הקרקס של לואי לואי ת'רו זוכה פרס האקדמיה הבריטית לטלוויזיה וקולנוע לשנת 2001 בעז גאון, לונדון 28/12/01 כדי להבין כיצד התהפכו בארבעת החודשים האחרונים חייו המקצועיים של לואי ת'רו, אחד מנערי הזהב של הבי.בי.סי, זוכה פרס האקדמיה הבריטית לטלוויזיה וקולנוע לשנת 2001, כותב ומגיש סדרת הפולחן "סוף שבוע פרוע עם לואי ת'רו" בבי.בי.סי­2 (המשודרת בישראל בבי.בי.סי פריים, ושמסתמנת גם בישראל כתוכנית פולחן), נזדקק למעט רקע. שערוריית המין הבדויה ניל המילטון היה פוליטיקאי בריטי מוביל, בן טיפוחיה של ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר, התקווה הלבנה של המפלגה השמרנית, שהחלה לצעוד (יותר נכון למעוד) לעבר העתיד הפוסט תאצ'רי/מייג'ורי.ב­94' חשף ה"גרדיאן" שהמילטון נהג לקבל מהמיליונר המצרי ובעלי הרודס, מוחמד אל­פאיד, מעטפות מלאות בכסף.אל­פאיד, כשהתבקש להגיב, אמר לעיתון: "לשכור חבר פרלמנט זה ממש לא בעיה, זה הרבה יותר קל מאשר לתפוס מונית". על המילטון אמר: "הוא כלום, הוא לא אנושי, הוא מישהו שימכור את אמא שלו בשביל כסף".המילטון הכחיש את ההאשמות, תבע את ה"גרדיאן" ואת אל­פאיד, הפסיד במשפט, פשט רגל, הועף מהחיים הפוליטיים, והפך, ביחד עם אשתו כריסטין, לבדיחה מהלכת. ב­2001 הידרדר שמו הטוב עד כדי כך שלואי ת'רו, דוקומנטריסט מבריק המתמחה בסרטים תיעודיים רציניים למחצה, החליט להקדיש לו ולרעייתו תוכנית.ארבעה ימים אחרי שהחלו צילומי התוכנית, בני הזוג המילטון נעצרו. לדברי המתלוננת נגדם, נאדין מילרוי­סלואן, בת 27, אנסו אותה ההמילטונים, יחד עם אדם שלישי, במסגרת חינגת סקס, אלכוהול וקוקאין, בדירה שכורה באילפורד, אסקס. המילטון, לדב ריה, "עמד מעליה ואונן בעודה נאנסת". בני הזוג, המומים וחיוורים, הכחישו את כל האשמות. לבקשתם נשארו ת'רו וצוותו בביתם כדי לתעד מבפנים את שפיכת דמם על ידי התקשורת הבריטית.בדיעבד, ההמילטונים צדקו. לא היה אונס, המתלוננת בדתה הכל והסקנדל היה מופרך. יתרה מכך: להמצאת הפרשה היה שותף הפרסומאי מקס קליפורד, חברו ומכרו העסקי של מוחמד אל­פאיד, שההמילטונים עדיין חייבים לו מיליוני פאונדים. כריסטין שולחת ידיים סרטו של לואי ת'רו, "כשלואי פגש את ההמילטונים", שודר בבריטניה ב­11 בדצמבר, ושבר את שיאי הרייטינג: 3.8 מיליון בריטים צפו בו (הממוצע השנתי של הצופים באותה השעה בבי.בי.סי הוא 2.4 מיליון בלבד).הסרט אמור היה לחשוף את תמימותם של בני הזוג שהוקרבו על ידי התקשורת הבריטית, כדי להשביע את רעבונו הבלתי פוסק של הקהל לחדשות מסעירות. אלא שבמהלך הצילומים רשמו ההמילטונים שיאים חדשים בהתערטלות תקשורתית. ניל, למשל, תיאר למצלמה את איבר מינו. כריסטין, שעוררה לאחר סגירת תיק החקירה סימפטיה רבה, התגלתה כאשה מעורערת, המכורה לכדורי שינה וליין לבן. במהלך הצילומים היא הניחה שוב ושוב את ידה על ברכו של ת'רו, תוך כדי שהיא מחייכת חיוך מזמין. באחד הבקרים התפרצה לחדר האמבטיה שלו, כשהיה לבוש רק במגבת מסביב למותניו, והתעקשה לנשק אותו.