בלדה לנאיבי קובי שטמברג, חג סביב גיל ה- 30 לחייו, חי בדירה שכורה, מחפש זוגיות וחולם על ילד ליאורה שוסטר 05/12/01 אם אתם לא נמנים על צופי הסדרה המשובחת "שבתות וחגים" (ערוץ 3 בכבלים) אז ­ א. אתם צריכים מאוד להצטער, ב. לא בטוח שאתם מכירים את קובי שטמברג. לעומת זאת, אם אתם נמנים על מעריצי הסדרה המושבעים, שנצמדים למרקע מדי שבוע ועוקבים אחרי עלילותיהם של בני השלושים ומשהו בתל­אביב, אז קובי שטמברג הוא אורח קבוע אצלכם בסלון, ואתם מן הסתם מתים עליו. כי איך אפשר שלא למות עליו? שטמברג משחק בסדרה, זו העונה השלישית, את דורון, ילד שמסרב להתבגר, בחור כזה ששירו "מהרי נא (הילד בן 30)" של אהוד בנאי כאילו נכתב במיוחד עליו. הוא בן 30, ועד היום הוא נסע, חזר, התברבר פה ושם, לא למד כלום ולא עשה שום דבר משמעותי. אין לו מושג מה הוא רוצה מעצמו, ועוד יותר מכך אין לו מושג מה כל העולם רוצה ממנו. הוא הכי מתגעגע לגיל תשע, כשהוא היה נשכב על הבלטות בבית שלו, ולא היו לו שום דאגות. ילד? ילד. לחלום על הבלטות גם קובי שטמברג בן 30, אבל הוא לא דורון. בכל זאת, שטמברג החליט כבר בגיל 24 מה הוא רוצה להיות (שחקן), הלך ללמוד משחק, וכבר בשנה ג' בבית הספר של יורם לוינשטיין התקבל לסדרה "שבתות וחגים". עד היום אפשר להגיד שהלך לו לא רע. שטמברג מוקיר את בן דמותו, יש לו הרבה דברים טובים להגיד עליו, וכשיש לו משהו פחות נעים לציין בקשר אליו, הוא מהסס. מי יודע, מישהו עוד עלול להיפגע.בכלל, שטמברג מרבה להסס. אחרי שכבר קבענו להיפגש בדירתו במרכז ת"א, אותה הוא חולק עם שותפה, הוא מתקשר ברגע האחרון ומבקש להעביר את הראיון לבית קפה. סתם מתוך סקרנות שאלתי למה, אבל הוא התחמק. אחרי שהגיע על הטוסטוס שלו לבית הקפה וטייפ ההקלטה הופעל, שטמברג בכלל נכנס ללחץ. זו הפעם הראשונה שהוא מתראיין בהרחבה, והוא לא ממש יודע מה לעשות עם זה. גם אחרי שעה וחצי של שיחה, שלב שבו לפי כל הקריטריונים הוא כבר היה אמור להשתחרר, הוא עדיין מתלבט לפני כל משפט, מתקשה למצוא את המילים הנכונות, מתחיל משפט, מוותר עליו, מתחיל עוד משפט, לא ממש מסיים אותו, וכך הלאה. קשה.­ נראה לי שדי קשה לך להתראיין. "אני נבוך מלדבר על עצמי. בח יים שלי לא פנטזתי שאני אשב מולך כאן בבית קפה ואתראיין על החיים שלי. זה נראה לי...זה..."­ נראה לך מוזר שזה מעניין מישהו?"מאוד­מאוד­מאוד". באופן טבעי, השיחה נפתחת עם דורון, בן דמותו הטלוויזיוני של שטמברג בשלוש השנים האחרונות. "היום אני מסתכל ואומר ­ וואלה, הלכתי עם דמות שלוש שנים. זה בהחלט משהו", הוא מתפעל.­ בוא נדבר קצת על דורון."