הרווקות של השנה ג'וליה, מג וניקול, הבנות שאין להן הכל תמר פרידמן 26/12/01 הן הכי יפות, הכי מפורסמות והכי עשירות, אבל אין להן אהבה (ואם להן לא, אז מי אנחנו שנתלונן). ג'וליה רוברטס, מג ראיין וניקול קידמן נפרדו השנה מגברים שרובנו רק חולמות עליהם בלילות. רוברטס אמרה ביי­ביי לבנג'מין בראט אחרי ארבע שנות חברות הדוקה, ואילו קידמן וראיין נופפו לשלום לנישואין ארוכים ומתוקשרים, הבעלים: טום קרוז ודניס קוויד. אז נכון שלא ממש פשוט לגלות סימפתיה לאשה שמככבת בחלומות הכי רטובים של בן זוגך, אבל מסתבר שסבתא שלי, וגם הביטלס, כרגיל, צדקו: יש דברים שכסף לא יכול לקנות. אולי לנו נדמה שיש להן הכל, אבל הן ממש לא חושבות כך. רוברטס, למשל, הודיעה למראיין דייויד לטרמן שהמשפט שהיא מתאמנת עליו מול הראי הוא: "שלום, שמי ג'וליה. אני רווקה, וזה לא הופך אותי לאדם רע". ראיין, שבניגוד לבנות תמותה רגילות לא ממש מסתפקת בראסל קרואו, מעדיפה לקחת פסק זמן מגברים ולהתרכז בתמיכה רוחנית מהגורו שלה. ואם היא כבר יוצאת, זה לאכול עם חברים או אקסים ­ מה שבטוח, בטוח. חברים קרובים שלה סיפרו למגזין "פיפל": "רוב הסיכויים שתמצא את עצמה שוב, לטוב ולרע, עם פרצוף מוכר. אין הרבה מקומות בהם היא יכולה לפגוש גברים, זה קורה בעיקר בסרטים". אין ספק, חיים קשים.ואילו קידמן עדיין תוהה מה לעזאזל קרה לה, לחבריה סיפרה שהיא עדיין לא מבינה מאיפה הגירושים נחתו עליה. החברים מוכנים להישבע שמעולם לא בגדה בקרוז ושהוא אבי הילד שהפילה עם סיום הנישואים. לדבריה: "החברים הם גלגל ההצלה שלה כרגע". לאירועים רשמיים של הוליווד קידמן טורחת להגיע שלובת יד עם חברה, רק למקרה שהאקס שלה יגיע עטוף בחדשה שלו, פנלופה קרוז.אז אולי אנחנו לא נראות כמוהן, עשירות כמוהן, מצליחות כמוהן, אבל דבר אחד בטוח: כולנו מרגישות, לפעמים, ממש כמוהן. תוכנית הטלוויזיה של השנה המחוזות ההזויים של לואי ת'רו כאנטיתזה מוחלטת לשיתוק הכללי שלקתה בו השנה התקשורת האמריקאית בכלל והטלוויזיה בפרט, הצליח יחסית בשקט (בי.בי.סי פריים וערוץ 8) לואי ת'רו, בריטי דווקא, לתת לאמריקאים בראש עם אלטרנטיבה ראוייה. למען הסר ספק, אבהיר שהתוכנית של החנון הלבנבן מאנגליה לא היתה אמורה להוות שום תשובה או ביקורת למדיה של ארצות הברית שאחרי ה­11 בספטמבר. אבל, בהתבוננות לאחור (וזה מה שאנחנו עושים כאן כל הגליון, לא?) לואי ת'רו התגלה כתוכנית הטלוויזיה הכי טובה של השנה החולפת, ובטח הכי מעניינת. העקרון של "סוף שבוע פרוע עם לואי ת'רו", דווקא תירגום נחמד לעברית, הוא פשוט. לואי, אנגלי צעיר וסקרן, מסתובב בארצות הברית, בודק וחוקר את תרבות השוליים המקומית. במקום לעמוד מאחורי המצלמה להתרשם ולראיין, הוא פשוט משתתף. הוא מנסה להיות כוכב היפ הופ, מתאמץ להגיש תוכנית בערוץ הדת ואפילו מתלכלך בעסקי הפורנו. המחוזות אליהם הוא מגיע, כמו גם אופן ההגשה הם הכי רחוקים ממיינסטרים והכי קרובים ללב ולראש. התוצאה מרתקת, מרשימה ומעוררת קנאה. אולי יגיע היום, גם אצלנו, שדן תורג'מן יסתובב ויחקור את השוליים ההזויים (יש כאלה?) של התרבות הישראלית (יש כזאת?). ואולי עדיף שלא. הקאמבק של השנה אלטון ג'ון וליאונרד כהן, הדיוותעבור רוב הבריות, להזכיר את אלטון ג'ון וליאונרד כהן בנשימה אחת (שלא לומר בקאמבק אחד) זה פשע נגד האנושות. לכאורה מדובר בהפכים גמורים. האחד הוא זקן פתטי שמתעקש להישמע צעיר והשני הוא זקן פחות פתטי שגם בצעירותו ביקש להישמע זקן. אבל לא צריך להיבהל מהבדלי הסגנון והאפיל. מה שקרה השנה, במקביל ובלי שום קשר גם לאלטון ג'ון וגם לליאונרד כהן, מלמד שבעולם המוסיקה הכל יכול לקרות. צביקה פיק ­ גם אתה