זוהי שקיעתה של הזריחה השמש של יפן, ארץ השמש העולה, מחממת בעשור האחרון מובטלים, זונות ונשים מוטרדות מינית רותי קדוש 05/12/01 כשמולי אלדר משוחחת בטלפון עם עמיתיה היפניים, גופה מתנועע אוטומטית קדימה ואחורה בקידות קטנות, שהצד השני אמור לפרש כמחוות כבוד. לא ממש משנה לה שהצד השני נמצא מעברו האחר של הקו, הרחק בארץ השמש העולה, ואינו מודע למחוות הפיזיות שלה. אלדר יודעת שביפן נותנים כבוד למי שמשוחחים איתו, ובתור מי שהפכה את הקשר היפני שלה לקריירה, היא לא מתווכחת עם הקודים החברתיים. מי שכן מתווכחים הם בני המשפחה שלה. "הקידות שלי כבר הפכו מזמן לבדיחה משפחתית", היא מודה.אלדר, 53, נחתה ביפן לראשונה לפני כ­12 שנים לקראת שירותה כנספחת רכש בשגרירות ישראל, לצד בעלה ששימש בתפקיד המזכיר הראשון. לא לקח לה זמן רב כדי להיכבש בקסמם של הארץ ואנשיה. "רציתי להבין איך ומה זה להיות יפני, ולא הסתפקתי באקזוטיקה", היא אומרת. נפעמת מעוצמתו של הנס הכלכלי שהרים את יפן מהריסות מלחמת העולם השנייה והפך אותה למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם, יצאה אלדר למסע מפרך אל נבכי נפשו הסגורה של האדם היפני. היא למדה את שפת מארחיה, התאמצה להכיר את תרבותם ואת המסורת המפוארת, התעמקה בהיסטוריה יפנית, התמחתה בכלכלה, השתתפה בקורסי ניהו ל מתקדמים באוניברסיטאות מקומיות ופגשה אנשים מכל קצוות הקשת היפנית. בשנת 1992 חזרה אלדר לארץ עם בעלה דני וילדיה ליאור ושירה ("מבחינת הילדים שלי, אני ויפן חד הוא"), פרשה משירות המדינה והפכה ליועצת עצמאית המתמחה בניהול מו"מ עם חברות ביפן ובמזרח הרחוק. היא מתגוררת בהרצליה פיתוח, ולאחרונה הוציאה את ספרה השלישי, "תמיד יפני" (הוצאת "צבעונים"), העוסק במשבר הכלכלי­חברתי שתקף את יפן בעשור האחרון.המשבר ­ שאיתו נאלצים להתמודד מדי יום 127 מיליון יפנים ­ החל ב­1992 עם קריסתה של הבורסה המקומית שמוטטה עמה בנקים וחברות גדולות. כלכלנים אומדים את חובות התאגידים המקומיים הגדולים ביותר החל מטריליון דולר. אבל אלדר, כמו גם יפנים רבים, מצביעה דווקא על בוקר אחד בחודש מרץ 1995, כעל נקודת המפנה האמיתית בחייה של יפן המודרנית. באותו חודש פיזרו חברי כת "האמת הצרופה" (אום שינריקיו) גז סרין בתחנת הרכבת של טוקיו, וגרמו למותם של 12 נוסעים ולפציעתם של אלפים. "הסיוט, ההלם והתדהמה היו גדולים במיוחד", אומרת אלדר, "כשהתברר לאזרחי יפן כי אנשי הכת גוייסו מבין המצטיינים שבבוגרי האוניברסיטאות הטובות בארצם. הסטודנטים המבריקים גם התנדבו לבנות למנהיגם הנערץ, שוקו אסהרה, מתקנים לייצור נשק וגז רעיל. הפיגוע נחת על יפן זמן קצר לאחר רעידת האדמה הקטלנית בקובה שבדרום המדינה, וכל אלה חברו יחד למשבר הכלכלי החמור שהכניס את יפן למיתון מתמשך שתוצאותיו טרגיות". הגברים מתאבדים, הנשים פורחות