שידור הסרט עורר, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הד מרשים וגרר גל של דיונים על תפקידה של התקשורת בתחילת המאה ה­21. ת'רו, שגם קודם לכן נחשב לאחד הדברים החמים בבי.בי.סי, הפך לכוכב תקשורת. וההמילטונים? ת'רו אומר שהם אהבו את הסרט, ועוד יותר את התגובות שהוא עורר. של מי הרייטינג ת'רו, בן 31, יליד סינגפור, בוגר אוניברסיטת אוקספורד, הוא בנו של הסופר פול ת'רו ("חוף מוסקיטו", ועוד 34 ספרים אחרים). את דרכו התקשורתית החל בכתיבה לעיתון האמריקאי הסאטירי Spy"". את "סוף שבוע פרוע" פיתח בבי.בי.סי, יחד עם מייקל מור, משנת 95'. הסדרה הפכה, בפרק זמן קצר יחסית, לסדרת פולחן לא רק בבריטניה.כראוי למישהו שמסוגל להביא לבי.בי.סי כמעט ארבעה מיליון צופים בערב אחד, לא קל היה להשיג את ת'רו לראיון ("יש לכם מזל", אמרה אשת יחסי הציבור הנמרצת, "הוא בדרך כלל לא נותן ראיונות לעיתונים זרים"). ההסכמה ניתנה לבסוף לקראת שידור ספיישל חג המולד של ת'רו, ביום שני הקרוב, 31 בדצמבר, בבי.בי.סי פריים (00:30 בלילה שעון ישראל).בתוכנית החג שלו מארח ת'רו לארוחה משותפת נוצרי קיצוני, כוכב פורנו, מיליטנט אמריקאי ואחד שמתקשר עם חייזרים, שאותם הכיר במהלך הכנת סרטיו לעונה האחרונה של "סוף שבוע פרוע". הם היו הגיבורים החביבים עליו.חדרו של ת'רו, בקומה החמישית של קומפלקס הענק של הבי.בי.סי, מאכזב למדי: אין שם בובת מין מתנפחת, רובה ציד טעון, חייזר בכלוב או ראש כרות של לווייתן, דברים שהיית מצפה למצוא אצל אחד כמוהו. יש שם טלוויזיה אחת, הרבה מאוד קלטות וידאו, פח פלסטיק (שמתוכו מבצבץ הטבלואיד "דיילי מייל", שבו מסתתרת ביקורת קטלנית על תוכניתו של ת'רו) ואיש צעיר, גבוה וחד, בשם לואי ת'רו.התחלנו את השיחה ברייטינג המרשים שהשיג סרטו על ההמילטונים. ביקשתי ממנו להסביר מהי המשמעות הפרקטית של הפיכתו ממגיש תוכנית פולחן למגיש תוכנית עם ארבעה מיליון צופים בבריטניה (ועוד כמה מסביב לעולם)."היה לנו רייטינג מצוין", אומר ת'רו, "אבל אני לא חושב שאני יכול באמת לקחת קרדיט על זה. נוצר מצב משונה שכחלק מסדרה שלנו על דמויות ציבור מרתקות בבריטניה, הגענו לזוג המילטון, ובזמן שהיינו שם כל הסקנדל התפוצץ. היינו במקום הנכון בזמן הנכון, דבר כזה קורה פעם או פעמיים בחיים, אבל יהיה קצת משונה לקחת קרדיט על מצב שנוצר לא בשליטתנו".­ בכל זאת, כשהפרשה פרצה, וכל רגע במהלכה, היו יכולים בני הזוג המילטון לבעוט אותך החוצה. הם לא עשו את זה."בוא נגיד כך: הייתי האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. אם יש מישהו שהיה מסוגל לנצל ולתעד אירוע פוסט מודרני מהסוג הזה, ואני מתכוון סקנדל תקשורתי ענק שבבס יסו לא היה כלום, זה אני, רק משום שבחמש השנים האחרונות, אני לא יודע בדיוק למה, הוכשרתי לטפל בסיפורים משונים כאלה".­ מה קרה יום למחרת שידור התוכנית, מבחינת מעמדך בבי.בי.סי ובכלל?"אני מניח שאסור לי להגיד את זה, אבל כשהתוכנית על בני הזוג המילטון שודרה היינו בפיגור משמעותי ביחס להתחייבות שלנו כלפי הבי.