מלאכת החיים דיוקן אישי- תיאטרוני של שחקן התאטרון שבתאי קונורטי, שנאבק על חייו ארבעה חודשים שרית פוקס 07/12/01 בחצות וחצי ביצע השחקן שבתאי קונורטי ניתור פלאי באוויר לגובה עשרה מטרים. בעדה הבולגרית יש הטוענים שזהו ניתור בולגרי טיפוסי, שרק בעלי יצרים עזים וכושר טראגי מולד מסוגלים לו. אבל בקרן הרחובות החשוכה, חשמונאים פינת המלך ג'ורג בתל­אביב, בלילה שבין יום חמישי לשישי, 9 באוגוסט, לא היה זה כרוז מגונדר של קרקס שהזניק את קונורטי אל האסון, אלא נהג מונית. קונורטי, הולך רגל שירד לכביש, שחקן תאטרון בן 58, שקע מאז במצב דמוי שינה ועוד לא הקיץ.באותו לילה נצץ ראשו בבריליינטין שהקנה לו חזות אלגנטית של דון ז'ואן. והבריליינטין, אפשר בהחלט לומר, היה בעוכריו באותו לילה. אלמלא הבריליינטין אולי בכלל לא היה יוצא מביתו. ידידתו הטובה בת­שבע ינקו, שביתה הוא חממה קבועה של קונורטי, שבה הוא שותה לעתים קרובות קפה בחברת בעלה ובתה, היתה מאוד עייפה באותו ערב. שלא כדרכה ביקשה ממנו שידחה את ביקורו. הוא התעקש ואמר: "אבל את מוכרחה לראות אותי עם הבריליינטין בשיער, שמו לי את זה היום כשצילמו אותי לערוץ הילדים. את חייבת לראות".קונורטי אוהב לייפות את עצמו, אולי כמין דרך עקיפה לייפוי המציאות הלא יפה בעי ניו. יש לו אוסף נעליים משובחות, חולצות מהודרות, עטים נובעים, והוא מומחה אנין לעוגות.נהג המונית שפגע בו, א.ל, התחיל את הערב בהובלה של השחקן יוסי גרבר לתאטרון הקאמרי, וסיים אותו בהתלת שבתאי קונורטי, אף הוא שחקן הקאמרי, לכביש. מאורעות אחרונים לפני אסון מתגלים איכשהו, תמיד, כטעוני סמליות. הגורל הכוכבי היציב של יוסי גרבר בתחילת הערב, הגורל הלא כוכבי של קונורטי, בסוף הערב. ואיפה? למטה, על הכביש.מאז מועבר קונורטי בין בית חולים מאיר ובין בית לוינשטיין, על פי התנודות במצבו הגופני. לפעמים עולה חומו עקב דלקת ריאות. לאחרונה ניקזו לו נוזלים מהראש. הפגיעה בראש, אמרו לקרוביו היא דיפוזית, כלומר מפוזרת. מה שמבטיח אי בהירות גדולה ביחס למצבו.חבריו הקרובים מבקרים, שחקנים ידידותים באים, ואמו, שושנה, מגיעה כל יום, מתכוננת ליקיצת הבן. בדרך מסופיה שבבולגריה לישראל, לפני למעלה מ­50 שנה, הצילה אותו מטביעה, כשהחליק מסיפון האונייה, וקונורטי טען מאז שהוא כבר יודע את המוות, לפחות באופן רוחני.באחד מתפקידיו הנפלאים, בסוף שנות השבעים, בהצגה "אורזי מזוודות" שיחק בן. אמו היתה זהרירה חריפאי. ק ראו לו אלחנן ולה קראו הניה. על הבמה, שלא כמו במקרה הזה, הובילו את האמא באלונקה, ואלחנן אמר לה: "עוד לא אמרנו זה לזה כלום. צריך לדבר, אמא, צריך עוד לדבר".מי יכול להוכיח שחייו של שחקן על במה הם לא חזרה כללית על חייו? "כמו התעלסות מתוך אינרציה" השחקנית רחל שור ­ אהבה גדולה שלו שארכה שבע שנים, והסתיימה במכאוב גדול בעבור קונורטי ­ באה לבקר אותו בבית לוינשטיין אחרי שנות נתק רבות, וגילתה קונורטי מפתיע: "שלווה גמורה, ראשונית, יצאה מהפנים שלו, הוא נראה מקבל את עצמו באופן עמוק".