פאם פאטאל כשזכתה באוסקר הישראלי, פרצה רונית אלקבץ בבכי ששחרר מטענים של ארבע שנים אביבית חזקיה 05/12/01 רונית אלקבץ לא צריכה להפוך את החולצה השקופה ממילא ולחשוף את שדיה, כמו שעשתה כשעלתה לקבל את פרס השחקנית המצטיינת ב"טקס האוסקר הישראלי", כדי למשוך תשומת לב. יום אחרי הופעתה הכל כך מדוברת בטקס שהעניק לסרט "חתונה מאוחרת" כמעט את כל הכיבודים האפשריים, נכנסת אלקבץ לבית הקפה בו קבענו, מכוסה כולה בבגדים ובשאל שחורים, והמקום שהיה משמים למדי עד בואה, מתעורר לפתע לחיים. אלקבץ, 37, נראית במציאות כמו דמות מהסרטים ­ גבעולית ודרמטית. הליכתה מלכותית, עור פניה לבן וצח כשלג. הלילה ללא השינה ­ בעקבות הפרס, הבגדים, ההתרגשות וכל השואו ­ לא משאיר שום עקבות על פניה. במבט ראשון נדמה שהיא פיה אפלה או רוח רפאים מזמנים קדומים, אבל משקפי השמש האופנתיים מסגירים טוויסט עדכני. כשהיא מסירה אותם נגלה האיפור השחור, סמלה המסחרי, שמשורטט בדיוק של מאפר על. עוד רגע קט, והיא תתעופף לה הביתה, לפריז, לנוח קצת מההמולה סביבה, עד שתשוב לכאן. בינתיים, היא חשה קצת כמו כלה אחרי חתונתה. אנטי­קליימקס. "אני באמת מרוטה. זה רגע של היי שחייבים להמשיך ממנו איכשהו, משום שהעבודה נמשכת. הדברים לא נעצרים לרגע".­ זו לא הפעם הראשונה שאת מקבלת את האוסקר הישראלי. בנאום הזכייה שלך השנה נראה שהתרגשת הרבה יותר."זו התרגשות גדולה, וזה נורא מוזר כי גם כשקיבלתי את הפרס על 'שחור' נורא התרגשתי, אבל אספתי את עצמי וחנקתי הכל. אני זוכרת שהגוף שלי רעד, אבל הקול שלי היה איכשהו תחת שליטה. הפעם לא יכולתי יותר. הרגשתי שכאילו היתה כאן סיכה שדקרה את הבלון הנפוח, והכל פרץ החוצה. ההכרה כבר היתה לפני כן, אבל אני לא נמצאת בארץ, ובשנים האחרונות אני עוברת המון קשיים וגם רגעים גדולים, וכל זה העלה את סף הרגשות והתגובות למקום אחר".­ בטקס נתת שואו שייחרת בזיכרון הלאומי. זה היה טבעי או מתוכנן?"בבסיסו, הקולנוע הוא עסק של רגשות, וגם אנחנו, בהוויתנו, בעצם בנויים כעסק של רגשות. בכיתי על הבמה באופן טבעי. לא הכנתי נאום מראש, אבל ידעתי שיש משהו שאני הולכת איתו, שמדבר מהלב שלי, וזה למעשה הקושי. בשביל הקושי הזה מגיע לי הפרס, ומגיע לכל מי שהוא שחקן. כולנו מכתתים רגליים במקצוע הזה, רק שבעולם כולו יש יותר הזדמנויות להגיע להכרה, וכאן לא. זו היתה ההכרה בארץ".­ גם הלבוש החושפני היה סוג של שואו."מדובר כאן בשני ס וגים של שואו. האחד, עוסק בדמות העירומה ב'חתונה מאוחרת', שם היא נחשפת עד הסוף, והעירום שלה הוא החלק הנלווה, הבלתי נפרד ממנה, ולכן גם אינו בוטה. לי אישית, לא היתה הרגשה שאני עירומה. העירום היה נפשי, לא פיזי."