אל תגעו לי בשואה שני נחמיאס מהוד השרון, צלמת ב"יד ושם", מציגה תערוכת צילומים ארוטיים מתן שירם 13/12/01 באחד הצילומים של שני נחמיאס, בת 27 מהוד השרון, המוצג בתערוכה חדשה בקפה תיאו בתל אביב, ממלא את הפריים גופו השדוף והנערי של גסטון איצקוביץ', חברה לחיים של נחמיאס, כשרגליו חופנות­מסתירות את אבר מינו. בבקעת ירכיו כלום, מלבד שערות ערוותו הגלויות לעין. למתבונן מהצד, נראה גסטון ספק בחור ספק בחורה. הספק מוסר בתמונה הבאה: בקלוז אפ על חזהו, נראית פטמתו כשממנה ניגר חלב אם.הצילומים הארוטיים בתערוכה הנושאת את השם "ניוטר ג'נדר" ("מין סתמי") ­ שבהם נחמיאס היא הצלמת והמצולמת ­ אינם עבודותיה היחידות. בימים אלה היא גם צלמת אביזרים ורפרודוקציות במוזאון "יד ושם" בירושלים. מצד אחד את עובדת ב"יד ושם", מצד שני את מציגה תערוכה אישית­מינית. השילוב נשמע בלתי אפשרי."יש בזה איזו סתירה מסוימת. שניהם נושאים שנורא מושכים ומעניינים אותי ואין לי בעיה לעסוק בהם במקביל. אני לא מחללת את קדושתם של הנספים בכך שאני מתעסקת גם בעירום". התמונות מתקופת השואה הן בשחור­לבן, עגמומיות, ללא חיוך. גם הצילומים שלך כאלה. זו איזושהי השאלה?"צריך להבדיל. יש תמונות של משפחות יהודיות מלפני השואה, ויש א ת התמונות המזעזעות שצולמו בשואה. אלו תמונות שצולמו במחנות, תמונות שהנאצים צילמו. כרגע לא יוצא לי לפגוש בהן כי אני כבר לא עובדת יותר בארכיון. יוצא לי לראות יותר תמונות של משפחות, תמונות שצולמו ברגעים שלפני שהחלה השואה. בני המשפחה מתכנסים בחתונה או מצולמים במיטב הבגדים. אלה תמונות בכלל לא עצובות. הן לא עגמומיות, הן מאוד רציניות, ואת זה אני אוהבת. גם אצלי בתמונות שלי אין כמעט הומור. הן מאוד רציניות. אני כזו. אני בן אדם רציני נורא, להכל אני מתייחסת ברצינות. והנושא של שחור­לבן... אני נורא אוהבת לעבוד בשחור­לבן. התהליך של הפיתוח הידני, החצי ידני ­ ללא מכונה. אני אוהבת את המגע הידני עם הכימיקלים, עם הנייר. אני מאוד מחוברת לדרך שבה צילמו בתחילת הצילום. אני כאילו נאחזת בהם כבקרש הצלה, זו תקופה שהולכת ונעלמת".העבודה שלך ב"יד ושם" השפיעה על העבודה על התערוכה?"כן. בעיקר בסגנון הצילום המיושן הזה. קודם כל בתאורה. כל נושא התאורה מאוד מאוד חשוב לי. אני מקפידה על כל צילום כזה, כל צילום לוקח לי בין שש לשמונה שעות, אני נורא אוהבת את ההקפדה הזו ואני לומדת המון מהצילומים הישנים מהתקופ ה שלפני השואה. איך הם העמידו אנשים, איך הם האירו אנשים, באיזו תפאורה הם השתמשו. יש צילומים מדהימים שאין בהם כלום. יש בן אדם והוא עומד כשמאחוריו רקע חלק ­ אלא שהרקע מואר בצורה