ואכן, קונורטי, שאינו מתקומם או רוטן, או חוזה תחזיות פסימיות, או אחוז צער גדול, או צוחק בעיקר על חשבון עצמו ­ כמעט לא מוכר בשנים האחרונות. שמחת החיים שזכורה לחבריו מתאטרון החאן הירושלמי בשנות השבעים ותחילת השמונים ­ הריקוד הווירטואוזי, כוסית היין, הצחוק המשוחרר עם הבזקי הטירוף החינני ­ דעכה בשנים האחרונות.שור: "הכרתי אותו בבית הספר למשחק של ניסן נתיב והמשכנו בתאטרון החאן. הוא היה אז עקשן, סגור, אימפולסיבי, חסר אמונה וממגנט נשים".כשקיבל את ההזדמנות לשחק תפקיד ראשי נדיר כמו "קליגולה", הרומנטיקן המטורף של קאמי, בתאטרון החאן ב­84', ראיינתי אותו. "התאטרון בשבילי", אמר לי, "הוא כמו אהבה גדולה שאהבתי אשה ובכורח הנסיבות והזמן, פגה האהבה. כל מה שנותר ממנה זו התעלסות מתוך אינרציה. בלי תחושות בכלל".כמה אפשר להצליח כשאתה מתעלס כמו מת עם תאטרון? קונורטי לא היפנט את הקהל בתפקיד קליגולה, גם מפני שהרגיש נאנס לאינטרפרטציה של עודד קוטלר, וגם יצא לו לריב איתו על הבמה. "עודד קוטלר", כתב המבקר (לשעבר) אמיר אוריין, "הציג את קונורטי כילדון צייצן ונוהם".מאז לא קיבל קונורטי תפקידים ראשיים.אבל אני ראיתי אותו מהפנט, שש שנים קודם, בתפקיד אדם שדעתו נטרפת עליו כשהוא מחזיק בידו מטבע מסתורית בשם "זהיר" שקיבל לידו במקרה, והוא יודע שהמטבע יוביל אותו לאבדון. זה היה באירוע תאטרוני על פי סיפורים של בורחס הספרדי. קונורטי לא קם מהכיסא במשך כל המונולוג, הגיש משחק מינימליסטי מדויק, כפייתי. שותפה לערב ההוא היתה רחל שור, במונולוג משלה. הם הקימו "תאטרון של סיפור", והתכוונו לעבוד עם עדי סמל ושרה ברייטברג כבמאים ומפיקים, גם על "סיפורים מסוכנים".המינימליזם של דלות החומר, עד כמה שזה יישמע מפתיע, התאים לתאטרון שבו האמינו קונורטי ושור: שחקן וכמה אביזרים, זה כל מה שצריך על במה. התאטרון התפוגג יחד עם מערכת היחסים שלהם.חנוך לוין הספיק לצפות בקונורטי ואמר לשור: "אני מעריץ אותו".ימי קונורטי ושור הצטיינו, מכוח הביטחון הזוגי כנראה, בתעוזה שלא חזרה על עצמה. ב­74' הם פרשו למשך תקופה קצרה, ביחד עם אהרון ומרגלית אלמוג מהחאן, והקימו מסגרת סאטירית בשם חאנבארט, שנכתבה על ידי ב.מיכאל ורמי רוזן והרגיזה את פרנסי העיר. אחד הקטעים הבלתי נשכחים היה זה שבו עלה קונורטי לבמה בתלבושת של הרצל ­ פראק, צילינדר, זקן וכל השאר ­ והתפשט בקטע פנטומימה איטי, שהסתיים בתחתונים ובגירוד ביצים. הרעיון, נועז במונחי הזמן ההוא, היה שהציונות היא לא מיתוס קדוש.קונורטי הופיע אז גם ב"ניקוי ראש", תוכנית הטלוויזיה הסאטירית והמיתולוגית של מוטי קירשנבאום. פניו של קונורטי הביעו בטבעיות זעזוע נורא, זעזוע קפוא, ושירתו את הסאטירה מעבר לטקסט שלה. "רוצים שתבוא כמו רס"ר אמנות" השחקן אהרון אלמוג, ידידו הקרוב של קונורטי, נפש אחות, מתעצבן על קונורטי ליד מיטתו: "חרא של הצגה!", הוא צועק עליו. לרגע נדמה לו ששבתאי מחייך, וברגע הבא הוא כבר לא בטוח.