בעניין הדרמה שהיתה על הבמה בטקס ­ ובכן, בדרך כלל, אני לובשת בגדים של 'הגרה', אותם אנחנו מעצבות ביחד. הפעם, גדעון אוברזון הציע לי משהו שלא יכולתי לסרב לו. שחקן שמגיע לאירוע מסוג כזה, ונפגש עם הקהל שלו וכל התעשייה מסביב, מוטל עליו ללכת עם השואו שלו עד הסוף, כשהבגד הוא חלק מזה. בעיני זה יפה ואמנותי ואני מייחסת לכך חשיבות רבה. בכלל, העניין שלי באופנה בא ממקום אמנותי כל כך, עד שכל בגד שאני לובשת מעוצב על פי סקיצות שלי ושל המעצבים שלי, ואין לי ספק שאם לא הייתי שחקנית, הייתי מעצבת אופנה". בכיתי במשך חודשיים כבר ארבע שנים אלקבץ חיה בפריז. בתקופה זו הספיקה להיות חלק מתיאטרון המחול של אריאן מנושקין, להעלות הצגת יחיד, ולככב גם בסרט צרפתי לצד "חתונה מאוחרת". האחרון, אגב, זיכה אותה גם בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בסלוניקי, וגם שם היא התרגשה. "הדבר שאני הכי מתחברת אליו זו הטרגדיה היוונית. אני שחקנית טרגית, ואני שואפת לחזור לאמפי היווני ולהציג שם טרגדיה, ולכן הפרס שם קיבל כפל משמעות דרמטית עבורי", היא אומרת בשיחת טלפון מפריז. הדרך בה אלקבץ בוחרת איננה קלה, אבל עם כל הקשיים, כנראה שזו הדרך היחידה שמתאימה לה ומאפשרת לה להמשיך הלאה, מבלי לאבד את עצמה. כשהיא עזבה את ישראל לצרפת, היא היתה שחקנית מוערכת כאן, אבל התחילה שם ממש מתחתית הסולם, עד שטיפסה שוב לצמרת. אלקבץ: "ממש מלזכות באוסקר הישראלי, לקבל תפקידים ראשיים בקולנוע ובתיאטרון, להגיע לפריז ולעסוק בניקיון רצפות, ולא מעט זמן. זה לא משהו שכל אחד עובר. כשהגעתי לפריז, ידעתי שאני הולכת לדרך חדשה שתדרוש ממני ויתור עצום, ויחד עם זאת קבלה גדולה מאוד וחזרה לעצמי, אבל ביומיום זה עסק קשה מאוד. הרבה יותר קל לברוח אל הפרסים וההצעות בטלפון שאומרות לך 'תחזרי הביתה', וזה כשאין לי כסף לחיות ואני חיה אצל אנשים אחרים. לשמחתי זה הסתדר בשנה האחרונה, וכבר יש לי בית משלי".­ למה בחרת דווקא בפריז?"פריז היא המקום האחרון בעולם שישראלים מחפשים בו מקלט. לא היתה לי השפה. היה לי אולי רק השיק הצרפתי וזהו. מבחינתי ללמוד את השפה הזו, היה ממש כמו להיוולד מחדש. אני לא יכולה להסביר למה נסעתי לפריז ורק נזכרת ששלושה שבועות לפני שעזבתי את הארץ, באפריל 97', הרגשתי שאני חייבת לקום וללכת, לעזוב את המקום הזה ויהי מה".­ וכל זה באמצע קריירה משגשגת."באמצע ההצגה 'הסטרפטיז האחרון', כשלא היתה לי מחליפה. הייתי גם לקראת צילומים של סרט, וקמתי והלכתי. היה כאן משהו שהיה הרבה יותר חזק ממני, כמו מדחפים שפעלו מאחורי הגב שלי ולחשו לי 'אם לא עכשיו, זה ייגמר רע'. וזה קשה לקום ולעזוב את הבית. אף אחד לא חיכה לי שם, לא הכרתי נפש חיה. לא דיברתי את השפה ובאמת, מה איבדתי שם?"אני ממש לא יודעת למה נסעתי לשם. היום, כמה שנים אחרי, אני יכולה להבין שהתשובות מגיעות כשאתה בשל להן. התשובות לא היו בכיסי כשיצאתי מכאן. ידעתי רק שאין לי שו ם דרך אחרת לעשות את הדברים".­ חשבת שתשיגי שם משהו אחר מהבחינה המקצועית?"