פתאום קם אדם לא איש כרובי שפירא יעמוד במרכז העיר ויצעק בקול גדול 'הצילו' אלי קמיר 21/12/01 הנער שגדל בנמל חיפה, שכל חייו רצה לזכות בהכרה, בכבוד, שהקפיד תמיד כי מלה שלו תהיה מלה, שהלב שלו, הנשמה, היו הדומיננטיים ­ בלע הכל פנימה, וראה, בחוסר אונים, איך חייו חרבים עליו. "העונש הכי גדול שאלוהים נתן לו, זה האגו שלו", אומר חבר קרוב, "הוא לא היה מסוגל לבקש עזרה". עלייתו ונפילתו של איש עסקים, הבעלים של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה, שנקלע לסחרחורת של משברים כלכליים ואישיים, עד שהרגיש כי אינו יכול עודלא הרחק מארונו של בעלה, המוטל לפניה, ישבה ביום שני רחל שפירא והביטה על כר הדשא. הטור של העוברים על פני הארון השתרך עד לדגל הקרן. מאות רבות בכל רגע. בסך­הכל, אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרובי.האלמנה, לעתים בעיניים זגוגות, לרגעים לחות, אדומות, הביטה קדימה. אוהדים רבים, שחקנים, אנשי הסתדרות, מועצת הפועלים, עיתונאים, בכירי העיריה, עובדים של בעלה, עסקנים, קולגות, אנשי משק. "תראה את הצביעות", מילמלה פתאם לעברו של אחד ממקורביה, "רק תראה את כל הצבועים האלה".בעלה, רובי ז"ל, זעק זמן רב לעזרתם של רבים מאלה שבאו ביום שני להיפרד ממנו. אולי לא במילים ברורות, במשפטים מובנים, מ וסדרים, אבל בשפה שלו. תנו לי ללכת, התחנן, קחו את זה ממני. מי שהכיר אותו, יכול היה לשמוע. רק צריך היה להקשיב. לעצור ולהקשיב.אלא שכולם, כל אחד מהכיוון שלו, שיחקו את המשחק הזה עד הסוף. גם שפירא. כבודו העצמי לא נתן לו את הכוח לעצור את הסחרור. הוא לקח אשראים עצומים בבנקים, מישכן את כרטיסי השחקן של הפועל חיפה לחברה הולנדית, התקשה לשלם מיליונים למס הכנסה, מכר שחקנים, העביר מיד ליד, התגלגל."השקעתי במקום הזה יותר מ­80 מיליון שקל", סיפר לפני זמן לאחד מחבריו, כשדיבר על הפועל חיפה, "העסק הזה גומר אותי". בשיחה אחרת, לפני שנתיים, גילה לחבר נוסף: "זהו, הרסתי הכל". ברקע עמדו גם שורה של משברים, כלכליים ואישיים, שפקדו את חייו ועסקיו בניגריה. הפכו אותו לאיש בודד, חשדן, בעיקר חסר אונים."הוא לא התאבד, הוא נרצח", תיאר זאת השבוע עו"ד יואל גולדברג. בני המשפחה, גם אם טרם אמרו זאת באופן פומבי, לא ממש חושבים שונה מגולדברג. רובי, אם ללמוד מאנשי סודו, הוכנס לאותו נתיב בו עוברת הפרה בדרך לבית המטבחיים. היא מרגישה לאן זה מוביל, קצת בועטת, קצת מתחננת על חייה, אבל מובלת קדימה. כל הזמן מתקדמת ל עבר המאכלת.