עוד תהיה זמר השנה ואולי עוד תגיע לארוויזיון. אלטון ג'ון, שנראה בשנים האחרונות יותר אליזבת טיילור מאליזבת טיילור עצמה, הצליח לאחר סידרה של אלבומים כושלים בשנות התשעים להפציץ עם SONGS FROM THE WEST COAST"", אלבום שדווקא הוקלט בלונדון. מעבר לאוקיינוס הצליח ליאונרד כהן, נסיך הגאות והשפל בן ה­67, לעשות את זה אחרי תשע שנות שתיקה עם TEN NEW SONGS"". שני האלבומים קיבלו ביקורות מצוינות ומכרו היטב, סוג של צדק פואטי בעיני. בעידן של אלילות נוער צבועות שיער ומושתלות חזה ששרות טראש קופצני ואדיוטי, כמה טוב לגלות שיש עדיין מקום לדיוות (שלא יהיו טעויות. גם ליאונר ד כהן הוא דיווה. של דכאון) קשישות שיודעות לעשות את העבודה. הטרנד של השנה שובן של הפרוותאם זה לא היה גימיק שיווקי, אז אין דבר שזיכה בפרסומת גדולה יותר את אוספי המעצבים בחו"ל, מאשר הפגנות המחאה בכניסה לתצוגות שלהם. הפגנות שהעלו על נס את המאבק על זכותן של החיות לחיות. הסולידריות ההומניטרית עם החיות ­ קורבנות האופנה, לא תמיד ידעה גבולות. הרחמנים, שאיכפת להם, היו מוכנים לעלות על בריקדות, כלומר לפרוץ את שרשרות השוטרים שהגנו על הכניסה לתצוגות ולכבוש את מסלולי האופנה על מנת להניף סיסמאות. כך היה לפני שנים ספורות בתצוגות של פנדי, ולאחר מכן באחת התצוגות של אוסקר דה לה רנטה בניו יורק. הלוחמים הנועזים נגררו החוצה, הפרוות המשיכו לצעוד על המסלולים והעיתונות חגגה ודיווחה באריכות. איכות התצוגה כבר לא היתה רלוונטית. האיומים הובילו לניתוב העיצובים לאפיקים דיסקרטיים. הפרוות הוצנעו בפריטי לבוש דו­צדדיים, כאשר הצד השעיר נחבא בצידו הפנימי של הבגד. המבינים ידעו שישנה גם אופציה אחרת. הפנטזיות המתוחכמות והדמיוניות של המעצבים, בשילוב עם טכנולוגיות מתקדמות, פעלו בהרמוניה עם האינטרסים והזכויות של החיות ­ הן שדרגו את מעמדן של הפרוות המלאכותיות, הדירו את רגליהם של יפי הנפש ממסלולי האופנה ודחו את איום התזת הצבע והזפת על לובשי הפרוות. בו זמנית הקנו, מחמת הספק, לגיטימציה לתעשיית הפרוות האמיתיות.השאלה "פרווה, כן או לא?" איננה רלוונטית יותר, רק בעלי עין מקצועית יכולים להבחין בין פרוות אמיתיות למלאכותיות. המעצבים לא חוששים להציג אותן, והליידיס לא חוששות לצאת איתן לרחוב. המעצבים, שאהבו את המראה היוקרתי והמחמם של הפרוות, ניצלו את המומנטום עד תום. הם עיצבו מעילים, מקטורנים, שכמיות ומותניות, נעליים ומגפיים, קולרים, צעיפים וכובעים. אינשאללה שיהיה קר. האקססורי של השנה התיק המופתי של לואי ויטוןשנים קינאתי בכל מי שיכול היה לרכוש את התיקים של לואי ויטון, תיקים חזקים בצבע סולידי עם ידיות עור בגוון טבעי, מעוטרים באותיות LV צפות בים של פרחים בעלי ארבעה עלי כותרת. עד שיום אחד גיליתי את החיקויים ה"אותנטיים" בשווקים ועל המדרכות של בירות האופנה. המחירים המצחיקים והתפוצה המונומנטלית הפיגו את הקנאה ואת ההסתייגות מאותיות מותגים המתנוססות על בגדים ואביזרים.חלפו שנים ארוכות מאוד, עד שגם בית לואי ויטון השתחרר מהנאמנות חסרת התקדים לדגמים המקוריים והחל ליצר תיקים מעורות קשיחים צבעוניים. לימים הרחיב בית האופנה את הגישה הנועזת, כשרכש לפני שנים ספורות את שירותיו של המעצב האמריקאי המוכשר מרק ג'ייקובס. הגישה המהפכנית שלו הזרימה אדרנלין בעורקי החברה הרדומה, שהחלה לייצר גם קו אופנה מודרני וצעיר. בדומה לקארל לגרפלד בבית שאנל, גם ג'ייקובס לא ניסה לטשטש את זהותו של בית האופנה. הוא שמר על הסממנים, המוטיבים ואותיות המותג, הוא רק שינה באופן חד את הסגנון והחומרים של התיקים והאביזרים. תחת ידיו, תיקי לואי ויטון החדשים הפכו לסמל במרחב הטרנדים. אין