חינוך מחדש איך הפכו שלושה צעירים מכפר- סבא לאלטרנטיבה למערכת החינוך הישראלית אורי סלעי 14/12/01 אחרי ששחר השתחרר מהצבא הוא נסע לדרום אמריקה. כשחזר, הוא התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל­אביב. צחי הלך אחרי הצבא ללמוד מחשבים ויניב למד סוציולוגיה, וכמו הרבה סטודנטים עבד במוקד שירות לקוחות של חברה סלולרית גדולה. שלושה צעירים, ילדים טובים כפר­סבא, שהסיפור שלהם מתחיל כמו סיפור סטנדרטי של בני 20 פלוס. אלא שגיבורי הסיפור הזה עברו תפנית לא כל כך אופיינית, שגרמה להם להגיע למקומות אחרים לגמרי. במקום לעבוד בעבודה זמנית בחברה מלוקקת, הם הקימו אימפריה משל עצמם. אימפריה של שינוי חברתי. היום הם אחראים על מפעל רב עוצמה, עצמאי לחלוטין, שיש לו השפעה על חייהם של מאות ילדים במדינה ופוטנציאל לחולל רפורמה חברתית מקיפה. עמותת אלון, העמותה שהם הקימו כמעט לבדם, היא סטארט­אפ מצליח של חינוך ולימודים. הם עצמם מגדירים את פעילותם כ"עמותה למעורבות חברתית, שמטרתה צמצום פערים חברתיים. הכלי המרכזי של העמותה הוא חינוך. הנחת המוצא היא שהחינוך ישפיע על עתיד בני הנוער והחברה". בפועל, מגוף שהתחיל בהדרכת קבוצת נוער אחת בכפר­סבא לפני ארבע שנים, הם הפכו לארגון שיכול לרשום לזכותו הפעלת עשרות קבו צות של ילדים ונוער מצוקה ברחבי הארץ. בלי שום חשיפה תקשורתית, יותר מ­1,500 ילדים כבר זכו ליהנות מהתוכניות השונות של הארגון ברחבי הארץ. "העמותה מפעילה פרויקטים בקרב אוכלוסיות שהחברה מגדירה כחלשות", מסביר יניב קוממי, 27, מזכיר העמותה, סטודנט לתואר ראשון בסוציולוגיה. "את אותן אוכלוסיות אנחנו מגדירים כמוחלשות ולא כחלשות, מתוך הנחת מוצא כמעט אקדמית שהמשתנה המרכזי של הצלחת הילד בלימודים הוא הוריו או הרקע הכלכלי של הוריו, והרי יש מתאם די גבוה בין השניים".את השינוי שכל אחד מהם עבר לחוד וגרם להם להקים ביחד את העמותה, הם מסבירים בהרגשה שאי אפשר היה יותר לעמוד מהצד ולא להתערב במה שעובר על החברה הישראלית. את ההסכמה שלהם להתראיין בפעם הראשונה הם מסבירים ברצון "לנסות ולהניע איזה מהלך ארצי", ובכך ש"אנחנו פשוט רוצים שיותר אנשים יתחילו לעשות". מהטריפים להקבצה ב' הם התחילו לפני ארבע שנים, במסגרת קבוצה של צעירים ומבוגרים מכפר­סבא בראשות שחר בארי, היום בן 27, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה כללית ויושב ראש העמותה. אז הם החליטו, כל אחד וסיבותיו (ועל כך בהמשך), שצריך לעשות מעשה.הפעילות הראשונה היתה הדרכה של חבורות רחוב. אחד מבני הגרעין המייסד, תושב אחד השיכונים בעיר, ניצל את הקשרים שלו והתחיל לאסוף נערים מהרחוב ולגבש קבוצה."בהתחלה מה שניסינו זה להביא את החבר'ה פשוט לשבת ולדבר", מספר שחר. באותה שנה השתתפו הילדים של הקבוצה בתחרות של העירייה תחת הכותרת "אמנות נגד סמים". הילדים, בני 15, עשו סרט שלו הם קראו "אוסף בולים", כשהכוונה לא לשירות הדואר אלא לבולים של אל.אס.די (טריפים). "תבין", הוא מסביר, "חלק מהילדים היו מגיעים לפעילויות עם עיניים מזוגגות. היתה להם מודעות לבולים בגיל 15".