לפני שבע שנים, בנסיעה משותפת שקיים שפירא עם העיתונאי אמנון אברמוביץ, התנגן ברקע השיר של אריק איינשטיין, על­פי מילים של עלי מוהר: "גם כשהלך לכדורגל / הוא לא חיפש לו רק ניצחון / ובהתלהבות של עגל / ויתר על שקט וביטחון / ועד היום הוא עם הדגל והצבע הלא נכון / אמרו לו, שהחולצה האדומה זו לא מציאה / אמרו לו, שהוא נכנס פה לצרה ואין יציאה / אמרו לו שיהיה כבר מעשי / רמזו לו שיתבגר / אך הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער"."תקשיב למילים", האיץ שפירא באברמוביץ, "תקשיב, זה אני. השיר הזה נכתב ממש עלי". לניגריה בעקבות מודעה רובי שפירא נחת על הכדורגל הישראלי כמעט בלילה אחד. המיליונר מניגריה, יש שאמרו ­ וטעו ­ המיליארדר. מי שתיכנן לפתוח דוכן פלאפל כשהשתחרר מהצבא, פתח לבסוף בוטיק, 'קופידון', ונכשל; פתח מסעדה ונכשל; הסתובב עם סרבל כחול כטכנאי קירור בינוני ברחוב הנמל בחיפה; עזב את הארץ ושב אליה תוך כמה שנים כאיש העולם. יבואן ענק של דגים, איש של כסף גדול וחיים טובים.ההרפתקה הניגרית של שפירא החלה במודעה קטנה בעיתון ישראלי. "דרוש טכנאי קירור לעבודה בלאגוס, ניגריה". חבר של שפירא, שהבחין במודעה, העביר לידיו את העיתון. שפירא, כך סיפר לימים, לא חשב פעמיים.מנהל החברה שקיבל את שפירא בלאגוס היה צ'יף ניגרי מקומי, אונה פאווקו, שעסק בייבוא דגים, אורז, שמן וחלב. בניגריה, כך מספרים ישראלים שעושים שם עסקים, לא רואים כמעט מקרים בהם איש עסקים שחור מעסיק עובדים לבנים. תמיד להפך. אלא שלשפירא לא היתה שום בעיה עם זה, ותוך זמן קצר הפך ליד ימינו של הצ'יף פאווקו.את החודשים הראשונים בניגריה בילה שפירא בגפו. רחל ושלושת הילדים ­ מורן, ליעם ושלי ­ נשארו בארץ. הוא גר בדירה אחת עם שישה חברים רווקים, שניים בכ ל חדר. חיי קומונה. תשעה חודשים לאחר­מכן התאחדה המשפחה מחדש, ועברה לגור בדירה משלה.הימים שנקפו, והשעות הרבות שבילה לצידו של הצ'יף, הפכו את שפירא לדומיננטי יותר ויותר. הוא למד את עולם הדגים, הכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, תנאי השוק, סביבת המסחר. בניגריה, מדינה בת 120 מיליון איש, נחשבים הדגים לחלק מהתפריט היומי. הבשר יקר והדגים הזולים, בעיקר מקרלים והרינג, מספקים את החלבונים הדרושים, וטעמם ערב לחיכם של המקומיים.שלוש שנים לאחר שהחל, במהלך ביקור מולדת, קיבל יום אחד שפירא שיחת טלפון בהולה מחו"ל. על הקו היה איש עסקים אנגלי, שנשמע נסער. "אוניה שלי, מלאה בדגים, תקועה בלב ים", סיפר. "לקוחות ניגריאנים, שהבטיחו לרכוש את הדגים, מתעלמים ממני. אנשים שאני מכיר היפנו אותי אליך. אמרו שרק אתה מסוגל לעשות משהו".שפירא הבטיח לבדוק, הרים כמה טלפונים, וחילץ את האנגלי מנזק כספי אדיר. אוניית הדגים נמכרה במחיר מלא ללקוחות אחרים. "לא תודה", השיב לאנגלי שביקש לתגמל אותו על העיסקה, "עשיתי זאת רק כטובה".