בי.סי להפיק לפחות שמונה תוכניות השנה. בגלל כל מיני סיבות לא הצלחנו לעמוד במכסה הזו. לא הייתי אומר שהפכתי לנער הזהב של הבי.בי.סי כתוצאה מהתוכנית הזו, אבל התוכנית בהחלט הצילה אותי בכל הקשור לאי עמידה בלוחות זמנים. בנוסף, כמובן, וזה קורה תמיד אחרי תוכנית עם רייטינג גבוה מאוד, מספר האנשים שמזהים אותך ברחוב עולה באופן משמעותי."אתמול בלילה, למשל, נהגתי למסיבת חג המולד של הבי.בי.סי ובדרך אנשים צעקו דברים כמו: 'היי לואי! מה העניינים עם ההמילטונים? מה שלום כריסטין?', דברים כאלה. מה עוד? אה, כן, דברים משונים כמו הצעות להשתתף בסרט תיעודי על משחות שיניים, וכדומה."בכל מה שקשור לתגובות של אנשים ומבקרים על התוכנית, הן היו כל כך מגוונות שזה לא ייאמן. ב'דיילי טלגרף' קראתי ביקורת שאמר ה משהו כזה: 'איך אפשר שלא להתפעל מבני הזוג המילטון אחרי צפייה בסרטו ההגיוני של לואי ת'רו, שעשה עבודה מצוינת', וכולי וכולי. שלושה ימים לאחר מכן, ביום ראשון האחרון, ב'דיילי מייל'", ממשיך ת'רו, ושולף את גליון ה"דיילי המייל" מהפח, "כתבו: 'לואי ת'רו הידרדר לשיאים חדשים של אכזריות טלוויזיונית!'."בסופו של דבר, ההמילטונים בעצמם אהבו את התוכנית, וזה שימח אותי. אני לא אוהב עיתונות מהסוג של פגע וברח, שבו נשוא הכתבה לא רואה את התוצאה עד שידורה. אני חושב שיש משהו מאוד אחראי ומאוד מחייב בהצגת התוצאה לנשואי הכתבה טרם שידורה, למרות שכמובן אין להם זכות לשנות אותה. אני חושב שזה מחייב אותך לבחירות הרבה יותר אחראיות. ההמילטונים, בכל מקרה, אהבו את הסרט כמו גם את התגובות הרבות שהסרט עורר". מה עושה המצלמה הסרט על ההמילטונים נפתח בשוט ממושך של ת'רו ההולך לאיבוד בתוך המבוך הארכיטקטוני שהוא בית הדירות שבו מתגוררים בני הזוג. "היי", הוא אומר לכריסטין, "אני לואי". יומיים לאחר מכן תוהה ת'רו בקול רם, "האם כל זה, הולך לאנשהו?", ויומיים לאחר מכן הוא מזומן ללשכתו של עורך הדין מייקל קולמן, פרקליטם של ההמילטונים. על המדרכה, מול המשרד, מבשרים לו ניל וכריסטין המילטון שהם עומדים להיעצר בחשד למעורבות בתקיפה מינית במסגרת אורגיית סקס. ת'רו, ועל כך מגיע לו פרס פוליצר לאיפוק עיתונאי, אינו צוהל או צוחק או תופס את ראשו וצועק "יש!", אלא מביט בבני הזוג בתדהמה.כמה שעות לאחר מכן מתחיל הקרקס: צלמי פפראצי אורבים לבני הזוג בשיחים ליד הבית, עיתונאים מתקשרים באמצע הלילה, עיתונאים מציעים כסף בעבור ראיון, וכולי וכולי. שאלתי את ת'רו האם במהלך הכנת הסרט הוא הרגיש גאווה או בושה מהעובדה שהוא עיתונאי."אני חושב", הוא משלב ידיים, "שבאופן כללי חוויה כזו גורמת לך להרגיש ייאוש בכל הקשור לתפקידה של התקשורת בסקנדל מהסוג הזה. ביום או יומיים הראשונים שאחרי התפוצצות הפרשה, הסיפור היה, מבחינתי ומבחינת התקשור ת כולה, 'האם ההמילטונים אשמים באונס קבוצתי?'. לאחר מכן הסיפור הזה נגמר, והוא החל לסוב סביב השאלה 'האם ההמילטונים מנצלים את התקשורת כדי לסחוט סימפטיה מהציבור הבריטי?'