זכיתי בארץ להרבה אהבה והצלחתי יפה מאוד, ולמעשה היה לי כל מה שרציתי. אבל הרגשתי שהחגורה הישראלית חונקת אותי, ושאני צריכה למחוק את הכל. לא ברמה של לשכוח את מה שהיה, משום שמה שהיה תמיד יישאר ולעולם ילווה אותי והוא הכוח שלי, אבל הרגשתי שאני צריכה להתחיל דף חדש מאפס. לחזור לעצמי, לגלות את עצמי ולהגיע לכוח ולעוצמה שלי דרך העיניים שלי ולא דרך העיניים של אנשים זרים".­ את מתכוונת לכך שאנשים התייחסו אלייך כאל אשה חזקה בעוד שאת לא הרגשת את זה?"אני מאוד מחוברת לעצמי, ואת הכוח שהיה בי הרגשתי עוד לפני התהליך הזה. לא הייתי שייכת לביצה, מעולם לא השתייכתי לזרם סלבריטאי כלשהו, ולא כיכבתי במדורי הרכילות. תמיד כתבו עלי במסגרת מקצועית, ולכן אני אומרת שמאז ומתמיד הייתי מנותקת, מרצון. אבל בשלב מסוים, היתה בי גם תחושת אי שייכות כללית וספציפית למקום ולזמן".­ את זוכרת את הימים הראשונים בפריז?"לא, אני רק זוכרת שבכיתי במשך חודשיים. מאוד סבלתי. מבחינה קיומית זה היה כל כך בלתי נסבל, שמי בכלל זכר את האמונות ואת המדחפים? אבל בסופו של דבר, מה שהשאיר אותי שם היו אותם מדחפים, שמלווים אותי ועושים אותי מי שאני עד היום". הולכת עם הקארמה ­ איך הגעת לאריאן מנושקין?"הלכתי ללמוד צרפתית, ושמעתי על הקורס שמנושקין עושה. הלכתי לשם ולא התקבלתי, אבל היא החליטה לתת לי בכל זאת צ'אנס. מיד נכנסתי לעולם התיאטרלי של פריז, כשמדובר במרכז העולמי הגדול ביותר לתיאטרון. ההלם היה כל כך גדול, שבמשך שבועות לא לקחתי חלק בשום דבר. רק ישבתי והסתכלתי בגלל שלא דיברתי מילה ולא הבנתי מילה".מול מנושקין, עמדה המלכה השחורה חסרת אונים. "היא שברה אותי לגמרי. היא הראשונה בעולם שהצליחה לגרום לי להתיילד. מלצרתי אצלה כשבארץ בחיים לא הייתי מזיזה את הכוס מהשולחן לכיור. היא לא הסבירה את עצמה מעולם, אבל יכולתי לחוש לאורך הזמן שהיא מאוד מעריכה אותי. ובכל זאת הייתי עוף מוזר ונטע זר גם שם".­ את יכולה להסביר למה?"אני לא יודעת. אמרתי לעצמי באיזשהו שלב 'רונית, כנראה שאת באמת עוף מוזר'. היה לי מאוד קשה משום ששם כבר לא רציתי להיות העוף הזה, אבל לא ידעתי איך להיות אחרת. היו לי הרבה קשיים של תקשורת בתוך הקומונה הזו שאין בה סטארים. היו שם אנשים שעובדים קשה כמוני בדיוק, אבל בכל זאת משהו בהילה שלי וברוח היה שונה. אני חושבת שמזה הבנתי שאתה הולך עם הקארמה שלך לכל מקום. זו היתה ההוכחה שלי, מפני שכשהייתי בארץ הייתי תמיד האחרת והשונה, והנה הגעתי לפריז, אני כבר לא ילדה ויש באמתחתי מטען ושוב אותו הסיפור. שאלתי את עצמי האם משהו לא בסדר? וסיימתי כל יום באספירין אחרי אספירין כי הכל היה נגמר בכאבי ראש אדירים".­ את יכולה להגדיר ממה נבעה תחושת המוזרות שלך?"