"אנחנו הזכרונים, מסתובבים עם נרות נשמה בתיק" בזכרון יעקב תיכננו לחגוג בשבוע הבא 120 שנה לעליה לקרקע אבל חגיגות גדולות לא יהיו שם: בפיגועי הטרור האחרונים נהרגו שישה מצעירי המושבה אמיר גילת 02/12/01 כרמלה ארמי, אמה של החיילת חנית ארמי מזכרון יעקב, שנהרגה לפני כארבעה חודשים בפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה, הגיעה שלשום בצהריים להשתטח על קבר בתה. "חנית", יבבה האם, "רק עכשיו באת הביתה מחייכת כולך, אומרת לי: 'אמא, גמרתי טירונות. תראי כמה אני יפה', ועכשיו את פה מתחת לאדמה". דקות אחר כך הצטרפה האם לקהל הרב שליווה באותה שעה את ענבל וייס, שנהרגה בסוף השבוע בפיגוע ליד מחנה 80, גם היא היתה זכרון יעקב.בקהל המלווים היתה גם רותי נפתלי, ששכלה לפני חודש את אחותה, תושבת המקום סימה מנחם, בפיגוע הירי במרכז חדרה. רק שלושה ימים קודם הגיעה רותי לבית העלמין, לטקס גילוי המצבה בתום 30 ימי האבל, והנה היא שוב כאן, בלוויתה של ענבל. לוויה של צעירה בת 22, שהפכה למפגש כואב של משפחות שכולות המתגוררות בשכנות. "זה נורא", אומרת רותי, "הגענו למצב שכל אחד שאנחנו מכירים איבד מישהו. אנחנו הולכים רק להלוויות של צעירים. הפסקנו לקבור מבוגרים".בארבעת החודשים האחרונים שכלה המושבה זכרון יעקב בפיגועי טרור שישה מתושביה: משגיח הכשרות אהרון עבדיאן נרצח ב­2 ביולי בבאקה אל שרקיה, שבועיים לאחר מכן נהרגו חני ת ארמי ואבי בן הרוש בפיגוע ליד תחנת הרכבת בבנימינה. בחודש שעבר נהרגו סימה מנחם בפיגוע ירי במרכז חדרה ויניב לוי מפיגוע ירי ליד קיבוץ מצר, בסוף השבוע האחרון נהרגה ענבל וייס. "אנחנו הזכרונים מסתובבים עכשיו עם נרות נשמה בתיק", יבבה כרמלה ארמי, רגע לפני שהוציאה את נר הנשמה מהתיק והדליקה אותו על מצבת בתה חנית.לא רחוק מבית הקברות הקטן, במדרחוב היפהפה, טיילו באותה עת מספר קבוצות קטנות שהגיעו לסיור בזכרון יעקב. מזג האוויר הסגרירי הקטין את מספר המבקרים, ובכל זאת היו שהגיעו לטייל במושבה המתפתחת, לשתות ולאכול בבתי הקפה ובמסעדות. במדרחוב, עורק החיים הראשי של זכרון יעקב, לא ניתן היה להבחין בשום דבר חריג. העסקים נמשכו כרגיל. תושבי המקום עשו את הקניות לשבת ובאחת השכונות אפילו נערך יריד נדל"ן. החיים חייבים להימשך, גם כשהמוות שוב גובה מחיר יקר. "שואלים מי הבא בתור" בשבוע הבא, נר ראשון של חנוכה, תציין זכרון יעקב 120 שנה לעלייתה לקרקע. בגלל האבל שפקד לאחרונה את הישוב, יישאו החגיגות אופי צנוע. מאז הגיעו למקום המתיישבים הראשונים ידעה זכרון תלאות רבות וההיסטוריה שלה היא פרק מאלף בסאגת הסכסוך היהודי­ערבי.רבים מהמבקרים הרבים שפוקדים את זכרון מגיעים גם לבית העלמין שלה, בו קבורים אנשי הישוב מאז הוקם ב­1882. כאן מתמזגים החיים עם המוות, העבר עם ההווה, הכאב עם הנחישות להמשיך הלאה. בבית העלמין, שמצבותיו מספרות את ההיסטוריה, קבורים ילדי המתיישבים הראשונים שמתו ממחלות קשות. פה נמצאים גם קבריהם של שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, ושל בני משפחתה. חללי מאורעות 39­1936, לוחמי צה"ל שנפלו מאז קום המדינה, ועכשיו גם חללי פיגועי הטרור. ולמי שמחפש משמעות היסטורית ­ האחרונה שבהם, ענבל וייס, נרצחה ביום חמישי, בדיוק בכ"ט בנובמבר, היום בו אישרה העצרת הכללית של האו"ם את הקמת מדינת ישראל.באותו בית עלמין נטמן גם הרופא האגדי הלל יפה, רופא האזור, שטיפל בזמנו בשרה אהרונסון. לאחר שנפצעה התחננה שיזריק לה את החומר ויגאל אותה מיסוריה, משום שאינה יכולה לשאת יותר את הכאב. הרופא הלל יפה הוא שחתם על תעודת הפטירה שלה. לבית החולים "הלל יפה", שנקרא על שמו, הגיעו בסוף השבוע, כמו לאחר פיגועים רבים אחרים באזור, פצועי הפיגוע ליד מחנה 80."התחושה היא שאין שום דבר חדש", אומרת אסתר דקל, רכזת ההדרכות בבית אהרונסון. "אנחנו קוראים את ההיסטוריה ורואים שהכל אותו הדבר ­ אנחנו נלחמים על קיומנו. זה כאילו אנחנו חיים את אותה התקופה".91 אנשים ביקרו שלשום בבית ניל"י. אחת מהם, ענבר בנימין בת ה­12 מקיבוץ לוטם, באה עם הוריה. היא לומדת על המחתרת היהודית שסייעה לבריטים נגד הטורקים, וביקשה ללמוד עוד משהו על הנושא. "אני חיה היום בפחד", היא אומרת. "אני חושבת שגם אז היהודים חיו בפחד, אבל היום זה שונה: אז לא היתה לנו מדינה, והיום יש לנו מדינה שאנחנו צריכים להגן עליה ועל תושביה".