שנתיים חלפו, שפירא המשיך בחייו אצל הצ'יף, ועל קו הטלפון שוב נשמע קולו של האנגלי. הפעם כ בר הופנתה הצעה עיסקית לכל דבר. "רכשתי כמות עצומה של דגים ברומניה", סיפר, "בוא, קנה אותם ממני, ותמכור בניגריה. יש פה אפשרות לרווח עצום".שפירא לא שלל את ההצעה והחל לחפש אחר מקורות מימון שבאמצעותם יוכל לרכוש את אוניית הדגים. באותם ימים, במהלך טיסה מציריך לניגריה, זימן לו הגורל פגישה עם ישראלי נוסף, אבי אבקסיס, חשב של חברה ישראלית בשם H.F.P, שעושה עסקים בניגריה. עד מהרה הפך אבקסיס לאחד האנשים המכריעים בחייו של שפירא. מאותה טיסה ועד ליום מותו, ביום שישי שעבר. הביא קשרים ואינטואיציה בין שפירא ואבקסיס נוצרה כימיה מיידית. אבקסיס, ששמע על העיסקה שמציע האנגלי, התלהב מהרעיון, אך עד מהרה גילו שניהם כי סיכוייהם להשיג את המימון הדרוש לעיסקה קלושים ביותר. "זה לא מה שצריך להפריע", הרגיע אותם האנגלי שחיפש בכל דרך להיטיב עם שפירא, "קחו את הדגים, תמכרו, ורק לאחר מכן תעבירו לי את התמורה המגיעה לי".הדגים נמכרו, האנגלי קיבל את שקיבל, גם שפירא ואבקסיס קיבלו, ויצאו מאז לדרך של שותפות, שהפכה לחברות נפש, ובעיקר שילוב מנצח. שפירא הביא את הקשרים, הכרת התחום והאינטואיציה. אבקסיס היה הראש הפיננסי.חברת DAVRO"" שהקימו (על שמם של דיוויד האנגלי, אבי ורובי), החלה להמריא במהירות שיא. השותף האנגלי המשיך לדרכו, ואילו שפירא ואבקסיס, שנותרו לבדם, החלו לשכור בתי קרור ענקיים, ולרכוש מחברות דיג הולנדיות כמויות עצומות של דגים מהים הצפוני. כל אוניה שנכנסה לניגריה נשאה בביטנה יותר מ­2,000 טון דגים. לפעמים אפילו 3,000.עסקי הדגים של השניים פרחו מיום ליום. "הוא היה מביא לניגריה בשבועיים את כמות הדגים שישראל צורכת בשנה שלמה", מספר חבר קרוב. מפעליהם של שפירא ואבקסיס נראו מבחוץ כהאנגר עצום בגודלו, משהו המזכיר את מספנות ישראל. בפנים עבדו כמה מאות עובדים מקומיים. תוך תקופה קצרה רכשו השניים גם בעלויות על בריכות דגים בהולנד ובדרום אמריקה.עד אותה עת נשלט שוק הדגים של ניגריה בידי כמה חברות מקומיות, וחברה אחת של אנשי עסקים סורים. שפירא ואבקסיס התקדמו בצעדי ענק. עסקיהם עם החברה ההולנדית פרחו. החברה היתה מוציאה לים, בעת ובעונה אחת, שתי אוניות. מאחת היו דגים ואורזים בקרטונים, ואילו השנייה היתה מובילה את הסחורה מיד לניגריה. לא חלף זמן רב וחברת DAVRO"" הפכה לחברת הדיג הגדולה ביותר באפריקה.