צבע א ו צורה שג'ייקובס לא נגע הם, כך שחלונות הראווה של לואי ויטון הוצפו באורם של צבעים מבריקים וזרחניים, שבתוכם מוטבעים בצניעות סמלי החברה. באוסף לחורף ג'ייקובס חרג מהשיגרה ועיצב, בחוש הומור דק, מזוודות, תיקי מסע וארנקים באותיות גרפיטי המרכיבות את שם המותג במלואו, ולא רק ראשי תיבות. האוסף תפס תאוצה והפך לאייטם הכי הכי פופולרי השנה. שווה גם לחכות לקיץ הבא בו, באותה רוח הומוריסטית, הוא חוזר לאותיות ולעיטורים קלאסיים שמוטבעים על תיקים מיניאטוריים, כשכל אחד מהם מעוצב בדמות חיה אחרת. המנוע של השנה בגלל האיכות, בגלל העיצוב, בגלל הקלאסה ה"מיני", המכונית הגאונית של המהנדס ממוצא יווני איסיגוניס, שהוצגה לראשונה ב­1959, היתה מזמן לסמל אנגלי מובהק. הקאמבק העכשווי מגיע מבית היוצר של BMW, אשר רכשה את המותג זה מכבר. ההייפ מסביב גואה, הנעליים הקטנטנות עצומות, והתוצאה משובבת נפש. המיני המקורית ידעה להיות עממית, סקסית ואף רצינית על מסלול המרוצים. נתמכת בשלדה נפלאה, שלל גירסאות בחזית מחייכת, בגלגלים מיניאטוריים הממוקמים בקצות המרכב ובעיצוב פנים ספרטני ­ נמכרה המיני באירופה כארבעה עשורים. מהנדסי הייצור והפיתוח העמידו כעת מכונית מיני הממזגת אלמנטים חזותיים מהמקור באריזה חדשה ומפתה. הרפרנט הקלאסי ברור והתמהיל מנצח. מכונית המיני אינה עממית עוד, ונמכרת במחיר של החל מ­105,000 שקל. היציאה של השנה קייט מוס, ביג מאמאקייט מוס כבר סוגרת את גיל 27 ומתגלגלת לקראת ה­30. מתגלגלת זו המלה הכי מדוייקת, משום שכיום מוס היא בחורה עגלגלה. לא נגיד שמנה או דבה, אבל עגלגלה. ההתעכבות על המשקל, בעניין שלה, היא מאוד חשובה ורלוונטית ­ שלא כמו אצל כל בחורה אחרת, או לחילופין אצל דוגמניות אחרות ­ משום שמוס חדרה לתודעה בשנות ה­90 עם מראה ה"הירואין שיק". היא הביאה לפרונט הבמה מראה גרום, כחוש, חסר חיות, שהפך לסמלה המסחרי.מוס היא אחת ההוכחות לכך שקלישאות קיימות כי הן נכונות, ושמראה ההירואין שיק לא כונה כך סתם. בתקופת הצלחתה, אפילו דוגמניות רזות ביותר בטבען הרעיבו את עצמן למען המראה המובקש, או הזריקו הירואין, או גם וגם. כל אחת והסטייל שלה. כל זאת על מנת להישאר טרנדיות, רצויות ונחשקות בעולם שהאכזריות האמיתית שלו בכך שהוא דורש מבנות לייצר את עצמן מחדש כמוטציות לא אנושיות וגרומות, כמו עצמות של סומלי רעב מאוד. מוס היתה חזק בעניין, היא גם אושפזה אינספור פעמים במוסדות פסיכיאטריים ובמוסדות לגמילה מסמים, כל פעם סיפור אחר, בעיקר אחרי פרידה מתוקשרת מג'וני דפ. מוס אושפזה, העולם שתק לו, ו היא הודחה (כמי שהייתה אחרונת הטופ­מודלס העולמיות) אל קטגוריית הלא רלוונטיות. השנה, אחרי הפסקה ארוכה מדוגמנות, היא חזרה אלינו עם מראה מחודש: שיער קצר קום­לה­גארסון, גוף עגלגל למדי וקמפיינים נחשבים לחברת "בארברי" ולבושם החדש "קוקו מאדמוז'ל שאנל". קשה להגיד אם זה טוב או רע. מוס הפכה פתאום לקציצה קצוצה, שאומנם יש לה המבט המיוחד בעיניים (שקצת דהה עקב שימוש מופרז בסמים) ואת היכולות הפוטוגניות המיוחדות רק לה, אבל המראה הנוכחי שלה לא ממש משכנע. הוא לא גורם לה לחדור בחזרה לרשימת 50 הדוגמניות המובילות בעולם, והוא בעיקר משהו שיוסיף לה עוד כמה ספרות לחשבון הבנק ויפרנס אותה בכבוד, אחרי שלא הצליחה לחסוך כמעט כלום מימי הזוהר. הגחמה הזו של השמנמנות העלק­סקסית, היא לא טרנד שישתלט באמת על עולם האופנה וייראה על המסלולים, היא פשוט משהו שכביכול ייתן לקייט מוס את האופציה לפרוש השנה בכבוד. או שלא. המשקה של השנה שגעת האנרגיהמשקאות אנרגטיים מככבים כבר כמה שנים על המדפים, אבל רק השנה הם חדרו בכמויות עצומות, ודווקא כמשקאות למועדונים. אלו משקאות שזוהו בעבר בעיקר עם ספורטאים, עד שבשנת 1988 יצא לשוק המשקה האוסטרי "רד בול", שבעזרת שיווק אגריסיבי, ובעיקר עזרה רבה ממדינות כמו תאילנד (שידועות כמשליטות טרנדים על המערב), חדר למועדונים. הוא מתערבב נהדר עם וודקה ומיועד בעיקר לכל אלה שלא יודעים לשתות, אבל עדיין רוצים סוטול נחמד.