המריבות הנוראות של קונורטי את אלמוג, בבולגרית, הם המיית אהבה מוכרת בעולם התאטרון הישראלי. "כמו ללכת פעמיים ביום לשירותים, ככה אני, פעמיים ביום, צריך לראות את שבתאי. אם זו ידידות עמוקה, אז שזו תהיה ידידות עמוקה", הגדיר פעם אלמוג את מצב העניינים ביניהם. הם הקפידו לשחק באותם מקומות, נדדו יחד בין החאן, תאטרון נוה צדק והקאמרי.יש להם איכות דומה: חמי מזג, פזורי דעת, פגיעים, קצת מרופטים. אצל אלמוג המרופטות נובעת מחוסר עניין בלבוש, אצל קונורטי זוהי מראית עין מתוחכמת: מלבושים יקרים, לא מוקפדים בכוונה. הם יודעים את הסודות הכמוסים של האחר, אפילו כששבתאי בוחר לבוא לאלמוג ולשתוק לו בפרצוף שלוש שעות. הסודות הכמוסים, כולל המצוקה הכלכלית, האהבות המתעתעות והמתישות, והכישלון להוביל מרד בתאטרון. "כואב לי הלב שלא הספקתי להראות לו את סופיה", מצטער אלמוג, שדרבן את קונורטי להוציא דרכון לקראת הנסיעה. "הנה, את הנעליי ם האלה הוא נתן לי מהארון שלו לפני הנסיעה. גם החולצה שאני לובש, ממנו, שלו".אלמוג, עכשיו בחזרות לתפקיד ראשי ב"טנגו" של סלבומיר מרוז'ק בהבימה, פלט את עצמו מתוך ייאוש לסופיה שבבולגריה, שבה נולד. לאחרונה חזר לארץ. הוא ביים שם שמונה שנים, ראה שחקנים משלימים הכנסה כנהגי מוניות, אבל הכבוד העצמי שלהם משגשג."שמה", הוא אומר, "כשבמאי או מנהל תאטרון קובעים איתך פגישה, הם באמת מעוניינים להכיר אותך. הם מבלים איתך יום שלם. אתה לא פריט בין פגישה לפגישה כמו כאן. בארץ אין מקום לאנשים כמו שבתאי, שבאים עם ספקות ופחדים ותהיות. בארץ רוצים שתבוא כמו רס"ר אמנות".קונורטי ואלמוג לא מתאימים למקצב השיווקי של התאטרון הממסדי, תאטרון אמצע הדרך שרובו מסחרי, למה להכחיש. "קליגולה זה אני" בתחילת הדרך, בימי תאטרון החאן הירושלמי, שגיבש הבמאי האנגלי מייקל אלפרדס, פעלה הקבוצה במקצב הפנימי של התפתחות השחקן בתוך אנסמבל קבוע, בסגנון תאטרון גשר. קבוצה סגורה שמבלה רוב היום ביחד, ואירועי היום מובילים לקראת ההצגה בערב: אימפרוביזציות, תרגילי גוף, אימוני קול. הם הרגישו כמו שהרגישו הרבה אמנים בשנות השבעים: שהם מפלסי הדרך להבנה טובה יותר של העולם, שהם יתקנו וישנו, ויהיו קצת נביאים וקצת קדושים, מתמסרים, מהמרים.במשך שנה הרכיב אלפרדס את הקבוצה שלו בחאן. קונורטי היה בחירה טיפוסית. אלפרדס הרכיב להקה של דמויות עם יופי בימתי שגבל בכיעור, שחקנים מרגשים, שמקרינים אחרות, מין עיוות קל שנחרת בזיכרון, לא של כוכבים במובן התעשייתי הנוצץ של המילה: אורי אברהמי, נטע פלוצקי, אבי פניני, אבינועם בר­חיים, רחל שור, אלמוג, קונורטי ואחרים כמותם, שלא עסקו בהפגנת כרבולת הכישרון שלהם. הם היו מעוניינים להבין את הדמויות שלהם ומה הם עושים על הבמה.קונורטי עלה על כולם. הוא חקר והרהר והעלה ספקות: מה המשמעות, למה כך ולא אחרת, האם אנחנו חדשנים מספיק, לאן זה חותר. בחממת החאן, שבה העריצו את ה טכניקה שלו, שחיברה שכל ורגש עם תנועתיות פנתרית, הקשיבו לו. מה עוד שהיה אלוף האימפרוביזציות.