דורון הוא לא משהו מנותק. אני חושב שהוא משהו שקיים, ולא רק בגברים. אני מדבר על הגבר הקצת עתיק, קצת כוסית. הוא מנפגעי הדור החדש. טיפל'ה יותר אולד פאשן. הוא כאילו אומר: 'או.קיי, אמרו לנו ללכת לטייל, לחפש את עצמנו, לא מצאתי כלום'". ­ אתה מזדהה עם זה במידה מסוימת, או שאתה אומר: שיתבגר כבר הדורון הזה, שיפסיק כבר לחלום על הבלטות בגיל תשע?"אוי ואבוי למי שהפסיק לחלום על הבלטות בגיל תשע. אנשים קוראים לזה התבגרות, והם חושבים שהם אומרים מילה נורא חיובית. אבל היא נוראה. כל כך הרבה אנשים הרי נהנים לשחק עם הילדים שלהם ועם הצעצועים שלהם, ולהשתטות ולהרגיש שהם ילדים. הרבה, כאילו, בורחים שם לבלטות. אנשים מחפשים ימבה גירויים רק בשביל להרגיש ו ליהנות, ולחשוב שאם פעם היו נותנים לך את הקש הזה (שטמברג מצביע על הקשית בכוס השתייה שלו) היית נהנה לשחק איתו, ובשבילך זה היה כל העולם. תענוג". ­ אז בכל אחד יש משהו מדורון?"אני מאד מזדהה עם זה. מבחינת הדמיון, המחשבה על איך שהעולם היה צריך להיות, אני מאוד דומה לו. קוראים לזה נאיביות. לשמר את הפנטזיה. ההבדל ביני ובינו הוא שלי יש מקצוע, ולו אין. אני בחרתי". ­ במה עוד אתה שונה ממנו?"אני לא דורון. די, זה קטסטרופה, אני לא הולך להגיד את זה. זה נשמע נורא". ­ מה?"דורון, בסופו של דבר, אחד מהמאפיינים של הדמות הזאת זה שיא של בינוניות. אני נורא לא רוצה להיות בינוני. אני גם לא חושב שבינוניות היתה יוצרת את דורון".­ זה הדבר הנורא? זה לא בנאדם שקיים, זה לא כאילו שלכלכת עכשיו על מישהו."הלו? יותר מדי אנשים מסתכלים עליו ומזדהים איתו. אנשים, נוגע להם". ­ טוב."בוא נגיד שהרבה דברים שהוא עושה בגיל 30, היו יותר נכונים לתחילת גיל ה­20 שלי. האוטו גלידה? הפעם האחרונה שאני זוכר שחשבתי על דברים כאלה היתה כשהשתחררנו, ואמרנו 'איך עושים עכשיו קומבינה?', בטח מלמכור סוכר ע ל מקל ולהרביץ כסף בפסטיבלים וכאלה". בחיוך המטומטם הזה לסדרה "שבתות וחגים" שטמברג הגיע, כאמור, לפני ארבע שנים, עם תחילת דרכה של הסדרה. הוא היה אז סטודנט למשחק, כשמאחוריו תפקידי אורח בסדרות "עשרים פלוס" ו"זינזאנה". את האודישן שהביא לו את התפקיד ב"שבתות" הוא זוכר לפרטיו. "האודישן היה נורא מצחיק. היה חורף והייתי עם טוסטוס, ובאתי בדיוק מחזרות מהבית ספר, ואמרתי לעצמי 'תגיע כמה זמן לפני, כדי להוריד קצת את ההתרגשות'. הגעתי 20 דקות לפני, אבל אז הסתבר שמי שהיה צריך להיות לפני לא הגיע, אז הם חיכו לי בחוץ ­ ענת וחגית (אסולין) המפיקות, רני בלייר הבמאי ועוזי אדם הצלם, ואמרו לי 'אהלן, בוא, רוצה להיכנס?'. אז עכשיו אני יודע שמחכים לי, אז אני עוד יותר בלחץ. גם לא הבנתי מה רוצים ממני, והייתי גם בטוח שאני נורא לא מתאים לתפקיד."