באותה תקופה ריכז צחי סלונים, 25, בוגר תואר ראשון במחשבים, את שבט הצופים בכפר­סבא. את שחר ויניב הוא פגש באותה תחרות נגד סמים, אז גם התוודע בפעם הראשונה אל העמותה: "אני לא ידעתי מה זה בולים באותה תקופה. מה שכן, שבט הצופים, ששם ריכזתי, זכה במקום השני בת חרות, והם ­ הקבוצה מהשכונה ­ זכו במקום הראשון".כבר בשלב ההוא, בשנת הפעילות הראשונה של הקבוצה, שעדיין לא נקראה עמותת אלון (שם מקרי, שום קשר לתוכנית אלון המפורסמת), היתה חלוקה ברורה בין הפעילים. המבוגרים עזרו בעיקר בקשרים עם העירייה ובענייני כסף, ואת ההדרכה בפועל עשו החבר'ה הצעירים, שחזרו מהטיול הגדול שאחרי הצבא.אחרי שמונה חודשים של פעילות, הקבוצה גדלה ל­45 בני נוער. מה שהתחיל משתי פעולות בשבוע, הפך לארבע. אחר כך התחיל להתעורר מתוך הקבוצה עצמה צורך גדול בסיוע לימודי."בשלב הזה", מספר שחר, "התחלנו להפעיל את המתנדבים האחרים, סטודנטים ומבוגרים, במתן שיעורי עזר אחד על אחד לילדים. היו בערך 15 מתנדבים, כולם בני משפחה, חברים, שכנים ומכרים. שיעורי העזר לא היו כל כך אפקטיביים לימודית, אבל הם כן עשו אפקט גדול על השכונה. אז גם פתחנו את האופציה של שיעורי עזר לילדים שלא היו בקבוצת הנוער שהפעלנו ובמקביל התחלנו גם עם פעילות של תאטרון קהילתי של נשים מהשכונה שהפעילה מתנדבת, אסתר אוריין, שעובדת איתנו עד היום והגיעה אלינו כי הבן שלה היה המזכיר הראשון של העמותה. ככה התחילה איזושהי הת רחשות. רובנו עדיין היינו סטודנטים והפעלנו את הקבוצה בשעות הפנאי". הראשונה בסוף אותה שנה, מי שהיה הגזבר הראשון, דודי קריצ'קה, שכנע את שחר להפוך את הפעילות לעמותה שפועלת באופן מסודר כדי שאפשר יהיה לגייס כסף. כמעט במקביל הגיעה תרומה, כמעט בלי שאף אחד התכוון. הבת של קריצ'קה הגזבר עבדה אצל איציק פלטק, שהוא גייס כספים ידוע לעמותות מהסוג הזה. הוא פנה לאחת מהקרנות והיא נתנה 15 אלף דולר עוד לפני שקמה עמותה רשומה ומסודרת."ואז נכנסנו לבעיה", מספר שחר. "אם נותנים לך כסף, אתה צריך לבזבז אותו. החלטנו לתת לאחד הפעילים 2,500 שקל בחודש והוא ארגן מערך די גדול של פעילות בקיץ. אבל גם ככה עדיין לא בזבזנו את רוב הכסף. גילינו שהשנה נגמרת וכמעט שלא ניצלנו כלום. אז יצרנו קשר עם מרסלו וקסלר, איש חינוך שעשה לנו השתלמות קצרה, ובנינו תוכנית לימודים אינטנסיבית לפי העקרונות המנחים של שיטת המבצע הלימודי (ר' מסגרת)."בפרויקט הזה כבר עבדו, בשכר נמוך, שישה סטודנטים, שעבדו שבע שעות כל יום. עברנו דלת­דלת בשכונה, ישבנו לכוס קפה אצל ההורים כדי לשכנע אותם לשלוח את הילדים, מכיתות א' עד ט'. בשלושה מחזורים שהפעלנו היו 120 תלמידים". "עשינו שלושה מחזורים של שמונה כיתות ב כל מחזור", מספר יניב. "זה היה באולם ספורט, שבו עשינו מהבמה כיתה אחת, ואת שאר האולם תחמנו במחיצות והפכנו אותו לכיתות. אחר כך קיבלנו את בית הספר לחצי חודש ובחצי השני היינו באולם. אז עוד לא היינו מספיק חזקים כדי לקבל את כל המבנה של בית הספר, כמו היום".ההורים שילמו סכום סמלי ובגלל שהיה מספר גדול של ילדים, נוצר עודף תקציבי, שאפילו גדל בגלל אירוע גיוס כספים למען העמותה."