כשעבר לשחק בקאמרי, אחרי שגם קבוצת נוה צדק התפרקה, נתפשו ההתערבויות שלו כהפרעה, כפסילה, כנדנוד. שחקן אחד, מאוהדי קונורטי, קרא לזה באוזני בשם הנורא: "צרצור". ככל שהמצוקה של קונורטי גברה, ככל שהרגיש פקיד של תאטרון, שחקן זנוח, גברו הפחדים, התפתח בוז, שגשגה הציניות."אני פוחד, איזה גועל זה אחרי שאתה בז לכולם להרגיש את הפחד הזה בנשמה", אמר קונורטי בתור קליגולה. ובאמת אמר לי אז: "קליגולה, זה אני".ב­77' קונורטי הבריק בתפקיד האינטלקטואל הנרגן והשבור, ב"מהגרים" של מרוז'ק, וזכה בפרס מרגלית. הוא ריגש בתפקידים נוספים, למשל ב"שבעה קבצנים" וב"יוסף דה לה ריינה". אז איפה נחסמה דרכו למעמד מרכזי בתאטרון או לפחות מעמד מרכזי יותר? "אני כבר לא נחשב לכלום" אולי נקבעו דברים מוקדם מאוד, כשנפטר אביו, כשאמו נישאה בשנית והוא עבר לגור עם סבו וסבתו? פרופ' יורם לס היה בן כיתה שלו בבית ספר בלפור בתל­אביב. קונורטי בלט כלא בן אצולת תל­אביב הקטנה, כלא בן של רופא או עורך דין. הוא הצטרף לכיתה מאוחר והיה מבוגר מכולם, מפני שעלה לארץ זמן לא רב קודם. הוא התבגר לפני כולם, ונראה להם משונה וזר. אחר כך, כשגם האחרים התבגרו, היה נדמה להם ששבתאי הצנום בעצם נשאר מאחור. הוא גר בדירה קטנטנה בדרום העיר, ליד רחוב הרצל, ולא ברחוב בלפור או בשדרות רוטשילד. והיה לו מעיל עור משונה ואופניים. והוא עשה הצגות. הוא לא יהיה מהנדס.שושנה פיירשבין, מזכירת בית הספר התיכון גאולה, זוכרת את העצב שלו. "הוא היה כל כך עצוב", היא אומרת. יש אמנים שמפתחים עצב כוחני, פגיעות נוגעת ללב. לקונורטי אין תכונה כזאת. העצב שלו, בעיקר בפני סמכות, טורדני.איך קרה שלא שרד את מעמדו ההתחלתי? האם מפני שצבר אכזבות, החטאות של כמעט הצלחה, בשלב מוקדם בקריירה, כשהעתיד נראה עוד קורן?החטאה ראשונה: ב­73' עבד על התפקיד הראשי ב"משרתם של שני אדונים" של קרלו גולדוני. פרצה המלחמה וכשחודשה ההצגה, נתנו את התפקיד לספי ריבלין. יש גרסה שאומרת שזה קרה מפני שאלפרדס לא חיבב את רחל שור, וקונורטי, אוהב טוטאלי, הגיב בסולידריות והכעיס את אלפרדס. יש אומרים שבהנהלה החדשה, שלאחר המלחמה, הוחלט שלריבלין יש תכונת כוכב יותר גדולה מלקונורטי.יכול להיות גם שבגלל האהבה לשור לא נסע ללהקה של פיטר ברוק, שאליה הוזמן בהתלהבות ב­75', על ידי הבמאי ברוס מאיירס, שעבד עם שחקני החאן.החטאה שנייה: הורדת ההצגה "עיר אחרת", שהיתה מורכבת ממונולוגים אמיתיים של אנשי ירושלים המאוחדת, בגלל לחצים פוליטיים. בשנות השבעים, ירושלים המאוחדת היתה בעיקר חוויה אנתרופולוגית של ביקור בשוקי העיר המזרחית. ההצגה חשפה שנאת זרים וערבים, פער מעמדי, השתלטות דתיים על החילונים, והוגדרה כאנטישמית. בהתחלה נדרשו לקצץ ממנה קטעים תוך כדי איום בפיטורים, בסוף הורדה לגמרי. אלמוג וקונורטי הרגישו מושפלים. ואלמוג (שלא ידע אז שיום אחד יפסיק לזעוק וימצא ייאוש נוח דווקא בעיר הולדתו בבולגריה), אמר: "איזה ערך יש להשקפות שלך ולכל העולם הרוחני שלך אם אינך מעז לעמוד על שלך?".