לאף אחד לא מגיע למות כמו שאמא שלי מתה עירית גדרון מעלה מחזה היחיד בבית ליסין מביא סיפור קשה של תלות יעל חן 10/12/01 על הבימה, במרתף העליון של תיאטרון בית ליסין, עומדת עירית גדרון ומדברת במשך שעה רווית כאב שזור בהומור על אמא שלה, בתיה רון, שנפטרה לפני ארבע שנים. מחזה היחיד שכתבה, "חזרתי משם", מספר על האם שחוזרת מהעולם הבא כדי לספר על תהליך מותה, מוות ללא כבוד.בתיה רון ז"ל, מספרת בתה, היתה אשה פעילה שקיבלה פרס הצטיינות על עבודתה עם אנשים סיעודיים, ובגיל צעיר יחסית הפכה למשותקת ולסיעודית בעצמה. במשך שש שנות המחלה היא התגוררה בבית המשפחה של בתה, משפחת גדרון. בשנים האלה, ובזעקה של עירית, המשמשת כפה לאמה בעניין הזכות למות בכבוד, עוסק המחזה המאוד מרגש הזה.עירית גדרון, בת 46, נשואה לדודי, לשעבר טייס קרב בחיל האוויר וכיום מנכ"ל חברת היי­טק ומשמש כמפיק של אשתו. לזוג שלוש בנות. בעבר היא היתה מורה, בהמשך ניהלה משרד לייעוץ ארגוני בנושאי חינוך, ותמיד חלמה להיות שחקנית. גדרון שיחקה בתיאטרון חובבים בהרצליה ובסרטי סטודנטים, עד שמות אמה חידד אצלה את תחושת הזמן האוזל והולך והיא החליטה שאם להיות שחקנית, אז עכשיו. שבועות ספורים אחרי שאמה נפטרה היא התיישבה בבית קפה, ובתוך כמה שעות כתבה טיוטה ראשונה. אחר­כך חיפשה תיאטרון שיסכים להעלות את המחזה.גדרון, שמעולם לא למדה משחק, קיבלה ייעוץ אישי מהמורה למשחק והבמאית שושה גורן, שביימה את "חזרתי משם". את מלאכת ההפקה והשיווק לקח על עצמו הבעל, ובתה אפרת מצלמת כל הצגה, כדי שעירית "תלמד מטעויות". בת אחרת, יעל, שלומדת במגמת תיאטרון בכיתה י"ב, משמשת במבקרת התיאטרון שלה, מספרת גדרון. רותם, הבת הגדולה, שהשתחררה מהצבא, עוזרת בשיווק המחזה."אמי עברה אירוע מוחי, ומאותו יום הפכה למוגבלת. ההידרדרות היתה בשלבים", מספרת גדרון. "שנתיים היא חיה יחד עם אבי בביתם, ואני הייתי מגיעה בכל יום עם שלוש הבנות, שהיו אז תינוקות, כדי לרחוץ אותה. אחרי שנתיים אבי הלך לניתוח שממנו לא חזר. כשהוא אושפז לקחתי את אמא אלי, מתוך כוונה שתחזור לביתה, אבל כשאבי נפטר היא נשארה אצלנו, וה'בינתיים' הפך לשש שנים".חשבת על בית אבות?"בכלל לא, ידעתי שבית אבות זה הסיוט שלה. הרגשתי מחויבות כלפיה. כל חיי היא עזרה לי. בכל פעם שילדתי היא היתה לוקחת שנת חופש ומגדלת לי את הילדה. היא היתה אשה נהדרת, מהסוג שלא מתלונן ולא מקטר. גם הילדות טיפלו בה. הן היו מאכילות או תה, מתרפקות עליה. היא היתה אשה שקל לאהוב אותה."היא היתה אמא טובה, אשה קשת יום, שתמיד ניסתה לספק לי את כל צרכי ושלחה אותי ללמוד בתלמה ילין. אז זה היה צעד מאוד אמיץ מצד מי שחשבה שתיאטרון זה לא ממש מקצוע. בהמשך, לא בלחצה, אבל בהשפעת הבית, למדתי הוראה".במחזה מעלה גדרון את מסכת הטיפול באם. סיפור לא קל כשהבת מנקה את אמה ומחליפה לה חיתולים, "אבל עשיתי את זה באהבה", היא אומרת. "אחותי, שבינתיים נפטרה מסרטן, לא יכלה להתמודד עם המחלה של אמא ונשארתי לבדי במערכה".בהצגה את מספרת על מסיבת חנוכה אחת."הזמנתי חברים להדלקת נרות. אמי ישבה בסלון ו'ברח' לה הפיפי. זה קרה כמה פעמים, אבל בהצגה אני מספרת על הפעם ההיא. במקום להיות עם האורחים רחצתי אותה. כשהחברות שלי באו להצגת הבכורה הן בכו. 