הקרחת זה אני זה לא סרטן וגם לא גילוח ראש אופנתי; זו מחלה שנקראת "אלופסיה אריאטה" דיאנה בחור 28/12/01 קרן ברק, עם רעמת השיער השטני הגולש, היתה חלק מהנוף אי שם בימי בית הספר גינצבורג ביבנה. משקפופרית ביישנית, חייכנית, תלמידה טובה, לא בולטת במיוחד. עד שיום אחד, בסוף כיתה י', לפני עשר שנים בדיוק, היא הגיעה לבית הספר כשמרעמת השיער שלראשה נותרו רק שרידים דלילים. לתדהמת החברים לכיתה נוספה שמועה אכזרית שזה עניין מדבק. אף אחד לא הבין מה קרה. זה היה מפחיד ובלתי ייאמן. השיער הגולש והארוך התחיל להידלדל בקצב מדהים. בתוך כמה ימים קרן הפכה קירחת לגמרי. מאז אפשר היה לראות אותה בבית הספר רק בכובע או בפאה.לפני כמה ימים, באמצע פגישת עבודה בבית קפה ברחוב יהודה הלוי בתל­אביב, תפסה את מבטי דמות של בחורה חולפת, שאי אפשר להתעלם ממנה. גבוהה, חטובה, קירחת לגמרי, עם משקפיים שחורים שמבליטים את הפנים, בחצאית מיני אדומה, בנעלי עקב ובתיק הרצאות שחור, שנראתה ממהרת מאוד לפגישת עבודה. אשה קורנת, מלאת ביטחון עצמי, מחייכת."קרן?", שאלתי...בפגישה להשלמת פערים, שקיימנו כמה ימים אחר כך, התגלה לי סיפורה המדהים מזוויות שבכלל לא הכרתי. סיפורה של חברה לכיתה שהתקרחה ביום בהיר אחד, ועם איבוד השיער הפסיקה להיות קרן, והתחילה להיות "הקירחת".ההתקרחות הפתאומית, מתברר אחרי עשר שנים, הכניסה אותה ב"בום" אכזרי לעולם הסטיגמות על אשה עם קרחת: "פרובוקטיבית", "מופרעת", "אנרכיסטית", "דוגמה רעה", "לסבית", "סוטה", "חולת סרטן", "מסכנה", "חצי אשה".האם הנשיות נעלמת עם השיער? פתאום קשה להתקבל לעבודה, החבר עוזב, המבטים ברחוב, ההתלחששויות מסביב, ההערות הקטנות והמרושעות. עוד נגיע למה שקרן ברק עשתה עם כל זה. אבל נתחיל בהתחלה. הגילוי באותו שבוע, אז כשהיינו בנות 16, היתה לקרן נשירת שיער קלה, שנראתה תחילה כמו נשירה עונתית, לא יותר. הבום הגדול היה באמבטיה. בגלל השיער המלא, הגלי, הסבוך והקשה לסירוק, נהגה להסתרק מתחת לזרם המים, כי בלי המון מים ומרכך זה ממש לא היה מצליח."עמדתי מתחת למים והסתרקתי", היא משחזרת, "ובכל סירוק כמעט כל מה שהמסרק תפס, ירד. התחילו לרדת לי גושים של שיער מהראש, ככה עוד גוש ועוד גוש. המשכתי להסתרק, עדיין לא תפשתי מה אני רואה. סגרתי את המים ופתאום ראיתי שהאמבטיה הלבנה מלאה בכמויות אדירות של שיער, ואז צרחתי, צרחה שהדהדה בכל הבית, והתעלפתי. ההורים שלי רצו לאמבטיה ומצאו אותי שוכבת שם. התחושה היתה של פחד איום ומשתק. פחד תהומי. ברגעים מסוימים חשבתי שאולי אני חולמת את זה. זה היה סיוט, הרגשתי שאני בסרט אימה. חשבתי שאני הולכת למות. שהגוף שלי לא שלם, שנעלם לי איבר, חשבתי שאני כבר מתה".