כזאת שנוצרת קומפוזיציה לתמונה, מבלי שהציבו שם כיסא או שולחן או עציץ. אני כל הזמן רואה ולומדת מזה. "השואה תמיד עניינה ומשכה אותי. נסעתי במשלחת בתיכון, וב'יד ושם' התחלתי לעבוד כי הסתדר לי עם הלימודים. נכנסתי לזה ונדלקתי על זה. בסוף, מכל הסטודנטים נשארנו אני ועוד אחד. אני ממש מוצאת את עצמי מכורה במידה מסוימת לעבודה הזו. אני כל הזמן רוצה לראות עוד ועוד דברים".ב"יד ושם" יודעים על התערוכה?"חלק יודעים, חלק לא".מה אמרו אלה שיודעים?"רוב החבר'ה שם שעובדים איתי הם אמנים, כך שמי שיודע מקבל את זה בפתיחות".אלה שלא יודעים ­ איך יגיבו אם יידעו?"הם לא ייפגעו או יזדעזעו ממה שאני עושה". מי כאן הגבר שבעה תצלומים בשחור­לבן מעטרים את הקיר הפנימי בבית הקפה תיאו, המכוון באוריינטציה שלו לקהילה ההומוסקסואלית. בפריימים נקיים אך מעומעמים מצולמים נחמיאס ובן זוגה. באחת התמונות מצולמים בני הזוג כשהם יישובים מעורטלים בכורסה. מבטה של הצלמת­מצולמת מנותק, פוזל למצלמה הנמצאת אותו זמן בהשהיה. בו בזמן בן זוגה מנשקה על מצחה, כמנסה לעורר בה גחמת רגש. בצילומים אחרים, אולי על מנת שלא נטעה בגבריות בן זוגה ובנשיותה שלה, מופיע איצקוביץ' עירום כביום היוולדו, מתהדר במלוא תפארתו."לא תכננתי שהצילומים שלי יהפכו לתערוכה", אומרת נחמיאס, "התכוונתי שהצילומים יעטרו ספרים בעלי תוכן הומוסקסואלי או לסבי".על פי הצילומים בתערוכה, חיפשת את הנשיות בבן זוגך, או שחיפשת מישהו שהנשיות שלו גלויה יותר, מוחצנת יותר?"בהתחלה הדבר הזה משך אותי ודחה אותי בו זמנית. זה משך אותי כי זה עניין אותי ומצא חן בעיניי, וזה דחה אותי כי אני אישה ואני לא אמורה לחפש גבר שהוא נשי. סתם אנקדוטה קטנה ­ כשהכרנו, גסטון לא ידע להחזיק פטיש ביד, הוא לא אוהב את הדברים האלה, וזה נורא הרגיז אותי שהוא לא ידע לעשות את הדברים האלה , כי הוא גבר והוא צריך לדעת לעשות את הדברים האלה. והכל מתנקז לאותו מקום, למה חינכו אותנו להיות ומה אנחנו באמת ואיך אנחנו חיים עם זה".בלי להכליל, נשים לא מעריכות נשיות אצל גברים."נכון, כי זה נחשב לא גברי, ובעיניי זה מדהים. וחבל אם זה לא יהיה בהם, כי הם אנשים לפני שהם גברים. הקטע שאישה מחפשת בגבר את האדם שיביא לה פרנסה הביתה ואת הביטחון ויבנה לה בית ויתקן את האוטו ­ זה נורא מיושן, זה לא תופס לדעתי. אני חושבת שגברים ונשים, ברגע שהם מתאחדים לזוגיות, הם הופכים לצוות ­ צוות שלא מורכב בהכרח מאישה ומגבר, שכאילו האישה תורמת את הדברים הנשיים והגבר תורם את הדברים הגבריים. הם חטיבה אחת וכל אחד נותן את מה שהוא יכול". את אומרת שבכל אישה יש גבר ובכל גבר יש אישה?"בדיוק".