בשנת 1999 הגיע ה"רד בול" לישראל. בהתחלה זה צלע והיה מאוד קשה להשיג אותו, עד שחל השינוי הגדול שהביא מכת מחץ ­ דרך רגלי המפזזים. כיום, לא רק במועדונים, שומעים קריאות לעבר הבר "תן לי וודקה רד בול". גם עקרות בית שותות אותו לפני שטיפת רצפה, מוזיקאים לפני הופעה וגם ביום שלאחר הנג­אובר מטורף. המשקה הלא ידוע בסגולותיו המחיות. הרד בול הצליח להכניס אותנו לשגעת משקאות האנרגיה, עם מותגים כמו מג'יק מאן, B­52, סילבר ספייקד, אקסטסי, בומבה, באטרי, שארק ומה לא? המשקאות נכנסו לשוק בסערה, והצעירים צורכים אותם במועדונים כאילו אין מחר. הבעיה במשקאות האלה היא שהם לא ממש ברי אים ולא נועדו לצריכה בכמויות. מעבר לזה, הם מתחלקים לשני טעמים עיקריים: אלו שמבוססים על טעם תרופתי, ואלו שמבוססים על טעם קרנברי. חלקם, בעיקר הקרנברי, די דוחים; כולם, מאוד משמינים. בפשטות, אפשר לומר שלא נמצא עדיין היורש האמיתי ל"רד בול", ושההצפה הזו תחלוף כנראה בקרוב כלעומת שבאה. סטייל השנה קיילי מינו, הפקת אופנה מהלכתכל העולם דיבר השנה על הבחורה הכי מתקמבקת בהיסטוריית הפופ, הידועה בשם קיילי מינו. דבר אחד היה ברור כששיחררה את הקליפ CAN'T GET YOU OUT OF MY HEAD"": האשה הזאת, שהייתה איתנו משחר ילדותנו, עדיין נראית כל כך טוב. איך לעזאזל היא עושה את זה?אז בואו נדבר על העניין הזה. ראשית, היא לא כל כך זקנה. היא רק בת 33, וגם אם לא מדובר בגיל הנכון לדוגמנית צמרת, הרי נפלאות הצילום והעריכה כשיש מרשרשים, יכולות בהחלט להוציא אותך צמרתית. מעבר לזה, תופעת קיילי היא די ברורה: מדובר בבחורה שהתפרסמה כשחקנית באופרת הסבון "שכנים", משם המריאה כסלבריטאית סרק אל שמי הנוער בדמות כוכבת פופ בינונית, עם שירים מזעזעים. אחר כך היא שיפצה את התדמית בעזרת דואט בלתי נשכח עם ניק קייב, WHERE THE WHILD ROSES GROW"". אבל שום דבר לא ממש עזר לה, והשנה היא קלטה את העניין. קיילי לעולם לא תצליח להיות מדונה, או לחילופין פי ג'יי הארווי, אבל היא מצליחה למכור את הטראש שלה למיליונים בעזרת שיווק נכון. וזה אומר, לחזור למקור. כך חזרה אלינו קיילי מודל 2001 בדמותה של דוגמנית על, המתפקדת כ אחותה הגדולה של קרן מיכאלי: מהממת, כחולת עיניים, אך נמוכת קומה. מינו הבינה שהדרך האמיתית להתחרות, נניח במדונה, זה להביא אותה בלוק, ואם היא לא יכולה להמציא לוקים וטרנדים חדשים, אז פשוט לדגמן טרנדים קיימים עם הנתונים שיש רק לה: אומנם נמוכת קומה, אבל אוחזת בגזרה מושלמת, פנים ועיניים, ובגד שחושף מפתחי חזה וירך עמוקים ביותר.בקליפ החדש, מינו היא ממש המצאה של עצמה: דוגמנית ששרה, המכבדת אותנו בפוזות של סופרמודל וממלמלת מעט. היא לא פחות ולא יותר. לא מתיימרת, תופסת את עצמה בדיוק כמו שהיא. יש לה קול וטקסטים לא ממש משהו, אבל גם אין לה התכוונות להיות יותר מאשר אריזה. אריזה נוצצת מאוד שבנויה על פרונט­מנית שיודעת מה הקטע העכשווי בסטייל, ושאף אחת בעולם לא יכולה לנצח אותה בגלל הנתונים. לכן, הדבר אולי הכי חשוב לה כרגע, זה שלא תשמין. והנה, תיראו, זה שוב פעם הצליח לה. אחרת איך תסבירו את זה שהשיר שלה הוא כרגע להיט החתונות האולטימטיבי שצועד בראש כל מצעדי הפזמונים בעולם? ספר השנה "מען לא ידוע", הכתובת הנכונהספר השנה בעיניי יכול היה גם להיות ספר השנה בארצות הברית של 1939, השנה בה ראה אור לראשונה כספר, שנה אחרי שהתפרסם לראשונה במסגרת המגזין STORY. "מען לא ידוע" הוא יותר מספר. הוא חוויה. מוזר שלקח כל כך הרבה זמן עד שזכה, רק השנה, לתרגום לעברית (הוצאת זמורה ביתן).