המוזרות שלי נבעה מדרך העבודה ולא מהלוק, משום ששם כולם בטריינינג, קוקו ונעלי ספורט, שאגב הן הראשונות שקניתי בחיים שלי. המכנסיים גדולים ומכוערים כמה שיותר, משום שאריאן לא אוהבת דברים אסתטיים ובולטים, אלא אם כן מדובר באיזה משהו אוריינטלי מהמזרח, בעיקר כי היא מושפעת מהתורות העתיקות של המזרח. זה מדהים איך שמכנסיים הודיים הולכים שם, אבל מכנסיים של איב סאן לורן, לזה אין סיכוי".­ בתור אחת שהסטייל הוא חלק ממנה, בטח היה לך קשה."זה מצחיק, כי באתי מהארץ עם מזוודה של בגדי עבודה, ובגד אחד למקרה שייפול עלי הנסיך. לאט לאט השתכללתי, ונהייתה לי קולקציה אדירה של בגדי עבודה. הארון שלי מפוצץ בבגדי העבודה שהריח של המטבח לא מש מהם עד היום. פעם אחת העזתי ובאתי עם נעלי גומי מעו טרות בפרח ורוד, והיא שאלה אותי מה זה הנעליים האלה".­ איך את מסכמת את החוויה התיאטרלית הזו?"אולי זה בית הספר הראשון שעשיתי באמת, משום שעד אז, לא באתי באמת משום מסגרת. כנראה שאין דרך אחרת והייתי מוכנה לשלם את המחיר הזה. לפריז הגעתי קצת נאיבית עם קלטות של סרטים ורזומה. חשבתי שאני אצליח להשתלב, אבל זה לא היה כך, משום שהסוכנים שם הם יותר סטארים מסטארים, וממש בלתי אפשרי להגיע אליהם". איש אחד בקהל אחרי חווית מנושקין, טירונות של שמונה חודשים, העלתה אלקבץ הצגת יחיד על מרתה גרהם, שזכתה לתשבוחות מהביקורת הצרפתית. "ההצגה עלתה מדי ערב במשך שישה חודשים, ובזכותה קיבלתי את התפקיד הראשון בקולנוע הצרפתי ואת הסוכן שלי. היא גמרה אותי נפשית אבל אני אחזור עליה, כי אני מרגישה שהיא תלווה אותי כל הדרך".­ איך הגעת דווקא למחזה הזה?"זה היה מחזה אמריקאי לא ממש מדהים, שעבדתי עליו לפני שבע שנים בארץ, במסגרת התיאטרונטו, עם גילי שני, הבימאית. בלעדיה לא הייתי עושה שום דבר, לא בארץ ולא בצרפת. היא הגיעה לפריז מהארץ, בנתה אותי פיזית והקנתה לי את הטכניקה של מרתה גרהם".­ איך הפקת את ההצגה כשהיית חסרת כל?"בארץ, היה לי זוג חברים שהאמינו והשקיעו בי. בפריז הלכתי לקהילה היהודית שתמכה בי ונתנה לי לעשות את החזרות ואת ההצגות הראשונות. מאוחר יותר פגשתי שם את עמנואל פינטו, במאי וסופר, ואיתו עשינו עיבוד לצרפתית. בערב הראשון היה איש אחד בקהל, ולאט לאט זה תפס. הכנו את ההצגה לפסטיבל 'אבניו' שזה פסטיבל ענק ­ 600 הצגות מתחרות. התחרות שם נורא קשה, בגלל שהחשיפה מאוד גדולה".­ מה עשתה לך דמ ותה של גרהם?"היא אחת הנשים שהכי השפיעו עלי. זה נורא מוזר משום שעד מרתה גרהם היה לי קשה להצביע על משהו ולהגיד 'עם זה אני מזדהה ולומדת ממנו'. ואז, בבת אחת נכנסו לחיים שלי שתי נשים ענקיות, שילוו אותי כל החיים ­ מרתה גרהם ואריאן מנושקין. הן הפכו את הקערה על פיה ואיתן התחלתי מאפס".­ מה למדת מהן?"