האם אנחנו מוכנים למרד הגדול באמריקה? / גל אוחובסקי ח"י דרכים להסתכל על 2001, השנה שלא היה בה משעמם לרגע ציפי שמילוביץ' 28/12/01 * יש אלוהים 2 / יאיר לפיד זו היתה השנה של אלוהים. מאז נסתיימה המלחמה הקרה ומסך הברזל פורק לחלקי חילוף של מכוניות סקודה צ'כיות, נדמה היה שהמניות של אלוהים כשחקן בזירה הפוליטית נמצאות בירידה. אלוהי הנוצרים, כמו גם אלוהי היהודים, שימש בעיקר בתפקידו המסורתי: הוא ניחם את השכבות החלשות, התעסק לא מעט בפולקלור והגן על ערכים שמרניים מפני המצור של המודרניות. לא שזה אומר שהוא נדחק לגמרי הצדה, אבל עיקר עיסוקו ­ גם בארץ וגם בחו"ל ­ היה בפוליטיקה פנימית. פה הוא עזר לג'ורג' בוש להיבחר, שם הוא סידר לרב עובדיה עוד כותרת, לא משהו דרמטי.רק שאז בא אלוהי המוסלמים והזכיר לנו שגם אם בורא עולם לוקח מדי פעם חופשות, זה לא אומר שהוא התפטר. הדת היתה ונשארה הכוח המניע המרכזי של האנושות. טיסה 11 של אמריקן איירליינס, שננעצה לתוך מגדלי התאומים, הוטסה בידי אנשים שחשבו שהם משרתי האל. גם האבן הראשונה שנזרקה באינתיפאדה, הושלכה בשמו. מנהיגי העולם יכולים לדבר על "מאבק גלובלי בטרור" עד שמיתרי הקול שלהם יהפכו לחוטי תיל, אבל בסופו של דבר המאבק, שבו כולנו נוטלים חלק, הוא בעיקר דתי. זה נכון בגבול המתוח בין הודו לפקיסטן, נכון במ ערות טורה בורה (אתר הקרב הראשון בהיסטוריה ששמו נשמע כמו קלאב מד), ונכון בתחנת האוטובוס המצולקת שמול היישוב עמנואל.הקאמבק האלוהי הזה מדאיג במיוחד, מפני שבאורח מסורתי, הקב"ה נוטה להתחזק ככל שמתעצמת האופוזיציה. ה"בום" התעשייתי­תרבותי שמתרחש בשנים האחרונות בעולם המערבי, מתברר, רק חיזק את המערכת החיסונית של מאמיני אללה/ג'יזס/השם אלוקינו. כל קורקינט ממונע ושיבוט שלא כדרך הטבע, הופך אותם לאדוקים יותר. העולם השפוי, כדי לשמר את מעמדו, לא צריך להפוך לאורתודוקסיה חדשה ­ המאמינה בלהט שעוד שניים­שלושה משחקי מחשב, ואלוהים ייעלם ­ אלא להתמודד עם האיום בפיכחון ובקור רוח. את אלוהים ­ במתכונתו האלימה ­ אי אפשר לנצח ואסור להצטרף אליו. צריך להתמודד איתו בכלים המקוריים שלו: אהבה, חמלה, ובעיקר חוכמה. בעקבות השלאף שטונדה האבוד / יהודה נוריאל הכל ידוע. שנת 2001 היתה, כנראה, השנה הרעה ביותר שניתן להעלות על הדעת. צדקו האומרים, שהמילניום האמיתי יצוין בליל 31 בדצמבר 2000 דווקא. אחרי אותו רגע שיא, הכל צולל מטה. מתרסק ונשבר ומתמוטט, רע מאוד בכל רמה שתבחרו. ומה הסיפור? שזה בכלל לא העניין, אלא האדישות, שבה קיבלנו את האפוקליפסה. אדישות, לאות, ועייפות. עייפות גדולה.טראומות, מגדלים בוערים, פיגועים במרכז העיר ומאות אלפי גוועים ברעב ­ עם אסונות אנחנו מסתדרים יופי. הכי טוב שאפשר. אין כמונו באסונות גדולים מהחיים. לא, זו היתה הנוירוזה הקטנה שלבסוף התישה אותנו. קשה לשים את האצבע בדיוק, איפה זה קרה. איזה אירוע היה הקש ששבר את גבו של גמל הקרבות הישראלי.כל כך התעייף הגמל, המטופף את צעדיו מיום ליום, עד שחישב רגע אחד לעצור הכל. לעזוב הכל. ללכת מהמדבר הישראלי. עלתה לראשונה המחשבה שאין להרהר בה כלל: ללכת מפה (עכשיו, מי שרוצה לצעוק ­ מוזמן. "יאללה, תלך מפה, לא צריך אותך, יא בכיין, נו". לצעוק, להתרוקן, זה טוב. צעקתם מספיק? יופי. נמשיך).האופציה ללכת מהארץ. לא לברוח ממנה. בלי לעשות רוח. לא לצעוק, תחזיקו אותי, תחזיקו או תי, שופוני יא נאס. בלי דגלים כלשהם. בלי לעלות לשידור במבזק מיוחד. אפילו בלי להודיע לאיש. ללכת כי נמאס. כי רוצים קצת שקט. ללכת כמו שנגמר יום עבודה ואין איש במשרד. לקפל את שיירי הסנדוויץ', לנעול את המגירה, להוציא מטרייה, והחוצה. ללכת כמו שהגיע הצלצול להפסקה. ללכת כמו שנגמר סרט. זהו, עלו האורות. אין לנו מה לחפש פה. יאללה, נצא החוצה, לעיר. נארוז את ספר המחזור, קובץ הבדיחות מהבה"ד, שניים­שלושה עטים מהעבודה, פאקט נובלס, דיסק אוסף של זהר ארגוב, והתפילין מהבר מצווה. לא יכול להזיק. יאללה, זזים.מאוד מעייף לחיות בישראל. מאוד­מאוד מעייף, אבל קל לשכוח את העובדה הזו. כי אנחנו רגילים לעייפות הקיומית, עוד משחר ילדותנו. מחונכים על ברכי ה"מדינה קטנה מוקפת אויבים". רגילים לחיות בדוחק כלכלי, ויותר מכך, עוני נפשי ואפס שלווה נורמלית. אנחנו אפילו מייחלים ל"תקופה קשה", כי "רק בתקופה קשה יוצא כל הטוב מהעם הזה". וכל הזמן מעייף. מעייף מאוד. ארץ אוכלת יושביה בכפית.הקרב על הארץ הוא כבר לא רומנטי, ולא הרואי, ולא אתגר, ולא מיוחד, ולא מה­זה מיוחד, ולא כלום. הוא נראה, סוף­סוף, כמות שהוא. מציאות אפ ורה, משעממת ומתישה. אנשים מתפוצצים, אנשים גוועים, אנשים צועקים, אנשים מרמים, אנשים טיפשים ולא מתביישים. כן, יכול להיות שככה זה נראה תמיד, עד שנת 2001. אבל כמות, כידוע, בסוף יוצרת איכות. אפשר לקרוא לזה סף שבירה? מה פתאום. שום שבירה. יותר נכון, סף עייפות. מחסור קריטי בשעות שינה. חיים, חיים, חיים, על חרבנו ועל חמתנו ועל כורחנו, הכל מלא חיים כאן, גם המוות, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. ופתאום מורגש חשך משמעותי בשעות שינה. תנו לישון, בבקשה.מעייפים המסים הרצחניים. אין טעם להתאמץ בעבודה. רק למצוא דרכים להעלים. מעייפים שרי ממשלה או פוליטיקאים טיפשים, כאלה טיפשים שפשוט אין טעם לספר עליהם בדיחות. מעייפת הטלוויזיה החנפנית והכוזבת­גם­בעיני­עצמה, עם מצהלות יחצנים ואפס יצירתיות. מעייפים בעלי המקצוע, שתמיד יתחמנו אותך. מעייפים אתרי אינטרנט בשקל של יזמים תת בינוניים. מעייפת ההמולה התמידית, "אני לא הפרעתי לך אז אל תפריע לי", דעות שונות ­ בתחת שלי. מעייף. מעייף החורף ופקקי ביב השופכין, מעייף הקיץ ופקקי העצבים בין ההלכה לקיבוץ גלויות. אביב וסתיו אין פה. גם אין פרפרים. מעייפת רדיפת כל זר , כל שונה, כל אחד, חשדנות בסיסית ושמחה לאיד. מעייפת הקריצה החברית, יש לך טיפ במעו"ף אולי? מעייפים פסטיבלי כדורגל וטרנדים של אוכל. מעייף "המצב", ודיונים על "המצב", ואיך ש"המצב" לא ישתנה אף פעם, עשירים יתעשרו ועניים יתענו. מעייף להגיד שנמאס.והכי מעייף זה להתקוטט. לריב. להתנצח. לשמור על הגב. להיזהר. לחשוד. להטיל ספק. אין כאן אמירה פוליטית, מה פתאום. סתם, ברמה האנושית הכי בסיסית. בהיבט היומיומי הכי פשוט. כל הזמן אתה מתאמץ, או נאלץ להתאמץ, בהשקעת אנרגיה סביב התקוטטויות קטנות. כולם מבואסים, כולם על הקצה, כולם מתוחים, כולם באווירת עיקום פנים. כולם מתאמצים לעקם זה את פרצופו של זה. קנאויות קטנות והצקות קטנטנות. מעייף.המחשבה על עזיבת הארץ איננה ביטוי של הרמת ידיים, או ההתבכיינות ההיא, "לקחו לנו את המדינה". לא לקחו לי את המדינה. להפך, הלוואי שהיו לוקחים אותה, לזמן קצר. מה פתאום. אנחנו הרי ישראלים יותר, או לפחות כמו כולם. סבתא מחברון, בית בירושלים, משפחה בפסגות, חברים תל­אביבים מגדלי אדניות, חילוני אבל מכיר סלסולים, אוהד בית"ר אבל יודע להזמין סושי, אכל חרא בצבא וגם ממלא את התק שורת העויינת בחארטה. מלח הארץ? בזיליקום הארץ. נענע הארץ. גמל המדבר. וגמל המדבר עייף.אין חלומות על "הבריחה הגדולה", בסגנון מרד הנעורים המעוכב של החיילים המשתחררים, אלה הממלאים כל חוף אקזוטי. ולא פוזות של "אי אפשר לעשות מוזיקה בארץ", או "נלך נכתוב ספר באווירה תרבותית". ולא תקוות שווא להגירה, להיטמעות בעולם אחר. אין סיכוי, אין רצון. אל תאמינו למה שמספרים לכם. לונדון קרה רצח ויקרה שבעתיים, פריזאים נהיה רק בחלומות, ואפילו בניו יורק נרגיש זרים. המשפחה, השפה, כמה חברים, כמה פיסות נוף. אלה הדברים שמחזיקים אותנו כאן, ישראלים לנצח. מחלה ממארת.