עשינו ערב ברזילאי", מספר שחר, "וגם מהאירוע הזה הרווחנו איזה 16 אלף שקל. נועה אשתי ואמא שלי הרימו טלפונים לכל העולם שיבואו לערב באודיטוריום. היה לנו כסף והחלטנו בתחילת השנה להקים שתי מסגרות פעילות קבועות ומסודרות שיהיו מושתתות על שכירים. הקמנו מועדונית, כולל ארוחה חמה, וביקשנו משירותי הרווחה ומיועצות בתי הספר שיפנו אלינו ילדים. במקביל הפעלנו גם מרכז למידה שחלק מהמורים היו מתנדבים וחלק שכירים. שם היו כבר 70 מתנדבים".­ באותה תקופה אתם עדיין סטודנטים שעושים הכל בהתנדבות, בלי שום תוכנית חינוכית או ארגונית מסודרת."נכון. אבל במהלך אותה שנה פגשתי את ערן פלח, שהוא מהגרעין המייסד של פרויקט אומץ (ר' מסגרת). הבן אדם אמר לי שכל מה שאנחנו עושים זה חארטה ושאם אנחנו רוצים, הוא יעשה לנו קורס רכזים בהתנדבות כדי להכשיר אותנו לפעילות לימודית חינוכית כמו שצריך. צחי, יניב ואני היינו חניכי הקורס הראשון, וככה החלטנו במקביל למרכז הלמידה ולמועדונית ללכת על המבצע הלימודי הראשון. לקחנו ילדים של הקבצה ג' במתמטיקה מחטיבת ביניים מכפר­סבא וגילינו שמתוך 12 תלמידים, 11 היו מהשכונות"."וכשאתה הולך להקבצה ג'", מסביר יניב, "אתה הולך לילדים הכי מוחלשים בשכבה וכאן אתה מתחיל להבין איפה אתה חי. כפר­סבא נחשבת לעיר חזקה אבל אם תסתכל על כפר­סבא ממעוף הציפור, תגלה שמלבד החלקים של רעננה והוד­השרון, מה שעוטף את העיר זאת רצועת שכונות במזרח ובצפון".שחר: "הגזבר הראשון של העמותה אמר את זה יפה. הוא אמר שבין שכונת אליעזר לשיכון עלייה מפריד כביש. הוא אמר שלא מתקבל על הדעת שכל הילדים של שכונת אליעזר מתקבלים לתיכונים העיוניים ואחרי זה גומרים תואר ראשון באוניברסיטה ובמקביל, מעבר לכביש הקטן הזה, רוב מוחלט של הילדים של שיכון עלייה הולך לבית ספר מקצועי. זה לא נתפש. לא תגיד שזה ההבדל בין ירוחם לתל­אביב, המרחק הגאוגר פי. כולה מפריד כביש".סופו של המבצע הלימודי לילדים מהקבצה ג' היה מאה אחוז הצלחה. לקראת סוף שנת הלימודים, כל התלמידים עלו להקבצה ב'. הפרויקט הלימודי שהם ערכו בקיץ שאחרי כבר כלל 400 תלמידים מכל השכונות בכפר­סבא והיווה פריצת דרך גדולה.שחר: "בסוף שנת 99' הקמנו כבר שבעה מרכזי למידה בנוסף למועדונית, ופתחנו גם כיתות הכנה לבגרויות. שתי מועצות אזוריות מהסביבה שמעו עלינו והזמינו אותנו לפתוח מרכזי למידה אצלן, מה שהכניס לעמותה הרבה מאוד כסף, כי שם יש אוכלוסיות חזקות ולקחנו מההורים סכום השתתפות מלא".רק לפני שנה, אחרי שהבינו שאין להם דקה אחת פנויה ביום, הפכו שחר, יניב וצחי לשכירים בעמותה. הם מרוויחים שכר צנוע, שאותו הם מושכים בדרך כלל באיחור של מספר חודשים. "אין לנו בעיה להגיד שגם אנחנו שכירים בעמותה ומקבלים כסף", הם אומרים. "גם ככה אנחנו לא באמת רואים אותו". הכל התחיל בעזה לא מעט סטודנטים, צעירים וחוזרי טיול מדברים על עשייה חברתית. אפשר לשמוע כמעט בכל מקום, את אותם אנשים שאומרים שצריך לעשות משהו, את אלה שמחפשים מקום להתנדב, ואת הבודדים שבאמת הצליחו להתחבר לארגונים ולהוציא לפועל את הרגשות הוולונטריים. השאלה היא מדוע ואיך הכוונות הסטנדרטיות והתחושות לא נשארות בגדר שיחות סלון אלא הופכות למפעל חינוכי אדיר ורב פעילות כמו במקרה של עמותת אלון.