עשית טשטוש של מין בצילומים. חבר שלך מסתיר את אבר מינו, חושף שיער ערווה, כמדמה אישה. בתמונה אחרת ניגרת טיפת חלב אם מפטמתו."יש תמונות כאלה, אבל יש תמונה עצמאית גברית, רק הוא, עירום לגמרי, ושם הוא גברי בצורה בוטה. זה לא ניסיון לטשטש בהכרח את הגבריות, זה ניסיון ליצור משהו שהוא לא מיני. לטשטש את הגבול שבין נשי לגברי, ליצור משהו שהוא לא זה ולא זה, מין בדיקה של אפשרויות שגלומות בנו, ואנחנו פשוט נולדנו חלקנו גברים וחלקנו נשים וגדלנו כך ורובנו מתנהגים בהתאם". את מתכוונת שנולדנו ללא שיוך וללא זהות מינית?"לא, להפך, כן נולדנו עם זהות ושיוך מיני. נולדנו בנים או בנות".היינו, מבחינת חשיבה וחינוך אנחנו טבולה ראסה והחברה היא זו שחינכה אותנו לנתב את הצרכים למין השני?"נכון, כך התרגלנו לחשוב, כבנות או כבנים. זאת עובדה". לדברייך, החידוד לזהות המינית הוא תוצאה של חינוך והשפעה חברתית?"אצל רובנו, כן. למעט אלה שנכנעו ליצרים ולדחפים שלהם וכן הלכו נגד מה שחינכו אותם להיות. רובנו לא חורגים מהתבנית המינית שאליה נולדנו, גברים או נשים. אני בתור אישה איכשהו תמיד גם גבר. לא במובן של העדפות מיניות ולא בעניין של פמיניזם ­ כי אני לא. אני פוסט­פמיניסטית. אני לא חושבת שאני צריכה להגן כל הזמן על כבודי כאישה. אני מרגישה כל כך טוב עם זה שאני אישה, שאין לי בעיה לעשות דברים גבריים ושיחשבו שזה גברי". כמו מה?"אפילו להיות צלמת. גם כשהייתי אסיסטנטית של צלם אופנה סחבתי כל הזמן חצובות ומצל מות וצבעתי קירות וקרצפתי רצפות. זה קונפליקט שתמיד היה לי. מצד אחד אני אישה ומצד שני תמיד הייתה לי את השובבות הנערית הזאת. כאילו בודקת את שני התחומים, וזה מה שאני מנסה לעשות בעבודות. לתפוס את שני הדברים ולטשטש אותם". אבל אי אפשר להתכחש לשוני בין גברים לנשים, לאו דווקא מבחינה פיזית. למשל, מבחינה חשיבתית."אבל אין. לא צריך להיות. אני לא מאמינה שצריך להיות כזה דבר. כי בסופו של דבר אנחנו בני אדם ולא מה שקובע זה איך נתנהג ואיך נחשוב". ג'סטות של רוך בדברי הקדמה לתערוכה טענת שהתערוכה היא "תהליך קבלה ­ השלמה שלך עם הגוף". הכוונה להשלמה כאישה?"כן, בעיקר כאישה. כי זה תהליך שכל נערה מתבגרת עוברת, ולי פשוט היה מאוד קשה לקבל את זה".את מה, שאת אישה ולא גבר?"לא, עם הגוף הנשי, עם השינויים שמתחוללים. זה היה ניסיון לקבל ולאהוב ולהבין את הגוף הנשי ולהבין את הכוח שבנשיות, שזו לא איזו חולשה, שאישה היא לא חלשה, אלא יש לה המון כוח בידיים. זה משהו מדהים שקרה לי".בעקבות העבודה על התערוכה השלמת עם עצמך?"לא עם הכל, עם חלקים ממני. עם הגוף, עם דימוי הגוף".