ובכל זאת, למה לא ללכת. הפוגה. אפשר למצוא לזה עיגון היסטורי. מה יש, כל חייו היה העם היהודי בגלות. הניסיון בארץ לא הכי מצליח, כרגע. המקום הכי אנטישמי, הכי מסוכן ליהודים בעולם, הוא דווקא תל­אביב, השמאלנית והמנותקת. ניסע ונטפח את רעיון השיבה. שיבת ציון מודל 2002. ניזכר בגינה שהשארנו (שינקין, מלא חרא של כלבים), ועץ השסק (לאונג' בר), וסיר הבשר (שווארמה, רק שומן וטחינה). ניסע לשם לתקופה ונחיה. נחיה כמו קטנים. בקצב האפרטהייד 1. סמוך ליום הולדתו ה­90 סיפר המשורר אבות ישורון ז"ל ש"רוקנרול מעמיד לו את הזין". ומכיוון שבדור שלנו, כידוע, הכל מתקדם הרבה יותר מהר ­ בעיקר בעיות כוח גברא ­ אני שמח, מעט לפני גיל 30 (אבל עם רגל וחצי בקבר), להצהיר שהיפ הופ היא המוזיקה היחידה שעוד מעמידה לי אותו.זו היתה עוד שנה שבה ההיפ הופ, בעולם ובראשון­לציון, עשה צעד וחצי קדימה כדי לתפוס את מקומו של הרוק כמוזיקה שמשפריצה כמו רוח הנעורים. בתור סגנון שצמח בגטאות השחורים של ארצות הברית ומאז לא הפסיק לדבר על האני ארוך האיבר שלו, ההיפ הופ הוא בעבור המערבי הלבן, קולו החד ביותר של ה"אחר". כשאחרי שני עשורים הוא הפך מסמל הגאווה של מיעוט מדוכא למודל חיקוי חוצה קהלים, הכוכב האמיתי ביותר במגרש המרכזי של הפופ, היה ברור שהסדר הקיים השתנה. ובמקום ובזמן שבהם הדבר הכי מתריס בסביבה הוא היבבות של יהודה פוליקר ­ שמקול שונה הפך למקוננת הלאומית, פסקול הימים העלובים ­ היפ הופ באמת נשמע כמו חבר מכוכב אחר. כשנערים לבנים, מבוורלי הילס עד רמת­השרון, מרגישים ששווה לגדול רק בתור ניגרז, הם מכירים בכך שלא רק שיש מציאות אלטרנטיבית, היא גם י כולה להיות קצבית, חכמה וצודקת יותר. את מה שהם כבר מבינים ברוורס, ההורים שלהם מסרבים לקלוט גם כשהמציאות צועקת להם מול העיניים.2. אוסמה בן לאדן, הזוכה פה אחד בתואר איש השנה של 2001, לא יגיע לקבל את הפרס. לא בגלל שהוא מפחד מטיסות ­ פשוט, הוא לא היה סובל את התוכנית האמנותית והבופה. עניין של פערים תרבותיים והרבה סחוג. כבר שנים שלא היה כאן כזה מנצח בנוק­אאוט של השנה ושנים שהוא לא היה כזה לא מהחבר'ה. העובדה שבן לאדן, האנטי כרייסט האולטימטיבי, השטן­על­הזמן המושלם, לקח את כל הקופה ­ מבהירה שזו היתה שנת ה"אחר". אבל ליתר דיוק, זו היתה השנה שבה העולם המערבי שילם בריבית קצוצה במיוחד על חוסר נכונותו להתחשב ב"אחר". מהעושק הקפיטליסטי באסיה עד הכיבוש המשוריין בשטחים; מרעבים שמחים באפריקה עד פלסטינים מכייפים במחסום.זו היתה השנה שבה לנפגעי ונדכאי ה"סדר העולמי" נמאס להמשיך לאכול חרא וגם לשטוף בסוף את הצלחות ­ והם הרימו ראש. אחרי שנים של דיכוי ­ מדיני, תרבותי או כלכלי ­ הם הבינו שלא רק שלחיות בתחתית סולם ההיררכיות העולמי זאת לא מציאה כזאת גדולה ­ אף אחד גם לא ממש מתכוון להעלות אותם משם מיוזמתו. בתחילת השנה קולם נשמע באירועים כמו ועידת דרבן, שבה עלתה, למשל, הדרישה לפיצויים למדינות אפריקה ולשחורים בארצות הברית על נזקי תקופת העבדות (רק בישראל בחרו להפוך אותה, כמובן, לאירוע אנטישמי); לקראת סופה הם כבר עשו את זה בדרכים הרבה פחות אנושיות.אז נכון שהם מאוד "לא נחמדים", שלא לדבר על החיבה של חלקם לזקנים לא מטופחים ומזוודות נפץ, אבל אם אתה מתייחס למישהו כל כך הרבה שנים כמו לכלב, בסוף יש גם סיכוי סביר שהוא ינשוך.גם הפעולות האחרונות של ארצות הברית באפגניסטן הם המשך, ברוטאלי וגלוי יותר, של אסכולת פדגוגיית הנבוט שהעולם המערבי מפעיל כבר שנים כלפי מי שלא נראה לו מספיק "משלנו".בישראל, שהיא גרסת החומוס אחלה של העולם המערבי, המשיכו כמובן לזקק ולשכלל את הנוסחה המקולקלת. בדרך הבטוחה להפיכתנו למדינה שדגל שחור מתנוסס מעליה, נשברו כאן השנה מספר שיאים אולימפיים בשנאת כל מי שהוא שהוא שונה (לא ברור אגב שונה ממי, אולי מיוני נתניהו): פלסטינים, ערבים ישראלים, ערבים ג'ינג'ים, עובדים זרים, חרדים, ש"סניקים, נשיאי מצרים, רוסים, אתיופיות, מאמני כדורגל מדנמרק וכולי.התנועה העו למית נגד הגלובליזציה, על שלוחותיה השונות, כמעט הפכה בתחילת השנה לגוף המשמעותי ביותר בעולם החדש כיוון שהיא הבינה וצעקה שהמערב הקפיטליסטי לא יכול להתנהל בעולם כמוכתר היחיד בכפר, עד שבן לאדן חיבל אנושות באפשרות שמישהו יקשיב לדברים הנכונים.אנחנו נשארנו בידיהם של שני האנשים הכי לא כשירים להבין מה קורה סביבם בעולם החדש (כולל צמחים בבית לוינשטיין). אריק שרון, הוואספ הציוני האחרון, קאובוי עם חווה, מחזיר אותנו לימים היפים של הצנע ופעולות התגמול (תגידו, זה היה כל כך כיף גם במקור?). שזה לא רק עדכני ­ זה גם עובד! אתמול למשל חשבתי להתגנב לסלע האדום, עד שהבנתי שאין סיכוי שיירו עלי בדרך, אז ויתרתי.ג'ורג' וו. בוש, עוד קאובוי עם חווה ואפס סבלנות לבעיות של האינדיאנים של העולם, ממשיך בפעולות באפגניסטן את גישת ה"חינוך מחדש" ו"מעיכת המקקים" של העולם שכבר הוכיחו את עצמם עשרות פעמים בעבר...וכיוון שהסיכוי היחיד של העולם, ושל ישראל לעתיד מתגמל יותר הוא להבין שלא רק שיש כאן אנשים שלא רק שלא חושבים בדיוק כמונו, הם אפילו לא פחות נחשבים, ומכיוון שהדרך הבוגרת שבה אנחנו מתמודדים כרגע עם אנשים כאלה היא לומר שהם "לא רלוונטים" (אתמול, אגב, הכרזתי על הטחורים שלי כעל לא רלוונטיים. אני אודיע לכם אם זה יפסיק לכאוב) ­ אנחנו נתונים כנראה לעוד כמה שנים טובות של יירוט מסכל בכיף. אחלה. בסבבה. פנאן. צלם, עושים פה חיים.כי זה בידיים שלנו, אבל אם נמשיך לשפשף אותו כל כך חזק, בסוף ייגמר לנו הסבון. עצימות נמוכה, אמרתם? / רוביק רוזנטל בשנת 2001, שנת העימות המזוין בין ישראל לרשות הפלסטינית, פעלה מכבסת הלשון הישראלית ביום ובליל, והיתה כלי נשק רב עוצמה. הכתר הנושם, הסיכול הממוקד, הפיגוע האיכותי והעצימות הנמוכה זמזמו בחלל התקשורתי בלי הרף וגילו כושר עקיצה ועמידה לא מצויים. קשה להצביע על אירוע צבאי אחר שבו נוצרו כל כך הרבה מילים ומונחים. המילים יוצרו במעין מעבדה לשונית בתוך הצבא, בדרך כלל הומצאו על ידי קצין גבוה במסגרת קבוצת פקודות או תדריך, אבל יצאו מיד לשימוש תקשורתי והסברתי ונקלטו היטב על ידי התקשורת.מדוע נדרש הצבא לייצר מילים חדשות? מפני שרצה שמעשיו בשטח יקבלו פרשנות רצויה מבחינתו. מדוע שיתפה התקשורת פעולה? מפני שהמילים החדשות פטרו אותה מחובת התיאור והפרשנות. השפה איחדה את דובר צה"ל ואת הכתבים הצבאיים, ושני אלה איחדו את עם ישראל מאחורי פעולות צה"ל. למילים החדשות היתה רק חולשה אחת: הן איבדו את האפקט המיוחד שלהן כשתורגמו לשפות זרות. "כתר נושם" נשמע באנגלית כמו עוד בדיחה על מלכת אנגליה, Curfew­ו הוא סתם עוצר מחורבן ולא "סגר מונע". העולם קיבל את מה שמתרחש בשטחים בשפה אחרת, עם פרשנות אחרת. למה האנ טישמים האלה לא לומדים עברית אחת ולתמיד?קבוצת המילים הראשונה היא קבוצת "פעולות המניעה" ובראשן הסגר והכתר. ה"סגר" הוותיק יותר נועד לתיאור סגירת השטחים למעבר פלסטינים לישראל, וה"כתר" החדש החליף את "מצור" המקראית, מילה טעונה, סיפורית, המזכירה לישראלים שגם ירושלים היתה פעם במצור. השימוש בקבוצת הסגוליים (מילים במשקל "מלך" ו"עבד") מעניק למילים טעונות שריריות ופשטות וכאילו מנקה אותן. ה"נתק" שבו בחר שלמה בן­עמי לתאר את יחסיו עם המשטרה באירועי אוקטובר קל יותר לעיכול מ"אליק רון עבד עלי בעיניים ועשה מה שבראש שלו"."כשל" הוותיק יותר היא מילה המתארת פאשלה נוראה במונחים "מקצועיים", כולל "כשל מערכתי" או "כשל מבצעי", ופתאום הפאשלה כבר לא כל כך נוראה, היא סתם פדיחה. הצבא היה אחראי בעבר להחייאה של משקלים לשוניים לצרכיו, וכבר לפני כמה עשורים התאהב במשקל "תפעול" והוא משתמש עד היום בתפוצה רחבה במילים כמו תגבור, תמרון, תספוק ורבות נוספות. המשקלים האלה מעניקים לשפה אופי אינסטרומנטלי ומתאימים לשפת תזכירים צבאיים.