את תהליך העבודה של השחקן. שהחיים האלה הם קודש הקודשים, ושכל העסק הזה גובל ממש בדת. אתה קם בבוקר, נכנס לחדר חזרות והדבר הראשון שאתה עושה הוא לפנות את כל החדר מכל אביזר מיותר, ואז אתה מנקה אותו כאילו זו היתה הנשמה שלך. אתה משיל את נעלייך מעל רגלייך, ונכנס להיכל. זה חיבר אותי למקורות שלי, שקודם לכן ידעתי עליהם רק באופן פרימיטיבי ולא מודע ­ ידעתי מה אני עושה ולא ידעתי למה. כיום אני נוגעת בעבודה באופן הכי טהור ונקי שלה, כשבחו"ל הניקיון שלי הוא כפול ומכופל. אין מי שיפריע לי, ואין מה שיתחכך בי. אין, למשל, מי שיגיד לי 'וואו, איזה ענקית' או להפך".בערב האחרון של ההצגה, המתינו לאלקבץ שני אנשים עם תסריט ביד. הם הציעו לה תפקיד ראשי בסרט 'תוצרת צרפת' (במקור, השם לקוח מהחותמת שמוטבעת על היינות, ופירושו בתרגום חופשי "תחת השגחה ופיקוח"). במרכז הסרט עומדת דמותה של זונה אלג'יראית זרה. אלקבץ: "הסרט חשוב מבחינה חברתית, ומתמודד עם הנושא של זרות וסובלנות. הוא גרף כבר הרבה פרסים. זו היתה מתנה גדולה עבורי".מיד אחר כך החלה אלקבץ לעבוד עם אירנה ברוק, בתו של הגורו התיאטרוני פיטר ברוק, על המחזה "המלך הובו". "זו גרוטסקה שמדברת על תאוות הבצע של אנשים, והשחיתות החברתית. שיחקתי שם את אמא הובו שמדברת על הכל בצורה מאוד חריפה ומצחיקה נורא. רצתי עם זה חצי שנה על הבמה והיתה לזה הצלחה שלא תיאמן".­ התחלת להרגיש כשחקנית צרפתייה לכל דבר?"הרגשתי שאני חלק ממשהו שאף פעם לא יהיה צרפתי לכל דבר, אבל שהקהל המקומי מקבל אותי. הקהל הצרפתי שונה מהישראלי. הוא עומד על הרגליים בסוף ההצגה, ויודע לדרוש את ההדרנים שלו. זהו עם מאוד שוחר תיאטרון וקולנוע, שמעריך את העבודה של השחקן באשר היא. זו המדינה היחידה בעולם שנותנת בית לאמן והשלמת הכנסה לשחקנים גם כשהם לא עובדים, כדי שיוכלו להמשיך לחיות וליצור".עכשיו גם בארץ תגיעי להכרת הקהל בזכות "חתונה מאוחרת"."אני עדיין לא מרגישה 'הכוכבת של העם'. החשיפה שלי מיניאטורית בהשוואה למה שעוברים שחקנים שנחשפים בטלוויזיה. רק עכשיו הצטלמתי לסדרה ישראלית, 'הפרקליטים'. זו הדריכה הראשונה שלי בטלוויזיה, למעט פרק אורח ב'פלורנטין'. רק לאחרונה הרגשתי שזה הזמן להתמודד עם זה. התפיסה שלי את הקהל בארץ עדיין לא ברורה". זיכרונות מהמלט עם במאי סדרת הטלוויזיה "זינזאנה", חיים בוזגלו, לשעבר האקס שלה, היא בקשר חם עד היום. בהרבה אהבה וגאווה היא מדברת עליו, ועל אקס אחר, השחקן שולי רנד. באחת מחופשותיה בארץ, הלכה לראות את הצגת היחיד של רנד, מבלי להודיע לו על נוכחותה. אלקבץ: "שולי הוא וירטואוז ברמה שלא קיימת בארץ. למרות השינוי שעשה בחייו, הוא עדיין הגדול מכולם. אשמח לראות את ההצגה הזו שוב. הנאה צרופה, הצגה שעשתה לי המון מבחינה אישית ומקצועית. חוץ מזה, אני כל כך אוהבת את האיש הזה".­ אז למה לא ניגשת אליו אחרי ההצגה?"עברו הרבה שנים, ולא הרגשתי שזה התאים. אולי בהזדמנות אחרת".