בקיצור, היה חורף והיה גשם, והייתי לבוש באיזה עשר שכבות. מה שאני זוכר זה שנכנסתי לחדר, אהלן­אהלן, ואז אתה מוריד את המעיל, ואז עוד ז'אקט ג'ינס, ואז עוד איזה סווטשירט. זו היתה התפשטות של איזה שלוש דקות. זה הצחיק אותי. את האודישן עצמו עשיתי מול רני, והיה נורא נחמד. חזרתי הביתה, וממש לא חשבתי שהתקבלתי. ואז יום אחד ק יבלתי טלפון שיש לי פגישה במשרד עם רני. ואז אתה אומר לעצמך: 'אם רוצים לקבוע איתי פגישה אז זה בשביל להגיד כן, אין סיבה אחרת'. אבל תמיד אתה נותן לעצמך את ה­%70 שזה לא. ואז הגעתי והוא רצה כזה למתוח אותי, אבל בסוף הבנתי שהתקבלתי. אני זוכר שהוא ישב ושרטט לי תרשימי זרימה של הדמויות, ואיזה שחקן יעשה איזה דמות, ואני יושב כאילו ב­%30 ריכוז, בחיוך המטומטם הזה והבפנים הצוהל".­ יש אנשים שמסיימים בית ספר למשחק ושנים מנסים לפרוץ. אתה כבר בתור סטודנט קיבלת תפקיד מרכזי בסדרה שנחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שעשו פה אי פעם. "תודה רבה".­ למי?"למשהו, למישהו. תודה רבה. זה פונקציה של מזל. בתחום המשחק, כל שנה %10 מהאנשים עובדים, ו­%90 מהם או מתברברים בכל מיני דברים שהם לא מרוצים מהם ומחכים עד שזה יבוא, או שכבר עוזבים. התמזל מזלי מאוד".­ איך היה לעבוד, כסטודנט, מול שחקנים משובחים ומוערכים כמו אלו שמשחקים בסדרה?"פתאום אתה מוצא את עצמך עם אנשים כמו דרור קרן, אלון אבוטבול, מירב גרובר. הופה. זה לא איזה חנטרוש. לפני תחילת הצילומים כל השחקנים ואני נסענו לקיבוץ בצפון לסופשבוע­גיבוש. בתוך החדרים היתה מצלמה, כדי שתתרגל ולא תילחץ. אני לא אשכח שישבנו שם בחדר הזה ועשינו הקראות של הטקסטים, והיתה איזה סצינה של אלון, דרור, מירב ואני חושב שגם יעל, ואני זוכר שישבתי בצד ורק הסתכלתי. אני נהנה להסתכל, ואת קולטת שזה מגניב אותם והם צוחקים, וגם בתוך הסצינה יש צחוקים, ופתאום נוצר מצב שבמשך איזה חמש דקות אני יושב ואני לא קולט מה הסצינה ומה לא הסצינה, מה הדיבור שלהם ומה הטקסט. הייתי נפעם. זה היה ענק, ענק". ­ הרגשת את הבדלי הניסיון ביניכם?"הרבה פעמים נכנסתי ללחץ. בכל זאת. נו, מה. הרי הכי טוב שלי זה הכי טוב של מישהו שרק עכשיו גמר בית ספר. זה לא הכי טוב שאני רוצה להיות עוד חמש שנים. אבל להם יש כבר את הפור של ההמון שנים, והם מאוד טובים. וזה לא איזה סלוגן שהם מאוד טובים. אתה עומד מול השחקן, וכאילו, זה זה. יש לי יראת כבוד כזאת אליהם, אבל הסתדרנו. לא קיבלתי מהם אף פעם יחס של זוטר. אף פעם לא. אלה אנשים מכבדים, אוהבים ומפרגנים. דרור ואני, בימים שיצא לנו להצטלם יחד, יש כאלה צחוקים, זה כיף. הלחץ היה יותר אצלי".­ איך התמודדת עם זה?"