החטאה שלישית: נסיון המרד באילן רונן, שירש את מייקל אלפרדס, באמצע שנות השמונים. הקבוצה הרגישה שהחומר הספרותי של רונן, חובב עיבודים ספרותיים עד היום, לא מאפשרת לחבריה להתנסות בתפקידים קלאסיים: צ'כוב, איבסן, שייקספיר. רונן הלך בסופו של דבר, אבל עדה בן­נחום, שהגיעה לתאטרון כמנכ"לית, הבהירה לקבוצה שהיא לא רצויה עקב האינדיבידואליזם הצורם שלה. התאטרון כבר לא הריח כמו דמוקרטיה.מכות המציאות ירדו על הפנטזיות, וקונורטי לא גילה כוח להיאבק. הוא הצטרף לקבוצת נוה צדק, שאלמוג הנהיג תקופה קצרה (אחרי שעודד קוטלר פרש), ושמצאה עצמה מפורקת על ידי הממסד. ואז הצטרף לקאמרי, בן 40 ומשהו, בגיל שניתן עוד לצמוח. אבל הוא רץ להגיד בתקשורת שהפך לשחקן שוליים: "אני כבר לא נחשב לכלום". "במקום ללקק למניאקים, הוא התרגז עליהם" זהרירה חריפאי שביימה אותו ב"דבורה בארון", והיתה מורה שלו בבית הספר למשחק, פירשה לי את הדברים: "ביום שבו אתה מגלה שאף אחד בתאטרון לא חושב, 'ועכשיו צריך לחפש לשחקן קונורטי תפקיד שייתן לו אפשרות להראות את היכולת שלו', אתה שוקע בעלבון גדול".וקונורטי אכן שקע בעלבון. הוא כבר היה אחרי הנישואים לצרויה להב שלא עלו יפה. שניהם היו בתקופה טראגית בחייהם וכל צד קיווה להיגאל על יד השני."היו לי שתי אהבות ­ נשים ותאטרון, ושתיהן נגמרו", אמר אז לחבריו. הוא היה מותש מהשקעותיו הרגשיות שלא עלו יפה. אבל אז גילה שהוא משועבד למשכנתה. הרעיון לעזוב את הקאמרי הפחיד אותו. לפעמים ביקש מחברים לא לבוא לראות אותו בתפקידים קטנים: "אל תבוא, למה לך, אתה לא תאהב את זה"."המשבר הכלכלי חרה לו", אומר חבר טוב, "זה סיכם לו תמצית של משהו: הנה, זה מה שאני". היו ימים שהחלטה לשתות קפה בבית קפה נראתה גורלית. לשתות או לא לשתות?כשליהקו שחקנים ל"אטום", הפקה חדשה בקאמרי, אלמוג, כך סיפרו לי אחרים, התחנן בסתר לטובתו: "קחו אותו להצגה".אלמוג כועס על חברו הטוב, שככה פרש מהחברות והלך לנוח במיטה. איפה ימצא עוד אדם לא מאושר כמוהו, שמשקף לו את עצמו? "אם הייתי אדם מאושר", אמר פעם קונורטי על החברות הזו, "אז הכל היה בינינו מתנפץ. לאלמוג היו עוד כמה חברים בחייו, אבל הם כנראה מצאו את האושר".אבל העובדה שאלמוג נאלץ לחמול עליו בשנים האחרונות, כשראה אותו בתפקידים קטנים, בלתי נסלחת בעיניו. "התכווצתי מבושה בשבילו. הם דחקו אותו לפינה. הוא הסתכל בראי בתיעוב".אלמוג ניסה לדבר על לבו שיעזוב את הקאמרי, אבל קונורטי פחד. וכשמריחים מפחד, לא מתחבבים על מנהלים, בייחוד אם גם מבקרים אותם בקול.חנן שניר, שביים את קונורטי ב"אדם הוא אדם" של ברטולט ברכט, בסוף שנות השבעים, חושב על קונורטי כעל שחקן מאתגר שמביים גם את הבמאי. ואם אין כאן שכתוב היסטוריה עקב הנסיבות הטראגיות, שניר הוא יוצא דופן. "המופנמות שלו", הוא אומר, "כובשת. קורנת. היה מעניין לחדור לשם. הוא לא היה צייתן בעבודה. הוא עבד מתוך עולם פנימי שלו. אותי זה עניין. הוא שייך לקבוצת השחקנים הבולגרים: נסים עזיקרי ז"ל, אהרון אלמוג, אבנר חזקיהו ז"ל. חום, רגישות, הומור, ומצד שני אירוניה כלפי החיים. הם שחקנים טבעיים".