צחי מספר שלשחר, שהגה והזה את כל העניין, פשוט "יש שריטה במוח. אני יכול להגיד את זה והוא לא יכול להעיד על עצמו. זה מה שמעניין אותו. הוא קם בבוקר ופותח את העיתון ואומר: 'חבל. היום יש משבר בדימונה, חבל שאנחנו לא פותחים שם איזה פרויקט'".שחר: "אני אגיד לך דוגרי, לכל אחד יש את ההיסטוריה שלו ואין אפס בדברים האלה. אני יכול להגיד שגם הצבא וגם אחרי הצבא, הטיול, זה מה שהביא אותנו למסקנות האלה. הנסיבות אצלנו שונות ­ אצלי זה השירות בעזה ואצל יניב זה אסון המסוקים."בעיני, ואני שונא את הציניות של הטרגדיה, השירות בלבנון ואסון המסוקים זה משהו שעושה סוויץ' לבן אדם בראש. במיוחד אם הוא היה צנחן ממש, מה שנקרא. וא ני אומר את זה גם על עצמי. הייתי קמ"ן בעזה ולפני זה בהנדסה קרבית. אני זוכר שיחות שלי עם יניב לפני לבנון ולפני אסון המסוקים וכשאני משווה את זה לשיחות שלנו אחרי, זה כאילו שני אנשים שונים".­ זה ברור שהדור שבילה בשנות התשעים בלבנון עוד לא אמר את כל מה שיש לו להגיד. השאלה היא איך קורה שחוויית לבנון מתנקזת לכדי מפעל כזה?יניב: "זה תהליך ארוך. הייתי הקמב"ץ של הגזרה באותה תקופה של אסון המסוקים, הרשימות של החיילים שהיו על המסוק היו באחריותי, איבדתי שם הרבה חברים, כאלה שישנו איתי בחדר. גם אני הייתי אמור לעלות על המסוקים האלה. אני לא בטוח שאפשר לתת תשובה מוחלטת מה שם אותי במקום הזה, איפה שאני נמצא היום".שחר: "השנה הזאת שהייתי שם קמ"ן זה שינה אותי. אין ספק. בעזה קיבלתי דחיפה ופתאום כשאתה שואל את זה, אני נזכר על הדחיפה שקיבלתי גם בטיול בדרום אמריקה. היה איזה בחור שטיילתי איתו בצ'ילה, והיינו מדברים הרבה על החברה הישראלית ועל חינוך ואמרתי לו שכשאני חוזר לארץ, אני עושה משהו. לי באופן אישי, כבר בעזה היה ברור שצריך לעשות משהו נמרץ. אבל זה לא הסתייע עד אחרי הטיול בדרום אמריקה".י ניב: "יש תחושה בחברה הישראלית שאם עשית צבא, פה נתת את מה שאתה צריך לתת ומכאן והלאה זה נגמר. אצלי, ברמה האישית, זה גרם דווקא לפעולה הפוכה. כאן למדתי למה דווקא יש הרבה מה לעשות בגלל כל המקומות הרעים האלה. זה מין מפגש כזה עם משהו שהוא מאוד לא טוב".­ מה לא טוב?"זה להגיע פעם אחת לילדים האלה, להסתכל להם בעיניים ולא להבין למה, קיבינימט, דווקא הילדים האלה לא מצליחים. ואז אתה מתחיל לחשוב על הרקע שלהם, שהם תימנים וגם אני תימני, למרות שאני ברמה האישית מעולם לא נתקלתי באיזשהו מחסום. זה רגע שאתה מתחיל להתחבר למקום שאתה חי בו, ומתחיל לשאול הרבה שאלות". ההיי­טק צחי, שהצטרף לחבורה בערך שנה אחרי הקמתה, אומר שהמקום שממנו הוא הגיע לפעילות פחות הרואי: "אחרי שנתיים שהייתי מרכז שבט בצופים והרגשתי מאוד טוב עם זה, סיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד בחברת היי­טק, וכמעט שנסחפתי למסלול הבורגני. אחרי חצי שנה הרווחתי 15 אלף שקל בחודש, עם אוטו ופלאפון, והייתי כבר בדרך להיות בורגני טוב ושבע אבל פשוט הבנתי שזה לא ממלא אותי".