את הסיפור כתבה קתרין קרסמן טיילור. השנה היתה 1938, הרבה לפני שחרור האשה, קצת לפני שנודעו זוועות הנאציזם. המו"ל שלה יעץ לה להתחבא מאחורי שמותיה הגבריים ­ שם משפחתה מנעוריה, קרסמן, ושם נישואיה, טיילור. חבל שכוחו של סיפור חזק כל כך יתעמעם מפני שאנשים יתייחסו אליו פחות ברצינות, כי נכתב בידי אשה, אמר האיש שידע את נפש קוראיו. קרסמן טיילור הסכימה. לפעמים, לא צריך לבזבז כוחות על מלחמות אבודות, כשיש מלחמות חשובות ללחום.והמלחמה על התייחסות הולמת לסיפור, בהחלט היתה ראויה והוכרעה מיד לטובת הסיפור והספר. כי קרסמן טיילור לא רק הקדימה את זמנה כשיצרה מסמך מאלף (שהתבסס, לדבריה, על מקרה אמיתי), שקרא את המציאות בנאמנות נדירה רגע לפני שנחשפה, היא גם ידעה לבנות עלילה ראויה, דחוסה, רוויית אנושיות ומתח, ולספר סיפור מדהים בשפה נכונה, מדויקת, אפקטיבית וקריאה להפליא. והכל ב­64 עמודים בלבד, 64 עמודים שבהם נפרשים ומתגלים חיים שלמים, אנשים, יחסים, פוליטיקה ויצרים.מדובר בחליפת מכתבים בין שני גברים, שהיו שותפים לעסקי אמנות בסן פרנסיסקו ­ רווק אמריקני יהודי, וגרמני נשוי ואב לילדים השב למולדתו, עם משפחתו. באמצעות השינוי המתחולל במערכת יחסיהם, שמתחילה בקירבה גדולה ונגמרת בשנאה איומה, מציגה קרסמן טיילור את התפשטות הארס והרעל הנאצי, ואיך הפך מרעיון מופשט מבעית, למרכיביו של גיהינום אנושי יומיומי.זה מצמרר, מפתיע, עוצר נשימה ומעורר מחשבה. וזה כאמור, הרבה יותר מעוד ספר טוב. ההריונות של השנה הקיסרית, הטניסאית והדוגמנית2001 תיזכר גם כשנת ההריונות הנוצצים. קחו, למשל, את סופי ריס ג'ונס, הרוזנת מווסקס ואשתו של הנסיך אדוארד, בן הזקונים של המלכה אליזבת. בגיל 36 היא כבר ממש השתוקקה לילד, אבל מה לעשות ויצא לה דווקא היריון מחוץ לרחם, שכמעט עלה לה בחייה. ניתוח חירום בן שעתיים וחצי הציל לה את החיים, אבל לא את הילד. עכשיו היא מתאוששת בבית, והממלכה הבריטית מתאוששת איתה.אבל לא רק בריטניה חוותה השנה היריון מתוקשר; גם יפן חוותה כזה, אבל לפחות שלה הצליח. נסיכת הכתר היפנית, מסאקו, בת 38, ילדה בתחילת החודש, בתום שמונה שנות נישואין, בת ראשונה, שתיקרא אייקו (אוהבת אנשים, בתרגום חופשי). נסיך הכתר נרוהיטו יצטרך עתה לא רק להתרגל לטיפול בילדים, אלא גם לטפל בחוקה שלו, שלא התירה עד היום לבנות לשלוט על יפן. לו אייקו היתה נולדת בן, הרי שהיא היתה שנייה בתור לכתר, אחרי אביה; אבל מכיוון שהיא בת, הכס המלכותי אמור לדלג עליה, אלא אם כן אביה ­ לכשיגיע אליו בעצמו ­ יטפל בשינויי חקיקה קלים. גם ארצות הברית זכתה להיריון ותינוק נוצצים משלה השנה. מדובר, כמובן, בבנם הבכור של הטניסאים אנדרי אגאסי ושטפי גראף (32), שהגיע שלושה שבועות לפני הזמן ובמשקל 2.600 ק"ג ללאס וגאס. ההורים המאושרים מתכוונים לגדל אותו ברוח ספורטיבית ובשתי שפות: אנגלית וגרמנית.