דאוד חורי, עוד חבר קרוב, מגיע לבקר את קונורטי. גם הוא כועס. "יאללה, תקום כבר, בוא נשתה קפה". ועונה בשמו: "אני בא בעוד רבע שעה". חורי מוכן להישבע שקונורטי מזיז עין. הם נוהגים להיפגש בפיצוחייה ברחוב לינקולן בתל­אביב. קונורטי מסוגל לפתח ריב חברי על כלום: "תשתה קפה, דאוד, אני מביא לך", "לא רוצה", "אז תשתה שוקו, אני מביא", "לא רוצה, די, עזוב". והדיאלוג נהפך סוער כי קונורטי עקשן חולני, למרות שנדמה לו שיש לו מחלות חמורות בהרבה. על ההיפוכונדריה שלו אפשר לספר המון. הנה דוגמה: כששיחק ב"דון ז'ואן" של מולייר בתאטרון באר­שבע, לבש מתחת לבגד הקבצן שגילם, כדי לא להצטנן, חליפת פוך של מטפסים על האלפים.חורי, בן הכפר מררה, היה 20 שנה באנגליה והפך עורך דין. כשחזר לארץ גילה שקונורטי לא התקדם כמוהו: "אני כועס על החברה שהחמיצה שחקן אדיר. במקום ללקק למניאקים, הוא התרגז עליהם".אלמוג חושב שהצעקות של קונורטי בתאטרון, ההתפרצויות, היו כמו בכי של תינוק ששורף לו בחיתולים: "מעט אנשים יכלו להאזין למצוקה שלו במהלך עבודה. לו באמת היו מקשיבים לו, היו נשכרים מאוד. היינו רבים, נשבענו לא להתראות, ואז כשכבר הייתי מותש שמעתי שיש ש ם איזה כאב. איזו הפרעה. איזה זיוף שהוא לא יכול לקבל. הוא רצה לנווט דברים בצורה יותר נכונה ומעמיקה. דברים חרו לו. זה התפרץ בזעם, ולא הבינו. הוא לא ידע להגדיר את המצוקה שלו, אז היא יצאה בצורת כעס. אבל הוא חבר נפלא, מתי שאתה צריך תמיכה, מפה ועד הודעה חדשה".בשנים האחרונות הפנה קונורטי אהבה נדיבה לילדים של חבריו; ערך להם ימי הולדת, קנה מתנות, שלח מכתבים. את הילד שגידל, בנה של רחל שור, הפסיק לראות אחרי שנפרדו. הוא טען שאינו רוצה לבלבל אותו, עכשו כששור נישאה שוב ויש לו אבא חדש. אבל יכול להיות שזאת אמת חלקית, הסבר בדיעבד למצב עניינים שלא הוא בחר בו. כן, הבן בא לבקר את קונורטי ששוכב במיטה. רק שקונורטי אולי לא ער לבואו. "צריך מרפקים במערכת הזאת" על פי דורון תבורי ששיחק איתו בכמה הצגות בתאטרון באר­שבע, קונורטי הוא קורבן של אלימות בימתית. תבורי אומר את זה בעדינות רבה יותר: "צריך מרפקים במערכת הזאת. לא אמנותיים. יש גזע שחקנים, לא בהכרח הכי טובים, שיודעים לסמן את הטריטוריה שלהם על הבמה. להגיד: אני פה. הם מפעילים עבודת שרירים מול הבמאי, הפרטנרים, המערכת. לקונורטי ולאחרים אין ברוטליות כזאת, ואם הם במשבר אין מי שיושיט להם יד".סימון טריטוריה על במה, צריך להסביר, נעשה באמצעות תכסיסים כוחניים, שנועדו לגנוב את תשומת הלב של הקהל מהפרטנר אל הכיוון שלך; כמו למשל: להיכנס לתוך הטקסט של הפרטנר לפני הזמן, להחסיר טקסט כאילו בטעות, כדי שהפרטנר לא יזכה לשורת המחץ שלו בתור תגובה, לזוז על הבמה באופן שמסתיר את הפרטנר או שמאלץ אותו להפנות גב לקהל. בקיצור, לפעול כדי להעלים את הפרטנר שנחשב ליריב.באחד התאטראות, בהצגת שלאגר, נשמעה לאחרונה שחקנית צעירה לוחשת לפרטנרית שלה על הבמה: "זוזי לי מהעור, זבל!", ככה, בלי תחכום.