באותו לילה, היא זוכרת, אמרה לעצמה: אלך לישון, ובבוקר הכל יסתדר. שום דבר לא קרה. אני אקום עם שיער. בבוקר, כשקמה, התחיל המאבק. ההתמודדות אחרי ימים אחדים נשרו גם פיסות השיער האחרונות מראשה. מה הדבר הראשון שעבר לה בראש באותו זמן? ש"אני נראית זוועה, שלא אתחתן, שלא יהיו לי ילדים, שאף אחד לא ירצה אותי, שאני מכוערת". מיד החלה הצטיידות בכובעים ובמטפחות. ומאז לא יצאה מהבית בראש חשוף.יום אחד אחות בית הספר קראה לה לשיחה, שבסופה קרן רצה הביתה, בוכה כל הדרך. האחות ביקשה ממנה לעזוב את שטח בית הספר כי חששו שהקרחת קשורה למחלה מדבקת. לא רק שלא היה לה שיער, עכשיו גם נידו אותה ופחדו ממנה.עיקר הפחד שלה היה מהבנים בבית הספר; שיעיפו לה את הכובע מהראש והיא תיחשף. אז החליטה שהדרך הכי טובה תהיה לספר לכולם. את מי שבא לשאול, לקחה לשירותים והראתה את הראש החלק. את רחמי המורים ניצלה ל"פטור" משיעורי ספורט, הרי הכובע יכול לעוף כשרצים.התלמידים גילו רגישות בדרך כלל. לא העליבו ולא פגעו. הבעיות היו בעיקר ברחוב, בדרך כלל בנסיונות להעיף לה את הכובע מהראש. אירוע אחד כזה זכור לה במיוחד. רוכב אופניים שהגיח מאחוריה בטיסה, נתן מכה קטנה בעורף והצליח להעיף את הכובע. כשהראש החלק נחשף הציפו אותה רגשות עזים של בושה. מצד שני, כבר אז הב חינה בבלבול הפנימי הזה; מאיפה הבושה העמוקה הזאת מגיעה? עשיתי משהו רע?את הפאה הראשונה קנתה עם ההורים בבני­ברק, כדי להיראות יותר טוב במסיבת הסיום של י"ב. "עשיתי את זה כי רציתי שההורים שלי יהיו מאושרים", היא מספרת, "לי זה נראה כמו התחזות, כמו דבר לא טבעי, זה פשוט לא הייתי אני. ההרגשה של כובד השיער שחוזר לכתפיים היתה נהדרת, אבל לא סבלתי את הגירוד והאי נוחות של הפאה כבר מהתחלה. פתאום שאלתי את עצמי אם זה מה שנשים חרדיות צריכות לסבול כל הזמן". הטיפולים במקביל ביקרה כמובן אצל רופאים. אצל יותר מעשרה רופאי עור שונים, ליתר דיוק. אמרו שיש לה "אלופסיה אריאטה", מחלה שגורמת לגוף לתקוף את שורשי השיער מסיבה כלשהי (ר' מסגרת), אבל כמעט שלא יודעים עליה דבר. רוב הרופאים אמרו שזאת מחלה כרונית; אחד אמר שזאת תופעה הקשורה במצב נפשי. אף אחד לא נתן מידע חד משמעי, ברור ומוצק שאפשר יהיה להיעזר בו כדי להבין מה קורה ומה לעשות.והיו הטיפולים בניסיון לחדש את צמיחת השיער. הראשון היה בכוויות (קור) של חנקן נוזלי על הקרקפת. טיפול שאמור היה לתת מכת חנקן לשורשים, שאמורה היתה לזעזע אותם ולגרום לשיער לצמוח. מדובר בטיפול שורף מאוד, שמלווה בפצעי כוויות מהחנקן. השיער לא הגיב לטיפול.הניסיון השני היה בזריקות סטרואידים לראש. זריקה בראש איננה חוויה קלה. ולקרן נדרשו 14 זריקות כאלה. את כולן עשתה עם אמה לידה. השיער התחיל לצמוח, טיפה, ומיד נשר. זה היה בסוף כיתה י"א.הניסיון השלישי היה בכדורי קורטיזון, שניפחו את הגוף וגרמו לה להרגשה פיזית רעה; בחילה תמידית וחולשה. השיער צמח ונשר אחרי חודש. הצמיחה הזמנית לא ריפאה את המחלה.