. למרבה הפלא, הסיפור השני היה גדול יותר מהסיפור הראשון."התקשורת הבריטית האשימה את ההמילטונים בכך שהם חיזרו אחריה, אך זו האשמה בעייתית: שכן אם התקשורת הבריטית מראיינת את ההמילטונים ושואלת אותם האם הם מחזרים אחרי התקשורת, מה התקשורת עושה שם מלכתחילה? זאת אומרת, אם התקשורת לא היתה שם, לא היה סיפור."כל העיתונאים שכיסו את הפרשה כתבו, החל מהיום השלישי: 'מה שקורה כאן זה קרקס תקשורתי'. בטח שזה קרקס תקשורתי! כי הם היו שם כדי לכסות את הפרשה!"לא הייתי רוצה להיגרר לכל מיני מסקנות פילוסופיות על תפקיד התקשורת בחברה המודרנית, אך ברור ששערוריית המין של ההמילטונים, שבסופו של דבר התברר שלא היתה ולא נבראה, עוררה שאלות קשות על מתי התקשורת מכסה אירוע ומתי היא יוצרת את האירוע כדי שיהיה לה מה לכסות".­ כריסטין המילטון, אשת שר לשעבר, פלירטטה איתך מול המצלמות, חצי שתויה. זה היה מדהים. מה היא חשבה לעצמה?"האמת היא שאני לא בטוח שהיא היתה עושה את זה אם לא היתה שם מצלמה. רוב האנשים חושבים שהיא נשכבה לידי וליטפה אותי ועשתה את כל מה שהיא עשתה בגלל שהיא לא יכלה לשלוט בעצמה. אני לא בטוח. בתור מי שהיה שם, היא היתה מודעת מאוד לעובדה שיש בחדר מצלמה. אני חושב שהיא אהבה את הפן האקסהביציוניסטי של ההתנהגות שלה, היא נהנתה להדהים אנשים."אחרי הכל לא החבאנו את המצלמה: היא היתה שם, והחזיק אותה צלם. מהבחינה הזו, אם אתה שואל אותי, התוכנית הזו לא היתה סרט דוקומנטרי טהור, אלא כמעט דרמה שנכתבה מרגע לרגע, במין תהליך של אימפרוביזציה. ככה זה הרגיש באותו הזמן". מחפש נשמה מעניין לראיין את ת'רו, בעיקר לאחר צפייה מרתונית בשבע מהתוכניות שלו (לא כולל זו על ההמילטונים), ששודרו בשנים האחרונות בבי.בי.סי. מה שמעניין הוא שאתה לא בדיוק יודע מתי ת'רו הוא המראיין ומתי הוא המרואיין. או במילים אחרות: מתי הוא עונה על השאלות שלך ומתי הוא עסוק הרבה יותר בלהתבונן בך שואל.התוכנית הראשונה שראיתי היתה התוכנית שערך על מהפנטים בלאס וגאס. מיד בתחילת הסרט, כמו בתחילת כל סרט, מציג ת'רו בפני הצופה את ה"משימה" שלו עצמו: במקרה הזה, ללמוד להפנט.אחרי התוכנית הזו באו התוכניות הבאות: ת'רו פוגש מנפחי שרירים בדרום קליפורניה (המשימה: להפוך למרים משקלות מנופח שרירים); ת'רו נוסע להודו כדי לפגוש גורואים (המשימה: לפגוש גורו אמיתי); ת'רו בלב תעשיית הפורנו בלוס אנג'לס (המשימה: להשתתף בסרט פורנו); ת'רו פוגש פונדמנטליסטים אנטי הממשלה הפדרלית בארצות הברית (המשימה: לפגוש את הקיצונים שבהם); ת'רו צולל למעבה תעשיית הגנגסטה ראפ בניו אורלינס (המשימה: להפוך לאמן ראפ); ות'רו מחפש עב"מים בארצות הברית (המשימה: לפגוש חייזרים).כל התוכניות כללו את האלמנטים הבאים: ת'רו מתבלבל, ת' רו משתדל (למשל, להרים משקולות) אך נכשל ומביך את עצמו, ת'רו מרים גבות, ת'רו מתגלגל מצחוק (הוא צוחק על עצמו, אף פעם לא על אחרים, את זה הוא משאיר לצופים), והעיקר, ת'רו מעקם את מצחו בניסיון להבין כיצד העומד מולו מסוגל להאמין במה שהוא מאמין במידה כזו שמנטרלת אצלו כל אפשרות להטיל ספק בעצמו ובאמונתו."