על הרקע הזה עלה ופרח בשנת 2001 משקל "פיעול", שהוא משקל שם הפעולה של בניין פ יעל, וגם לו צליל אינסטרומנטלי וקצבי. במלחמת לבנון פרחו דווקא דימויים במשקל הזה, כמו "טיהור" ו"ביעור", אבל בשנות התשעים הוא שינה כיוון אל המילים הקרות והישירות. הוא הוכיח את עצמו זה זמן ב"פיגוע", מילה אפקטיבית אך קרה דיה כדי שאפשר יהיה לחיות איתה. הצירוף "פיגוע איכותי" נולד מדליפה של מונחים מודיעיניים לשפת התקשורת והביא את מכבסת השפה לשיאים חדשים: "פיגוע איכותי" הוא פיגוע שיש בו הרבה דם והרוגים במקום רגיש, והוא מאמץ למעשה את נקודת המוצא של המחבלים ואת המאבק ביניהם איזה ארגון איכותי יותר. קראנו אפילו שמבחינתם, חטיפתו של אלחנן טננבאום היתה "חטיפה איכותית".ה"חיסול" שייך למשקל פיעול ובשלב ראשון כולם התאהבו בה, מילה עם ניחוח ג'יימס בונדי, עד שכאמור התחילו לתרגם אותה לשפות זרות. Terminate תפוס על ידי ארנולד שוורצנגר, המאפיה פשוט אומרת Do him"". ה"חיסול" הוא מילת דה הומניזציה ההופכת את המחבל המחוסל למעין מכונת רצח המונעת בדלק דתי­לאומני. ובעיקר, הדגש ב"חיבול" הוא על המעשה הלא יפה ולא על המטרה הצודקת. על כן נולדה המצאת השנה של מכבסת השפה, "הסיכול הממוקד", ובאמצעותה החליקה שרשר ת החיסולים במגלשת התקשורת אל מאגרי המידע וההתייחסות של הציבור בלי שתישפך בדמיוננו טיפת דם אחת.לצד הסיכול הממוקד צמחה שרשרת פעולות באותו משקל מצליח. "ביתור הרצועה" בוצע פה ושם, "ביתור הגדה המערבית" עדיין בתכנון. "חישוף" נולדה בלבנון ומשמעותה ניקוי שטחים סביב כביש מסוכן. לאחר ניסיון קצר לקרוא לכך "רישות" חזרו ל"חישוף". ועל עוונותי אני מכריז: בתוכנית טלוויזיה הצעתי באירוניה לקרוא להורדת שורת בתים, למשל מול פסגות או גילה, "שיטוח". אחרי שבועיים גיליתי את המילה בלקסיקון של דובר צה"ל.צה"ל והתקשורת אחריו היו יצירתיים בתיאור פעולות נקודתיות, אך נבוכים בתיאור האירוע הרחב. "מלחמה" לא תפס כי זו לא בדיוק מלחמה. "אינתיפאדת אל­אקצה" הוא השם שנתנו הפלסטינים והוא כולל את המטרה והצידוק: התעוררות למען הר הבית. "עימות מזוין" הוא שם כללי מדי, "עימות בעצימות נמוכה" מבלבל. "עצימות" היא מילה ותיקה אך כבר העלתה אבק מחוסר שימוש, ומשמעותה "אינטנסיביות". היא שוב תואמת את שפת התזכירים הצה"לית אך לא נקלטה בתקשורת. בסופו של דבר נקלט מונח כללי מאוד, שאינו תורם בעצם הזכרתו להסלמה, ומתאים גם לשפת ה דיפלומטיה: "אלימות" או "פעולות אלימות". זו מילת פשרה ההופכת את מה שמתרחש כאן לתגרת ילדים בבית ספר. אחרי הפיגוע בתאומים משתמשים הדוברים הישראלים בהתלהבות רבה ב"פעולות טרור", האמריקאים והאירופאים לא תמיד קונים את השימוש הזה. יש "אלימות" שהיא דו צדדית, ויש "טרור" שבו יש רעים וטובים.ולסיום, שלוש מילים שצצו בשנה האחרונה וירדו למחתרת. "שלום" כיכבה לפני הבחירות ונעלמה מיד אחריהן, "הבלגה" כיכבה אחרי מספר פיגועים ונמוגה, ו"ניצחון" נוכסה על ידי המתנחלים ושלוחיהם הפוליטים, אבל אריאל שרון משתמש בה במשורה ובזהירות. ואילו את "ביטחון" ואת "ביטחון אישי" הכושלים החליף מונח מנצח: חוסן לאומי. שנהיה כולנו חזקים וחסונים. אוסמה ועופרה עושים את זה / אביעד קיסוס המצב קשה, אומרים. קשה מאוד. מהבוקר אוסטין וקרי רבים. על השולחן האובאלי בסלון שלהם מונחות התמונות שיוכיחו אם סמי בריידי סוחטת את קייט רוברטס או לא, ובטלוויזיה שמולם אפשר לראות את יגאל רביד עושה פרצוף חברת החדשותי מודאג ­ שוב היה פיגוע? בחיי שאין יותר כוחות לזה. שוב אנשים קופצים מבניינים בוערים? שוב מוסלמים קיצוניים רוצים לפוצץ את העולם? מזכיר לי את היום שבו סטפנו סגר את מרלנה בכלוב. ג'ון היה הרוס.אני לא נמצא כאן הרבה זמן ואין לי הרבה שנים להשוואה, אבל 2001 תקועקע בזיכרון הקצרצר שלי בתור השנה שבה הפך העולם לאופרת סבון ענקית. מישהו פוצץ את הטלוויזיה שלי פתאום, וכל מה שהיה בתוכה נזל החוצה אל תוך החיים האמיתיים. כמו הסרט על הג'ירפות והפילים שרצים בניו יורק, איפה שעוד לא היה פעם גראונד זירו, אחרי שפועל בספארי המקומי שכח לנעול פעמיים את הכלוב. הנה הג'ורג'בושים והאריקשרונים והאוסמהבןלאדנים, הם טובעים בבריכה מאחורי הבית של תורן ומייסי, ועכשיו לך תמצא אותם.שנה בדיוק אחרי שבאג המילניום לא גמר עלינו כמו שקיווינו, מחשבים שחוצים את קו האפס נראים לפתע כמו הצרה המינורית שלנ ו. פצצות מתוזמנות היטב מתקתקות עכשיו מתחת לגורדי השחקים, ואנשים מזוקנים, עם מבט פרוע בעיניים כורעים על הברכיים, מביטים למעלה, ומתפללים לאל שלהם, השוכן אי שם מאחורי האוזון המחורר, שייתן להם את הכוח לחסל את כולנו. מונחים פוליטיים משעממים שאני לא מכיר הפכו לפתע לדיבורים בשפה שלי. אני יודע מה זה מלחמת עולם שלישית. ברור, אולי? ראיתי את הסרט עם ברוס וויליס. חתיך. אז מה, מתים עכשיו?טרור הפך לנקמה שגרתית; אהבה הפכה לתמונה של זוג המזנק, שלוב ידיים, ממרכז הסחר העולמי; התקשורת העוינת הפכה לקבוצת סיכון של אנתרקס מדוורר והתמכרויות חיוביות, לסיגריות למשל, או להקאות, הלכו לאיבוד בין התלתלים של עופרה מ"לגעת באושר".אם מישהו היה ניגש אלי לפני שנה ומבשר לי כי כל העולם המערבי עומד להמציא עצמו מחדש בשנת 2001 כטלנובלה אדירה, וכל אזרחיו יהפכו בן לילה לדרמה קווינס, הייתי איש מאושר. כולם כמוני. גם אני לפעמים חוזר הביתה מהעבודה ומדמיין את פיליס רומולוטי מ"צעירים חסרי מנוח" מרוחה עם האקס שלי על הספה בסלון. "פיליס", אני אומר לה ויוצא לי קול של ביץ', "שוב היה גל פיטורים ב'עוף העמק'. תלכי מהר לעבודה, לפני שוויקטור ניומן שולח גם אותך לחתום דמי אבטלה".אבל בתום 2001 אני רוצה לבשר לכם שאני מתגעגע לימים שבהם די היה לומר Y2K"", כדי שאני אארוז מסיכת גז וארד למחתרת. אינאף. יותר מדי דרמה, אפילו בשבילי. לא רוצה את העולם הזה שכולו מזימות על ונקמות, ואת כל מנהיגיו אפשר להחליף בטומי לי ג'ונס. מחר מג ריאן תהיה פתאום אשת ראש הממשלה, מה אני אעשה? אני מפחד. אני לא רוצה לעבור לג'נואה סיטי, רע לי מספיק בתל­אביב, תודה. ואני לא רוצה "לגעת שוב באושר". לא רציתי גם בפעם הראשונה. למה לגעת? אני רוצה לתפוס אותו בשתי ידיים, לחבק אותו חזק מדי, ואז להשחית אותו טוב­טוב, כמו שאני יודע.2002, תוציאי את 2001 לפגרה, בבקשה. מה עם איזה פרק­סיום­העונה מוצלח? אני מבטיח חגיגית שכולנו נישאר במתח. מחיר התהילה / חנוך דאום "סיכום שנה? תשס"ב רק בראשיתה, חברים, עוד נכונו לנו חודשים לרוב" (הנקודה היהודית)בחנוכה האחרון הגיחה אמי מאדמת הגולן לאזורנו כשבאמתחתה בלון הליום, מתנה צנועה לבני הקט. הפנומן נורא נהנה מהציורים שהיו על הבלון (למה, לעזאזל, הטוסיקים של הטלטביז כל כך גדולים? איזה מסר מעבירים בכך לנוער?) וגם את צורתו הוא חיבב. הוא רק לא הבין מדוע הבלון קופץ לו כל הזמן לתקרה. לפני שפנצ'רתי לו אותו באופן מבוקר הוא הספיק לומר משפט שלטעמי ייהפך לקאלט בהתנחלויות: "בלון" הוא אמר בסמכותיות, "מספיק ליפול למעלה!". אם תרצו, ובמידה מסוימת גם אם לא, זו תמצית קורותינו בשנה האחרונה: אנחנו בהחלט למעלה, הבעיה היא שנפלנו לשם.לראשונה זה זמן רב אנחנו, המתנחלים, מרגישים כי אנחנו על הסוס. העולם מתחיל להבין כי טרור הוא עניין שלא קשור בסכסוך קרקעות, ואפילו בארצנו השסועה, ארץ שבה רוב הזמן כולם שונאים את כולם חוץ מאת דב אלבוים, התחילו להבין כי לא בגלל מתנחלי עפרה מתחסל הסיכוי לשלום, אלא בגלל אופיו המפוקפק של הפרטנר. היום, לא רק הבת של מורשת גנדי מבינה שלתת לדחלאן רובים היה מקושקש יותר מלתת לשרית חדד לייצג אותנו באירוויזיון. להוציא את גל אוחובסקי, שממשיך לגעור בי אחת לכמה שבועות על שאני מחרבן את המצב באזור, אני בהחלט מרגיש חביבת הקהל.