­ איך הבנת את זה?"הבנתי בסוף היום שאני מתעסק בעולם שהוא עולם תוכן ריק כי הדברים שייצרתי הם מגוחכים ולא משפיעים על החיים של אף אחד".­ מה זה "לא משפיעים"? לא חסרות חברות היי­טק שמתעסקות בדברים שמאוד משפיעים, החל מתאים קוליים ועד תוכנות אינטרנט."זה נכון, אבל במקביל יש כל כך הרבה דברים שאתה מייצר והם לא משפיעים בכלל. אתה משקיע שעות מכאן ועד הודעה חדשה בשביל משהו מגוחך. בשביל אותן קבוצות קטנות, שימשיכו להרוויח עוד ועוד כסף".­ מה מגוחך?"תחושת הכלי, האינסטרומנט. ברמה האישית, לפני הדיון על החולי של הקפיטליזם, כשאני מרגיש שאני מתעסק במשהו שיש לו השפעה על קבוצת אנשים שהיא מאוד שבעה ואולי יהיה לה עוד איזה משחק קטן, שאולי יהיה לה טיפה יותר נוח."עבדתי בחברה שעושה עגלות חכמות לסופרמרקטים. הייתי מנהל הפרויקט ואחראי על כל הקשר עם רשת שיווק גדולה. ואתה רואה את הרשת הזאת, שאני צריך לפתח לה עוד איזה מוצר שיעזור לה להרוויח עוד כסף: רשת שמתעללת בעובדיה, שהמנכ"ל שם יכול להרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש ואני הייתי המון בסניפים וראיתי אנשים שעובדים תמורת שקלים בודדים וקופאיות שעובדות דרך חברות כוח אדם כדי שיוכלו לשלם להם פחות ולפטר אותם מהר אם יש פתאום פחות לקוחות. ואז אתה מוצא את עצמך עובד על איזשהו כאילו רעיון טכנולוגי, ואת מי אתה משרת בעצם".באופן די סמלי, אם כי פרקטי, העביר צחי את המשכורת האחרונה שלו, אחרי שהתפטר, היישר מחשבונה של חברת ההיי­טק, אל החשבון של העמותה. עמי אילון מתגייס את רוב זמנם משקיעים צחי, יניב ושחר בגיוס כספים למימון הפעילות. כבר מהתחלה הם לקחו רואה חשבון שיפקח על כל הפן העסקי ומאז הם עסוקים בדרכים לממן את הפנטזיות שלהם. בעיקרון הם לא בוחלים באף דרך ומספרים על תהליך של איבוד הבושה, שגרם לכל אחד מהם לראות בכל אדם שהם מכירים (או שיש להם סיכוי להכיר) תורם פוטנציאלי. לא ברור איך חבר'ה בסנדלים מצליחים לשכנע את בכירי המשק לפתוח את הכיס, אבל עובדה שזה עובד."על מדרגות קבלת הפנים לחתונה שלי", מספר שחר, "הגיעה אשה יקרה מאוד, שאני לא אנקוב בשמה, ולחשה לי: 'קח את המעטפה, זאת המתנה ומזל טוב. מחר בוא תיקח צ'ק לעמותה'. באתי אליה ביום שאחרי והצ'ק היה על סך מאה אלף שקל".­ ככה? פשוט?"הכרתי אותה עוד מקודם. עד שהצלחנו לסדר שחברת טבע תתרום את האוכל למועדונית, היא עמדה בעצמה והכינה סנדוויצ'ים לילדים של המועדונית במשך שלושה חודשים. ואתה מבין לפי הסכום שהיא לא בדיוק אשה שחסר לה".­ כן, אני רק לא מבין איך אתה מביא אנשים למצב שייתנו לך צ'ק של מאה אלף שקל?"יום אחד ישבנו אצל הגזבר בחצר והוא אמר לי: 'שחר, חסרים 70 אלף שקל, מאיפה תביא? '. לקחתי את הטלפון ואמרתי לה בפשטות ­ ואין לי מושג מאיפה היה לי את האומץ והחוצפה ­ 'שמעי, חסרים לנו 70 אלף שקל, מה את אומרת?'. שבוע אחרי זה היתה החתונה. ראיתי את הצ'ק וכמעט התעלפתי".יניב: "עד היום גיוס הכספים הוא בדרכים כאלה. לא מספיק ממוסד, בעיקר קורה במקרה".