כשבוחנים את ההיבט האנושי של המשבר הכלכלי ביפן, מצטיירת תמונה עגומה. המונח אבטלה, שלא היה קיים בלקסיקון היפני ביובל השנים האחרון, נחת במלוא עוצמתו וניפץ באבחה אחת את אחד המיתוסים החשובים של יפן שעיקרו הבטיח "תעסוקה לכל החיים". "בעבר, מרבית היפנים השתלבו במקום עבודה בסיום לימודיהם והתמידו בו עד יום מותם או פרישתם לפנסיה", מספרת אלדר, "מקום העבודה נחשב למשפחה האמיתית של היפני, וכשם שאב אינו מביע אי­נחת מילדיו, כך גם היפני לא העז לעזוב את עבודתו לטובת משרה אחרת. מי שעזב, נחשב לבוגד וממילא חברות אחרות נמנעו מלהעסיקו. אבל המצב העכשווי מכתיב התייעלות. העובדים המצטיינים הופכים מושא לחיזוריהן של חברות גדולות המציעות להם תנאים משופרים, בעוד האחרים מפוטרים בהמוניהם ומושלכים לרחוב".מליוני המפוטרים החדשים הם הטרגדיה האמיתית של יפן. רבים מהם אינם מסוגלים להתמודד עם המציאות המרה שנכפתה עליהם, ומטילים את עצמם מתחת לגלגלי הרכבות הדוהרות, בעודם מייחלים למוות מהיר ובטוח. "ההתאבדויות ביפן היו למגיפה לאומית", מציינת אלדר, ומציגה נתונים מצמררים: בשנת 1999 התאבדו שם 33 אלף בני אדם, עלייה של %31 לעומת שנת 98'. מדובר במספר כפול ממספר המתאבדים בארה"ב וגדול פי שלושה ממספרם של הרוגי תאונות הדרכים ביפן."היפני ראה במקום עבודתו את מבצרו ואת תכלית חייו, ולפתע בועטים אותו לרחוב ועולמו חרב עליו", מסבירה אלדר, ומספרת שכתוצאה מכך התגברו תופעות כמו אלכוהוליזם ואלימות חברתית, וחל גם גידול מדאיג במספרם של ההומלסים החיים באוהלי קרטון מתחת לגשרים. הנשים, לעומת זאת, הן אולי היחידות שיכולות איכשהו ליהנות מהמשבר. "האופן בו התייחסו לעבודה ביפן יצרה כאן תרבות שוביניסטית להחריד", אומרת אלדר. "במרוצת כל השנים הגברים ייחסו לעצמם את ההצלחה הכלכלית המסחררת, וכשזו חטפה מכה אנושה הואשמו הגברים במפלה הצורבת, ועקב כך התגלו הנשים ככוח עולה". ירח הדבש נגמר בגירושים כוחן העולה של הנשים (אלדר מסייגת: "לא צריך עדיין להגזים בו") מדאיג לא במעט את הסוציולוגים, הניצבים משתאים נוכח הגידול העצום במספר מקרי הגירושים ביפן ­ כרבע מכלל הזוגות הנישאים מדי שנה. "הם מתגרשים מיד עם שובם מירח הדבש", מספרת אלדר, "כי בירח הדבש שהתקיים בחו"ל מגלה הכלה היפנית שבעלה הטרי הוא בעצם שמרן ומסתגר, וממהרת להיפטר ממנו. תופעה זו מוכרת בשם 'גירושי נריטה' על שמו של שדה התעופה הבינלאומי בטוקיו, בו נוחתים הזוגות בשובם מירח הדבש וממנו הם ממהרים לרשויות להתגרש". תופעת הגירושים תופסת מקום נכבד גם בקרב זוגות מבוגרים, והיא מתרחשת עם פרישת הבעל מעבודתו או עקב פיטוריו. אלדר: "הנשים לועגות לבעליהן המפוטרים ומכנות אותם 'זבל גדול' כי הם יושבים בבית חסרי תועלת, ממש כמו ערימת זבל. הסיטואציה המשפחתית החדשה מעודדת אותן להכיר בערך עצמן, שכן