הטלת ספק עצמי", כתבה פעם העיתונאית רבקה מיד, "היא היכן שהבריטים מתחילים והאמריקאים נגמרים". זה מדויק במיוחד ביחס לתוכניתו של ת'רו, המרבה להתעסק באמריקאים.בסוף כל תוכנית, ת'רו חוזר למקום שממנו הוא בא כשנשמתו, בדרך כלל, ריקה יותר מכפי שהיתה בתחילת הדרך. "אתה צריך להחליט", אומר לו אחד המדריכים בצבא המהפנטים של מרשל סילבר (המוכר לאמריקאים ערכות "כיצד להפוך למיליונרים" תמורת 5,000 דולר החתיכה) "האם אתה כבש או זאב"."אם כך", משיב ת'רו, "כנראה שאני כבש. אין לי את האנרגיה להיות זאב".יכולתו הגדולה של ת'רו היא לעורר אמון בגיבוריו. יתרונו הגדול על פני עושי סרטים אחרים הלועגים לתתי תרבויות היא שהוא באמת ובתמים רוצה להבין, להאמין, להיסחף. ת'רו, וזה כנראה ייחודו, מאפשר הצצה לתוך נשמת ו שלו בעודו מסתכל לתוך נשמתם של אחרים.בפרק על הגורואים ההודים, למשל, הוא מגיע לבזאר בגואה, יחד עם הפרופסור האמריקאי לפסיכולוגיה שהפך למומחה לגורואים ושינה את שמו מג'וזף ווידמר ל"די­פאק"."אתה יכול לקנות כאן כל מה שאתה רוצה", אומר האמריקאי, "מלבד את נשמתך"."חבל", משיב ת'רו, "כי נשמה היא בדיוק מה שאני מחפש". העתיד מעורטל הביקורת השכיחה ביותר על תוכניתו של ת'רו היא שהוא מנצל את תמימותם של גיבוריו.ויש עוד ביקורת: שת'רו, במסווה של תוכנית חתרנית, אחראי להפקתה של התוכנית הממסדית ביותר בטלוויזיה הבריטית שכן היא מגחיכה את הקיצוניים לטובת חיזוקם של ערכי הבורגנות הבריטית הלבנה.במשרדו, הקראתי לו את הביקורת שהופיעה ב"גרדיאן" כמה ימים לאחר שידור תוכניתו על ההמילטונים: "מדי פעם תוכניתו של ת'רו מתגלה כפי שהיא באמת: תוכנית צינית להחריד, מין פריק שואו שבו טיפוסים עירוניים מתוחכמים נהנים ללעוג לאנשים המשונים המופיעים בתוכנית".ת'רו מחייך, ומבקש שאקרא את הביקורת עוד פעמיים."כמובן שאני לא מרגיש כך", הוא אומר, "אך אם להיות כנה, אני כן חושב שהצלחת התוכניות קשורה לעובדה שהסוגיה הזו לא פתורה לחלוטין בעיני הצופים ­ כלומר, שלפעמים אני נראה כמישהו שמסמפט את גיבורי התוכנית ולפעמים נוצר הרושם שהתוכנית מנצלת את תמימותם של גיבוריה. לפעמים אני כן בשאלות שלי, ולפעמים לא. זה נכון ואני רוצה שזה יהיה כך כי אני אוהב שהתוכנית מצחיקה."האם הייתי רוצה שמישהו יעשה עלי סרט בפורמט של התוכניות שלנו? אני לא חושב, וזה בוודאי אומר משהו".ת'רו ביקש להתחבט בשאלה הזו עוד קצת. התמקדנו בשאלה מה הוא פריק שואו, כהגדרת הביקורת ב"גרדיאן". הצעתי את ההגדרה הבאה: "פריק שואו הוא הופעה חיה של בני אדם הסובלים ממומים מולדים לצורך בידור קהל שמעוניין להרגיש טוב יותר לגבי עצמו"."