צחי: "יש לנו את הפרויקט שאנחנו עושים בשבט הבדווי אל­אטרש, וזה פרויקט בסדר גודל של 400 אלף שקל. זה התחיל כשישבנו אצלי בדירה ואמרנו, 'כוס אמק, איך נשיג כל כך הרבה כסף?'. החלטנו שקודם כל, מכל החברים אנחנו אוספים מכל אחד אלף שקל בעשרה תשלומים של מאה שקל בחודש. התחלנו מהשותף שלי לדירה, אחריו יניב נתן, שחר נתן, וככה השגנו 40 איש שכל אחד שם אלף שקל. זאת היתה התחלה".הם נהנים בשנים האחרונות מדלת פתוחה אצל התותחים הכבדים של המשק הישראלי: אהרון קסטרו (כן, מקסטרו של סנדי בר ודודי בלסר), דב לאוטמן (דלתא) ועמי הראל (דיסקונט השקעות) הם רשימה חלקית בהחלט של מזרימי חמצן לעמותה.גם את עמי אילון הם הצליחו לרתום לעניין, דרך הבן הגדול שלו (גם הוא פעיל בעמותה), שהוא חבר של שחר. "ישבנו אצל עמי אילון", משחזר יניב, "ומאיתנו ה וא למד פעם ראשונה על העניין של המזרחים. עד היום אני שומע שהוא מדבר על אותה שיחה שהיתה לנו. כשדיברתי איתו בטלפון בפעם הראשונה הוא אמר: 'אני אפגוש אתכם כי אתם חברים של הבן שלי ואני אתן לכם חצי שעה'. ישבנו אצלו שעתיים וחצי ולא בגלל שהתעלקנו, אלא בגלל שהיתה שיחה ערה וקולחת ומעניינת והוא נרתם באמת מאוד לעזור".­ איך הוא עוזר לכם?"הוא נתן לנו לא מזמן הרצאה לפעילים והוא מאוד עוזר לנו בעיקר בקשרים, בכספים, הוא זורק מילה פה, מילה שם, וזה הרבה. זאת בדיוק הדרך לגייס את הכספים. במונחים סוציולוגיים אתה יכול לקרוא לזה 'רשתות חברתיות'. אני חושב שכשאנשים נתקלים בנו ורואים מאיפה אנחנו באים ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, הם לא יכולים שלא להירתם בדרך כזאת או אחרת לעמותה".שחר: "יש גם את הכסף שאנחנו גובים מההורים והוא מחזיר חלק מהסכום הענק שאנחנו מוציאים. בגלל שבדרך כלל ההורים שאנחנו עובדים איתם לא יכולים להוציא את הסכומים שאנחנו מבקשים, אנחנו נעזרים בתרומות, אבל גם אם אתה מגדיר שאתה גובה מההורים 200 שקל לפרויקט והם משלמים מאה שקל או אפילו 50, זה עדיין עוזר לנו להפעיל את הפרויק טים".­ למה בכלל צריך כל כך הרבה כסף?"אם אתה רוצה פרויקט לימודים איכותי, אתה לא יכול לגבות אותו רק במתנדבים. אתה צריך מורים ורכזים שיקבלו כסף על המון שעות שהם עובדים. גם אלה שעובדים איתנו, זה לא שהם לא מתנדבים. הם מקבלים שכר נאה, אולי 45 או 60 שקל לשעה, אבל הם לא מקבלים כסף על כל השעות שהם מכינים את החומר וכותבים דפי עבודה ובודקים תרגילים. הם, כמונו, רואים בזה שליחות וכסף זה בטח לא המניע המרכזי". איפה המדינה כשצריכים אותה? הפעילות של עמותת אלון היא יישום רעיון החברה האזרחית הלכה למעשה, ולמרות זאת הם מסתייגים מהצגתם של הדברים באופן הזה, אולי בגלל שכאן, בניגוד למודל הקלאסי, העמותה ממלאת תפקיד שאותו אמורה למלא המדינה.שחר: "מי בכלל אמר שהמדינה זו האופציה האופטימלית לקיום אנושי. לא שאני קורא להשמדת המדינה, אבל במסגרת המדינה אפשר ליצור אלטרנטיבות. אני חושב שהמקום שלנו זה לחולל את התהליך ולא לתת את התשובה על לאן אתה הולך עם זה. את התשובה צריכים לתת אותם אנשים שחווים את זה על בשרם. אין לי משהו נגד המושג של 'חברה אזרחית', אבל בהשאלה יש לזה קונוטציה נאו­ליברלית של הסרת האחריות של המדינה מאזרחיה וכן הלאה".