וכאן בדיוק נעוצה הטרגדיה: כל כך הרבה זמן חיכינו לרגע שבו נדע כי התנחלנו גם בלבבות, ועכשיו כשזה קורה אנחנו לא מצליחים ליהנות מכך. תמיד קיווינו שתהיה נהירה קונסנזואלית אל תפישתנו הלאומית שרואה בהסכמי אוסלו קשקוש מסדר הגדול של החתול שמיל. תמיד ערגנו ליום שבו המוני ישראלים יבינו כי גם אם נחזיר להתנחלויות את האם­אמא לא יהיה כאן שקט. שיערנו שיום כזה יגיע. לא שיערנו שהמחיר יהיה כה כואב.כל כך נורא לחיות בפחד המשתק הזה, כל כך עצוב להחסיר פעימה כל אימת שרכב סמי מסתורי עוקף במהירות בלי להוציא קודם דגל ישראל ולשיר את התקווה, כל כך עגום לשמוע את תירוצי החברים שכבר לא מגיעים לביקור, שפתאום אנחנו מתגעגעים שוב לימים שבהם יוסי ביילין היה הדודו טופז של הפוליטיקה הישראלית. בשנה שבה אי אפשר להימלט, גם אם אתה מאוד מנסה, מההשלכות האישיות של מצב החרא הבינלאומי, נדמה שגם לצאת לבלות זאת כבר לא מציאה גדולה. אחרי מפץ היחצנות הגדול של השנים האחרונות שחוותה תרבות המועדונים באירופה ובישראל, התחושה הכללית היא שמהבוץ שאליו היא נכנסה השנה יהיה קשה מאוד לצאת. ולא שזו לא היתה כרוניקה של הידרדרות ידועה מראש.סצנת הקלאבינג העולמית, כסוג של קהילה אנושית ייחודית בזעיר אנפין, נפלה קורבן לכל האלמנטים שהופכים את העולם הגדול למקום שכל כך מבאס לחיות בו: קונפורמיות עדרית, גלובליזציה של תאגידי ענק, סיאוב מערכות יצירתיות ויציאה מפרופורציות תרבותיות. תוסיפו לכך עוד כמה מוטיבים שמשפיעים מן החוץ אל הפנים ­ כמו 11 בספטמבר והאינתיפאדה בישראל ­ ותגלו שהשנה מסיבה טובה, אם כבר התקיימה אחת כזאת, היתה צריכה להתגבר על יותר מדי מכשולים. כי אי אפשר להפריד בין הדברים ­ אם תרבות מועדונים מגלמת בשבילכם סוג של אושר, שחרור וחופש, הרי שבעולם שבו מתמעטות הסיבות להיות מאושר ומעט מאוד אנשים הם חופשיים באמת (אם בהלך המחשבה ואם בצורה פיזית ממש), תחושת הריקוד המשחרר הופכת להיות משהו מעיק, כמעט סיזיפי.בישראל של 2001 אין תרבות מועדונים. אחרי שבשנתיים שקדמו היה נדמה שנוצרת כאן איזושהי פלטפורמה של תרבות צעירה וחדשה, באה השנה הזאת וטפחה על פניו של כל אחד שחשב שאסקפיזם הוא ערך עליון ושמהמציאות המקומית ניתן לברוח בעזרת סמים ותקליטנים גרועים. אבל אי אפשר לברוח ­ כל המסיבות מתקיימות בצל החשש מפיגועי טרור (בייחוד אחרי הפיגוע במועדון בדולפינריום) עם אבטחה כבדה שבוודאי מרתיעה את כל אותם האנשים ששוטרים עושים להם חררה, ייבוא הדי.ג'ייז הזרים כמעט פסק כיוון שאין תקליטן שפוי ומוסרי שיסכים לבוא למדינה שבה מתבצעים פשעים נגד האנושות על בסיס יומיומי (אלא אם כן הוא די.ג'יי ממוסחר לחלוטין) וכשכבר מישהו בקנה מידה הגון מסכים להגיע לכאן, רוב הסיכויים שהוא יבטל בגלל שיום לפני כן היה עוד פיגוע רצחני.באירופה המצב לא לגמרי שונה. חודשים אחרי אירועי 11 בספטמבר התבטלו מרבית המסיבות שבהן היו אמורים להשתתף די.ג'ייז אמריקאים והמחזה שבו אתה מגיע למסיבה במועדון לונדוני ואת פניך מקדם שלט הנושא את הכיתוב "די.ג'יי פלוני אלמוני לא יופיע הערב בגלל המצב" הפך להיות שכיח עד כדי כך שאם אתה תייר ישראלי שביקר בחודשים האחרונים באחת מבירות אירופה, אתה ודאי בטוח שהמזל הרע הישראלי רודף אחריך גם למקומות אחרים בעולם. על מה שעבר על ניו יורק, שהפכה מעיר המסיבות לזירת האסון, חבל להרחיב את הדיבור. תרבות המועדונים היא בבואה של ההתנהלות האנושית. משום כך היא נפגעה קשות מהמצב הפוליטי (כי גם מועדון לא יכול לשמש מחסה מפני אירועים שגדולים עלינו בכמה וכמה מידות) ומשום כך היא גם נפלה קורבן לתהליכי התאגידיזציה. כי הסיאוב הגלובלי המסחרי השתלט על כל חלקה טובה, המועדונים הגדולים בעולם מושלים בכיפה עם כמויות אדירות של יחסי ציבור מפלצתיים, כסף ממש גדול והתחברות אינטרסנטית לגופים ענק כלכליים. כל אלה הפכו את העסק להרבה פחות תמים ממה שהוא אמור להיות והרבה יותר נצלני, תאב בצע, מתרכז יותר באספקטים הכלכליים מאשר באלה האמנותיים ורואה בבליינים צרכנים לכל דבר אשר לפי נקודת ראותו של הקפיטל המועדוני רצוי שיצרכו את אותם המותגים (רד בול וודקה), יאזינו לאותה המוזיקה (די.ג'ייז הממוקמים בראש משאלי הרייטינג), ילבשו את אותם הבגדים (מכנסי ניילון בוהקים ומשקפי זבוב לקלאבר המתחיל) וילכו לאותם מוע דוני ענק המשמשים כסוכנים הבלעדיים של אופנת העדר. הקונפורמיות של הגלובליזציה בהתגלמותה המושלמת.לא פלא אם כך, שהתופעה המסקרנת ביותר השנה בכל הנוגע לתרבות מועדונים היתה הגילוי הרטרואקטיבי של השורשים התרבותיים שלה, כלומר החזרה לאן שהכל התחיל ­ ימי הדיסקו העליזים (בגרסה האפרו אמריקאית, לא בלהיטים של בוני אם).השנה יצאה כמות נכבדת של אוספי דיסקו אמריקאי מהשנים ההן, נכתבו טקסטים מרתקים המתעדים את הלך הרוח החברתי והתרבותי במועדונים בערי מוצא כמו שיקגו וניו יורק, והצליל האורגני שמשלב להיטי דיסקו אבודים לצד המנוני אפרו ביט וכל דבר שיש בו את קצב השמחה השחורה הפך לפריט הכי חם במועדונים ברחבי העולם. מדובר בסוג של געגוע. געגוע לתקופה שבה תרבות המועדונים היתה אכן סוג של רנסנס חברתי ליברלי, שמועדונים היו מקומות כמעט דתיים (לא במובן הבן לאדני) שבאת אליהם כדי להקשיב למוזיקה טובה, להתמסטל, לפגוש חברים והכל ­ בכיף. בלי מועקה קיומית, בלי חששות, בלי פחדים. אז נכון שלא היינו שם ונכון שדיסקו הוא לא חלק מהאתוס האלטרנטיבי הרגיל שעליו גדל הנוער הישראלי, אבל נוסטלגיה למשהו שאתה לא באמת יכ ול לאחוז בו, יש לה את הכוח להקנות תקווה חדשה, ערכים אחרים, מוזיקה טובה ובעיקר, היא מספקת את הברירה הטבעית ­ אם אתה לא יכול להביט לעתיד בלבן של העין, עדיף שתסתובב אחורה. ההפגנות ההמוניות, עם הפעולות הישירות והאלימות שהתחילו בסיאטל ב­99', הגיעו השנה לשיאן בגנואה. האלימות של השוטרים האיטלקים, שהתבטאה בין היתר בהריגתו של המפגין קרלו ג'וליאני, השאירה את המפגינים בוגרי סיאטל, המומים. את אווירת הקרנבל החליפה אווירה טוטליטרית של מדינת משטרה. החוקים בהחלט השתנו.החשיפה הגדולה שקיבלו המהומות בגנואה, באה במקביל לחשיפה לרעיונות של התנועה האנטי גלובליסטית, שחלחלו בתחילת השנה יותר ויותר למרכז. המודעות לבעיות המוסריות, החברתיות, והאקולוגיות שעומדות בבסיס הקפיטליזם והגלובליזציה, עלתה השנה לדיון במקומות לא צפויים לגמרי, עד לרמה של פריט אופנתי. השנה אנטי גלובליזציה, בשנה הבאה קונדומים בטעם פסיפלורה? ייתכן. הבעיה היא שתהליכי הגלובליזציה עצמם, על כל הקלקולים שכרוכים בהם, בטוח לא יחלפו עם האופנה.ההתקפה על בנייני התאומים והפנטגון שינתה לגמרי את האקלים הפוליטי בארצות הברית והשפיעה גם על הלך הרוח האירופאי והעולמי. בדומה לתגובה לאינתיפאדה בישראל, האמריקאים התקבצו סביב הדגל בלהט פטריוטי שהלך מצוין עם השמלות של לורה בוש, במובן החזרה לשמרנות המהודקת ש ל שנות החמישים. כמו שידורים חוזרים בלופ של הסדרה "איי לאב לוסי" שקמו לתחייה, נוצרה בן לילה מציאות חדשה עם סוג חדש של מקארתיזם שבה מי שמפר את יצר הנקמנות הקולקטיבי מאבד לגיטימציה. סיפורים על פיטורים של עיתונאים ואנשי טלוויזיה אמריקאים שלא יישרו קו ייצגו את האחידות הרעיונית בתקשורת המרכזית, שעמדה מאחורי כל גיהוק של בוש והזכירה ברוחה את ה"לא רוצים שלום, רוצים מלחמה" שלנו.כך שלא ממש מפתיע שאחרי ההתקפה נשמעו גם קולות שאמרו שכשממשלת ארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב להגנת הצדק והחופש", המשנה האנטי גלובליסטית צריכה לשתוק.השאלות הבסיסיות בקשר למהות של אותו חופש אמריקאי ­ החופש למפעלים בעולם השלישי שמשמשים חברות מערביות שבהם עובדים ילדים בני 12 בתנאי עבדות; חופש הריכוזיות של התקשורת בידי קומץ בעלי ממון, חופש הפעולה המוחלט לתאגידים ­ חזרו להישאל רק על ידי גרעין המחאה הקשה שבשוליים.