­ מה את זוכרת ממנו? "קודם כל, הוא ה'המלט' היחידי שאני זוכרת בתודעה שלי בתור המלט, עם בגד שמוט וכל הניואנסים, על במה קטנה ב'קאמרי' כשהקהל ממש נוגע בו. שולי סיים את 'ניסן נתיב', ותמיד עודד אותי ללכת ללמוד בבית ספר למשחק. כל שנה הלכתי להירשם בגללו לבית ספר. הייתי מגיעה לפגישות, ולמחרת אומרת שזה לא בשבילי. זו לא היתה הדרך שלי, ולמרות זאת אני חושבת שזה חשוב. היום, גם במישור הלימודי אבל גם במובן האישי, אני יודעת שהלבד הוא הדבר היות ר קשה. נלחמתי בזה, ניסיתי ללכת בדרך קונבנציונלית, וזה לא הלך".­ גם כיום את מתמודדת עם בדידות גדולה מתוך בחירה?"אני מאוד מתבודדת. אני לא יודעת אם זה רצון, אבל זה מה שיוצא לי".­ האהבה היא חלק מהחיים שלך?"האהבה בעיני היא הכל. המהות היחידה שבלעדיה אני לא יכולה לחיות. אני מתהלכת ללא אהבה מאוד מתגעגעת וסהרורית. הלבד בחיים שלי הוא צורך אקוטי, משהו שלעולם לא אוכל להתפשר עליו, אבל אני לא יכולה להיות לבד בתוך הלבד. את הלבד שלי אני משיגה רק בתוך איזון של מערכת יחסים וביטחון רגשי. אני כל כך זוגית עד שאני כל כך לבד".­ מתוך בחירה? "לראשונה בחיי לא עברתי ממערכת יחסים אחת לשנייה. עברתי פרידה גדולה בחורף האחרון, ולראשונה לא המתין לי מישהו בצד. רציתי להתמודד עם הלבד, וזה היה חורף מאוד קשה. עכשיו אני בשלה יותר מאי פעם לאיש ולקשר שיביא עמו. בגלל שהמעגל החברתי שלי מאוד מצומצם, הגבר בחיים שלי הוא הכל ­ האשה, הגבר, המאהב, האמא, החברה הטובה, והוא האיש שאתן הכל עבורו. היצירה ממלאת חלק גדול בחיי, אבל כדי שהיא תהיה שפויה ונכונה, אני צריכה את האיש שלי".­ את רוצה להיות אמא? "אני רוצה ילדים. אני מרגישה שזה משהו שאני מוכנה לקראתו, ושיגיע כשאמצא את האיש המתאים. זה מוזר, כי עד היום שמרתי מרחק גדול מזה. לא חשתי צורך בילד בגלל כל העשייה והנתינה שמילאו אותי. היום זה משתנה". הכי אחי רונית אלקבץ גדלה בקריות, כבת בכורה במשפחה מרוקאית מסורתית שלה שלושה בנים נוספים. אחיה מספרים עליה שבקושי דיברה עד גיל 16. היא זוכרת ניתוק סביבתי, אהבה לאסתטיקה ופדנטיות כפייתית בכל מה שקשור לסידור ארונות הבגדים שלה ולציור.­ בתור ילדה למשפחה מרוקאית לא שמעת בבית צרפתית?"דיברו אצלנו מעט מאוד צרפתית ולא לידנו. אבא שלי דאג בעיקר לשמר את השפה העברית, וסרב שנדבר צרפתית. היום אני יודעת שהייתי מאוד שמחה אם הייתי יוצאת מהבית עם השפה. זה היה מאוד עוזר לי. אני מעריכה את הכוונות של אבא שלי, אבל זו לא היתה חשיבה לטווח ארוך".­ אבא שלך שמרני?"הוא ממש לא מפה, והוא מיוחד בדרכו שלו. המחשוף שלי בערב האוסקר, למשל, היה קשה בשבילו. אני יכולה להבין את זה, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר עם זה. אני לא רוצה אפילו לדבר על העירום בסרט. יש לי הרבה כבוד להורים שלי. אמא שלי היא אשה הרבה יותר פתוחה ומבינה, ומקבלת כל אחד מהילדים שלה, שכל אחד שונה בדרכו. לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו מאיפה יצאנו כאלה".