זה ביני לבין עצמי. אני לא אבוא לבמא י ואגיד לו 'אני נלחץ לשחק מול זה וזה'. אני צריך לפתור את זה". ­ נוצרו חברויות על הסט?"אני התיידדתי מאוד עם אלון, עם רני ועם ענת אסולין המפיקה. זה לא שכל ערב מרימים טלפון לשאול מה העניינים, אבל תמיד כיף לראות אחד את השני, וכשנפגשים יש את החיבור. בכלל, הצוות של הסדרה אלה אנשים שאני משוגע עליהם. ממש כיף לבוא ליום עבודה, לא משנה באיזה שעה את קמה".­ איזה תגובות אתה מקבל? "הרבה הערכה. זו סדרה שיותר מעריכים אותה מאשר מעריצים. זו פסגה מסוימת, אני חושב. אנשים אומרים לי שהם מאוד מבסוטים מהסדרה. אומרים 'תשמע', ומחמיאים. זה נורא כיף, כי זה ממש חסר אינטרס. הכי מביך זה לחלק חתימות. לא מזמן נסענו כמה חברים מחוץ לעיר, וישבנו ואכלנו באיזה מקום, ופתאום באה מישהי לידנו, ולא תגידי ילדה, מישהי חמודה בתחילת העשרים, וביקשה ממני חתימה. בוא'נה, היד שלי רעדה, יצא לי כתב של ילד מפגר. התבעסתי. בנאדם בא לבקש ממני חתימה וזה הזיכרון שיש לו ממני". סנדי בר מותק שטמברג הוא ילד טוב צפון תל­אביב. אמו מנהלת חשבונות, אביו עוסק ביהלומים, ויש לו גם אחות צעירה ממנו בשנתיים. הוריו התגרשו בהיותו בן תשע, ושטמברג ואחותו נשארו לגור עם אמא. "נחשבתי ילד עם ראש. בכיתה ד' הפסקתי ללמוד כי נורא השתעממתי. הייתי בא לבית ספר אבל לא לומד, מפנטז. בכיתה ו' חצי מהשנה לא הייתי בבית ספר. בתיכון הייתי ב'תיכון חדש', שאני ממש לא יכול לקרוא למקום הזה בית ספר. בסוף החלטתי שאני רוצה תעודת בגרות, ובי"א עברתי ל'אנקורי'".­ מה עם משחק?"הנטייה החדה ביותר שלי לתחום היתה, שבכיתה ה' הודעתי שזו הפעם האחרונה שאני מופיע בהצגות בית ספר".את הצבא התחיל בתותחנים, וכעבור חצי שנה עבר להיות נהג של סגן אלוף בתל השומר. "זו היתה אחת התקופות היפות ביותר של חיי. המפקד הישיר שלי היה כמעט כמו אבא שלי. זה בנאדם שאין עליו. עד היום אני בקשר איתו, אני מת עליו. קיבלתי ממנו הרבה והוא קיבל ממני הרבה".באמצע הצבא הקים שטמברג עם חברים את להקת "רוגלעך", שבהמשך שונה שמה ל"אף אחד לא בא משם". שטמברג היה סולן הלהקה, שהופיעה בין היתר במועדון "רוקסן" המיתולוגי. הוא הסתובב עם שיער א רוך, שפם וזקן, כדי להיכנס לראש של כוכב רוק. הלהקה התקיימה שלוש שנים, וחבריה תלו בה תקוות רבות, שנכזבו. שטמברג: "התחלנו מכלום, אנשים שבקושי יודעים לנגן, אבל היה את הקסם. היה כיף. ניסינו להגיע לחוזה עם חברת תקליטים, אבל לא יצא מזה כלום. אני מאוד מאוד אהבתי את זה. מאוד האמנתי בזה". במקביל לחברות בלהקה, התחיל שטמברג לפזול לכיוון המשחק, והוא לא ממש יודע להסביר מאיפה זה בא לו פתאום: "זה היה שם, לא יודע. באיזה מקום כנראה שזה כן היה ברור. הפנטזיה שלי בתור ילד היתה