וחוץ מזה, יש לנו כמובן, את ההיריון המדובר של השחקנית­דוגמנית הבריטית ליז הרלי, שהוא או מהחבר האמריקני המיליונר שלה סטיב בינג (כדבריה), או שלא (כדבריו). בינג דורש תביעת אבהות לפני שהוא ייתן לליז להתקרב למיליונים שלו. ליז בינתיים נסעדת בידי האקס שלה, הלא הוא יו גראנט המקסים, ולפחות את הבריטים היא שכנעה. עובדה: לבינג קוראים פה בעיתונים "בינג לאדן", ולא עוזרות הכתבות עם החברה הנוכחית שלו, כוכבת הפורנו ברנדה סוואנסון, שטוענת שליז פשוט עשתה לו את התרגיל הישן מכולם. המשך יבוא. תופעת השנה הארי פוטר, אלא מהבין אם אתם חובבי קסמים וכשפים ובין אם לאו, תיאלצו להודות שתופעת השנה עונה לשם הארי פוטר, והיא חובשת משקפיים עגולים ורוכבת על מטאטא. העובדה היא שמעולם לא קראו כל כך הרבה אנשים את אותו הספר, מעולם לא כיכב ספר בצמרת רשימת רבי המכר ביותר מ­200 מדינות; וחוץ מהתנ"ך, אף ספר לא תורגם עד היום לכל כך הרבה שפות. אבל כאן לא נגמרים התקדימים ההופכים את הפוטר הקטן לתופעת השנה. הסרט: "הארי פוטר ואבן החכמים", אמור להיות הסרט המכניס ביותר בתולדות הקולנוע, ולהכניס בכיס הקטן את הלהיט הקופתי שקדם לו: "טיטאניק". המסחור של הדמות אמור להיות הגדול בכל הזמנים ­ 150 חברות ענק עולמיות ייצרו אינסוף פריטים בהשראת הסרט ­ וגם ההכנסות מהזיכיונות הללו אמורות להיות הרווחיות ביותר בהיסטוריה: כמיליארד ליש"ט ב­2002.אז זהו, תיכנעו. ילד קטן, ממושקף ועם צלקת על המצח, הולך בקרוב לכבוש אתכם לחלוטין, אם הוא עוד לא עשה את זה. אם תפתחו עיתון ­ הוא יהיה שם; אם תפתחו טלוויזיה ­ הוא יככב שם; אם תלכו לקניות ­ הוא יציץ אליכם מכל מדף: בחנות המצעים, בחנות הצעצועים, בבוטיק הבגדים, בכלבו למכ שירי הכתיבה או בקיוסק הממתקים. בחנויות הספרים הוא כבר מככב ארבע שנים בחלון הראווה השמור לרבי המכר, ועתה הוא גם כובש את הקולנוע. בקיצור, מה שלא תעשו ­ מהארי פוטר אתם לא תתחמקו בשנה הקרובה. פוטרמאניה, אמרנו כבר? סטודנט השנה וויליאם מווילס, הנסיך וויליאם בשבילכןהתלמיד של השנה הוא ללא ספק הנסיך וויליאם החתיך, שהחל ב­24 בספטמבר את לימודיו באוניברסיטת סנט אנדרוס אשר בסקוטלנד.קל, אגב, לנמק את הבחירה הזאת. ראשית, לא תמצאו הרבה סטודנטים יותר חתיכים ממנו; שנית, קשה גם למצוא רווקים יותר מבוקשים ממנו (זה לא רק הכתר והכסף, בנות, זו גם העובדה שאין חותנת); שלישית, עובדה שבמדרכות מסביב עמדו והריעו לסטודנט הטרי 4,000 אנשים (כרבע מאוכלוסיית המקום!). כשאני התחלתי ללמוד, אני לא זוכרת שחיכתה לי קבלת פנים כזאת. ייאמר לזכותו של הנסיך בן ה­19, שהוא בחר להגיע לקמפוס כמו כל סטודנט אחר, כלומר: בג'ינס ובנעלי התעמלות. שלא כמו כל סטודנט אחר הוא הגיע גם עם אבא שלו, הנסיך צ'ארלס, שמרוב התרגשות התבלבל בדרך ופספס את הכניסה לאוניברסיטה; די לא נעים בהתחשב בכמות המעריצים שחיכו באזור וצחקו בקול לאור הפאשלה המלכותית. צ'ארלס עשה רוורס, מצא את הכניסה והכניס את בנו ישר לידיו של המנהל, שחיכה לערוך לסטודנט הכי מפורסם שלו סיור בקמפוס.וויליאמס וויילס, כפי שהוא מתעקש שיקראו לו באוניברסיטה, אמר לעיתונאים: "אני פשוט רוצה שיתייחסו אליי כמו אל כל אחד אחר. אני רוצה לעשות חיים באוניברסיטה, ואני מניח שהזמן יעשה את שלו וזה יהיה קל יותר בהמשך, כשלכולם כבר יימאס ממני".כדי שיהיה לכן יותר קל לאתר אותו נגלה לכן גם את החוג הספציפי: היסטוריה של האמנות. את הכיתה גם קל לאתר: זה איפה שעומדים הכי הרבה אנשי ביטחון סמויים, שבטוחים שאף אחד לא מבחין בהם. השיק של השנה ויווה ויקטוריההאנגלומניה תוקפת שוב, והפעם הטרנד הוא "וניק ויקטוריה": אינטרפרטציה עכשוויית לסגנון האריסטוקרטי בפריטי הלבוש, ובעיקר באביזרים, המזוהים עם תקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה.ימי מלכותה הארוכים של המלכה הבריטית (1837­1901) הניבו אין ספור של סגנונות לבוש, אופנה אנטי­פמיניסטית שכיום היתה מוציאה לרחוב גדודי מפגינות התומכות בחופש התנועה, תרתי משמע; מחוכים שעוצרים את הנשימה, וחצאיות קרינולינה תפוחות הכובלות את מרחב ההליכה, שלא לדבר על בעיות הישיבה ­ חצאיות שבמהותן מזכירות אהילים או כלובים מסורגים, עשויים מחוטי ברזל או עצמות לוויתנים. סגנון לבוש שהוליד, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, תנועה רפורמית שהאמינה ב"בלומרס", על שמה של האמריקאית אמילה בלומר, מכנסיים רחבים שהיו תחליף אידיאלי לחצאיות הבלתי נוחות בעליל. כך זכתה בלומר להיכנס לתולדות האופנה כמי שהקדימה את תקופתה, את קוק שאנל ואת איב סאן לורן בניסיונות להעניק נוחות ואופי גברי לחליפות הנשים.החירות המפוכחת, הנשמרת לנשים בעידן המודרני, לא פתחה את דלתות המלתחה בפני החצאית הוויקטוריאנית והמחוך המאלץ את החזה לפרו ץ החוצה. קיימות גרסות מאופקות של חצאית שופעת בד ומחוכים המאפשרים נשימה חופשית, אך מובן שאין אלה הדגמים המקוריים. קל יותר היה לאמץ את הדקורציה הוויקטוריאנית, את אופי הנעליים והמגפיים מחודדי החרטום, את גזרת השרוולים התפוחים, את השכמיות למיניהן, קולרי התחרה והצווארונים הדקורטיביים, את המלמלות העדינות והעדיים הנוטפים אבני חן, את תיקי הסאטן, הרקמות והבדים היוקרתיים, המוסיפים נופך תיאטרלי לסגנון הלבוש הוויקטוריאני, נוסח המאה­21. הגירושים של השנה ניקול קידמן נותנת נוק­אאוט לטום קרוזעכשיו, כשהיא דופקת סופ"שים בלונדון עם רובי וויליאמס, שעה שהוא חולק את יצועו עם הקומדיה הלטינית הגרועה שלו, ויחד מריצים בכיף עוד איזו בדיחת יש­לנו­אותו­שם­משפחה­איזה­צחוקים, אפשר לסכם ולומר בבטחה מי המנצחת בגירושים האלה. ניקול קידמן, כמובן. רק לקחת את הפוסטר שלה ולמרוח אותו ברבנות הראשית על הקיר. כמו איזה באבא­סאלי. שכל הנשים שבאות להתגרש יוכלו לראות אותה, את אלת הגירושין ההוליוודית החדשה, והיא תעניק להן השראה ותשגיח עליהן.מה קרה שם, בעצם? השכנים אומרים שהם שמעו צעקות ומריבות, אבל עם בית בגודל של אחוזת קרוז­קידמן המפוררת, אתה צריך להיות שכן עם שמיעה מפותחת במיוחד כדי לא להחמיץ את הצעקות. גרסה אחרת, יותר אמינה מספרת על גמד קטן ויפה, אבל מה, עם כמה בעיות במיניות ­ אימפוטנט? א­מיני? עקר? ואולי בכלל השמועות היו נכונות כל הזמן, והוא בעצם הומו, ומביא מהצד בכל מיני כוכבי פורנו צעירים? אין לדעת.בגר הננס והפך לננס מצליח במיוחד, ואף מצא לו אוסטרלית מתולתלת ושאפתנית, שידעה היטב כי נישואים לאיש הזה יכולים להצמיח לה קריירה יפה ולהרוג את האובר בבנק. חיו השניים ביחד, פעם בשנה שוכבים, פעם בשנה הולכים לאוסקר ­ היא בכריסטיאן דיור, הוא בניסיונות כושלים להגביה את נעליו אל מעבר לקו הכתף שלה ­ והעולם נהנה מסוג של הרמוניה מעוותת, שרק אנשים גועליים כמוני, שעדיין חושבים שהגבר צריך להיות גבוה מהאישה, ידעו לעכור ולומר ­ משהו כאן לא בסדר.זאת האגדה. אני לא אומר שיש לה קשר לטום וניקול ­ תביעת דיבה שיגיש הגמד נגד אמא שלו ­ אני רק אומר שאם בתחילת פברואר הכל נורא מושלם, בסופו את נכנסת להריון, ומיד בעלך תופס קריזה ועוזב אותך, הוא כנראה יודע טוב טוב שזה לא הילד שלו. אז מיהו אבי בנה האבוד של ניקול? ראסל קרואו רצה לקחת אחראיות על הפיגוע אבל היא לא נתנה לו. גרושה, כן. נואשת, לא. תוך זמן קצר עברה ניקול הפלה, והעניין הושתק. היו עכשיו דברים הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם.כולם אמרו שהיא לא תעמוד בגירושים האלה, שאפשר לקמט את הקריירה שלה ולזרוק לאיזה פח זבל בבל­אייר. גם קידמן, מודעת לצרה ומסיבות שרק היא מבינה, נורא נורא מתגעגעת לטומי, מסרה לעיתונות שהיא "לוקחת פסק זמן ומתמסרת לגידול הילדים". אם השנה כבר נכונה היתה לפרוש לב דידותה המזהרת, לצד דמי מור ויתר הגרושות הזוהרות שהפכו לאימהות אלמוניות, אבל מישהו קם והזכיר לה שיש לה עוד כמה סרטים לעשות לפני שהיא מתמוטטת, ושתהיה אמא בהזדמנות, לא עכשיו."