אחר כך הגיע טיפול קשה במ יוחד במשחה להצמחת שיער. המשחה גרמה לפצעים מוגלתיים נוראיים ולשלפוחיות בקרקפת. הגירוד היה מעיק ובלתי נסבל, ואסור היה לה לחשוף את העור לשמש מחשש לסרטן. אחרי הטיפול הזה היו מקומות על הקרקפת שבהם התחיל לצמוח שיער עדין ודק, אבל קרן החליטה שדי, כאן היא מפסיקה."פתאום זה נראה לי כל כך מוטרף לעבור את כל הסבל הגופני הזה רק בשביל שיער. הרי זה רק שיער. זה אפילו לא ממש איבר חולה בגוף. אז יש טיפולים שמצמיחים שיערות על הראש, לכמה זמן, אבל הגוף מרגיש כל כך רע; כוויות, בחילות, נפיחויות, פצעים מגרדים עם מוגלה בראש, הרגשה של חולי כל הזמן. בשלב מסוים החלטתי שעדיף בלי שיער על הראש. הבנתי שככה זה הולך להיות כל החיים ופשוט נמאס לי". הגיוס לצה"ל השיפור בביטחון העצמי החל בסוף כיתה י"ב. בחינות הבגרות עברו ממש בסדר, וקבלתה לעבודה במלצרות לפני הגיוס (אמנם עם פאה) חיזקה אותה.לצו הגיוס הראשון לצה"ל הגיעה עם פאה, מחשש שלא יגייסו אותה. ואכן, בשרשרת החיול איש לא זיהה שהיא קרחת. בלילה הראשון בטירונות בג'וליס, הורידה את הפאה באוהל, לנגד עיני הטירוניות הנדהמות ואמרה: "תקשיבו, השיער שלי זה פאה, אני הולכת להוריד אותה כל לילה לפני השינה. אני מבקשת מאוד שלא תגידו על זה מילה לאף אחד".ההרגשה שהבנות מתפעלות ומעריכות את אומץ לבה הוסיפה לבטחונה העצמי וחיזקה אותה. רק שלמחרת בבוקר העמידו את כל הבנות בשורה והכריזו: "בנות, יש מסדר בדיקת כינים".קרן היתה משוכנעת שעכשיו יעיפו אותה מהצבא. מפקדת המחלקה היתה בשוק כשקרן הראתה לה מדוע אינה יכולה להשתתף במסדר הכינים. בהתחלה היתה בבסיס מבוכה גדולה, לבסוף הותר לה להישאר בצבא בתנאי שתחבוש כובע. את הטירונות סיימה בהצטיינות. השינוי "בצבא", היא אומרת, "התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, הבנות שלא הכירו אותי העריכו את הכנות ואת האומץ שלי והתגובות הללו פעלו עלי בחזרה. כל הזמן הרגשתי שאני מתחזקת, ושהדרך שלי נכונה. כשהייתי הולכת ברחוב ואנשים מסביבי היו מתלחששים בקשר אלי, אז כדי לחסוך להם את הספק, הייתי פשוט באה אליהם ומורידה את הכובע. קיבלתי ביטחון, שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע אלי. התחלתי לפתח עור של פיל. לא רציתי לתת יותר לדברים מבחוץ לערער אותי. אנשים התחילו להגיד לי: 'וואו, איזו חזקה', וגם, בפעם הראשונה התחילו להגיד לי משפט שהרבה זמן לא שמעתי: 'את נראית טוב'".