רובי וירון ירון פיקהולץ נהרג שנה וחצי לאחר מותו של חברו הטוב, רובי אורפני עמרי כפיר 06/12/01 בין מאות האנשים שהגיעו ביום שישי שעבר לבית העלמין הצבאי בקרית­שאול היתה גם ענת ליבוביץ'. מנהלת תיכון חדש ברמת­גן אחזה בידה שני זרי פרחים. הראשון יועד לקברו הטרי של תלמידה סמ"ר ירון פיקהולץ, שנהרג בפיגוע ירי 24 שעות קודם לכן, והשני לקברו של החייל רובי אורפני, בן כיתתו של פיקהולץ שנהרג לפני שנה וחצי בתאונת אופנוע. רק בבית העלמין גילתה ליבוביץ' עד כמה קרובים שני הקברים. "הם היו בני אותה כיתה, חברים בנפש, בספר המחזור תמונותיהם מופיעות באותו עמוד ושניהם נהרגו בנסיבות טרגדיות. בסופו של דבר יד הגורל רצתה והם נקברו אחד ליד השני", סיפרה ליבוביץ' השבוע. גבורת ההורים "מחזור כזה יש פעם במילניום" זועקת הכותרת מעל כל עמוד בספר המחזור של תיכון חדש.על התלמיד ירון פיקהולץ כתבו חבריו לכיתה:"ירון הוא חבר נאמןבכל שעה ובכל זמן.אם צריך עזרההוא הראשון לעת צרה.לעיתון בית הספר הוא תורם רבותודואג להיות שותף שם בכל ההחלטותבכל הקרבות.ירון שלנו תמיד יודע הכל בזמןב­144 עוד יהיה אמן".ביום חמישי שעבר פיקד סמל המחלקה פיקהולץ, ,20 על כוח מגדוד הנדסה 605 שהניח מחסום פתע על הכביש המקשר בין בקעה אל שארקיה לטול­כרם. מחשש לפיגועי ירי הוסט המחסום הנייד מספר פעמים. בשלב מסוים הגיח לכיוון המחסום רכב נושא לוחיות זיהוי ישראליות וממנו נורתה אש לעבר החיילים. פיקהולץ, שעמד בחזית הכוח, ספג את הצרור הראשון. לידו עמד החייל בארי מן שנפצע באורח בינוני. חיילים שמוקמו בתצפית על גג בית סמוך הספיקו להשיב אש, אבל המחבלים נמלטו.ביום שישי הוא הובא למנוחות בקרית­שאול. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה. רבים ספדו לו. "היית אדם ערכי בעל אהבה לחייליך", ספד לו המג"ד סא"ל יוסי, "חינכת אותם במסלול ההשקעה, והם הלכו אחריך בעיניים עצומות. דיב רת על שירות קבע בעתיד. למשפחת פיקהולץ אני אומר היום: 'גידלתם בן למופת שהפך למפקד ומנהיג. אני מבקש לחבק אתכם'".יום שלישי השבוע. בכניסה לבית המשפחה תלויות מודעות אבל. ראש העיריה צבי בר חתום על אחת מהן. על אחרת חתום צה"ל. בקומה האחרונה בבית משותף יושבת המשפחה שבעה. האם צילה, רואת חשבון באולמי רסיטל, והאב עמוס, ראש מחלקת תפעול ותשתיות במרכז למחלקת מחשבים באוניברסיטת בר­אילן, יושבים בסלון הבית. על חולצותיהם סימני הקריעה. עשרות המבקרים מנהלים שיחות חרישיות ומעבירים ביניהם את תמונותיו של ירון. על שולחן הסלון הונחו עשרות מהן. חלקן תמונות ילדובת, אחרות מתקופת השירות הצבאי וכמה ממסיבת הסיום בתיכון.ירון היה הבן הבכור במשפחה. גאוות ההורים שיושבים מאופקים במרכז הבית. ההורים מונעים מעצמם לפרוץ בבכי. האם צילה נרגשת. "אני יודעת שעוד צפויים לי רגעים קשים", היא אומרת בכאב, "אבל בינתיים אני רוצה להתמודד עם זה בחיוך כמו שחינכתי את בני".האב עמוס דומיננטי. קשה לו לדבר אבל למבקרים הרבים הוא מספר שוב ושוב על הבן שאהב והעריץ. גם הוא מתקשה לעכל את גודל האבדה. אחרי רגעים ארוכים של שתיקה מתפנה האם צילה ומספרת: "מעולם לא חשבתי שאהיה אם שכולה. יש לי הרבה שאלות לגבי ההתמודדות שלי, אבל אני לא מצפה לכלום מאף אחד. לא הצבא ולא החיילים של ירון חייבים לתת לי משהו. הדבר היחיד שהיה חשוב לי כשנודע לי שירון מת הוא לדעת שהוא עשה את המקסימום. הילד חונך לתת את המיטב, ובאמת המפקדים שלו אמרו לנו שהוא עשה את המקסימום, ואפילו יותר. אני חושבת