זו הגדרה טובה והייתי רוצה להשתמש בה", אומר ת'רו. "כשהתחלנו עם 'סוף שבוע פרוע', אחד מכללי היסוד שלנו היה שלא נעשה תוכנית על אנשים שלא היתה להם ברירה אלא להשתייך לתת התרבות המסוימת שבה בחרנו להתעסק. לעולם, למשל, לא נתעסק באנשים שיש להם מומים פיזיים או מנטליים מולדים. זה ברור. אנחנו מתעסקים באנשים שהיתה להם בחירה, אנשים שבחרו להיות חלק מתעשיית הפורנו, בחרו להיות נוצרים קיצוניים, או גזענים לבנים וכולי. הייתי אומר את אותו הדבר על ההמילטונים: הם בחרו להיות מי שהם, מה שמאפשר לנו להתעסק בהם."לפריק שואו יש עוד הגדרה, אני חושב, והיא הניתוק הרגשי של הקהל, או מארגן האירוע, מהעולם הרוחני של גיבורי ההופעה המשונים. במילים פשוטות, בפריק שואו לקהל או למארגנים לא אכפת מהרגשות של הכוכבים. למרות שיש גרעין מההרגשה הזו בתוכניות שאנח נו עושים, שכן כל קומדיה, כפי שכתב אריסטו, מבוססת קצת על היכולת שלך לצחוק מסבלו של האחר, אבל אנחנו משתדלים, בכל תוכנית, להבין ולהשתתף בעולם הרוחני של גיבוריה. אנחנו בהחלט מנסים ליצור אהדה ולא רק לעג".הקראתי באוזניו ביקורת נוספת על תוכניתו, גם היא מ"גרדיאן": "אלא אם ת'רו הוא סחטן שיטתי של האנשים המופיעים בתוכניות שלו ויש לו מזוודה מלאה בתמונות של האורחים שלו כשהם מקיימים יחסי מין עם כבשים, קשה להבין מדוע אנשים מסכימים להופיע בתוכניות שלו".ת'רו מחייך."אני חושב שמה שמפתיע בתוכנית הוא לא כמה אנשים מסכימים להשתתף", הוא אומר, "אלא כמה אנשים מסרבים להשתתף. העולם, מהבחינה הזו, השתנה. העתיד, בכל הקשור להופעת אנשים בתקשורת, נע לכיוון של הסרת המחיצות והתערטלות פומבית. מספיק לחשוב על תוכניות כמו 'האח הגדול', או 'הישרדות', כדי להבין לאן אנחנו הולכים."לפני כמה שנים אנשים היו מסרבים בכל תוקף לחשוף את עצמם כך בטלוויזיה. הדבר הזה נעלם. קח למשל את תעשיית הפורנו: הדבר החם ביותר בפורנו היום הוא פורנו חובבים (nroP ruetamA), שבו אנשים רגילים, לא כוכבי פורנו מקצועיים, מצלמים את עצמם עושים סקס רק בגלל שהם נהנים לעשות את זה מול מצלמה."אני לא רוצה להתפלסף יותר מדי, אבל אני חושב שזה קשור לעובדה שאנו מוקפים היום בתקשורת. ככל שיש יותר תקשורת, ככל שאנשים צורכים יותר תקשורת, הם רוצים לא רק לצרוך אותה אלא גם להשתתף בהפקתה. אנשים רוצים להרגיש יותר 'אמיתיים', יותר 'בחיים', והם מחפשים את התחושה הזו בהשתתפות במוצרי תקשורת שונים."יש עוד הסבר. בסופו של דבר, אנשים מחפשים דרך להפוך את החיים שלהם למשהו משמעותי ובעל ערך. הערכים שפעם נהגו לתת משמעות דרמטית לחיים של אנשים רבים, כמו דת או צבא, כבר לא מהווים מקור משיכה גדול כמו בעבר. התוצאה היא שהצורך במשמעות מוביל חלק מהאנשים למקומות קיצוניים. אני זוכר אחד מגיבורי הסרט שעשינו על מתנגדי הממשלה הפדרלית בארצות הברית, שהחליט לקחת את המשפחה שלו לגור בקומונה על פסגת הר בארצות הברית (מייק קיין, הגר בבקתת עץ באיידהו עם משפחתו בציפייה להשלטת "סדר עולמי חדש" וכיבוש העולם החופשי על ידי צבא האו"ם ­ ב.ג). הוא החליט להפסיק לשלם מסים לממשלת ארצות הברית כיוון ש'הממשלה נשלטת על ידי קונספירציה שטנית'."אמרתי לו: 'אם לא תשלם מסים, יבואו לעצור אותך', והוא השיב: 'בוא נראה אותם מנסים, לא אכנע ללא מאבק'. כשאתה שומע דברים כאלה, אתה לא יכול שלא לחשוב שהאיש הזה רוצה למות מוות הרואי, ליפול מנוקב בכדורים."