ג'ורג' בוש קרא לאמריקאים לעשות מעשה פטריוטי ולצאת לקניות. תחת הרושם הזה, שבו התנגדות לתרבות הצריכה היא אנטי פטריוטיות, אירועי "יום ללא קניות" שנערכו השנה נראו רדיקליים מתמיד. מגזין "אדבאסטרז" הקנדי, שנוהג לעסוק בתרבות הצריכה ובפרסום בלי לגעת בנושאים פוליטיים, יצא בגליונו האחרון בשער עם דגל אמריקה שרוף. אבל במקביל לרדיקליזציה של אגפים מסוימים שלהם המלחמה המוזרה באפגניסטן רק הבהירה את הקשר בין מיליטריזם לקפיטליזם, פעילים אחרים הרגישו פתאום אי נוחות להפגין בתקופה שכזאת כנגד סמלים אמריקאיים כמייצגי הרע בעולם.עם ההתקפות האמריקאיות באפגניסטן והרטוריקה המיליטריסטית שליוותה אותן, המהלך המתבקש היה יצירת קישור ישיר בין התנועה האנטי גלובליסטית לתנועות השלום. זה לא ממש קרה. כשמפגש של הבנק העולמי בוושינגטון בוטל, קבוצות מסוימות החליטו להפגין בכל זאת ולכוון את ההפגנות נגד ההפצצות. ההיענות לא היתה גדולה, וכך גם ההד התקשורתי. היו גם הפגנות נגד המלחמה בקמפוסים, אבל האפקט היה רחוק מזה של הפגנת הכוח ההמונית בסיאטל 99', שלא לדבר על תנועת השלום של הסיקסטיז.בישראל, גרעין קשה של פעילים אנטי גלובליסטים הצליח להעלות השנה את המחאה לסדר היום כמה פעמים. כמו בעולם, זה הצליח בעיקר כשהיתה מעורבת אלימות, במקרה זה בעיקר אלימות משטרתית כלפי המפגינים. ב­1 במאי הם הפגינו מול מוקדים כלכליים שונים ברחוב רוטשילד בתל­אביב, כולל סניף מקדונלדס; החודש, הפגינו מאות מול מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, שבו התקיימה ועידת ישראל לעסקים. בשני המקרים היו סצנות קשות של שוטרים מרביצים וגוררים ילדים. מה שעוד משותף לשני המקרים, הוא שיתופי פעולה בין הפעילים האנטי גלובליסטים (ירוקים, אנרכיסטים ואחרים) לארגוני שמאל חברתי ופוליטי מסורתיים יותר.אחוזי האבטלה המטורפים, הגזירות הכלכליות החדשות שמתווספות למסים אבסורדיים גם ככה, במקביל לתוספות שכר נוספות לחברי הכנסת ­ כל אלה יוצרים קרקע פורייה למשוכנעים פוטנציאלים. האתגר האמיתי של האנטי גלובליסטים יהיה להדביק אחרים בהתלהבות שלהם ובאמונה הזו, שעם הזמן נשחקה אצל רוב האנשים והתחלפה בציניות ­ אמונה בכוח של האנשים לשנות, בכל זאת, משהו. בקצב אחיד של חייל בתפקיד / יהונתן גפן בסוף השנה האזרחית הזאת רוב האזרחים בהחלט מסכימים עם עצמם. אחרי סוף העולם האזרחי, אני מקווה שיישאר מישהו לספר שכמו באירועים אחרים בהיסטוריה האלימה של הכוכב הזה, הגיעה האוכלוסייה לשלב שבו לאיש לא כואב ואיש לא מתנגד או מעז להתמרד ולהשמיע דעה הפוכה. אין שמאל ואין ימין, מה שנשאר זה זרם מרכזי עכור אך איתן, ואנשים נוטים להאמין, מעלימים ונאלמים מול המתלהמים והמתלאמים, הילד הקטן של אנדרסן שצעק "המלך עירום" מגוחך אפילו בתור משל מדנמרק.בעיצומה של "מלחמת העולם הכי שלישית" כלשונו של מאיר אריאל, שחסר לי כעת כמו אוויר לנשימה, הדבר היחידי שמשמח אותי מעט הוא שיצא לי לחיות בימים שבהם היתה גם אופוזיציה. ימים שבהם, ולו במחיר של השפלה ולעתים אפילו נידוי, הושמע קול אחר.היכן שכולם חושבים אותו דבר, איש אינו חושב הרבה. אכן, כשהמפלצות מתעוררות, השכל נרדם, ובעולם של מנהיגים קטנים ומילים גדולות, אין מי שיעיר אותו.מעולם לא היינו כל כך סבילים ומופעלים. זרוקים באיזה הווה שאותו מעולם לא חזינו, מלוכדים ומפויסים ומחכים להצטרף למפולת, כמו באסון טבע, כמו אבנים מתגלגלות. היה היו פעם, בארץ רחוקה, שמאל ותנועות מחאה. ה­400 אלף שצעקו "אריק רוצח" בכיכר שעדיין נקראה כיכר מלכי ישראל, יגידו לכם היום שצעקתם הוצאה מהקשרה. לציבור אין יותר עניין לחשוב או להרגיש. תנו לאריק לגמור את מה שהוא התחיל. אחר כך, כדרכנו, תוקם ועדת חקירה.היה היו פעם, לא מזמן, בארץ רחוקה אפילו עוד יותר, אנשים שדוגלים בחירות ובשוויון, שאמרו בכל הזדמנות שבוש זה קיצור לבושה ועוד לא נולד מנהיג טיפש וחסר חזון כמו ג'ורג' וו. בוש. היום אותם האנשים ממש, בלי כל בושה, סוגדים לבוש הזה, בקרוב הם יגידו W"­הש" של שמו האמצעי זה Wisdom"". אם אכן אוסמה בן לאדן הוא ההיטלר החדש שלנו, אולי מגיע לנו שבוש יהיה הצ'רצ'יל שלנו.באמריקה לפחות פה ושם אנשים מקימים צעקות, יוצאים להפגנות ולמצעדים: נגד ההפגזות חסרות התכלית (לדעתם) על אזרחי אפגניסטן, נגד הרעיון שחיסול מוסלמי פנאטי אחד במערה אחת יביא שלום וביטחון לעולם כולו.מבחינה זאת, אמריקה של 2001 מזכירה את ישראל של שנות החמישים והשישים, שבהן אנשים יצאו לרחובות, עם או בלי גיטרה ושערות, ושרו שירים אחרים, השמיעו דעות אחרות.היום, מי ייצא לרחוב כאשר מאה ילדים קטועי ר גלים ממוקשי נעל אוכלים אורז אמריקאי בארץ נידחת למען נצחון המערב השבע תמיד וצודק תמיד. ואצלנו, האם מישהו בכלל עוצר לרגע כששני צעירים פלסטינים בני תשע נהרגים בהפגזה אווירית עברית. וכמה אוטובוסים צריך עוד לפוצץ עד שנבין שאנחנו שני עמים שמתאבדים אחד על השני, ולא צריך את הגנרל זיני, צריך לאשפז אותנו ואותם באותו מוסד, ולתת לנו את התרופות המתאימות.מרוב אדישות ופחד, הפכנו את משפט המפתח של י.ח ברנר והחלפנו את הססמה ל"בגנות הצעקה ובזכות הטיח". אדישים לגורלנו, אטומים לאובדן חיי אדם, מאמינים במנהיגים שעד כה רק אכזבו אותנו, אנחנו משחקים נפלא בטרגדיה היוונית הזאת: אנחנו יודעים שאנו צועדים על שפת התהום לקראת אסון ואבדון, אבל לא מעיזים לעצור, כי אדם שעוצר עלול להתחיל לחשוב, ואז אלה שהולכים אחריו ירמסו אותו. והוא יעשה את הדבר היחיד שמידרדר יכול לעשות ­ ייפול לתהום הידועה מראש, כמו שאר הרוב הדומם והמשעמם, כמו עץ בלי שורשים, כמו אבן מתגלגלת. לא מזמן הייתי במלטה, בסדנה של יוצרי קולנוע מכל אירופה. דיברו שם על סרטים, על מימונם, על כתיבתם. דיברו על הנושאים שבשבילם כדאי להטריח את כל המערכת העצומה הזאת של יצירה דרמטית ודוקומנטרית. היו שיחות מעניינות, לעתים הזויות, לעתים פוקחות עין. שיחות. עד שבאה אחת מספרד, שהוריה קראו לה פילאר, על שם עמודי המזבח, והיא מצדה טרחה להתאים לשם הזה מוצקות רעיונית ופיזית.פילאר לא נתנה הרצאה מופשטת. היא באה לעבוד. ביעילות אין קץ היא פתחה מחשב נייד, חיברה אותו למסך והתחילה להקריא משפטים פשטניים על מבנה הטלוויזיה בספרד. לפני ההרצאה היא חילקה לכולם דפי זירוקס ועליהם שורות קצרות, שבעצם היו ההרצאה כולה. משפטים נבובים, מהירים, שאפשר להבין. אחרי חצי שעה, מהמשעממות שבהן נכחתי בחיי, היא הגיע למסך האחרון והחשוב ביותר והקריאה בחיוך גדול את המסקנה:"כדי למכור סרט אתם חייבים: רעיון פשוט וקל להבנה".כשהבטתי סביב, מעוצבן ואף מרוגז, הפטירו הצרפתים שישבו לצדי, "ככה זה, היא היתה הרבה שנים באמריקה".בתום השנה הארוכה והמטורפת הזאת, שבה הפך אסון אמיתי, בלתי נתפש כמעט, לאחת המלחמות המגוחכות והמ טומטמות בתולדות האנושות, נדמה לי שמותר לשאול בקול רם: האם אנחנו מוכנים למרד הגדול של המאה ה­21, המרד ברוח האמריקאית? נכון, במקור היו שם רעיונות מצוינים על חופש, שוויון הזדמנויות ונצחון רוח האדם, אבל מה שנשאר מזה עם השנים היא מערכת גדולה ודורסנית, שמשפיטה את כל העולם ותפקידה הוא אחד: לעשות כסף, והרבה.האם לא הגיע הזמן להעיף את מקדונלדס, עם הקציצה האחידה והגועלית? את מחסני המוצרים הענקיים שבהם אף אחד לא יודע איך לעזור לך? את המרכזיות המעצבנות שבהן אתה מחכה שעות ארוכות עד שמישהו בקול מתכתי אומר לך שתחכה עוד קצת? הרי אלה כבר לא האמריקאים שאנחנו סוגדים להם, אלא קונגלומרטים חסרי פנים, שמעבידים ילדים בתפירת נעליים ומממנים את הבחירות של נשיאי האומה, ואחר כך משפיטים את כל הכלכלה העולמית. אנחנו העבדים שלהם ושל החשיבה הנוחה והקלה שלהם. הכל צריך להיות קצר, ברור ולא מתוחכם. לכל דבר יש שיטה. והכי חשוב זה הסטטיסטיקה.