לאחר שנים רבות הן מבינות שאפשר להסתדר גם בלי הגברים". במקביל להתמוטטותו של התא המשפחתי, מתרחבת הזנות בארצו של הקיסר והופכת לתופעה בקרב נערות צעירות. רבות מהן תלמידות בית ספר בנות 14­16, המבקשות לרכוש בכסף שירוויחו עבור שירותי המי ן את מותגי האופנה היוקרתיים כדוגמת "גוצ'י" ו"שאנל", שנמנעו מהן בגלל המצב הכלכלי הרעוע או גירושי ההורים. הילדות­זונות תרות אחר לקוחותיהן הקשישים באזור תחנת הרכבת של טוקיו כשהן לבושות בתלבושת הכחולה של בית­הספר, הכוללת חצאית קצרצרה וגרביים לבנים. חובבי לוליטות מושיטים להן כרטיסי ביקור, אותם הן מאפסנות בתיקי היד שלהן, המכילים בין היתר טלפון סלולרי (אחד לפחות) ויומן אלקטרוני חדיש, המסייעים להן בתכנון לוח הזמנים הצפוף הנע בין מטלות בית­הספר לבין בילוי עם "אבא'לה", כפי שהן מכנות בלעג את לקוחותיהן המזדקנים. "פסיכולוגים טוענים שהצורך של היפני למצוא פורקן ביחסי מין עם ילדות חסרות ניסיון נובע מכך שהן אינן מערערות את ביטחונו העצמי, כפי שעושה היפנית החדשה, המתוחכמת והעצמאית שגורמת לו רגשי נחיתות", אומרת אלדר, "ואילו אחרים רואים בהידרדרותן של ילדות לזנות עדות לחברה חולה". לא מדברים על סקס למרות התעוררותן של הנשים היפניות מתרדמה שארכה אלפי שנים, עדיין לא קל להיות אשה ביפן. "בעלים יפניים אינם טורחים להחליף עם נשותיהם יותר משלוש מלים ביממה: 'אוכל', 'אמבטיה' ו'לישון'", אומרת אלדר.­ מה עם סקס?"במשפחה יפנית לא מדברים בפתיחות על סקס. בעל יפני לעולם לא יגיד לרעייתו 'אני אוהב אותך'. אהבה היא עניין בין אם לבנה". לדברי אלדר, הגבר היפני מאמין כי אשה היא מעצם בריאתה יצור נחות, והדרישה לשוויון בין המינים מנוגדת למוסר ולטבע האנושי. זוהי אחת הסיבות להימנעות הגברים משיתוף נשותיהן בענייני העבודה שלהם. כדי להפגין הדדיות, הם גם לא מתעניינים בבעיות שלה בבית. "היפני רואה בביתו מקום זר שאליו הוא שב מאוחר בלילה בסיומו של יום עבודה ובילוי במועדונים במימון הבוס", אומרת אלדר, "מבחינתו ביתו הוא תחנת הרכבת האחרונה ממנה הוא יורד רק כדי להכין את עצמו ליום העבודה הבא".­ אז למה הם מתחתנים? "כדי להקים משפחה ולהתבסס כלכלית. וגם את זה הם עושים באמצעות שידוך, בדומה למנהגי החברה החרדית היהודית. לכל משפחה יש שדכן משלה שיודע את נפש שולחו, אבל גם החברות הגדולות מעסיקות מש רדי שידוכים ששולחים אליהם 'עובדות' צעירות בוגרות אוניברסיטה, שהן למעשה מועמדות לשידוך לעובדים השקועים בעבודתם. כל צעירה כזאת יודעת מהי הסיבה האמיתית לקבלתה לעבודה, ומיד עם נישואיה או לכל המאוחר לאחר לידת הילד הראשון, היא מתפטרת ממשרתה כדי לשמש לבעלה עקרת בית למופת".