­ ההורים שלך ראו את מה שעשית בפריז?"אמא שלי לא יודעת להסתכל עלי כעל שחקנית כש היא צופה בעבודה שלי. מבחינתה היא רואה את הבת שלה. היא תמיד חושבת על זה שאני רזה מדי בשבילה, או שאני עלולה לעוף מהעקבים. היא באה יחד עם אבא שלי לפרמיירה של מרתה גרהם בפריז ולא ראתה את ההצגה, כי כל מה שהיה לה בראש זה רק זה שאני לא אפול מהבמה. יחד עם זאת, כשהיא מצליחה להשתחרר, היא מאוד גאה בי ומעריכה אותי. את 'שחור', למשל, היא לא יכולה לראות משום שהבת שלה שם מעוותת עם 9 ק"ג יותר, ואומרים עליה שהיא מפגרת. מבחינתה זו לא הבת שלה. היא רוצה אותה עם שיער אסוף, יפה ונורמלית."ההורים שלי הם הכוח שלי. הם לא מסוגלים לבקר אותי ולכן מקבלים אותי כמו שאני. זה דבר די נדיר, בעיקר משום שאני יוצאת מבית מאוד דתי. האחים של אמי ואבי הם רבנים מאוד גדולים. הורי חיים חיים שרחוקים ממני במנטליות, ומתמודדים עם דברים שלא תמיד נעימים להם. למרות כל השוני בינינו, אנחנו מאוד מאוחדים".­ גם הקשר עם האחים שלך מיוחד."תמיד הרגשתי כמו האמא של שלושת האחים שלי, וקיימת אצלי תחושת אחריות מאוד גדולה כלפיהם. כל אחד מהם שגדל ונסע ועבר את המסלולים שבדרך, תמיד ליווה אותי בייסורים ובנדודי שינה. תמיד פחדתי על האח ים שלי שהם לא ימצאו את הדרך הנכונה, שיטעו ולא יידעו לחזור, ממש כמו שחיה שומרת על גוריה. תיווכתי ביניהם לבין ההורים, מה אומרים ומה לא אומרים. היום, כל אחד הלך בדרך שלו בלי להתייעץ איתי בכלל".­ אבל כשמדברים עם האחים שלך שומעים הערצה טוטאלית אלייך."זה נכון. ישנה הערצה גדולה, והיא הדדית. אני חושבת שהצלחתי להחדיר בהם דפוסי חשיבה, משמעת ומוסר עבודה".­ יש שיתוף פעולה מקצועי ביניכם?"שלומי, אחי הצעיר ממני בתשע שנים, ואני, מתכננים עבודה על סרט משותף. זה מהדברים הללו שלוקחים את הזמן שלהם. אני מתכננת לעבור לצד השני של המצלמה. הבימוי בוער בעצמותי, עד כדי כך שחוסר המימוש שלו כבר מתחיל להפריע לי, משום שיש לי מה להראות ומה להגיד. בכלל, אני שואפת להעביר את הידע שלי לשחקנים אחרים, אבל אין לי שום כוונות להפסיק לשחק. להפך. אני רוצה לשלב בין השניים".­ היית עושה היום הכל מחדש?"אם את שואלת אם הייתי זורקת את עצמי באיזו מדינה דוברת יוגוסלבית, אז לא. כרגע אני באמצע התהליך, ואני חשה עוד בתחילת הדרך. אני אדם שחולם ובגדול, בהליכה ובשינה. החלום תופס חלק גדול מהחיים שלי ועם זאת אני מאוד מעשית. אני לא מרגישה שיש היום מקום בטוח על האדמה, משום שהיא רועדת. את הזרות אני ארגיש תמיד, זו תחושה שמלווה אותי תמיד. אני מרגישה בבית בארץ זרה, ובצרפת כזרה, אבל שם זה הבית שלי. בכל מקרה, אני בן אדם דטרמיניסטי ופטליסטי. לאן שאני הולכת, אני הולכת עם מי שאני, ומה שצריך לקרות, יקרה".