יש כמובן תרבות אמיתית באמריקה, אבל מי בכלל טורח לייצא משם את סול בלו או דון דלילו? הרי גם באמריקה אף אחד לא מכיר אותם. במקומם יש שם ספרי טיסה, וסדרות טלוויזיה מטמטמות. מה שאמריקה מייצאת לנו זה את התחת של טום ופנלופה קרוז, שאותו אנחנו צריכים להעריץ, לראות בקולנוע, במגזינים, בטורי הרכילות, ועם הזמן לשמש גם כבושם, קו הנעלה וליפסטיק מרתק. מול השנינות האנגלית והפלפול הצרפתי, מול החמימות המזרח תיכונית והיעילות האסייתית, הציבו האמריקאים פשטנות גסת רוח, שהפכה את העולם כולו למקום חסר השראה, שבו תיירים משועממים מעבירים זמן בתור לאטרקציות מפלסטיק, כמין תחליף להפעלת המוח.כמובן תטענו נגדי שאני סתם עושה הכללות. שהוליווד בכל זאת זוהרת, שהם המציאו את ספרינגסטין, את ג'קסון פולוק, שהם שולחים לנו כל שבוע את "הסופרנוס". האמת היא ש"הסופרנוס", עם כל אהבתי לכרמלה, הם עלה תאנה קטן, שעל גבו אנחנו עבדים של תרבות מטמטמת, שמכריחה את כל העולם להתענין בענייניה הפרטיים כמו ה"פרום", ה"פרטרנטיני", ואפילו "ולנטיינז דיי", שבמה הוא יותר טוב מט"ו באב?זה מרד קשה, אני לא מתכחש. ניו יורק היא מקום די נחמד. וגם בננה ריפבליק זה לא כל כך גרוע. אבל השלטון האמריקאי המתוחכם שכפה את עצמו עלינו דרך הכסף, הוא לא בלתי הפיך. הגיע הזמן לייסד את ברית העולם האחר נגד הקרב בין קולה ל פפסי. לפתוח את האוזניים, להיות פחות יעילים, פחות אחידים, לאכול המבורגר בחנות פינתית שבה אתה מכיר את המוכר. ובעיקר להיות יותר גאים בשונותנו. העולם הרבה יותר מעניין מאמריקה שלו, הגיע הזמן להכניס אותם לפרופורציה. לפני חצי שנה מנע מוזיאון תל­אביב מהאמן דויד ריב להציג סדרת ציורים, ובהם דגיגים צבעוניים, קטנים וגדולים, שוחים מעל לכתובת הידידותית "אריק אוכל ילדים". בחושיהם החדים הבינו מיד קברניטי המוזיאון שאין מדובר באריק לביא, והיות שטעו להניח כי התפריט היומי של אריק אינו מעניינו של הציבור, צונזרו שלושת הציורים. חלפו עברו החודשים, עוד ועוד ילדים נאכלו, והציורים ­ שלא זכו לאבד מן הרלוונטיות שלהם ­ מוצגים עכשיו בגלריה אלון שגב בתל­אביב, כחלק מתערוכת היחיד "אריק אוכל ילדים", שסוגרת את שנת 2001. ולו רק יכול היה המוזיאון לצנזר את כל השנה הזו.דווקא משום שהתערוכה של ריב אינה אופיינית לשנה האחרונה; דווקא משום שהתערוכות הבולטות השנה העדיפו להיות קצת לא מכאן ולהפנות לאריק את הגב כמעט בהפגנתיות, נבחר להיפרד בבעיטה משנת 2001 תחת הרושם הטרי של דויד ריב ומה שהוא יודע לעשות טוב כל כך: אמנות פוליטית במובן הישיר והחשוף ביותר של המילה.כמו לפני ארבע שנים וכמו לפני עשר, מורכבת גם התערוכה הזו מחומרי החיים המשובחים שלנו כאן, שרק הולכים ומשתבחים מתערוכה לתערוכה, מאינתיפאדה לאינתיפאדה. הציורים החדשים, שצוירו כולם במהלך השנה החולפת, נעשו גם הפעם לפי צילומי עיתונות של מיקי קרצמן, פריימים מתוך הטלוויזיה ושאר נופים מלחמתיים; מה שאומר קרחנה של פועלים ערבים, דגלי ישראל ומנהיגים אמריקאים, כמין פרויקט חיים סיזיפי שהוא אילוסטרציה ראויה למציאות סיזיפית.דויד ריב הוא עוכר ישראל קלאסי. סכין בגב האומה. הדימויים שלו חד משמעיים, הטקסטים שמופיעים בהם נחרצים ("ישראל רוצה מלחמה"), והצבעים חזקים מאוד, כיאה למציאות שאין בה מקום לניואנסים ואין בה זמן לביקורת מרומזת. אלא שדווקא בשנה שהיא מופת של טעם רע וקהות חושים, קשה להגיד משהו שיש בו איזשהו אימפקט. כך שהתערוכה כשלעצמה מרשימה כמו תמיד, רק שמה שקורה מחוץ לגלריה מרשים הרבה יותר. השואו המסחרר של החיים השנה מעמיד את התערוכה של ריב בנקודת פתיחה חלשה; שהרי בדיוק מאותה סיבה שאנחנו צריכים כל כך מישהו שיזכיר עד כמה מצבנו חמור, כל תמרור כזה נראה די חיוור אל מול החגיגה האמיתית, ובוודאי רחוק מלטלטל. במילים אחרות ­ בשנה שבה פיגוע המוני אינו אירוע חדשותי מסעיר, רק מוזיאון תל­אביב יכול להתרגש מציור פוליטי.ובאמת שאין לנו שום דבר נגד הרגלי התזונה של אריק. גם ג'ורג' אוכל ילדים וגם יאסר אוכל ילדים וגם יצחק ואהוד וביל ובנימין וסדאם, וכולנו כבר מזמן אוכלים ילדים גם אם אנחנו לא ממש רוצים. רק שהשנה כולם אכלו הרבה יותר מדי, ואם מישהו לא יעצור את זה, יהיה מאוחר מדי לדיאטה. איי איי איי, עוד לא סבלתי די / שגיא כהן כמו בבדיחה הישנה על האליגטור, גם לגבי השנה החולפת קצת קשה להחליט מה היא היתה יותר: ארוכה או רעה. וזה עוד כלום: הבאה תהיה גם יותר ארוכה וגם יותר רעה. מן הסתם, אתם בוודאי מהנהנים עכשיו בראש בהסכמה. בטח, יותר רעה, הרבה יותר רעה. ובעצם, בכך סיכמתם את השנה החולפת: זו היתה שנת תחייתה של הפסימיות. הנה מקבץ קטן מסתם יום של חול באמצע השבוע שעבר: בנימין נתניהו: "מדינת ישראל צריכה לחסן את אזרחיה נגד התקפה עיראקית בנשק בלתי קונבנציונלי". מקור צבאי בכיר: "הטרור נגד ישראל צפוי לעלות מדרגה ולארגוני הטרור יש תוכניות לפגיעה במבני ציבור ובאישים בכירים". מקור כלכלי: "אחד מכל עשרה עסקים ייסגר עד סוף השנה". שר האוצר: "עד סוף השנה אחוז מחפשי העבודה עלול לעלות ל­12.5". עובד סוציאלי בעיריית תל­אביב: "חסרי הבית עלולים לגרום למגיפת שחפת". מקור בפנטגון: "הפגיעה באוסמה בן לאדן לא שיתקה את יכולת הטרור, יהיו פיגועים שעל ידם הפיגוע במגדל התאומים ייראה כמשחק ילדים". ועוד לא נגענו בתחזיות האקולוגיות, הרפואיות, המטאורולוגיות ושאר תחומים שבכולן העתיד נראה שחור משחור. ספק אם היתה שנה, מאז תום מלחמת העולם השנייה, שהפסימיות נהנתה בה מכזו פופולריות. ספק אם היתה שנה בתולדות מדינת ישראל, שבה כל כך הרבה אנשים השתכנעו שעתידנו מאחורינו, שכל שניתן לצפות לו מכאן ואילך הוא לעוד ירידות מדרגה בעליות המדרגה, לעוד הרג הדדי, לעוד כשלונות כלכליים, לעוד הידרדרות במעמדה התרבותי והמדעי של ישראל, לעוד ימים של שכול ודמע. זו לא היתה סתם שנה רעה: זו היתה שנה שצבעה ברע את כל ראיית העולם שלנו. אפילו התפתחויות חיוביות יחסית ­ ההתקדמות במחקר תאי הגזע, ההתאוששות המדהימה בשוק התוכנה, הנחישות של אמריקה ­ תוארו מיד כאשליות אופטיות: נכון, מחקר בתאי גזע יכול להוביל למהפכה חדשה ברפואה, אבל מה עם ההשלכות האתיות? וחוץ מזה, הורגים קופים בשביל זה? אז נכון שיותר ממחצית מפוטרי ההיי­טק בישראל מצאו עבודה בתחום התוכנה, אבל מה עם התלושים לארוחות צהריים? מה עם מסעי ההרפתקאות לגיבוש קבוצתי? נכון שאמריקה הכריזה מלחמת חורמה על הטרור, אבל מה עם חירותם התרבותית של הטרוריסטים? ומי רוצה עולם שנשלט על ידי קוקה קולה ונייקי?אפילו החדשה הטובה הוודאית היחידה לקראת השנה החדשה, המונדיאל ביפן ובקוריאה, הצליחה להיצב ע בצבעי הפסימיות. כן, נכון, יכול להיות שיהיה כדורגל, אבל הקוריאנים האלה ­ אומרים אוכלי הסוסים מצרפת ­ הם לא יכולים להפסיק קצת לאכול כלבים? דיכאון גלובלי נפל עלינו. והאמת? בצדק. לא מפני שהאירועים אכן מצדיקים פסימיות שכזו (טוב, הם כן, קצת), אלא מכיוון שהאופטימיות שקדמה להם היתה מטומטמת.