לא רחוק משם, במוזיאון העליה הראשונה, סוגרת נעה רובין, רכזת הפעילות, את דלתות המוזיאון כמה דקות מוקדם מהרגיל. היא חייבת להספיק להגיע להלוויתה של בת כיתתה, ענבל וייס, החלל השלישי של בית הספר המקומי. רובין, בת 23, נצר לוותיקי המושבה, מדברת לאחרונה, כמו כולם, בעיקר על התחושה הקשה ואיך קורה שוב ושוב שקורבנות הפיגועים הם תושבי זכרון יעקב. "זו תחושה נוראית", אומרת רובין. "אנשים חיים בחרדה, שואלים מי הבא בתור. זכרון היא מושבה כל כך קטנה, כולם מכירים את כולם, וזה מזעזע שכל פעם זה קורה דווקא לנו".ברחוב הסמוך נמצאת חצר האיכרים של משפחת ברקוביץ', ממייסדי זכרון יעקב. בן ציון, בן 73, דור שלישי למייסדים, עוסק עד היום בחקלאות ומגדל תרנגולות ועיזים. אשתו, רותי, מכינה גבינות מהחלב. "המצב היום גרוע מאשר בימי הטורקים", הוא נאנח. ברקוביץ' זוכר את סיפורי סבו, מהראשונים שעלו לקרקע, על הקשרים הטובים עם הערבים בסביבה. "היו גניבות וביזות", הוא אומר, "נכון שהיה שומר שנהרג בשפיה במאורעות, ויריות על בת שלמה הסמוכה, אבל זכרון עצמה לא סבלה. אנשי העליה השניה נלחמו באנשי העליה הראשונה שהעסיקו ערבים, ומנעו פרנסה מהערבים. זה היה אופי היחסים בינינו לבין שכנינו. אבל עכשיו זה השתנה. אין מה לדבר, היה מהפך". כשבן ציון אומר "מהפך", הוא מתכוון גם לארועי אוקטובר 2000. מי חלם שתושבי פרדיס השכנה, שחלקם חיו עד לא מזמן בתוך בתיהם של הזכרונים, יהיו אחד ממוקדי הבעירה הראשונים של האינתיפאדה. "אנחנו הולכים ומוצאים את עצמנו שוב בגטו", אומר ברקוביץ', תוך שהוא מפזר תערובת לתרנגולות שלו. "אני לא יכול להגיד שיש משמעות מיוחדת לעובדה שבאחרונה נהרגו בפיגועים כל כך הרבה מתושבי זכרון יעקב. כואב לי על כל ילד שנהרג, אבל אני לא יודע עד מתי זה יימשך. הערבים פשוט לא רוצים אותנו פה". "חשבנו שזכרון זה מקום בטוח" עינב נפתלי, בת 25, ילידת זכרון, מתהלכת באחרונה עם אותה תחושה קשה של רבים מבני גילה בישוב. "אנחנו הצעירים, לא מבינים מה קורה פה בזמן האחרון", הוא אומרת. "למה כל פיגוע צריך לגבות מחיר כל כך יקר גם מזכרון יעקב?"עינב היתה שלשום בצהריים בדרכה, עם אחותה לבנת, לקברה של חברה הטוב, אבי בן הרוש, שנהרג בפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה. הם גדלו יחד בשכונה, היו יחד מגן הילדים. חנית ארמי, שנהרגה בפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה, התגוררה בבית שכן. "אנחנו לא יודעים מה לחשוב", אומרות לבנת ועינב. "חשבנו תמיד שזכרון זה מקום שקט ובטוח, שהפיגועים זה בערים הגדולות, והנה עכשיו זה בא אלינו הביתה שוב ושוב".כרמלה, אמה של חנית, בכתה שלשום גם בשביל המשפחה של ענבל, שנהרגה ביום חמישי בפיצוץ האוטובוס ליד מחנה 80. "אני בוכה כי אני יודעת בדיוק מה מחכה להם עכשיו", היא אומרת. עוד לפני הלוויה היא ניגשת אל בני משפחתה של ענבל כדי לחזק את ידיהם. "מה אמרתי להם? אוי, אוי. יותר נכון לשאול מה הם אמרו לי. הם אמרו לי שרק עכשיו הם מתחילים להבין מה עובר עלי".רותי, אחותה של סימה מנחם שנהרגה בסוף אוקטובר בפיגוע ירי בחדרה, מתקשה להבין. "הילדות של אחותי בוכות ואומרות לי שהן מתגעגעות אליה", אומרת רותי. "רק הבוקר הקטנה אמרה לי שהיא מתגעגעת לחיבוק של אמא. עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי ניתן לזה להימשך ככה? איפה הבטחון שהבטיחו לנו?"במשך שנים הייתי נמנעת מלנסוע באוטובוסים בתל אביב, מפחד הפיגועים. הייתי משלמת למונית, רק כדי להיות בטוחה. היום אני לא יכולה להיות בטוחה בשום מקום, אפילו לא פה בבית שלי".בעוד היא ממלמלת בבכי ליד קברה של אחותה, ניגשת אליה לפתע אחת מחברותיה, נופלת על צווארה, פורצת בבכי, ושואלת: "תגידי, רותי, איך אפשר להמשיך ככה?"