הפריחה העיסקית, האהבה ההדדית ורמת ההיכרות עם המימסד בניגריה (שלה משמעות מכריעה במדינה זו), כל אלה האיצו בשניים להרחיב את עסקיהם גם למחוזות אחרים. יחד עם חבר נוסף, אלי גולדהר, הם הקימו באבוג'ה, כיום עיר הבירה, חברה להנדסה אזרחית בשם 'גילמור'. החברה התרכזה בפרויקטים בתחום התשתית, ועסקיה הכניסו כספים נוספים לשפירא ואבקסיס. הגיע במהירות, השקיע סכומי עתק בעיני רבים נתפס אז שפירא כטייקון עיסקי רב­זרועות. היו שדיברו עליו במונחים של מאות­מיליוני דולרים, קשרו לו אגדות וכתרים, אמרו שהוא יכול להקים בחיפה מועדון מהשורה הראשונה באירופה. גם לשפירא, ראוי להודות, היה חלק לא קטן בדימוי שנוצר לו. המהירות שהגיח פתאום מהיבשת האפריקנית, סכומי העתק ששפך על כדורגלנים בינוניים מישראל, יכולתו לרכוש את ראובן עטר, אז הכוכב הגדול של היריבה העירונית מכבי, והעובדה ששיכנע את טל בנין לוותר על קריירה באירופה, לחזור לישראל ולהצטרף להפועל חיפה, הפכו אותו לדבר הלוהט של הכדורגל הישראלי.כיום כבר ברור לחלוטין שנוצר אז פער עצום בין המציאות לאגדה. בין חבריו הקרובים הסתובבו השבוע הערכות שונות לגבי עושרו בימיו הגדולים. המקסימלית שבהן דיברה על הון בשווי של 50 מיליון דולר. לא מעט, אבל בוודאי לא בקנה מידה השמור לטייקונים אמיתיים.מערכת היחסים בין שפירא לאבקסיס זכורה לרבים כיוצאת דופן. אחד קנה מרצדס, גם השני; זה עבר לגור בשכונת דניה, גם השותף; גם המשפחות התחברו ונקשרו יחסיהם. הכל, עד לפני כשלוש שנים.שגעון הכדורגל אליו נשאב רובי שפירא, לא היה לרוח ו של אבקסיס. כאיש כספים שכלתן ורציונלי הבין אבקסיס, כבר בהתחלה, כי הפועל חיפה היא מקור לצרות. הוא ראה את שותפו מקדיש יותר ויותר מזמנו לכדורגל, מעביר סכומים עצומים של כסף ללא כל סיכוי לקבלם בחזרה, ומפנה את כל משאביו הנפשיים לאהבתו החדשה.המציאות החדשה הביאה סדקים ראשונים שגררו מתחים בין השניים, כעס, עלבונות, עד להחלטה להיפרד. רובי, כך החליטו, יקנה את חלקו של אבי, ויעביר לו את התמורה (המוערכת בכמה מיליוני דולרים) שתחולק לכמה תשלומים.אלא שאז התברר, כי השותפות המלאה שווה לאין ערוך מסכום חלקיה. לפחות בכל מה שנוגע לשפירא. המקורבים המעטים המכירים את השניים מקרוב מסמנים את יום הפרידה מאבקסיס כיום תחילת הסוף של רובי שפירא. אובדן מגע הקסם הפיננסי של אבקסיס הורגש במהרה בעסקיו של שפירא. זה, לצד שורה של נסיבות בניגריה ובישראל, החלו לסמן את דהרתו של שפירא במורד חלקלק ללא כל נקודות אחיזה בדרך.שפירא מצא עצמו באחד הצמתים הקשים והמסובכים ביותר בחייו. אהבתו, הפועל חיפה, תבעה ממנו עוד ועוד סכומי עתק. הרבה יותר מכל הגיון כלכלי. שותפו לשעבר המתין לחלקו המגיע לו מהסכם הפרידה, ובנוסף ­ השלטון בניגריה התחלף, מה שיצר מציאות עיסקית מאוד מורכבת, ובעיקר בעיה קשה של גביית כספים.