יש ספר מאת ארנסט בקר שנקרא 'הכחשת המוות'. הוא כותב שאנשים רוצים להיות גיבורים. הם חיים רק 70 או 80 שנה והם רוצים שיהיה לזמן הזה משמעות. חלק מהאנשים מוצאים את המשמעות הזו במקומות קיצוניים. אחרים מוצאים את המשמעות הזו בהופעה בטלוויזיה".לפני פרידה והחלפת אי­מיילים, נתן לי ת'רו מתנה: אריזה מהודרת של תוכניתיו הטובות ביותר, "המיטב של לואי ת'רו" (19.99 פאונד בחנויות הבי.בי.סי).שם, בחלק הפנימי של עטיפת קלטות הווידאו, כתב ת'רו: "אני בהחלט לא מסכים לביקורת כאילו התוכניות שאני עושה נועדו לעשות צחוק ממשוגעים. אני חושב שיש לנו בהחלט מה ללמוד מאנשים שמאמינים בדברים שהם שונים בצורה קיצונית מהדברים שאנחנו מאמינים בהם. רכשתי לעצמי כמה ידידי אמת במהלך הסיורים שלי. נכון, חלק מהם מנותקים בצורה קיצונית מהמציאות. מצד שני, גם יותר מדי מציאות יכולה להיות דבר מסוכן". *boazgaon@aol.com ת'רו נגד נייפול ב­28 בנובמבר השנה, החליטו עורכי בי.בי.סי אונליין, אתר האינטרנט המשובח של הבי.סי.סי www.bbc.co.uk(), לראיין את לואי ת'רו. השאלה השלישית שנשאל (אחרי "מי אתה?" ו"האם אתה בנו של הסופר פול ת'רו?") היתה: "האם חשבת לראיין בתוכניתך את המטורלל ההוא, ו.ס נייפול?".מאחורי השאלה הזו מסתתרת דרמה לא קטנה, שייתכן שאפשר ללמוד ממנה משהו על ההבדל שבין לואי ת'רו לאביו, הסופר פול ת'רו.וידיה (היום סר וידיה) נייפול ופול ת'רו הכירו ב­66'. ת'רו, אז בן 24, מורה לספרות אנגלית בקמפאלה, אוגנדה, פגש את נייפול, שהגיע לאוניברסיטה שבה לימד ת'רו כסלבריטי ספרותי, ונפל שדוד. נייפול, מצדו, לקח את ת'רו הצעיר תחת חסותו."נייפול", כתבה 32 שנה לאחר מכן זואי הלר, המבקרת הספרותית של ה"טיימס", כשהדם הרע בין ת'רו לנייפול כבר זרם בשצף, "הפך לא רק לגורו של פול ת'רו בכל הקשור לסגנון כתיבה אלא גם למי שהחדיר אותו ללב הסצנה הספרותית הבריטית". החברות בין השניים נמשכה 30 שנה.ב­96' נפטרה רעייתו של נייפול, פאט. חודשיים לאחר מכן נישא נייפול לאשתו השנייה, נאדירה. ת'רו, שאהב את פאט, שנא את נאדירה. המשקעים הסמ יכים האלו התפרצו ברעש ספרותי גדול בספר שפרסם פול ת'רו ב­98', "הצל של סר וידיה, חברות על פני חמש יבשות". בספר מתגלה נייפול כקמצן, גזעני, מיזנתרופ ואגו מניאק.המריבה, נכון להשנה, עדיין חמה. ת'רו כיסח את ספרו האחרון של נייפול, "חצי חיים". אבל המילה האחרונה שייכת, בינתיים, לנייפול: ועדת הנובל החליטה להעניק לו השנה את פרס הספרותי החשוב בעולם, בשל "יכולתו הנרטיבית וכשרונו המדוקדק שמחייב אותנו להתבונן בהיסטוריות מודחקות".לטענת ג'יימס באומן, העורך של המוסף הספרותי של ה"טיימס" (במאמר מ­98'), טרם כתיבת "הצל של סר וידיה", נשאל ת'רו הבן על ידי אביו, האם כדאי לכתוב ספר כזה. הוא השיב בשלילה. מה שאומר שת'רו הבן, בניגוד לת'רו האב, לא ירמוס אנשים בדרכו לחקר האמת. הוא מעדיף, ככל הנראה, לעשות מהם צחוק.