כאן נרשם שינוי נוסף. "כל החוויה של להסתכל במראה התחילה להשתנות", היא אומרת, "עד אז התביישתי בעצמי, בפאה, הרגשתי מכוערת. אבל כשהתחלתי להרגיש טוב והסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: הקרקפת שלי די יפה, אין לי אוזניים בולטות. תודה על זה. יש דברים כל כך גרועים שיכולים לקרות בחיים ולי יש רק את זה. פתאום גם חשבתי שבעצם לפני ההתקרחות אף פעם לא הרגשתי מכוערת. אז עכשיו רק בגלל שאין לי שיער אני מכוערת? אמרתי לעצמי, זאת אני, ככה אני הולכת להישאר, אז עדיף להתחיל לקבל את זה. עד עכשיו כשמשכתי מבטים ותשומת לב הרגשתי חריגה. אבל עכשיו התחלתי להסתכל על זה כמיוחדת". משבר רומנטי לקראת הליכתה לקורס קצינות, פתאום, בלי שום טיפול, השיער שב לצמוח. זה היה שיער עדין מאוד וכהה יחסית. לשמחה לא היה גבול, למרות שברקע כל הזמן ריחפה הידיעה שזאת מתנה זמנית. אלופסיה אריאטה היא מחלה כרונית, וכמו בכל מחלה כרונית, קשה לצפות לנסים. אחרי שלוש שנים השיער שוב נשר. מבחינתה, הנשירה הזו לא היתה טראומתית, אבל כאן התעורר כאב חדש.בתקופה ששיערה צמח, קשרה קשר רומנטי עם חבר חדש. והחבר לא יכול היה לראות אותה עם קרחת. יציאה משותפת למקומות ציבוריים לא באה בחשבון. התחושה שהעביר לה היתה שקרחת זה לא נשי ושכוח המשיכה שלה כאשה נשר יחד עם השיער. כך, בפעם הראשונה, התחילה להרגיש "אשה עם קרחת".היא התחילה לטפח את הציפורניים בידיים, להתאפר, לפעמים בארבעה גוונים שונים בו זמנית, וללכת עם בגדים צמודים. שיער אין לה, אבל נותרו לה סמלי נשיות מקובלים שאפשר להשתמש בהם. לעצב אותם.לבקשת החבר נהגה לישון כשראשה מכוסה במטפחת. "הוא התבייש בי", היא מספרת, "הוא לא היה מסוגל לראות את הקרחת אפילו כשישנו. שלא לדבר על מצבים יותר אינטמיים. אפילו ההורים שלו התביישו בי. הם לא רצו שיידעו שהבן שלה ם יוצא עם קרחת. מבחינתם זה היה כמו לצאת עם מפגרת או קטועה. הוא לא רצה שאפגוש חברים שלו. הוא טען שהוא לא מתבייש בי אלא בקרחת. אבל אני כל הזמן אמרתי לו: 'אני זה הקרחת'. בסוף הוא עזב."אחרי שנפרדנו הרגשתי הכי מכוערת בעולם. אם הוא לא אהב אותי מספיק בגלל השיער, אז כנראה שהשיער הוא כל כך משמעותי. המסר שעובר הוא שאשה ללא שיער היא חצי אשה. התפישה היא שאשה צריכה להיות מושכת ויפה, והשיער הוא חלק מזה. עד היום כשאני עוברת ליד חנות קוקיות, סיכות ודברים לשיער, אני מזילה דמעה. פתאום זה חסר לי. עובר לי בראש שהייתי יכולה להיות הרבה יותר יפה עם שיער. הרבה יותר נשית וסקסית". פעם ראשונה בלי פאה ברחוב שנה אחרי שהחלה ללמוד באוניברסיטה (סטטיסטיקה, באוניברסיטה העברית), החליטה שנמאס לה מכובעים וממטפחות ושהיא רוצה לצאת בפעם הראשונה עם קרחת לרחוב. היא חששה מהתגובות. וכך עמדה בדלת, עם תיק הלימודים בידה, מוכנה לצאת, והרגישה עירומה, ממש כמו בתחילת ההתקרחות.באחת הפעמים שיצאה, כמה נערים שהיו במעונות, לא סטודנטים כנראה, ירקו עליה וצחקו. אבל החברות הטובות חיזקו אותה. הדבר הכי מביך להתמודד איתו היו תגובות של רחמים. "מדובר באנשים עם כוונות טובות בסך הכל", היא אומרת, "אבל הרחמים האוטומטיים כלפי אדם עם קרחת הם כל כך לא במקום, הרי אני לא יכולה לבוא לכל מי שמביט בי במבט של רחמים ולהגיד לו: 'אני לא הולכת למות, אני סתם קירחת'".