בד בבד, החלו החיים בענף הדיג להפוך למסובכים יותר, בעיקר נוכח כניסתן לשוק של חברות ענק מהודו. חברות אלה, שנהנו מכוח עבודה זול, כמעט אפסי, שברו את השוק, ממש ריסקו אותו, וצימצמו את מרחב התמרון של שפירא כמעט לאפס. החבל החל להתהדק סביב צווארו. ההפסדים, החובות, הריבית כדי לייצר את הכסף הדרוש לו, החל שפירא לנצל כל מקור אפשרי. הוא הגדיל את קו האשראי של הבנקים בניגריה בשיעורים ניכרים. הריבית הבנקאית השנתית בניגריה עומדת על שיעורים רצחניים: בין 25 ל­29 אחוז בשנה. במקביל לעסקי הדיג, החליט שפירא להטיל חכה גם בכיוון נוסף. בצוותא עם חברו, דוד פרג'י, לשעבר בכיר בחברת 'דובק', הקימו השניים חברה שמטרתה לשווק סיגריות זולות לניגריה. כמו בכל דבר שעשה, החל שפירא להשקיע מכספו בחברה החדשה. הוא הקים משרדים, מערכת שיווק, ואפילו ביקש לבנות מותג חדש של סיגריות, "וובסטר". אלא שסיגריית "וובסטר" של שפירא ופרג'י לא נקלטה בניגריה. החברה לא התרוממה, ותוך זמן קצר נסגרה בהפסדים.חייו של שפירא הפכו לבלתי­אפשריים מיום ליום. הריבית הבנקאית נגסה בו באכזריות, מתח הרווחים מחברת הדיג הלך ונשחק, סכום הכסף אותו התחייב לשלם לאבקסיס ריחף מעל ראשו, הפועל חיפה בלעה כספים ללא הרף, מס הכנסה דרש את חלקו וכך גם הבנקים בישראל.חשבון נפש שערך שפירא הוביל רק לכיוון אחד: הוא נמצא במסלול התרסקות. סכומי הכסף שהעביר לחיפה הגיעו כבר כמעט ל­90 מיליון שקל, מס הכנסה דיבר על חוב ות של חמישה מיליון שקל, חשבונות הבנקים בניגריה היו פתוחים בעוד 20 מיליון שקל (זה מה שידוע כרגע, ייתכן והרבה יותר), בנק לאומי חילט לו ערבויות וכספים המגיעים לו מהטוטו וזכויות שידור, מול בנק הפועלים נפער לו חור של כמה מיליונים, לשותפו לשעבר, אבקסיס, הוא התקשה לשלם (על­פי הידוע, הוא העביר רק את התשלום הראשון), ואת כרטיסי השחקן של הפועל חיפה הוא נאלץ לשעבד לטובת החברה ההולנדית 'פרלבליט ואן דר­פלאס'."המציאות הפכה אותו להיות הכדור שעל פני שולחן הביליארד", מספר אחד מחבריו, "בכל צד היה מישהו עם מקל שהיכה בו. הוא לא מצא פינה אחת בה יכול היה להסתתר".ואם לא די בכל אלה, הרי שלאחרונה עבר טיפול רפואי שאמור היה לאבחן אם לקה במחלה קשה. לא ברור מה היו תוצאות הבדיקה, אך שפירא עצמו נהג להזכיר מדי פעם את העובדה שאביו ואחיו נפטרו בגיל צעיר ממחלת הסרטן. "אני מניח שגם אני אמות מהמחלה הזאת", אמר בהזדמנויות שונות.אלא שלא איש כשפירא יעמוד במרכז העיר ויצעק בקול גדול 'הצילו'. הנער שגדל בנמל חיפה, שכל חייו רצה לזכות בהכרה, בכבוד, שהקפיד תמיד כי מלה שלו תהיה מלה, שהלב שלו, הנשמה, היו הדומיננט יים ­ בלע הכל פנימה, וראה, בחוסר אונים, איך חייו חרבים עליו. "העונש הכי גדול שאלוהים נתן לו, זה האגו שלו", אומר חבר קרוב, "הוא לא היה מסוגל לבקש עזרה".