תבורי: "קונורטי היה על סף להפוך לשחקן נורא גדול. הוא לא ידע להפעיל אלימות כזאת על הבמה. לא ידע מניפולציות כאלה . הוא לא היה מחוסן מול שרירנים ולא ידע לשחק את המשחק הנכון".התגוננות מפני השרירנים הכוחניים מאוד מייגעת ולא כולם עומדים בה; הפוליטיקה מול המנהלים מתישה; המשא ומתן על משכורות משפיל; האי ידיעה אם החוזה שלך להצגה יחודש מחליש אותך מול המערכת. בסוף אתה מתעייף, מעלה קרום יבש ומשחק שש בש בין סצנה לסצנה, מאחורי הקלעים. פעם רק פועלי הבמה שיחקו. היום גם שחקנים. שש בש משכיח ממך מה היה החלום שלך פעם.זה העולם שאמלל לאחרונה את קונורטי. ולא רק אותו. אבל המשכנתה תבעה את שלה. והפחד משתק. "אני חושב שהוא היה פשוט מבוהל כל הזמן", משער תבורי. "חלק מהעצבנות שלו היתה בהלה מתמדת".קונורטי המאושפז הוא משל לכולנו, הרועדים מפני המחר. הכלכלי, הרגשי. "שרית, אם יש לך במשפחה ימי הולדת של אנשים מבוגרים, לא רק ילדים, אז אני מוכן", אמר לי שחקן אופי מכובד בתאטרון מרכזי, אחד מאלה איתם שוחחתי על שבתאי. "מוכן למה?", התעניינתי, נדהמת, "יש לי כמה תוכניות יחיד לבחירה". ובאמת ראיתי אותו מזיע את נשמתו לפני קהל אקראי בבית מלון שמענג עשירונים גבוהים בחלוקי מגבת, כדי להשלים הכנסה. "פתאום אתה סטאר" סיפורו של קונורטי הוא סיפורו של אמן שנלכד במבוך של נשמה מתריסה, שאין לה כוחניות מתאימה כדי לקיים את ההתרסה שלה בתוך מנגנון שמעריך אמן לפי כמות הכסף שהוא מכניס למפעל; כסף שבדרך כלל בא ממוניטין טלוויזיוני או בידורי. ואולי קונורטי הוא קורבן של עיקשותו. הוא לא הצליח לוותר על האמביציה להיות מרכזי ולהתרכז בתפקידי אופי מעולים מתוך שמחת העבודה במקצוע. שמחת הייעוד שפעם היתה בו.מה שלא פוטר אותנו מהשאלה למה אנחנו משפילים אמנים? למה הם צריכים לחטוף סחרחורת על גבי הקרוסלה של חוסר הביטחון במחר, בזמן שמצפים מהם להעניק לצופים חגיגה של חירות? למה אנחנו עושים את זה למי שמענגים אותנו, למי שאחראים לחלק המעודן והמזכך של חיינו? מה זה אומר עלינו בתור מעודנים?סצנת מכתב הפיטורים, שנשלח מהקאמרי אל קונורטי, השוכב מחוסר הכרה (אם כי אולי הוא מקשיב עכשיו), עשויה להתגלות כתמונה זניחה בתאטרון חייו. עוד מאותו הדבר. לא רשעות אלא אוטומטיזם הוביל את נעם סמל לחתום על המכתב. אוטומטיזם היא מחלה מקצועית של מנהלים, שאחראים על כוח אדם שיווק ופרסום, על חרושת התרבות. להפך, קרובי משפחה של סמל שמעו אות ו, באירוע פרטי, מדבר בצער על קונורטי, עוד לפני המכתב, ומעלה רעיון לקיים משמרות חנוך לוין ליד מיטתו. וכמו שהיד של קונורטי קופצת לרגע כשחברים מדברים איתו, והרופאים אומרים שזה רק רפלקס, ככה היד של סמל ריפלקסה וחתמה על המכתב.ולעניין המשמרות ­ אין משמרות של שחקנים למראשות המיטה של קונורטי. זה חומר יפה לסרט, ואכן תלמידה מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל­אביב כבר הכינה מצלמות. היא גילתה את הגועל. ובלשונו של אלמוג: "איזה מין רעיון זה? הייתי הורג אותם אם היו באים לקרוא טקסטים של לוין. זה עושה לי קבס. קראתי על זה בעיתון. לא ראיתי את זה כאן".