למה דווקא את ובן זוגך משמשים כאובייקטים לצילום?"קודם כל הבנתי שחומר הגלם הכי טוב שאוכל להשתמש בו זה הגוף שלי, אני. בפרויקט הקודם התחלתי לצלם את עצמי מחוסר בדוגמניות שהסכימו להצטלם בעירום. רובן לא הסכימו להצטלם, ומי שהסכימה רצתה המון המון כסף, ובתור סטודנטית לא היה לי כסף אז צילמתי את עצמי ואמרתי נראה מה ייצא. זה התפתח וגיליתי שאיכשהו זה עניין אותי והתחבר לי לכל מה שרציתי. בדיעבד גיליתי הכל על עצמי. לא היו לי כוונות לעשות כזה פרויקט ולא ידעתי מה אני הולכת לע שות, פשוט התחלתי לצלם והכל התבהר, כל הקצוות נקשרו."לצילומי נשים ארוטיים ב­1840 התייחסו כאל משהו זול ומלוכלך, אבל הם מדהימים. בהתחלה התחום הזה היה כמו צילומי הפורנו של היום ­ בשביל גברים בעיקר, הכל היה מאוד מחתרתי, אסור היה למכור אותם, או להפיץ אותם, צלמים נקנסו ולפעמים נאסרו. אבל אני רואה אותם כיצירות אמנות נפלאות, והרגשתי שאני רוצה לצלם את עצמי בסגנון הזה, בתאורה הזו, עם האביזרים האלה, בהעמדות האלה. וזה מה שהתחלתי לעשות. התחלתי לצלם את עצמי בסצנות שכאילו לקוחות מהמאה ה­.19 בדיעבד הבנתי למה. הנשים שם מאוד נשיות, מאוד עגלגלות, ג'סטות של רוך, האישה הענוגה, הנעימה, העדינה, שזה בעצם אנטיתזה לנשים של היום שלא רוצות להיתפס בסיטואציות האלה. לא בדיוק ההפך, אבל הן לא רוצות שישבצו אותן במשבצת של 'האישה'. לבדוק את הנשיות שלי במקום שהוא שיא הנשיות בעיניי. מזה יצא הצעד הבא, להוסיף את הצד הגברי לצילומים שלי". לא חששת מחשיפה שלך בצורה כל כך מוגזמת?"קצת בהתחלה, אבל לא, אני לא רואה בזה דבר שיש להסתיר או להחביא אותו. טוב לי עם הגוף שלי. אני בעד זה".גסטון לא חשש להיחשף?"הי ו לו מחשבות לגבי זה, כמו מחשבותיי שלי, אבל הוא זרם עם זה. בסך הכל זו אמנות, והתמונות לא בוטות או מכוערות".ההורים שלך ראו את התמונות? "כן, והם היו בתערוכה. גם הסבא".מה הם אמרו?"הם קיבלו את זה יפה. הופתעתי, לאבא שלי היה קצת קשה בהתחלה, כמו כל אבא, אבל הם מאוד גאים".הם לא התביישו קצת בחשיפה שלך?"לא".יש איזו תמונה שחששת לעשות?"בפרויקט הנוכחי לא. בפרויקט הסיום כן, חששתי שכולם יראו אותי בעירום. החברים לכיתה, המרצים, ההורים שלי. באחת התמונות, בזו שאני מצולמת מהגב ויש לי מין מחוך כזה, זה בעצם מכשיר ליישור גב. חגורה לעקמת. בתור נערה הייתה לי עקמת וסירבתי ללבוש אותה אבל לא זרקתי אותה. ידעתי שיום אחד אעשה איתה משהו חיובי, עם הדבר שכל כך אמלל אותי באותה תקופה. זו גם חשיפה שחששתי ממנה. החשיפה של הפגמים שאתה לא רוצה שאף אחד יידע עליהם".וכשראית את עצמך על הקירות, עירומה, לא התחרטת?"לא, ממש לא". hasharon@maariv.co.il