שאנחנו משפחה רגילה לחלוטין, כמו כל משפחה ישראלית, לא סיפור מיוחד. את הילד הזה הבאנו באהבה, גידלנו אותו מתוך שמחה, וכזה הוא היה ­ ילד שאוהב את החיים, אוהב ליהנות ולבלות. ילד כל כך יפה ואהוב. בנות ממש השתגעו עליו, על החיוך שלו. עמוס בעלי אמר לו פעם שהוא צריך להיות יותר דון ג'ואן ולנצל את היופי שלו, אבל הוא אמר לו שהוא רוצה לאהוב באמת את הבחורה שלו ­ ילד של אהבה". כוכב מסיבות ירון הגיע לתיכון חדש בכיתה ט'. ההתחלה היתה קשה, אבל מהר מאוד הוא מצא את מקומו ובלט בעשייה. ירון, כך מספרים מכריו, התנדב לכל משימה, היה פעיל חברתי ואף היה מעורכי עיתון בית הספר. "הלימודים לא היו ממש בראש סדר העדיפות שלו", ממשיכה האם, "ידענו שהוא ילד מוכשר, אבל מערכת החינוך עדיין לא ידעה איך לקלוט אותו. כשהגיע לתיכון קיבלה אותו המנהלת הקודמת של תיכון חדש ולקחה אותו תחת חסותה. בתיכון הוא פשוט התחיל לפרוח. באותה השנה נפתחה בבית הספר מגמת אמנות חדשה, והמנהלת, בחוש המיוחד שהיה לה, החליטה לשלוח אותו למגמה הזו. עד אז הוא לא התעסק בציור או באמנות, והיה משקיע שעות בבניית טיסנים. אבל כשהתחיל להתעסק באמנות אפשר היה לראות עד כמה יש לו ידיים טובות. הוא אפילו זכה בשני פרסים: פרס ביקור היצירה ופרס קרניצי, אבל הוא תמיד התבייש במה שיצר, והיום לא נשאר לי שום דבר".כשהגיע ירון לכיתה י' התחלפו המנהלות ואת התיכון החלה לנהל ענת ליבוביץ'.למרות שכמנהלת היא לא לימדה את ירון באופן אישי, דמותו של ירון חרותה אצלה עמוק בתוך הלב. ליבוביץ': "היו לי איתו יחסים מאוד אינטימיים. לילד מיוחד נות נים יחס מיוחד. לא היה משהו שהילד הזה לא היה לוקח בו יד: הוא היה במועצת תלמידים של בית הספר, מועצת תלמידים עירונית, כתב ספורט של עיתון בית הספר והכוכב של ההצגה של מסיבת הסיום. הוא התנדב לכל, אבל לימודים לא היו בראש סדר העדיפויות שלו. בגלל שהיה ילד כל כך מוכשר ומיוחד, ועם זה שובב לא קטן, יצא לי לשבת איתו להרבה שיחות אישיות. גם אחרי שעזב את בית הספר והתגייס הוא המשיך לבוא ולבקר".ירון גם היה הנציג היחיד של תיכון חדש במשלחת "שגרירים צעירים", שיצאה לארה"ב מטעם משרד החינוך. השליחות הזו היתה בשביל ירון משמעותית ביותר. האם צילה: "החוויה הזו ממש שינתה לו את החיים. כשחזר הוא אמר שהדבר הכי חשוב הוא ההסברה על מדינת ישראל בחו"ל. אפשר היה להרגיש שהוא אומר את זה ממש מתוך ציונות". חלומות הנעורים "בתחילת הכיתה רובי יושבובמקום ללמוד על העולם הוא חושב'דילמות' הוא נושא עיקרי בחייוובאף ויכוח לא נשאר בצדכשרובי פותח את פיו ומספר בדיחותהוא כל כך מצחיק שבא לנו לבכותבימי שבת אם את רובי תחפשבוודאי תמצא אותו במקרר הספארי, מפשפש"(מתוך ספר המחזור של תיכון חדש)ירון פיקהולץ ורובי אורפני היו חברים בנפש. השניים למדו באותה כיתה בתיכון חדש ואף היו להם תוכניות משותפות לימים שאחרי השירות הסדיר. את התוכנית לשכור דירה משותפת עם עוד שני חברי ילדות הם לא זכו להגשים. אורפני ששירת בתל­השומר היה בן 18 וחצי במותו. הוא נהרג סמוך לביתו לפני שנה וחצי. סמוך לכפר המכביה פגע בו רכב שיצא מחנייה. אורפני שרכב על אופנוע, נהרג.מירי שריד היתה מחנכת כיתתם: "רובי וירון היו שני ילדים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. רובי נהרג חצי שנה אחרי סוף שנת הלימודים בתאונת אופנוע. חבריו היו המומים. אני זוכרת שדיברנו בזמנו, שאנחנו צריכים להיפגש. כשדיברנו על זה היה ברור לנו שזה יהיה אצל ירון בבית. הוא תמיד היה מארגן הכל, וזה היה פשוט מובן מאליו. עד ליום שני השבוע הפגישה הזאת לא יצ אה לפועל. ביום שני נפגשנו כמעט כל הכיתה בביתו של ירון. חשבתי לעצמי, הנה הוא סידר לנו פגישה".