אצלנו זה בא לידי ביטוי בתחושה שניתן לגמור את הסכסוך הישראלי­פלסטיני במכה אחת. אנחנו ניתן ­ הם ייקחו. אנחנו נגיד ­ הם יקבלו. בעולם זה בא לידי ביטוי בתחושה שהפתרונות לפערים הגדלים והולכים בין העולם המבוסס לעולם המתבוסס טמונים בעוד כמה מפעלים של נעלי ספורט, באיזו חבילת סיוע של הבנק העולמי, באיזו פשרה בנוגע לתרופות הגנריות לאיידס. וזה לא עובד ככה. זה אף פעם לא עבד ככה. זה אף פעם לא יעבוד ככה. השנה הקודמת, העשור האחרון, חצי המאה האחרונה, עמדו בסימנה של אופטימיות מתגברת שסופה שהפכה לאופוריה. כולם הרי זוכרים את האוויל הפופוליסטי ההוא שניבא את "קץ ההיסטוריה". איפה ההיסטוריה ואיפה הקץ. השנה היוצאת עמדה בסימן תלאות ומכאובים שסופם שהפכו לדפרסיה. ודומה שעם כל הפסימיות שמסביב, זו הסיבה המרכזית לאופ טימיות: השנה היוצאת שבה והוכיחה לנו את מורכבותו של הקיום האנושי. היא גם שבה ולימדה שהמין האנושי מסוגל להתמודד עם מורכבויות. בעיקר, כמובן, אחרי שהוא מבין שהן מורכבויות. והשנה, כך דומה, איש לא יכול היה להימלט מהלקח הזה. העולם אולי לא כל כך עגום כפי שהוא מצטייר בשלהי השנה הרעה הזו, אבל הוא גם בטח לא כל כך פשוט כפי שהוא הצטייר בשלהי השנים הטובות ההן. ובמידה מסוימת, גם זו נחמה. האנשים שניצחו את המציאות / ציפי שמילוביץ' אם לשנים האי זוגיות היה ועד עובדים רציני, הן כבר מזמן היו יורדות מהמגרש ושלא כמו במקרה הפועל ירושלים, גם היתה לזה הצדקה. הרי איך יכול להיות שהשנים הזוגיות מקבלות גם את אולימפיאדת הקיץ, גם את אולימפיאדת החורף, גם את המונדיאל וגם את אליפות אירופה בכדורגל? הנה לכם קיפוח אמיתי. באופן מסורתי, לשנה פוסט אולימפית קשה מאוד להתמודד עם זו שקדמה לה, בוודאי אם היא באה אחרי אולימפיאדה כמו סידני, אבל לספורט יש מין יכולת מוזרה לייצר דרמות גם מחומרים שקצת יותר קשה לעבוד איתם.2001 היתה דוגמה טובה, אפילו יותר אצלנו מאשר בעולם, אז הנה בחירה סובייקטיבית ואישית לחלוטין של עשרת הרגעים הזכורים ביותר, לטוב ולרע, בשנה שבה אפילו הספורט, על כל נשגבותו, התקשה להתמודד עם העצב היומיומי.10. בייג'ין מקבלת את אולימפיאדת 2008. בצעד אמיץ וחשוב מאוד, מעניק הוועד האולימפי הבינלאומי למדינת הענק הסגורה, החשדנית והדיקטטורית, את הזכות לארח את אירוע הספורט החשוב מכולם, כשהוא משגר מסר ברור: הדרך היחידה לפתוח דלתות, היא על ידי פתיחתן. אולי את מה שלא מצליחים לעשות גדולי המדינאים, יוכל לעשות הספורט. לפ חות לו יש סיכוי של ממש. 9. עודד קטש יושב על הספסל בגמר גביע אירופה ורואה את מכבי תל­אביב מנצחת את פנאתינאיקוס שלו. שנה אחרי שקטש, במו ידיו, ניצח את קבוצת חייו באותו מעמד, ישב אחד הכשרונות הכי גדולים שקמו לכדורסל הישראלי על הספסל עצוב, חיוור ובבגדים אזרחיים, בין ניתוח אחד בברך לניתוח אחר. בשיא הקריירה, עם חלומות אן.בי.איי ריאליים בהחלט, פתאום הכל נגמר וספק אם אי פעם יחזור. 8. גוראן איבניסביץ' מגיע משום מקום, כמעט ממצב של פרישה, כדי לזכות באליפות ווימבלדון לאחר אחד הגמרים הגדולים והמרגשים ביותר בהיסטוריה, ובעיניים אדומות מסתכל לשמים ומקדיש את התואר לדראזן פטרוביץ' המנוח: "זה בשבילך, תנוח בשלום". 7. אלפי אנשים רומסים אחד את השני בדהירה שלוחת רסן מהיציעים לדשא באצטדיון קרית אליעזר, כי ככה נראה להם שצריך לחגוג את האליפות של מכבי חיפה. ילד בן 14 שוכב מחוסר הכרה כבר יותר מחצי שנה בגלל הטמטום הזה. 6. נדב הנפלד מניף סוף­סוף את גביע אירופה. טוב, לא ממש אירופה כולה, יותר נכון חצי אירופה, אבל הגביע הוא אותו גביע ואחרי כל כך הרבה שנים שבהן הנפלד נראה כמו מי שמשקולות נקשר ו לו לרגליים, תענוג היה לראות את החיוך הרחב והאושר האמיתי שלו פורצים החוצה. אם יש "מגיע" בספורט, וסליחה על הקלישאה, אז זה בדיוק זה. 5. ארצות הברית חוזרת לחיים מאסון התאומים ועושה את זה קודם כל דרך הספורט. אצטדיונים מלאים, טקסים מרגשים, שחקני פוטבול במשקל 200 קילו והיקף צוואר של מטר וחצי בוכים כמו ילדים, וורלד סיריס מדהימה בבייסבול, עונת פוטבול פנטסטית, עונת אן.בי.איי מהנה. הספורט הוא אחד מהיסודות הכי חזקים של התרבות האמריקאית, ובעת קריאה, הוא לא הכזיב. 4. רובי שפירא, הבעלים של הפועל חיפה, איש אוהב כדורגל ואדם, שם קץ לחייו באחת הטרגדיות הגדולות ביותר שידע הספורט הישראלי, מכה שנגעה בנימים הכי דקות של כל חובב ספורט בארץ. בקנה מידה של הספורט הישראלי, מדובר בפיגוע קשה ואיך הוא ישפיע בעתיד על הכדורגל כאן בכלל ועל הפועל חיפה בפרט, רק שבועות וחודשים יגידו.3. לאנס ארמסטרונג זוכה בפעם השלישית ברציפות בטור דה פראנס. האיש שהחלים מסרטן שתקף אותו במספר מקומות בגוף, האיש שהקפיא את הזרע שלו לפני הטיפולים האיומים כדי שאולי פעם כן יהיו לו ילדים, האיש הזה הוא היום אחד מרוכבי האופ ניים הגדולים בכל הזמנים, שלוש פעמים אלוף התחרות הכי קשה שיש בספורט העולמי, אב מאושר, אגדה בחייו. 2. הפועל תל­אביב מנצחת את לוקומוטיב במוסקבה ועולה לשמינית גמר גביע אופ"א. יכול להיות שמסע הקסם המסתורי של האדומים יסתיים בשמינית הגמר נגד פארמה, ויכול גם להיות שהעונה הזו רשומה במקומות גבוהים הרבה יותר, אבל נדמה שיהיה קשה מאוד לשבור את שיאי ההתרגשות או לראות מראות סוריאליסטיים יותר מאלה של קבוצת כדורגל ישראלית חוגגת בשלג עם כמה מאות אוהדים, במינוס 15 מעלות, שם במוסקבה.1. מייקל ג'ורדן חוזר לשחק כדורסל. השחקן הכי גדול בהיסטוריה של המשחק הכי נהדר שיש, מחליט בגיל 39 לעשות קאמבק בקבוצה בינונית ומטה במקרה הטוב, כשהוא יודע שהוא כבר לא הכי גדול, שיש כל מיני ילדים שמחכים לו בפינה ושהוא יכול להביך את עצמו מאוד, רק כי עדיין מגרד לו והוא פשוט רוצה לשחק כדורסל. והאירוע הזה יכול היה להיות במקום הראשון גם אם היינו בשנה זוגית, זו שבדרך כלל יש לה את כל הדברים הטובים. ברוכים הבאים לעולם השלישי / משה פרל זה לא המים שנגמרו לנו, או האוברדראפט שגדל לנו, או המשקיעים שברחו ואפילו לא הביטחון שאבד. כל אלה קשים, מסוכנים, די מדכאים, אבל ידענו בארץ הזו כבר תקופות כאלה. 2001 היתה רעה בעיקר בגלל עובדה אחת ­ זו נקודת הזמן שבה התברר לנו (עדיין לא לכולם, אבל גם זה יגיע) שאנחנו בדרך להיות מדינת עולם שלישי.עולם שלישי הוא מושג שמכוון להתכנסות של שלושה תהליכים עיקריים: זילות בערך חיי האדם, זילות בערכי הסביבה וזילות בערכי היושר. בשנה החולפת עשינו הכל כדי לקדם את שלושתם.קו ישר וברור עובר דרך התמוטטות תקרת הפל­קל של אסון ורסאי והאופן שבו הוכחנו לעצמנו שוב שאנחנו רק מדברים על חיי אדם כערך לאומי, אבל עושים בדיוק את ההפך. הוא ממשיך דרך התקנות שמאפשרות מעכשיו להתקין אנטנות סלולריות בהסתר בלי לתאם זאת עם הרשות המקומית, סימבול קלאסי לזילות ערכי סביבה ותוצאה מובהקת לצורת חיים שבה אתה רוצה בסך הכל לחזור הביתה בשלום בלי להתפוצץ באוטובוס, ומפסיק להשקיע תשומת לב לאיכות החיים והסביבה העתידיים.מכאן זה עובר לקונספציה העקרונית של הצעדים הכלכליים שנמצאים בצנרת של האוצר. קחו למשל את הרעיון ל הטיל מסים על העשירים. לכאורה זה רעיון צודק ולגיטימי. אלא שבעצם, מה שאומרת המדינה הוא פשוט: פחות ופחות כדאי לעבוד ויותר ויותר כדאי להתבסס על תמיכות וקצבאות. "מלכודת העוני" שטופחה כאן שנים יצרה מצב מבני שבו ליותר ויותר אוכלוסיות משתלם לא לעבוד ולקבל תמיכות שהן זכאיות להן, במקום לעבוד ולרדת בהכנסה. מתקיים כאן מנגנון ענק ­ ומיסוי עשירים הוא רק דוגמה אחת לו ­ שמייצר פערים הולכים וגדלים באמצעות הכנסת יותר ויותר אוכלוסיות (חרדים, בדווים, נשים ערביות) למעגל האנשים שאינם עובדים כי זה יותר כדאי להם. וכשהפערים האלה נמתחים באופן מוגזם וכאשר פחות ופחות אנשים צריכים לפרנס יותר ויותר מגזרים, זה נשבר ומביא אותנו לעולם השלישי.כך התמוטטה ארגנטינה, כך זה התרחש במדינות אחרות בדרום אמריקה, וזה מה שיקרה כאן בשנים הקרובות. אותו שכיר מצליח שמרוויח 50 אלף שקל לא יסכים לנטל מס נוסף. לא הוא ולא השכבה המצומצמת שהוא נמנה עימה. לא תספיקו להגיד סילבן שלום, עד שתראו אותו ואת חבריו מקימים חברה באיים האנטיליים וסוגרים הסכם עם מקום עבודתם בפתח­תקוה, שלפיו המשכורת שלהם תשולם לחברה הזרה במקום בשיטה הפשוט ה והמוכרת המכונה תלוש שכר. יש מספיק עורכי דין ורואי חשבון כאן שיעזרו לו להוציא את הכסף מהחברה בלי לממן את קופת המסים של האוצר, והכל חוקי ונקי.