להתפרנס מהשטויות שלי". וכך, יומיים אחרי השחרור, החל שטמברג סדנת משחק של שנה אצל רחל שור. במקביל, עבד בשלל עבודות מזדמנות: הוא היה ברמן, סוכן מכירות של רב בריח, חבר בצוות הקמה של תחנת רדיו בבת ים, וכן כיהן כראש דסק החדשות של עיתון הרוק "דופק". אחרי שהתפרקה הלהקה של שטמברג, הגיע רגע האמת: הוא היה צריך להחליט מה הוא רוצה מעצמו. נשמע מוכר? ברור, אלא ששטמברג, בניגוד לבן דמותו הטלוויזיוני, ידע לקחת את ההחלטה. לא שלא היו לו התלבטויות. "לפני שהתחלתי ללמוד, בגיל 23, היתה שנה שלא עשיתי בה כלום חוץ מלהיות ברמן. ואז החלטת י שאני נגנב, שאני מתייבש. שנה לא להפעיל את הראש ולא להזיז את עצמך קדימה זה טו מאץ'. החלטתי שאני חייב ללכת ללמוד משהו. די היה ברור לי שמשחק זה העניין, אבל באתי ואמרתי: 'או.קיי, בוא נראה מה מו מי'. ניסיתי לבדוק תחומים אחרים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם ערימה של פליירים ביד, ואתה מסתכל על עצמך, וזה כמו סרט על מישהו אחר". ­ אז מה קרה בסוף?"הלכתי לאודישנים של יורם לוינשטיין. אני חייב לו. הרבה בזכותו נכנסתי ללימודים, כי לא הגיע לי. לא יודע אם הייתי מכניס את עצמי. הייתי בתקופה לא מזהירה בחיי, ובתוך זה הוא הצליח לראות את הניצוץ".במקביל ל"שבתות וחגים" הספיק שטמברג גם לבלות שנה ב"צעירי הבימה", לשחק במחזה "עורלה", בתפקיד קטן בדרמה "אמא ו'" ששודרה לאחרונה בערוץ 2, ובשלושה מחזות בפרויקט המחזות הקלאסיים של ערוץ הילדים ("סנדי בר מותק"). בימים אלו הוא נכנס לתפקיד חדש, בטלנובלה "לחיי האהבה" בערוץ 3 בכבלים. כן, טלנובלה.­ זה לא ירידה ברמה בשבילך, אחרי "שבתות וחגים"?"רציתי לשחק בזה. אני שחקן. זה עבודה. הרוח הרווחת אצל סטודנטים שנרשמים לבית ספר למשחק היא: 'אני לא הולך לעשות שום דבר חוץ מדה בסט אוף דה בסט של התיאטרון'. ואז הם מבינים שזה מדינה קטנה, ואו שאתה עובד או שאתה לא עובד. מעבר לזה, אני ממש לא מרגיש בושה לעשות את זה. אולי כי יש לי כבר מאחורי דברים אחרים, ואני לא בונה על זה שזה יעשה אותי. יש לי כבר את הביטחון שיודעים מי אני".­ לא יבאס אותך להגיד את הטקסטים המטופשים של הטלנובלות?"את יודעת, יש דברים שאת יכולה להסתכל עליהם כקורעים מצחוק. מצד שני, התחלתי להציץ ככה בטלנובלות כדי לראות מה קורה. זה עולם. בכל הערוצים יש את זה כבר. זה החיים. זה לא יאומן, אבל זה החיים. לא סתם אנשים מתחברים לזה. כל התככים, ההוא רוצה ככה והוא עושה ככה ומסבך את עצמו. זה החיים". ­ זה לא החיים, "שבתות וחגים" זה החיים. "נו, ו'שבתות וחגים' זה לא סוג של טלנובלה"?­ לא. "או.