בשלב הזה החלה לכתוב חוברת הדרכה למי שהתקרחו כתוצאה מאלופסיה, כדי לסייע לצעירים שנמצאים בחוסר אונים שהיא היתה בו. עכשיו היו לה כבר כלים אקדמיים וגישה למאגרי מידע. היא שלחה מכתבים לרופאי עור בכל הארץ, וביקשה להפנות אליה אנשים שסובלים מהמחלה והקימה קבוצת תמיכה.החוברת שחיברה היא, גם היום, החומר המקצועי היחיד הקיים בנושא בעברית, והיא כוללת את תיאור המחלה , דרכי הטיפול בה, וטיפים אישיים שקשורים להתמודדות. קבוצת התמיכה מונה לא מעט נשים וגבר אחד. אחת מהנשים בקבוצה הפכה לחברה טובה שלה.במקביל החלה לימודים לתואר ראשון נוסף בחינוך, וכתבה עבודה סמינריונית על הסטיגמה של הקירחת (ר' מסגרת).בינתיים יצרה גם קשר רומנטי. את מריוס, בן זוגה בשנתיים האחרונות, הכירה באמצעות האינטרנט. הוא הגיע לפגישה העיוורת בידיעה שאין לה שיער, אחרי שכתבה לו על כך. היא הגיעה לדייט כשהיא חובשת כובע. מריוס ביקש שתוריד אותו כי הוא מסתיר אותה. "מריוס", היא אומרת, "יודע לתת לי הרגשה כל כך טובה וסקסית". ואכן, בקרוב השניים נישאים. להתקבל לעבודה בשנת הלימודים השלישית הגיעה לראיון עבודה כמתרגלת בסטטיסטיקה במכללה אקדמית במרכז הארץ. היא חבשה פאה והתקבלה. אלא שאחרי זמן קצר הגיע הקיץ, נעשה חם, הפאה החלה לגרד והזיעה ניגרה מתחתיה. קרן החליטה להוריד את הפאה, ואמרה לעצמה, נראה את מנהל המכללה מפטר אותי בגלל קרחת. לסטודנטים זה לא הפריע. סטודנט אחד שפגש אותה ללא שיער, בפעם הראשונה, הגיב בצורה שובת לב. הוא אמר: "וואו, קנית חולצה חדשה?". התגובה הזו הורידה לה אבן מהלב, אבן שרבצה שם כתוצאה מהמתח שהיתה נתונה בו, כמורה שחושפת את עצמה פתאום.אבל אז הגיעה תגובת מנהל המכללה שדרש (אם כי בעדינות) שעדיף שתבוא לעבודה עם פאה.עם סיום התואר התייצבה לראיון עבודה נוסף, הפעם בגימנסיה במרכז הארץ. גם הפעם הגיעה חבושה בפאה, כדי להתקבל, ואחרי זמן קצר, שוב, הורידה אותה בכיתה. גם כאן לתלמידים לא היתה בעיה, אבל למורים היתה. וקשה. "זה לא חינוכי להופיע ככה", אמרו לה, "זה פרובוקטיבי". אחת המורות המבוגרות אמרה לה שהיא משמשת "דוגמה רעה". זה כבר הצליח לפגוע. העובדה שנשר לה השיער הפכה אותה לדוגמה רעה? "מתוך כבוד לאנשים מבוגרים", אמרה לאותה מו רה, "אני מעדיפה לא לענות לך".הניסיון לימד אותה לאסוף "מודיעין" על מקומות עבודה לפני הראיון. כך אפשר לנסות לחזות את תגובת הבוסים המיועדים למועמדת קירחת לעבודה. "החלטתי שלמקומות עבודה שבהם אנשים עשויים לראות אותי בתור 'הקירחת', אני חייבת להגיע בהתחלה עם פאה. רק אחרי שמתחילים להסתכל עלי כקרן, ואני מוכיחה את עצמי, כאדם טוב, אינטליגנטי, בלי שום מופרעות, ובקיצור, בלי הסטיגמה של הקרחת, אני מרשה לעצמי להוריד את הפאה".