במילים אחרות, כל מי שמצליח בעבודתו ומרוויח הרבה, ייהפך למגה קומבינטור שעושה הכל כדי להתחמק מתשלום מס למדינה שאונסת אותו לפרנס משפחות ברוכות ילדים בבני­ברק. וזה בדיוק המקום שבו הקו ממשיך אל זילות ערכי היושר. הונאת רשויות המס היא דבר לגיטימי ובתוך זמן קצר היא תהפוך אפילו לסמל סטטוס. תזכרו את היחס הציני והחשדני של אזרחי רוסיה הסובייטית לשלטונות ולכל מנגנוני הממסד ותבינו לאן הולכים הדברים אצלנו.תחשבו איך קרה שבחברה הישראלית זה כמעט לגיטימי (ובכל מקרה די נסלח) לגנוב שקל אחד ממיליון אנשים, אבל פסול בכל תכלית לגנוב מיליון שקל מאדם אחד. הדרך מכאן לאופנה גורפת של הונאת שלטונות המס (כמה פעמים שמעתם בתור לקופה את המשפט "תרשום לי ציוד משרדי") קצרה מאוד וזה יהיה בדיוק הרגע שבו קופת המדינה תתרוקן ולא יהיה יותר ממי לחלוב כי הכסף הגדול בחוץ. ברוכים הבאים לעולם השלישי. זה שעולה וזה שיורד / דנה קסלר המנוח הטרי הבולט ביותר של הרוקנרול הוא כמובן ג'ורג' הריסון. הידיעה על מותו העציבה גם אותי, אבל מה אני אגיד לכם ­ כשזה מגיע לכוכבי רוקנרול מתים היו לי צרות יותר גדולות השנה. האמת היא שהביטלס מעולם לא באמת עיצבו את חיי באופן ישיר ­ אם כי הם בהחלט עשו זאת באופן עקיף ומתווך ­ ויתרה מזאת, אחד מגיבורי הרוקנרול האישיים שלי נפטר אף הוא השנה, כמה חודשים לפני הריסון, גם כן ממחלת הסרטן.ג'ואי ראמון (שנולד בשנת 51' ברובע קווינס בניו יורק בשם היהודי ג'פרי היימן), סולן להקת הראמונז שייזכר לנצח בתור אחד מאייקוני הפאנק הגדולים ­ למרות השיער הארוך ­ שינה את תפישת הקול של דורות שלמים.יכול להיות שאני מדחיקה, אבל אם זכרוני אינו מטעני, ג'ואי ראמון הוא הגיבור המוזיקלי הראשון שלי שמת במהלך חיי המודעים. כשקראתי את מה שרון מיברג כתב על ג'ורג' הריסון התחלתי להבין שבאיזשהו שלב המוות של הגיבורים שלך הופך לחלק אינטגרלי מהחיים. הגיבור הראשון שמת לך משנה משהו בתפישה שלך את העולם ואת עצמך, והעובדה שאותו גיבור לא הספיק לחוות ביחד עם שאר האנושות את החודשים האינטנסיביים והחד פעמיים האחרונים רק מחזקת את התחושה שהוא שייך להיסטוריה. וכהוכחה, התבשרנו פתאום שהיכל התהילה של הרוקנרול החליט לצרף לשורותיו את הראמונז והטוקינג הדז לצד חברים חדשים במועדון, שאינם נמנים עם חברי האישיים: אייזק הייז, ברנדה לי וג'ין פיטני. הכניסה להיכל מותנית, אגב, בכך שעברו 25 שנה מאז הוצאת האלבום הראשון של המועמד.ביום שבו ג'ואי ראמון נפטר נכחתי בהופעת איחוד של עוד להקת פאנק ניו יורקית חלוצה, טלוויז'ן, בשפרד'ז בוש אמפייר בלונדון. עקב הניתוק שאתה כופה על עצמך כשאתה בחופשה, שמעתי על מותו של ג'ואי באיחור של כמה ימים, ובזמן ההופעה של טלוויז'ן לא חלפו הרבה מחשבות בראשי מלבד "וואיי וואיי וואיי, איך טום ורליין הזדקן, וואיי וואיי וואיי, איך ריצ'רד לויד השמין". האמת היא שלא היה שום דבר לא בסדר בהופעה ­ דווקא הכל היה בסדר גמור ­ אבל זה פשוט לא היה זה. אם ההדף המקורי של הפאנק היה מספיק כדי למוטט עולמות, אז להופעת האיחוד הראשונה של טלוויז'ן זה כמעט עשור לא היה אימפקט מספיק חזק אפילו כדי להשתלט על השיחה שלנו בנסיעה בחזרה מההופעה.2001 היתה השנה הראשונה שבה חוויתי במלוא העוצמה את מותם והזדקנותם של גיבורי, וברגע שאתה נהיה מודע לזה אתה פתאום רואה את זה בכל מקום. שנות רוקנרול, צריך לזכור, זה כמו שנים של כלבים. אפילו ההקרחה של דיימון אלברן, סולן להקת בלר ­ סמל הנעורים של לפני חמש דקות ­ מעולם לא נראתה בולטת יותר מאשר מאחורי הסדין בהופעה של להקתו המצוירת הגורילאז, כשהגוף שלו מסתתר מאחורי האלטר אגו המצויר שלו (שמזכיר מאוד את דיימון של לפני כמה שנים) וחושף לא יותר מצללית מאחורי פרגוד, שעליו מוקרנות דמויות האנימציה הרעננות. התחושות המערערות הנלוות למכלול הזה מתאימות ובטח גם מועצמות על ידי האירועים הפוליטיים/היסטוריים של השנה. כרגע אין הרבה נחמה, מלבד אחת ­ הידיעה שגיבורי רוקנרול חדשים יתפסו את מקומם של הישנים, בשביל אלה מאיתנו שזקוקים לרוקנרול כמו אוויר לנשימה. הלהקה הבולטת ביותר שהתגלתה השנה כיורשת ראויה היא כמובן הסטרוקס ­ הלהקה המשמעותית ביותר שיצאה מניו יורק מאז סוניק יות' והביסטי בויז, שהיתה יכולה בקלות מפחידה כמעט להשתלב בין הראמונז לבלונדי לטלוויז'ן במועדון Max's Kansas City אילו חבריה היו נולדים כמה עשרות שנים לפני. הכותרת שניתנה לכתבה עליהם במגזין "גיטאר" היתה All the Young Dudes"", על שם הלהיט ההוא מהסבנטיז שכתב דיוויד בואי ללהקת Mott the Hoople. מהרבה בחינות 2001 היתה חרא של שנה, אני מודה, אבל הכותרת הזאת גרמה לי להרגיש קצת יותר טוב. אופנת נסראללה / ליסה פרץ באחד מימי התופת שעברו עלינו החודש מצאתי את עצמי תרה ברחבי העיר כיתוש מסומם אחר בגדים נאים. אינני יודעת מה איתכם, אבל לשופינג כוח מאגי המצליח להסיח את דעתי מהכל: מצוקות נפשיות, לחצים פיננסיים, תהיות קיומיות מעיקות, נדנודים חוזרים ונשנים של המשפחה בדבר ארוחת חג, מסכי טלוויזיה מעושנים ורועמים מפיגועים ומפרצופו הדהוי של גדי סוקניק. כטוב לבי באסקפיזם, ניגשתי אל הכספומט וגזלתי ממנו כ­500 שקל. גם כשהמכשיר הארור הזה התריע בתרועה משביתת שמחה שהזוזים נשאבים מתוך ואקום המינוס (שהולך ומקבל בזמן האחרון צורה של סופלה פלצות), לא אמרתי נואש. כאמור, טיפוס עם תפישת מציאות מעט משובשת כמוני לא ייתן לזוטות שכאלה לעמוד בדרכו.מסלול הקניות נקבע מראש: מתחילתו של שינקין הנושק לשדרות רוטשילד ועד צפון דיזנגוף בואכה נמל תל­אביב. במשך שלוש שעות הפכתי כל חנות שנקרתה בדרכי: בוטיקים נידחים ופופולריים כאחד, רשתות אופנה, באסטות וחנויות מעצבים. ולא מצאתי פריט אחד לנחמה. גם מעבר למצאי התפל, השופינג בישראל, נכון לדצמבר 2001, הפך כשלעצמו לפעולה מלנכולית ומעוררת חמלה. החנויות מרוקנות מאדם, הבגד ים תלויים קפואים על הקולבים ונראים כרוחות רפאים, המוכרות ישובות רגל על רגל עם המרלבורו לייט והנס קפה שלהן או לחלופין מקפלות בעצלתיים את הבגדים. על הדוכן עומדות השקיות, מחכות בכליון עיניים למאות ידיים חמדניות שייקחו אותן הביתה. האוויר נטול אותו סאונד מוכר של המולה אנושית, מהמלתחות נדפו כל ניחוחות הזיעה וההתרגשות וגם הקופה הרושמת כבר לא מפיקה בכזו עליצות קול צלצולים ושחיקת כרטיסי אשראי.הכי מדכאים הם חלונות הראווה. אם פעם הם גילמו הבטחה גדולה, קריצה פתיינית או אחיזת עיניים; היום אתה עומד מולם וקור עז נושב מהם. אווירת הניכור והדלדול שבחנות פלשה אל החזית והיא גורמת לך לנוס משם כל עוד נפשך בך. מובסת, מיואשת וכפופת ראש שבתי אל הכספומט ורציתי להשיב לו את כספו. לראשונה בחיי חשתי שהמציאות האכזרית סביבי הצליחה להביס אותי ואת גחמותי שוק על ירך. ועכשיו, כשאפילו בגדים לא מסוגלים להבעיר בי את אש התשוקה, מה בכלל הטעם לחיי? המציאות מחייבת / ציפה קמפינסקי יש כאלה שאומרים שפעם היה יותר טוב. יש כאלה שאומרים שפעם היה הרבה יותר גרוע. יש כאלה שאומרים שיהיה יותר טוב אבל רק אחרי שיהיה הרבה יותר גרוע. לפחות דבר אחד שנת 2001 הצליחה לסדר: מדד חדש לצרות ­ לוח משדרי הטלוויזיה. אם שינו את הלוח, המצב נורא. אם לא שינו, נקים ועדת חקירה.פעם היו אומרים "מה שלא הורג אותך, מחזק אותך", היום כבר יודעים שמה שלא הורג אותך סתם משאיר אותך בחיים. כמו שהיטיבה לנסח המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה ב"המציאות מחייבת" (מתוך ספרה הנפלא "שלהי המאה", שתרגם רפי וייכרט):המציאות מחייבתלהגיב גם על זה:החיים נמשכים.