בד בבד הביט שפירא על העיתונות המקומית בחיפה היורדת לחייו ללא רחם, מעניקה לו עוד ועוד כותרות פוגעניות, מאשימה אותו (למרות עשרות המיליונים שהוציא מכיסו) בהידרדרותה של הפועל חיפה, ונחנק מעלבון כאשר הרדיו המקומי של חיפה הקפיד לנגן עבורו שוב ושוב את השיר "אין לי כסף אין לי". החבל סביב צווארו מתהדק כשמנתחים לאחור, נראה כי ההחלטה כיצד לסיים את חייו הבשילה במוחו של שפירא בכל התקופה האחרונה. הוא קיים שיחות עם בני משפחתו, והכין אותם, בדרכו שלו, לקראת הסוף הקשה. בשבוע שלפני נסיעתו האחרונה לניגריה, הירבה לצאת לבלות עם בנותיו. יחסיו עם ילדיו נודעו תמיד כקרובים באופן מיוחד, אולם חברים מספרים כי לאחרונה הקפיד לצאת ממש כל ערב עם שתי הבנות. הבן ליעם שוהה בלונדון, שם הוא לומד מינהל עסקים.ביום חמישי שעבר התבשר שפירא כי הבנקים מתחילים להחזיר את ההמחאות שלו. למחרת בבוקר, יום שישי, עצרה משטרת לאגוס את החשב בחברה שלו. החבל סביב צווארו התהדק עוד ועוד. בשעות אחר­הצהריים, על­פי רשימת טלפונים שהכין מראש, החל שפירא, בן 52, להתקשר ולהיפרד. בין היתר, ביקש להשיג את שותפו לשעבר, אבי אבקסיס. שוב ושוב הוא התקשר למשרדו של אבקסיס, אולם השותף, משום מה, לא קיבל את השיחה. "למה הוא עושה לי את זה", קונן שפירא באוזני אחד ממקורביו, "אני מתקשר, ללא הפסקה, והוא לא עונה לי".השעות נקפו. בסביבות השעה 5 אחר­הצהריים התקשר לדובר הפועל חיפה, דרור מרשלקוביץ, שמע את העדכונים ממאמרי העיתונים. "עוד פ עם הם שחטו אותי", אמר בכאב, "שוב הם עושים לי את זה".אחד אחרי השני החלו מקורביו לקבל ממנו שיחות טלפון. "תהיה חזק, תשמור על המשפחה", אמר לבנו ליעם בשיחה ללונדון; "אבא", קרא לעברו הבן, "אל תעשה שטויות. תבטיח לי שתבוא ללונדון, נבלה סוף שבוע ביחד"; "אני לא יודע", ענה שפירא.טלפון נוסף קיבל שכנו של שפירא. "תשמור לי על כולם", אמר וניתק. רחל, רעייתו, קיבלה גם היא את בשורת האיוב. "די", אמר לה, "זה הסוף. אי­אפשר יותר. תהיי חזקה". הרעיה נכנסה לפאניקה. היא ביקשה לדבר עם אחד מהעובדים המקומיים שאמורים היו להיות בבית. שפירא ניתק.שיחה נוספת היתה לדוד פרג'י. תוך כמה שניות הבין פרג'י מה מתכנן שפירא, ניתק את השיחה, התקשר לעובדי החברה וביקש מהם לצאת בדחיפות לביתו של שפירא כדי למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו.פרג'י התקשר בחזרה לביתו של שפירא כדי לנסות ולעכב אותו. השניים דיברו עוד כמה דקות. העובדים, שמיהרו לכיוון הבית, נתקעו בפקק תנועה ארוך. הם נטשו את המכוניות, והחלו לרוץ ברגל לעבר הבית.אלא ששפירא, כמו גם בחייו, לא איפשר לאף אחד להגיע אליו קרוב מדי. הוא נטל מהארון את רובה הציד כפול הקנה, הצמיד אותו לליבו, ולחץ על ההדק. "היה לו איזה מבט של הקלה על הפנים", סיפרה השבוע מישהי שראתה את שפירא לאחר מותו, "כאילו שכל העול ירד ממנו".kamir@maariv.co.il