אחת מבנות כיתתם אמרה השבוע: "זו היתה כיתה יוצאת דופן בציונים ובגיבוש החברתי שלה. היה בכיתה גרעין של חברים שהמשיכו לשמור על קשר גם אחרי שגמרנו ללמוד ביחד. הם היו מין חבורה כזאת: ירון, רובי, מיכאל וטל. הם המשיכו לבלות ולצאת ביחד לפאבים ולמועדונים. היום כבר לא נשאר הרבה מזה, הכיתה שלנו עברה קיצוצים, לוקחים את הטובים".שני אורפני, אחותו של רובי, מספרת שירון הגיע להלוויית אחיה ואחר כך נהג להגיע לאזכרות. "הוא לא היה יכול לראות מישהו שנמצא במצב קשה מבלי לבוא ולהגיד מילה טובה. הם היו חברים כל כך טובים וירון שמר על קשר גם אחרי האסון שלנו".השבוע הגיעה אורפני לבית משפחת פיקהולץ. היא מספרת שהמפגש היה לה קשה. "אני ממש מרגישה כמו אחות של האחיות שלו. אני כל כך מבינה איך הן מרגישות ואני נורא רוצה לעזור להן. כשביקרתי שם השארתי את מספר הטלפון שלי וביקשתי שיתקשרו אלי לדבר, ואני מקווה שיעשו זאת. החבורה הזו של רובי וירון היתה חבורה של בעלי חוש הומור מפותח, תמיד צוחקים ותמיד עם חיוך על השפתיי ם. אחי היה מאוד דומה לירון. גם הוא היה חייב לתת מילה טובה למישהו שנראה לו במצב קשה". מורעל אמיתי למרות שירון כבר הריח את השחרור, הוא בחן אופציה לחתום למשך ארבעה חודשים בצבא הקבע בתפקיד רס"פ טירונים. על הנכונות לתרום למדינה ולצבא מספרת האם: "אחרי הטירונות הוא נשלח לקורס חובשים, אבל כשחזר לגדוד הוא התעקש לצאת לקורס מ"כים. הוא הרגיש שהוא רוצה להיות מפקד של טירונים. בשבילו לחנך ולעצב חיילים צעירים למשמעת היה הדבר החשוב באמת".את שלושת הימים לפני מותו עשה פיקהולץ בבית הוריו. אחרי שלושה שבועות של פעילות צבאית אינטנסיבית הוא זכה למנוחה. ביום חמישי הסיעה אותו אמו לתחנת הסעה בדרכו לבסיס. זו היתה גם הפעם האחרונה שהם התראו. שעות אחדות אחר כך הוא נורה על ידי חוליית המחבלים."למרות המצב הקשה במדינה והתפקיד השוחק בצבא", אומרת האם צילה, "ירון לא הפך להיות קיצוני. הוא היה מורעל אמיתי על הצבא. אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שהצבא גרם לו להזיז את דעותיו הפוליטיות מעט ימינה, אבל לא היתה לו שום שנאה לערבים. אחרי השחרור הוא תכנן ללמוד מדעי המדינה ותקשורת, אבל הוא כבר לא יעשה את זה".ביציאה מבית המשפחה הבחנתי בספר שהונח על השולחן. הוריו של ירון הניחו את הספר וביקשו מהמנחמים הר בים, מהחברים, מהפקודים ומבני המשפחה לכתוב מספר מילים על בנם ולפרט כיצד כל אחד מהם זוכר את ירון שלהם. אחת ההקדשות המרגשות שהבחנתי בהן היתה של מ"פ פלוגת געש בה שירת.וכך ספד המ"פ לירון:"ילד יפה כל כךלמרות התקופה הקשה שעברנו יחד חזרת מהבית עם חיוך שופע כל כך רחב ושופע. אמרתי לעצמי, וואלה, הבנאדם לא נורמלי. כולם עייפים ותשושים כשהם חוזרים מהבית עצובים מעט שהחופשה נגמרה, ואתה גבר שבגברים, חזק ושמח, עם שליחות אלוהים.אני זוכר כשנסעתי בג'יפ וראיתי אותך הולך בדרך למשימה יחד עם חייליך, צועד בראש כמו תמיד, לעולם לא אשכח את המבטים שהחלפנו, צעדת כמו אריה. יפה כל כך. חייכתי לעצמי, עשית לי טוב. סמכתי עליך כל כך.ירון, חלק ממני נדם. כן, גם אני, המ"פ, מוצא את עצמי נכנס למקלחת ולחדר שלי ובוכה בסתר כדי שהחיילים לא יראו אותי...".ירון הותיר אחריו הורים ושתי אחיות חן, 17 וחצי, ואיילה 13 וחצי.