מולן רוז'" ו"האחרים" ועוד כמה פרוייקטים בדרך, וניקול קידמן הופכת לכוכבת ענקית מאי פעם. לא עוד ג'יין קמפיון וחמישה צופים. בעיתונים היא עושה קולות של אם חד הורית וכולם נופלים ורצים לסרטים שלה, שרק יהיה לה כסף ללחם וחלב. על הסט של אחד הסרטים היא נהיית חברה של קיילי מינו, האחונה מכירה לה את רובי וויליאמס, ותוך דקה, היא מתקתקת לעצמה גם רומן רוקנ'רולי חטוב. יש חיים אחרי, אתם יודעים.בינתיים, בצד השני של העיר, האקס הזעיר והפריג'ידית הספרדייה עושים חיים משוגעים. "איך יקראו לך אם נתחתן? פנלופה קרוז­קרוז". יאללה, בכיף. ממש חכם גדול אתה, טומיל'ה. עשית בשכל. השווה של השנה רובי ויליאמס, הזיקיתרובי ויליאמס לא היה אף פעם גבר שאפשר לומר עליו שהוא כוס התה של בחורה כלשהי. הוא היה בלהקת הבנים "טייק דאט" על תקן הלא בולט במיוחד, הלא מוכשר במיוחד. הוא נודע מאוחר יותר ככוכב פופ סתמי בעל נתונים גבריים שמצביעים על גוצות ושמנמנות. מה קרה שפתאום ויליאמס מוכתר השנה כגבר שבגברים, שעשה לכולם בית ספר? אז ככה, זה לא קרה בבת אחת, אבל ויליאמס, מסתבר, ידע תמיד לקרוא את המפה נכון. הוא עשה עבודת שטח מבריקה. הוא פיתח זן מיוחד של הומור עצמי ושחור, שגרם לכל מראיין ליפול בקסמיו, בעיקר בכל מה שקשור לראיונות טלוויזיוניים. שם גם ידע ויליאמס לתת את כל השואו, כולל תנועות מוזרות ופרצופים. מעבר לזה, הוא חיפש נישות שלא עשו אותם כמו שצריך לפניו. כמו, נניח, דואטים מגוחכים עם קיילי מינו או ניקול קידמן, קאברים לשירים של ג'ורג מייקל ובעיקר הרבה וידיאו קליפים עם סיפור. הקליפים שלו הפכו מקליפ שיגרתי של כוכב פופ, למיני פיצ'ר. מקליפ מקליפ שונתה דמותו של ויליאמס. כוכב, אבל משתנה: מנהג מרוצים ועד גבר החלומות, מכוכב קומיקס ועד פושע מאפיה ­ כל קליפ שלו, בגלל ההשקעה הכספית כמ ו המחשבתית, לווה בציפייה היסטרית. איכותו של השיר בכלל לא נלקחה בחשבון, משום שהיה ברור מראש שזה יהיה להיט. השנה עשה ויליאמס שני דברים שמיצבו אותו סופית במקום של הגבר בהא הידיעה, זה שגם לוקח אחריות על מעמדו הסופר­סטארי וגם מספק את הסחורה לקהל. ראשית, הוא הוציא שיר מצויין בכל פרמטר אפשרי, "דה רוד טו מנדליי", שהצליח אפילו לרגש עורכים מוזיקליים בתוכניות אלטרנטיביות. כך הראה לכולם מאיפה משתין הדג. מעבר לזה, הוא גייס את ניקול קידמן, כאמור, לשורותיו, לצורך דואט משותף ­ קאבר לשירו של סינטרה STUPID SOMETHIN"". זה הצריך הרבה אומץ, וזה קרה, אגב, עקב ההופעה שלה כזמרת ב"מולין רוז'". האלבום החדש של ויליאמס, SWING WHEN YOURE WINNING"", בו מופיע הדואט, הוא פרוייקט קאברים, הצדעה לזמרים כמו פרנק סינטרה, נט קינג קול ודין מרטין. עוד גחמה של ויליאמס, ומשהו שהיה יכול לקרות רק אצלו בגלל החוצפה וההומור העצמי שמוציאים אותו מנישת המתיימר. גם שמו של האלבום הוא לא סתמי, אלא מתכתב עם שמו של אלבומו הקודם, SING WHEN YORE WINNING"" .כן, ויליאמס הוא נרקסיסט שלא מתבייש בתכונה הזו, הוא מלייאן ומ וכשר, ואפילו לא מלאו לו 30. הוא משחק בבריכה של הגדולים ויכול להטיס את קידמן מכל מקום בעולם כדי לשיר איתו, ואחר כך לזרוק אותה לפח ולהגיד שהיה נחמד כי הקולות שלהם תואמים וגם הגובה, ושפראנק סינטרה הוא הדון ולבטח הוא מרוצה מהתוצאה המוזיקלית. הוא חי את הרגע ומחובר חזק כחבר הכי טוב של קיילי מינו, עוד אחת ששנויה במחלוקת, משפיעה עליו ועושה שמות למילה טרנד. בבריטניה ויליאמס מוגדר כבר מזמן כגדול הבדרנים, ועם חוש הומור עצמי כה משובח, מי אנחנו שנתווכח. כי הרי זו בדיוק התכונה הכי חשובה לגבריות, שבכלל לא קיימת אצל הרבה גברים, בטח שלא בישראל.