קיי. כמובן שהשאיפה היא גם לעשות את הטלנובלה יותר טוב ממה שעשו עד עכשיו". לחיי החריגות אז בתחום המקצועי הדברים די זורמים עבור שטמברג. בתחום האישי, לעומת זאת, לא הכל ממש ברור לו. לאחרונה הוא סיים מערכת יחסים של חצי שנה, שנגמרה כי "זה לא הסתדר". כרגע הוא נמצא בשלב של חיפושים, ומאוד מאוד רוצה למצוא. הוא מעיד על עצמו כי "לא היתה לי עד היום חברה של מעל שנה, לא היו לי המון מערכות יחסים, וזה נורא נורא מוזר לי".­ למה?"כי אני כן בנאדם של זוגיות בסופו של דבר, אבל מסתבר שמשהו גורם לי להיות יותר לבד מאשר ביחד. ביג טיים. גם אף פעם לא גרתי עם מישהי. את בשוק ממני? כשאת יושבת בגיל 30 ואת מסתכלת על עצמך ככה, אז את אומרת: אהממ... זה לא כל כך נורמלי. אבל מה לעשות. בדיוק ישבתי פה לפני כמה זמן עם מישהי בגיל שלי, שגם לא גרה עד היום עם מישהו. אמרתי לה: 'לחיי החריגות'".­ אתה מרגיש בשל לחיי משפחה?"באיזשהו מקום כן. הייתי רוצה להיות אבא. לחברים שלי יש ילדים, ואני מטורף עליהם. זה לא נראה לי איזה משהו שדווקא עוצר את החיים. אני חושב שזה גם מחיה אותם מאוד. אני עדיין מחפש את האמא של הילד". ­ מי היתה אהבתך הגדולה עד היום?"קשה לי להגיד, כי אז מה, אני אזלזל באחרו ת? היתה לי אהבה מאוד גדולה בגיל 23, עם בחורה שהיתה מבוגרת ממני בתשע שנים. היינו ביחד חצי שנה. היא היתה מאוד משמעותית". ­ אז מה קרה, היית צעיר מדי בשבילה?"כנראה. לא היה אכפת לי כלום אז. מה העניין? אנחנו ביחד, אז אנחנו ביחד. אחרי שזה נגמר ישבתי חודשיים בבית. מאז הכל השתנה. הפחד גדל. זו גם היתה תקופה שהלהקה התפרקה, והרגשתי שלא נשאר כלום. בסוף בא חבר ואמר לי 'יש בית קפה כזה וכזה, תבוא לעבוד', וזו היתה ממש הצלה".­ אז מה, ממשיכים לחפש?"אני כבר לא יודע. לא התייאשתי, חס וחלילה. הייתי רוצה שתגיע אותה אחת שיהיה אפשר לקרוא לה בלב שלם הנסיכה". ­ אתה רומנטיקן?"בבסיס כן. אני מאמין ברומנטיקה ואהבה. לפעמים אני מרגיש קצת מטומטם, כי זה לא תמיד סטייל, לא תמיד זה אין". ­ למה, בחורות מחפשות רומנטיקנים. "הא­הא­הא".­ למה, הן מחפשות מניאקים?"לא יודע מה הן מחפשות. לא מבין. האמת? הרוב מחפשות את עצמן. כל המהפכה הפמיניסטית הזאת אפעס, לא עשתה הרבה טוב לנו ולא לכן. אולי באיזה מקום כן. אני שומע יותר ויותר שהרבה נשים מכריזות על עצמן כשוביניסטיות. למה להתחכם עם העולם? הבלבול זה שפעם היה אגו גברי ורגישות נשית. היום שניהם מחפשים את הרגישות". ­ בחורות מתחילות איתך מאז "שבתות"?"כן. לפעמים בברים או כאלה. דרך חברים קצת. את יודעת איך זה, לטלוויזיה יש את זה, אי אפשר להתעלם מזה. אם אתמול היית רואה אותי באיזה אירוע לא היית מסתכלת עלי, והיום פתאום אני אראה לך יותר יפה". ­ ומה אתה עושה עם זה?"מאוד מאוד תלוי".