החלפתן התכופה של נערות המשרד באחרות, הדביקה להן את הכינוי "פרחי המשרד" הודות לדמיון בינן לפרחים המתחלפים תדיר באגרטל ושומרים על מראה רענן וטרי. גישה זו, יש לציין, עודדה לא מעט את פריחתה של תופעת ההטרדה המינית. אלדר מספרת, כי בראשית שנות ה­90' חוקק לראשונה ביפן חוק המגדיר מהי הטרדה מינית. למרות החקיקה, מצבן של הנשים העובדות לא השתפר. מרביתן חוששות להתלונן במשטרה בגלל יחסם המשפיל של השוטרים המצדדים בעמדת השלטונות היפניים, שאינם רואים בהטרדה מינית פגם מוסרי. ההוכחה לכך הם הנתונים החמורים הבאים: בסקר שנערך בשנת 98 טענו %94 (!) מהנשים העובדות במשרדים ממשלתיים כי הוטרדו מינית, ואחת מכל שש נשים נדרשה לספק טובות הנאה מיניות למעבידיה. יותר מ­%6 מהנשים נאנסו. את השערוריה העסיסית שחוללו מוניקה לוינסקי והנשיא קלינטו ן, לא ממש הבינו ביפן. "ליתר דיוק", אומרת אלדר, "הם לעגו למוניקה שחשפה את קשריה האינטימיים עם הנשיא". במקביל לפרשת לוינסקי, התרחשה ביפן שערוריה אחרת שהסעירה את המדינה. סטודנטית פעילה במערכת הבחירות של מושל מחוז אוסאקה התלוננה נגדו במשטרה על שהטריד אותה מינית. "הוריה, מכריה וחבריה של הבחורה הזהירו אותה שהיא עלולה להיות מוניקה לוינסקי היפנית, ולאבד כל סיכוי למצוא עבודה", אומרת אלדר, "גם המושל ועוזריו ניהלו נגדה מסע הכפשה מלוכלך, אבל היא דבקה במאבקה". ­ איך הסתיים המאבק?"להפתעת הכל, בית­המשפט פסק לה פיצויים בסך מאה אלף דולר ואילץ את המושל להתפטר. המקרה הזה היה נקודת מפנה חשובה מאוד במאבק הפמיניסטי ביפן". הבעל מקבל דמי כיס מעמדן הנחות של הנשים היפניות כלפי חוץ ממקד את עוצמתן בתוך הבית פנימה. על­פי אלדר, האשה היפנית היא המחליטה בכל ענייני הבית והמשפחה. למשל, מעבר לדירה חדשה, חינוך הילדים, קניית מכונית או רכישת ריהוט חדש. היא גם זו שמחליטה על גובה דמי הכיס שיקבל בעלה, לאחר שהפקיד בידיה את המשכורת החודשית. "לבעלים הללו קוראים ביפן 'בעלים של אלף ין' (עשרה דולר), כגובהו של הסכום שנשותיהן נותנות להם להוצאות יומיות שוטפות", מחייכת אלדר. אבל גם עוצמתן של הנשים בתוך הבית אינה מקלה על סבלן בין כתליו. נתונים בלתי רשמיים המתפרסמים בספרה של אלדר מציינים שכ­%85 מהיפניות מוכות בידי בעליהן. "הם מכים אותן באלות גולף ובייסבול, בשואבי אבק, במטריות, בפטישים ובשולחנות גיהוץ, והנשים חסרות אונים". ­ מדוע?"כי אין להן כתובת לפנות אליה לעזרה. כל המערכת, הכוללת שוטרים, עורכי דין, רופאים, עובדים סוציאליים, יועצי נישואים ואחרים, מערכת שאמורה להעניק לנשים הגנה, היא למעשה אדישה לכאבה של האשה ובמקום זאת מגלה הבנה לגבר המכה. השופטים בבתי המשפט סבורים שאלימות במשפחה היא עניין פרטי והם מרבים לדחות את היפני ות המוכות בטענות נגד כמו 'את צריכה להתייחס למכה אחת או שתיים כסימן לאהבה', 'סבלת את בעלך עשרים וחמש שנה, אז אין סיבה שלא תוסיפי לחיות איתו' או 'את אשה קשת עורף'". מסרבות לרדת לקבר עד לפני עשר שנים, צעירה