צחי: "זה לא עומד בכפיפה עם התפישות האידאולוגיות שלנו. כל יום באים אלינו אנשים ואומרים לנו שמה שאנחנו עושים זה בכלל התפקיד של המדינה".­ ובגלל שזה התפקיד של המדינה, אז בטח יש גם אנשים שלא מבינים למה הם צריכים לפעול.שחר: "זאת חוכמה מאוד קטנה לחשוב שבסדר, שימותו האפריקאים מרעב וזה תפקידו של האו"ם לפתור את הבעיות שלהם וזאת בטח לא בעיה שלי כאדם פרטי. אני חושב שזה מאוד עקום מוסרית אבל א ני חושב שבדיוק כמו הילד שמתרגל לחוות הצלחה, אז ככה קבוצת הורים לומדת פתאום שהיא מסוגלת להצליח, להשפיע על תהליכים בבית הספר, בשכונה, ואחרי זה ברמה העירונית. אני חושב שאותם אנשים ידרשו בסוף את מה שמגיע להם במדינה". יניב: "זה אחד מהגורמים המרכזיים שמניעים אותנו לפעולה. כן, יש פה ממד אינטרסנטי שלנו, כפרטים, לחיות במקום טוב יותר. העשייה שלי היא לא איזה סיוע לאדם שהוא נחות ממני או מסכן ממני. זאת גם הדרך שלנו לרתום אנשים לפעילות. הרצון והיכולת להניע אנשים זה להסביר להם שזה האינטרס של כולנו. סכנת הקיום של החברה הישראלית לא מגיעה מהאויב החיצוני".צחי: "לאלה שנמצאים למעלה יהיה יותר רע, כי אלה שלמטה הם כבר למטה. הרי מה הם הדברים שמפחידים את העשירים? זה אובדן הביטחון יותר מאובדן הכסף".יניב: "יש את המוטיב הזה של לגור בבברלי הילס בתוך טירה מגודרת וזה קורה. אני רוצה שכולם כאן יחיו במקום שהוא טוב יותר. המקום שאנחנו חיים בו היום הוא מקום מאוד רע". ­ מה אתם בעצם מצפים מהמדינה לעשות? "לקחת את אחריות שלה בחזרה. לשנות את הסדר הלאומי".­ ובאופן מעשי? צחי: "אם נתייחס לחינו ך, המדינה צריכה לקחת אחריות על העובדה שיש רק 40 אחוז של זכאים לבגרות במדינת ישראל. עשינו חוג בית לפני שבוע אצל אמא שלי בבית, היו שם כולם מעשירונים עליונים ואז דיברנו על זה שיש ילדים בכיתה ה', בכפר­סבא ולא בשבט בדווי רחוק, שלא יודעים לקרוא. מישהי שם אמרה שזה בגלל שיטות חדשות שהביאו מאמריקה ובגללן ילדים לא יודעים לקרוא. ואני אומר, לא משנה בכלל מה השיטה. משנה מבחן התוצאה."אכפת לי שמדינת ישראל מוכנה לזה שבשנת 2001 ילד בכיתה ה' לא יידע לקרוא ושאותו ילד לא יידע את החצי השני של לוח הכפל בגלל שיש לו רק עשר אצבעות על הידיים. המדינה קודם כל ולפני הכל צריכה לקבוע כיעד שכל הילדים יגיעו למצב נורמלי".למעונינים לסייע: 7409397­09 השיטה איך עובד "המבצע הלימודי"?הסוציולוג החינוכי נסים כהן הוא מי שפיתח את שיטת "המבצע הלימודי" והקים את פרויקט אומץ. הרעיון המרכזי של השיטה מדבר על קידום תלמידים חלשים בפרק זמן קצר יחסית. ההישג המיידי הוא ההישג הלימודי והשיפור ביכולת, אבל חשובים לא פחות הם ההישגים הנלווים, שיפור הביטחון העצמי ומיקוד השליטה הפנימית של הילד.