דרור טפלצקי, חבר של קונורטי, מתפעל ליד המיטה שלו: "פתאום אתה סטאר. פתאום כל האנשים האלה. אף פעם לא כתבו עליך כל כך הרבה. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים סביבך".טפלצקי אמר לקונורטי לפני כמה חודשים את דעתו על כך שהוא עושה חיים קשים לבמאים, כי אפילו כשהוא שותק שומעים את הקריאה שלו: "המלך הוא עירום". קונורטי אמר שהוא התמתן כבר. טפלצקי לא האמין. ובעוד עניין לא האמין לו: "אני לא מאמין שהוא נהיה פקיד של תאטרון כמו שהוא טוען. הם כיבו אותו, אבל ב פנים, בעומק, הוא לא איבד התלהבות. אפשר להדליק אותו בקלות".אם קונורטי יתעורר, הוא יגלה שהתאונה הפכה אותו לסטאר. אולי יציעו לו עכשיו להיות אפילו רומיאו. בשנה הקרובה יעלו לאוויר שתי סדרות טלוויזיה של חיים בוזגלו, עם קונורטי בתפקידים בולטים: "שלווה", שמתרחשת בבית חולים לפגועי נפש; ו"אשליות", שמתרחשת בשכונה נידחת. ב"שלווה" הוא משחק שחקן מצליח ומבוקש בקאמרי (כן, כן), מתנשא, עשיר, מאובן. ב"אשליות" הוא ראש ועד שכונה ערירי. בוזגלו חושב שב"שלווה" קונורטי משחק אנטי קונורטי; ב"אשליות" היתה לו הרגשה, שקונורטי מגלם את עצמו, ויודע את זה.קרן מרגלית, שמצלמת סרט על אוניית מתים בדרכה לעולם הבא, ייעדה לקונורטי את תפקיד ויקטור, מנהל האונייה (די כבר עם הסמלים האלה). מרגלית חשבה שקונורטי מתאים כי הוא "שחקן שלא מוותר עד שהוא מגיע לשורש העניין, אמן שלוקח אחרים שעובדים איתו קדימה". הוא לא ישחק בסרט שלה.פעם, בתפנית גדולה של חייו, כמעט הגיע להוליווד. זה היה לפני עשר שנים. חיפשו שחקן בעל חזות ים תיכונית ל"סיפור האמיתי" של ג'יימס קמרון (שמאוחר יותר ביים את "טיטאניק") עם ארנולד שוורצנגר. זוהר יעקובסון, הסוכנת של קונורטי, יזמה קלטת מושקעת שבה קונורטי נראה עורך ניסויים במעבדה, איש רע בסרט. קמרון התלהב ובחר בו מבין מאות מועמדים. קונורטי התחיל לארוז. אבל האיגודים המקצועיים של השחקנים בהוליווד הצליחו להוכיח, למרות שלושה עורכי דין שנשכרו על ידי ההפקה ההוליוודית, שאין סיבה לייבא שחקן זר. קונורטי, לפי יעקובסון, צחק כל הדרך להחמצה. הפקה של מיליון דולר, הוא בחוץ, ומצחיק את כולם. אולי מתוך הקלה. הנה, שוב הוכח שאין סיכוי, שהפסימיות משתלמת. "כאן מתים?" התפקיד האחרון של קונורטי נמשך דקה בערך, וסיים את "הבכיינים" של חנוך לוין, בבימויו של אילן רונן. "צריך כוחות נפש גדולים לעמוד בכניסה קטנה כזאת", חשבה לעצמה זהרירה חריפאי כשראתה אותו. קונורטי שיחק דמות בשם "גוסס חדש­חדש", הגוסס הכי טרי במחלקת החולים הסופנים.גוסס חדש­חדש שאל בהיכנסו למחלקה: "כאן מתים?".ענה לו גוסס חדש, הוותיק ממנו במחלקה: "כן, כאן נמות".אמר גוסס חדש­חדש: "אז זה המקום?".השיב גוסס חדש: "כן".התעקש גוסס חדש­חדש: "אבל אולי יהיה מקום אחר?".השיב לו גוסס חדש: "לא יהיה".גוסס חדש­חדש לא ויתר: "אבל אולי?".השיב לו גוסס חדש: "אבל לא".גוסס חדש­חדש פרץ בבכי ושאל: "למה?".גוסס חדש אמר: "חושך".גוסס חדש­חדש אמר: "נכון, חושך".