לראיון אחד העזה להגיע בלי הפאה. זה היה ראיון הקבלה במקום העבודה הנוכחי שלה, חברת ג'י סטאט לייעוץ סטטיסטי. מידע מוקדם על מנהל החברה הבהיר לה שמדובר באדם פתוח מאוד, יוצא דופן, שאפשר להרגיש איתו בנוח. היא הגיעה לחדר שבו אמור היה להתקיים הראיון. כשנכנסה המנהל עמד בגבו לדלת. ברגע שהסתובב, ובלי לתת לו הזדמנות לומר מילה, פתחה במונולוג קצר והחלטי: "אני קירחת כתוצאה ממחלה כרונית, זה לא פוגע בתפקוד של המוח, הראש הזה בסדר גמור, אני פשוט רוצה לשים עכשיו את הכל על השולחן".הבוס החדש חייך, לחץ לה את היד ואמר: "שלום, אני אפרים, וזה ממש לא אכפת לי"."משום מה", היא אומרת, "אנשים כמו הבוס שלי או כמו החבר הנוכחי שלי נראים אנשים מדהימים, אבל אז פתאום אני אומרת לעצמי, למה אנשים ששופטים אותי ללא דעות קדומות נחשבים מדהימים ולא סתם נורמליים? מדובר בסך הכל באנשים שרואים אותי ולא את 'הקירחת'". ואתם? המעבר שעשתה מקרן המשקפופרית השפופה חובשת הכובע לקרן הבטוחה בעצמה, שממהרת בקרחת גלויה לפגישת עבודה, הוא בעצם הסיפור כולו, וגם הסיבה שהיתה מעוניינת להיחשף בפני קוראי העיתון. "אני רוצה שהחברה תראה אותי ותבין שאני קירחת אבל גם אדם טוב ואינטליגנטי. העובדה שיש אנשים שמבטלים אותי כי אין לי שיער על הראש נראית לי כל כך פרימיטיבית. החיים של אדם קירח, בחשש ובהסתרה, נראים לי כל כך לא לעניין. אני לא אומרת שצריך ללכת דווקא עם קרחת, אבל חשוב לי שאנשים ילכו כמו שבא להם, ולא יפחדו ממה אומרים. מי ששופט אותך לפי איך שאתה נראה, זאת בעיה שלו ולא שלך. זה משפיע גם על איך שאני שופטת אנשים. בעיני, אין דבר יותר יפה ומושך מאדם שלם ובטוח בעצמו."לפני כמה חודשים ההורים של מריוס הזמינו אותנו לאירוע משפחתי. אני רציתי לבוא עם כובע, כדי לא לעורר תשומת לב במשפחה, אבל מריוס שכנע אותי לבוא כמו שאני. כשהגענו באו אורחים לאמא שלו, ושאלו אותה: 'מי זאת הקירחת הזאת?'. אמא שלו ענתה: 'אה, זאת חברה של מריוס, היא מגלחת בכוונה, כולם אומרים שזה נורא מתאים לה'". * המחלה אלופסיה אריאטה היא תופעה התוקפת גברים ונשים כאחד ואינה מדבקת (בשונה מגזזת). המחלה מתבטאת בהופעה פתאומית של "טלאים", עגולים או אובליים, של קרחות ונשירת שיער, ללא כאבים, עם הפוגות והחמרות ספונטניות. ברוב המקרים מעורב רק שיער הקרקפת. נשירת השיער בגוף היא מקרה יותר חמור של המחלה. העור שבו פוגעת האלופסיה נשאר רך, חלק לחלוטין וחסר שיער.חמישה עד עשרה אחוזים מהחולים ­ בעיקר ילדים ­ יאבדו כתוצאה מהמחלה את כל שיער ראשם (אלופסיה טוטאלית), מתוכם אחוז קטן יותר יאבד את כל שיער הגוף (אלופסיה אוניברסלית).המחלה עצמה לא מאיימת על חיי האדם הלוקה בה, למעט שינויים במראהו החיצוני.שליש עד מחצית המקרים יתחילו עד גיל 20, ורק רבע מהמקרים יופיעו לאחר גיל 40. 20 עד 30 אחוז מהחולים יפתחו את המחלה פעם אחת בלבד במהלך חייהם, השאר יפתחו את המחלה בתקופות חוזרות ונשנות.