יפנית שנותרה ברווקותה לאחר שמלאו לה 25 נחשבה ל"עוגת חג המולד", שכן יום למחרת חג המולד, שמתקיים ב­25 בדצמבר, איש אינו רוצה בה עוד. גברים מתרחקים ממנה מחשש שיש בה פסול, שהרי היא לא נישאה עד כה. אבל בשנים האחרונות, מגלה אלדר, בנות הדור החדש אזרו אומץ ויצאו להילחם בשיטה הקלוקלת. אלו הן "הרווקות האריסטוקרטיות", נשים שאינן ממהרות להינשא ובזכותן עלה גיל הנישואים לנשים ל­30, ומספר הילדים במשפחה הצטמצם ל­1.5 בממוצע (להבדיל מ­5.1 ילדים בממוצע, אותם ילדה האשה היפנית בעבר)."כאמותיהן גדלו היפניות על הפתגם היפני העתיק האומר ש'נישואים הם בור הקבורה של האשה'", אומרת אלדר, "אבל שלא כאמותיהן, הן מסרבות לרדת לבור. הן גם נמנעות מלהגיש קפה לבוס, לענות לטלפונים או לפתוח את דלת המעלית לאורחי החברה. על רשימת הרווקות האריסטוקרטיות נמנות שחקניות קולנוע ותיאטרון, עיתונאיות ונשות עסקים שרוצות לעשות קריירה. את כספן הן מוציאות על שופינג בפריז וברומא, ועל בילויים במסעדות פאר ובמועדוני אירוח לנשים, כשגברים נאים מנעימים את זמנן". ­ יש לנשות יפן השפעה פוליטית?ך"מ עורבות הנשים בפוליטיקה קרויה כאן 'תופעת מדונה'. היפניות רואות בזמרת המפורסמת סמל לשחרור האשה, וזהו גם הכינוי שניתן למהפכה הנשית בראשותה של טאקאקו דוי, נשיאת המפלגה הסוציאליסטית, שנבחרה בשנת 93' ליו"ר בית הנבחרים היפני. בנוסף לה מכהנות 78 נשים בשני בתי הפרלמנט של יפן, אשה נוספת ממלאת את תפקיד ראש העיר אוסאקה, ומאקיקו טאנאקה (בתו של ראש הממשלה לשעבר) משמשת, בפעם הראשונה בתולדות יפן, בתפקיד שרת החוץ של ארצה. למרות תפקידה הרם, היא חשופה להשמצות שוביניסטיות מכיוון האופוזיציה, שחבריה טוענים שהתנהגותה היא 'כהתנהגות של אשה בגיל המעבר'".­ כאשה מערבית, לאיזה יחס את זוכה מהקולגות היפניים שלך?"אני מכירה היטב את הביטוי האומר 'בטוקיו התנהג כיפני', ונוהגת בהתאם. כדי לעשות איתם עסקים אני יודעת למי מותר ללחוץ יד, באיזו זווית עלי לקוד, ולמה עלי לחלוץ את נעלי בכניסה לבתיהם גם כשאני לבושה בשמלת ערב. היפנים מאוד אוהבים שמקשיבים להם, ולכן אני משתדלת להאדיר את האגו הגברי של איש העסקים שניצב מולי ודואגת שהוא יקבל מהקשר יותר ממני. בזכות כך הוא מכבד אותי, והופך להיות חברי וקומיניקטיבי". ­ את בקשר עם יפן כבר עשור, האם הקסם עדיין קיים?"רבים שואלים אותי אם לא נמאס לי לעסוק ביפן, ואני עונה שמטבעי אני אדם שאוהב לרדת לשורש העניין. היום אני מרגישה שהגעתי עם היפנים לקשר עמוק ובלתי אמצעי, ואפשר לומר שהם כבר לא יכולים להפתיע אותי". ­ את אוהבת אותם?"יחסי ליפנים אינו כלול בתחום הרגש. הבסיס לקשר בינינו הוא אחד ויחיד ­ אינטרס עסקי משותף. נכון, לפעמים אני חשה קרובה אליהם, אבל אני בעיקר מוקסמת מתרבותם המיוחדת. הם ממש לא כמו כולם, הם תמיד יפנים".