת שבסין העתיקה רופא הכפר היה מסולק ממקום עבודתו, כאשר היו יותר מדי חולים בכפר! כלומר טיפול נכון בסימפטומים מקדימים של מחלה, ימנעו חולי! בני נוערהפרעות אכילה, תמונת מצב בעבר היו הפרעות אכילה נדירות יותר ולכן היו מוגדרות, כלומר: נערה או אשה שנקטו בצום, התקפי זלילה, הקאות וכדומה, נחשבו לסובלות מהתופעה. כיום, טוענת סנדרה סוזן פרידמן בספרה "כשנערות מרגישות שמנות" (הוצאת כתר), מהוות התנהגויות אלו חלק מהתרבות הנורמלית של הנערות, עד כדי כך, היא מוסיפה, שכאשר מדברים על הפרעות אכילה, הן מאמינות שאחרות סובלות מהן, אך הן: "רק מודאגות ממשקלן". הבעיות הן לאו דווקא אכילה בצורה לא נכונה, דאגה למראה חיצוני ועשיית דיאטות, אלא עצם ההתעסקות בנושא כבר מורה על אפשרות ללקות במחלה. זהו המסר הראשון שפרידמן ­ מחנכת ויועצת המתמחה בנושאים הקשורים לנערות, בטיפול ובמניעה של הפרעות אכילה ­ מעבירה. כמה וכמה מהמשפטים שקראתי בספר היו לי כ"דה ז'ה וו"; כך גם מספר תיאורים של מצבים, התנהגויות ותחושות. כשאני נמצאת בין בנות שמתעמלות בסטודיו, נשמעים משפטים כמו "אני שמנה נורא" ו"אני שונאת את הגוף שלי", כך גם ההכרזה המנצחת:" היום אכלתי רק חצי כוס קורנפלקס", ותחושת ההיי שנלוות לצום. ואכן אני מוכרחה להודות תוך סיכון "להפליל" את עצמי, שתחושת ההיי של בטן ריקה והשליטה על כמויות ה מזון המצומצמות שאוכלים, בהחלט מוכרת וקיימת אצל הרבה בנות.פרידמן מתרגמת את ההרגשה של "אני שמנה" לביטוי של תחושות אחרות, כלומר: אכזבה, כישלון, קנאה, תסכול (גם מיני). לדעתה, אכילה היא הצפנה של בעיות אחרות. נראה לי שאין זה מדויק. לא תמיד תחושת הפחד מהשמנה היא פחד מפני כישלון; לרוב, לענייות דעתי, הפחד משומן הוא פשוט פחד משומן, ובנות רוצות להיות רזות וללבוש בגדים במידות קטנות.הספר מספק אינפורמציה רבה על הילדות, קשיי ההתבגרת של הנערות ופיתוח דימוי הגוף. כמו כן מספקת הכותבת הרבה מניסיונה במניעת הפרעות אכילה ובטיפול בנערות הסובלות מהן. היא נוגעת בנושאים כמו: הבשלה מינית ומיניות, יחס למזון ולמשקל, מערכות יחסים עם הורים וחבריםבמסגרת הצגתה של פרידמן את אופני הפעולה הנכונים (תגובות, עימותים, הכוונות), היא מזהירה מפני אופני פעולה שאינם נכונים ויכולים להביא לבעיות חמורת יותר. בפרק שמדבר על דיאטות היא מפרטת בצורה ברורה ומשכנעת את השפעות הדיאטה על הגוף מלבד הרזיה, כמו צמצום טווח הריכוז, הרגשת עייפות ומצבי רוח, מחסור בברזל, צמצום מסת העצם והאטת קצב חילוף החומרים.דבר חשוב נוסף בספר הוא הדגש על ספורט. פרידמן דנה במעלותיו ובסיכונים הכרוחים בהשתעבדות לו: ספורט צריך שייעשה לשם הנאה כפרס, ולא כעונש ועינוי שמטרתו לרדת במשקל.ספרה של פרידמן מדבר על בעית הפרעות אכילה, אבל גם הרבה על התבגרות, בעיות במערכות היחסים בין אמהות לבנות. הספר יכול לשפוך אור על בעיות שונות אצל נערות ואפילו, אם רק יגרום להסבת תשומת לב הסובבים אותן להיווצרות הפרעות אכילה, אזי דיינו. הצגההכינה נחמה מתחילה לשיר אני מאוד אוהבת את "הכינה נחמה"; ואני לא לבד, כמובן. הספר המקסים של מאיר שלו, יצא כבר בכ­20 מהדורות, והקים לכינים לובי אמיץ וחתרני. בתיאטרון הילדים והנוער, החליטו לקחת את המופת הספרותי, ולהעלות אותו על הבמה.הצגת ילדים, כמו גם ספר ילדים או סרט, אמורים, בעיניי, לעמוד במבחנים ובקריטריונים של מעשה אמנות באשר הוא. סוגיית "קהל היעד" האלמוני היא לגמרי שולית בעיניי; ומדובר לא רק ביצירות לילדים גדולים, אלא גם באלה המכוונות לזאטוטים של ממש. זה צריך להיות טוב. נכון, שאולי ילדים בני ארבע לא ירדו עד לסוף דעתם של שייקספיר או ברגמן, אבל גם מי שמקריא להם סיפור או מתלווה אליהם להצגה, לא אמור לסבול."הכינה נחמה", בגירסתה הכרוכה, היא דוגמה מצוינת. שלו, והמאייר הנפלא יוסי אבולעפיה, עושים את ההקראה כמו את השמיעה, לתענוג צרוף. לקחת את היופי הזה ולהעביר אותו מדיום בהצלחה, זו משימה לא קלה (כבר נתקלתי בקלטת וידאו מצוירת של עלילות הנחמה. נו, מילא). צריכה להיות סיבה מוצדקת, ושתוכיח את עצמה.לגלם תפקיד של כינה זה לא קל. בעיקר לא אחת כזאת, מרדנית ושוברת מוסכמות. צביה הוברמן (מחזאית ובי מאית) בחרה למקם את נחמה במחזמר, עם פזמונים של יאיר פרומר ומוסיקה של יוני רכטר. הבחירה לשים בפי הדמויות, כולן עם שש רגליים, תלבושות מבריקות ושערות דוקרות ונוצצות, טקסט מושר, היתה מעייפת בעיניי. אם מייצרים הצגה על בסיס חומר קיים, אין חובה להיצמד לטקסט הכתוב, ואני דווקא רציתי לשמוע את אמא שלה שבורת הלב כשבתה עוזבת את הבית, או מונולוג מרגש, כשהיא סוף­סוף מצאה את מקומה הרחק מבני מינה; אבל הבחירה לא היתה שלי, והעובדה שאני לא אוהבת מחזות זמר היא גם בעיה. עם זאת, ההצגה עדיין סיפקה מקור להנאה רבה, בעיקר לבת זוגי בת הארבע. התפאורה היתה מלבבת; הבימוי היה לטובת הטקסט, בעיקר החיבור בין הראשים המתגרדים לנחמה הדוברת מתוכם; המספר שחיבר מצוין בין חלקי העלילה; הכינה נחמה עצמה, שהיתה מעוררת אהדה כנדרש; וכמובן המוסיקה, שעשתה טוב בלב.אבל למרות שהיה כיף, זה עדיין לא אומר שאני מוכנה שתעשו את זה ל"הדודה מיכל".