התהליך מתחיל בכך שמנהל בית הספר מודיע לילדים: "נבחרתם, אתם הולכים להצליח ולעבור מבחן מסוים בתוך פרק זמן של חודש". בשלב השני רכז הפרויקט עורך שיחה אישית מעמיקה עם כל ילד, שבה הוא מסביר את העקרונות של חודש הלימודים הקרוב. בשלב השלישי הרכז עושה ביקורי בית, כחלק מתפישה הגורסת כי חלק מהבעיה היא שלא רק שהילד חלש, אלא גם שהסביבה תופשת אותו כחלש."אם הילד בהקבצה ג'", מסביר צחי, "אז גם ההורים שלו יודעים שהוא שם, וגם החברים שלו. צריך לשבור לו את כל המעגלים האלה".השלב המקדים לתחילת הלימודים מסתיים בשילוב מעגלים כשנפגשים ההורים, המורים והתלמידים בערב חגיגי ומכריזים במשותף על תחילת המבצע.מערכת השעות האינטנסיבית, בסדר גודל של 60 שעות במשך חודש עד חודש וחצי, היא לב לבו של הפרויקט. כבר מההתחלה, בונים המורים שרשרת של הצלחות לילדים. כל יום לימוד מסתיים במבחן, כל מבחן נקרא "מבחן הצלחה" והתוצאה המיידית היא שכל ילד שהיה מקבל ציונים של 50 ו­60 מצליח להשיג פתאום, במבחן הראשון, ציון של 95 ומגלה שגם הוא יכול להצליח.שיטת העבודה מדברת על כיתות מאוד קטנות, 12 ילדים שיושבים בתוך כיתה מסודרת בצורת ח', עם מורה ומתרגל. כל ילד יושב בשולחן נפרד עם כיסא ריק לידו כדי שהמורה שיבוא להסביר יוכל לשבת ולדבר בגובה העיניים. הרעיון הוא לתת לתלמידים כמות נכבדה של חיזוקים על ידי הצלחה באותם טקסים (מבחנים) שבהם הם נכשלו בבית הספר.העובדה שחבורה חיצונית מצליחה בעזרת שיטה חינוכית אלטרנטיבית לערער את הביטחון העצמי של בתי הספר מובילה לא פעם לנסיונות מצד בתי הספר לטרפד את הפעילות של המבצע הלימודי, פעילות שעשויה לשפר את הישגיהם של תלמידי בתי הספר עצמם."אני מכיר תגובות של מנהלות שלא תאמין", מספר יניב קוממי. "יום אחד ישבנו עם הפקח העירוני בפגישה עם מנהל בית ספר. הצענו לו לקחת את התלמידים החלשים ולהביא אותם בכיתה ט' למצב של בגרות של יחידה אחת במתמטי קה. המפקח אמר לנו בפשטות: 'אני יודע שאתם תצליחו, אבל מה זה יעשה לחדר ממול?', והצביע על חדר המורים. הוא לא אישר לנו את התוכנית למרות שהוא האמין בה."דוגמה שנייה שאני יכול לתת קשורה למבצע שעשינו באנגלית, מבצע שיחסית נכשל ולא כל התלמידים בו הצליחו לשפר את הישגיהם. אחרי החזרה ללימודים, אחת המורות סיננה במסדרון, 'טוב, למה בכלל חשבתם שתצליחו', ואחת התלמידות, ילדה בכיתה ח' שבמקרה עברה לידה, התפרצה על המורה בצורה כזאת שאם לא היינו עוצרים אותה פיזית, היא היתה מרביצה לה. הילדה פשוט התפוצצה מול מורה שלא האמינה בה".שחר: "במבצע התיקון שעשינו אחרי הכישלון, הילדה הזאת עברה, ובסופו של דבר כל הילדים עברו. 14 מתוך 17 התלמידים שהיו אז במבצע הזה לומדים היום בבתי ספר עיוניים ושורדים יפה, אני פוגש אותם לפעמים. אלה ילדים שהיו אמורים ללכת לבתי ספר מקצועיים".קוממי: "דווקא זה נתן את הדחיפה להאמין בשיטה הזאת שהיכולת שלה והמטרה שלה הן לשבור את התודעה הכוזבת של הילד, שהוא לא יכול, ויסלח לי מרקס שאני שואב ממנו את המונחים. יש כאן אפקט מעבר למקצוע הנקודתי, אתה לוקח את הילד ומשנה לו את האופן ש בו הוא תופש את עצמו ומחזיר לו את האמונה, הרי המתמטיקה כמקצוע זה בטח לא משהו שאנחנו מקדשים. גם לא מקצועות אחרים. אנחנו מקדשים את ההצלחה".