'איך לא ידענו', אמרו לי, 'חשבנו שאת סתם מתפרפרת מהאירוח'."אחרי מותה חשבתי שלאף אחד לא מגיע למות כמו שהיא מתה. הראש שלה היה נהדר, אבל מרכז הדיבור במוחה נפגע והיא לא יכלה לדבר. שש שנים היא חיה בגסיסה מתמשכת, מודעת לתלות שלה בי, שונאת להיות תלויה. אני זוכרת אותה יושבת רוב הזמן בחיוך מבויש, עם עינ יים שמבטאות אי­נוחות. אין לי ספק שלו יכלה היא היתה הורגת את עצמה. לכן אחת המטרות שלי במחזה היא להיות קול קורא".למי?"צריך לחוקק חוק שיאפשר לאנשים לכתוב בצוואתם, בעודם בחיים, מה תהיה צורת מותם אם ייקלעו למצב דומה. אנשים בכל הגילים, לאו דוקא מבוגרים. שיכתבו איך הם בוחרים למות, אם יקרה להם משהו שיגרום לשיתוק גופם ויפגע באיכות החיים שלהם. היום זה לא תופס חוקית וחשוב לחוקק חוק שיהיה נטול אינטרסים של ירושה, כדי שאפשר יהיה להימנע מהביזוי של הגוף".צריך אומץ לצאת במחזה יחיד."נכון, וצריך גם מקום שיסכים לארח אותך. אחרי שכתבתי את המחזה הראיתי אותו לאיציק וינגרטן, לעמרי ניצן ולנולה צ'לטון. קיבלתי שבחים על הכתיבה, אבל לא הצלחתי למצוא במה. ב'תיאטרונטו' לא הסכימו להעלות את המחזה, אולי כי זה מחזה של שליחות ולא משהו מסחרי. לאושרי, בית ליסין נתן לי בית, ואנשים רבים שמגיעים לראות את המחזה מתקשרים אלי הביתה, בוכים ומשתפים אותי בסיפור שלהם. זו בעיה שכולנו נתקלים בה בשלב זה או אחר של החיים".מהמחזה עולה רושם כמעט סכריני על מערכת היחסים שלך עם אמך. באמת לא כעסת, לא חשבת למה לעזא זל זה מגיע לך, לא רצית שזה ייגמר כבר?"אני אדם שהסערות שעוברות עליו שמורות אצלו היטב בפנים. כלפי חוץ נראיתי שלווה, לא נתתי למצוקות שלי להפריע לי בטיפול בה. גם ככה היה לה קשה לשבש את החיים שלנו. הייתי עסוקה כל היום, בעבודה, בארגון הבית, בילדות, עם אחות חולה שיש לה ילדים משלה, שגם להם צריך לתת אהבה ובית, ונסיעות מכאן לשם. זה היה פרק זמן מאוד קשה, אבל לא הראיתי לאמי ולו גם פעם אחת שהיא מכבידה עלי".איך בעלך דודי קיבל את המצב?"הפעם הראשונה שדודי נחשף למה שבאמת עברתי היתה כשקרא את הטיוטה של המחזה. בתקופה שאמי היתה אצלנו הוא היה רוב הזמן בנסיעות בחו"ל. הרבה ממה שקורה לי הוא לא ידע, ולא שיתפתי אותו בכך. אפילו לא דיברתי איתו לפני שאמי באה לגור אצלנו, לא התייעצנו זה בזה. היא הגיע ונשארה, והוא היה נהדר אליה כל השנים. כיוון שבאופיי אני לא אדם שמקטר, לא קיטרתי, אבל אין ספק שאם יפתחו לי את הנשמה יראו שם צלקות, כי זה לא היה פשוט".ובסתר ליבך, חיכית למותה?"לא. עם זאת, כעסתי על עצמי שבגלל הטיפול המעולה שלי הארכתי את חייה, אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. לא יכולתי שלא לטפל בה". מה את מאחלת לעצמך, ולמחזה?"שייחשפו אליו כמה שיותר אנשים, כי מבחינת המסר החברתי, זה מסר שחייב להשתנות. הרפואה מאריכה חיים, ולא תמיד יודעת לעצור בזמן. אני רוצה לנסוע עם ההצגה בכל העולם, להעלות אותה בכמה שיותר מקומות, כי זו מחלה עולמית. הלוואי שהיינו כמו ההולנדים, שיודעים לכבד את רצונו של האדם למות בכבוד".