התאוריות העיקריות המסבירות את הסיבות למחלה מדברות על פגם ­ מולד (גנטי) או נרכש לאחר הלידה ­ במערכת החיסון. התאוריה המובילה טוענת כי בזמן מסוים לאחר הלידה נחשף הגוף לפולש ­ וירוס או חלבון ­ שהמערכת החיסונית מפתחת כלפיו ה גנה. החלבון מדמה את עצמו, במקרים מסוימים, לזקיקי השיער. התוצאה הסופית היא שהמערכת החיסונית תוקפת את שורשי השיער כתוצאה מ"טעות בזיהוי".תאוריה אחרת קובעת שהאלופסיה יכולה להיגרם כתוצאה מגן שהועבר לאדם על ידי אחד מהוריו, והופך אותו לנשא ולבעל אפשרות לפתח את המחלה. בשני המקרים קיימת סברה שנטייה מוקדמת למחלה אינה מספיקה תמיד כדי לגרום להתפרצותה וכי דרוש מצב נפשי כלשהו שיפעיל אותה. הקרחת כסטיגמה בעבודה הסמינריונית שערכה קרן ברק היא טוענת שהקרחת משמשת כמקור לסטיגמות חברתיות שחוזרות ומשפיעות על התנהגות המתקרחים. המחקר נעשה באמצעות ניתוח ראיונות שנעשו עם מתקרחים חולי אלופסיה.מן הסיפורים האישיים של הנחקרים עולה כי במקרים רבים נורמות חברתיות ­ הקובעות ש"קרחת זה מכוער", וש"מכוער זה סוטה" ­ שימשו נורמות מעצבות התנהגות בעבור רבים מהחולים המרואיינים.מי שמייצג את הקונפורמיזם הזה יותר מכל הם חובשי פאה שמסתירים לחלוטין מהחברה את דבר היותם קירחים. חולים אלה מבטאים קבלה מלאה של הנורמות החברתיות הללו. הם מתאימים את העצמי שלהם לחברה כדי לא להיחשב סוטים, גם אם העניין כרוך בפגיעה פיזית בעצמם ­ סבל מתמשך מהליכה עם פאה, וטיפולים קשים ומייסרים עד ללא גבול. לכך מתלווה דיכאון, שנובע מאי הרצון להיות שונה ומהפחד להיות מתויג כשונה.כמו כן מראה העבודה את עוצמת הדעות הקדומות, הבלתי מודעות, המתלוות בחברה לקרחת. כדוגמה לכך מצוטט מחקר המוכיח שסיכוייו של מועמד קירח להתקבל לעבודה קטנים משל מועמד שעיר, גם אם מדובר באותם פנים בדיוק. במסגרת המחקר הוצגה למעסיקים רבים סדרת תמונות של מועמדים לעבודה מתוך מאגר תמונות גדול מאוד, שכלל בין היתר את אותם מועמדים עם ובלי שיער (בעיבוד מחשב). המעסיקים העדיפו באופן מובהק את המועמדים עם השיער כמועמדים מועדפים לעבודה.קרן ברק: "השיער הוא חלק חשוב מההופעה האנושית ומשמש בדרך כלל גורם מכריע במשיכה פיזית. במהלך כל ההיסטוריה, שיער שופע היווה סמל לבריאות, לנעורים ולחוזק (שמשון הגיבור, למשל)... גם בזהות היהודית השיער מהווה סמל. אשה נשואה צריכה להיזהר מפני החטא שבפיתוי גבר אחר, לכן עליה לכסות את שיערה. השיער הינו חלק חשוב בחיינו וכמו כל דבר אנו מבחינים בכך רק לאחר שאנחנו מאבדים אותו."סיפורי החיים שנסקרו בעבודה חשפו את הסטיגמה המשתקפת מעיני החברה באשר לקרחת. החברה מגדירה את הקרחת כסטייה חברתית, בכל אחד מהמקרים, והאדם הגיב בהתאם לנורמות המצופות ופעל להסתרת הקרחת. אלה שלא הסתירו נאלצו לסבול השפלות בשל תיוגם כסוטים".