רוזבד בסך הכל עוד יום בהיסטוריה המפוארת של בית"ר ירושלים אראל סג'ל 29/11/01 מעבר לשאלה לאן נעלם משה איבגי, אחת התעלומות הגדולות וכנראה הנצחיות בתולדות הקולנוע היא משמעות המילה "רוזבד" (ניצת הדובדבן) הפותחת את סרטו המונומנטלי של אורסון וולס, "האזרח קיין". הסרט נפתח בצילום רחב (לונג שוט) של אחוזת ענק בשם "קסאנדו", ובמרכזה ארמון מפואר. המצלמה מתקדמת וחודרת לתוך הארמון שם יושב האזרח קיין הקשיש בבדידות מנוכרת. גוסס, שנוא ונטוש הוא אוחז בידיו כדור בדולח ומביט לתוכו בריכוז. בפנים הוא רואה מין פלאשבק של סצינת חורף מושלגת. קיין שומט את כדור הבדולח המתנפץ על הרצפה, אומר "רוזבד" ונופח את נשמתו. הסרט מתחיל. "רוזבד" היא המניע של הסיפור, מילה שכל מהותה חידת מסתורין אפל, קוד צפון המוביל את הסרט בהתחקות אחר משמעותה, אך ללא פתרון. "האזרח קיין" מביא את סיפורו של צ'ארלס פוסטר קיין, איל עיתונות מולטי מיליונר, אדם חסר ברקסים ומוסר, איש שנוא, נתעב ואומלל. לכאורה דמות פיקטיבית, אך למעשה שרטט וולס את דמותו של וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות האמריקאי. אדם ממשי ביותר, אחד העשירים בעולם והמשפיעים ביותר על מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב (אגב, בגלל אותו הרסט דנן אני ואתם נחשבים עבריינים בכל פעם שאנו מדליקים את השאחטה. הרסט היה מראשי הלובי להוצאת הקנאביס מחוץ לחוק וזאת בשל התחרות המאיימת על שוק הנייר). לאורך השנים שחלפו (הסרט צולם ב­41') נכתבו מאות מאמרי פרשנות וניתוחים על משמעות המילה "רוזבד", עד שהגיע הסופר האמריקאי גור וידאל ובמאמר לניו יורק טיימס הציע פתרון שלפחות עלי מקובל. לוויליאם רנדולף הרסט היתה מאהבת בשם מריון דייוויס, כמו רבים וטובים, הרסט העניק למיני חלקים מגופה שמות חיבה. "רוזבד" היה הכינוי לדגדגן של הגברת דייוויס. וולס, בדרכו האכזרית, תקע להרסט לאורך כל הסרט סוד משותף ונורא שירד עם השניים אלי רימה וקבר. כל ההקדמה הארוכה באה כדי לתאר איך חשתי בתום 90 הדקות של משחק הכדורגל בין בית"ר להפועל ת"א ביום שלישי. בדומה לקיין קשישא, גם אנוכי מלמלתי "רוזבד" משלי לעבר אוהדי הפועל, שחקניה ומנהליה. אך בניגוד לוולס הגאון אני לא מסתתר מאחורי שמות חיבה ומסתורין חורפי. אז כוששששלהאםאמאמאמאשלכם. בית משותף מי מכם שגר בבית משותף בילדות מכיר את הנטייה הסטיב אוסטינית של כל ילד לעבור כמה שיותר מדרגות בקפיצה. נכון? בכל קפיצה מנסים לשפר את ההישג ולעבור כמה שיותר מדרגות עד הפעם ההיא שאתה קופץ ונוחת על עצם הזנב. בהתחלה שקט ורגיעה מסטולית, אבל אז הכאב עולה מהתחת דרך הביצים עד לתחושת חנק בגרון. כאב שנמשך לפעמים חודש. ככה אני מרגיש אחרי יום שלישי. האמת שהתגובה הראשונית שלי אחרי ההפסד היתה רצון עז להתקשר לעיתון ולהודיע שנספתי בתאונת דרכים ולפיכך אתקשה למלא את התחייבותי החוזית כלפי העיתון. אסונות כאלו גורמים אצלי לקצר ולסתימות ביוב חמורות בתאי הכתיבה. אלא שבדרך למכונית עברו לידי מספר אוהדי הפועל שהתחרקשו עלי ושאלו אם אני מתכוון לכתוב. הסטרטר נדלק. האשה המוכה של הליגה שחקני בית"ר מסתובבים עם שלשול במכנסיים, פס הם לא מסוגלים לתת. לא בגלל שמדובר בשחקנים רעים וחסרי יכולת, אלא בגלל הפחד שמשתק להם את הרגליים. כל הקאדר הנוכחי לוקה בתסמונת פוסט טראומטית. מדובר בסוג של חרדה דכאונית הנובעת מתוך ניסיון עבר טראומטי. כל הפסד נוסף מגביר את הפחד בשחקנים, חוסר הביטחון מונע מהם לתפקד, הם מפחדים לקבל כדור, מתחבאים כשמוציאים אאוטים. מעגל חסר שליטה. הבעיה חמורה במיוחד כי במקרה בית"ר מדובר במחלה מדבקת. כל שחקן חדש שיגיע עלול ללקות בתסמונת. פתרון טקטי זה או אחר לא יעלים את הפחד, והראיה, בית"ר פתחה נכון וטוב את המחצית הראשונה, אבל ברגע שהפועל השוותה, הקבוצה התפרקה כי הטראומה שבה. בית"ר היא כמו כלב מוכה פרעושים שכל עובר ושב מוריד לו בעיטה והוא מלכתחילה מכין את הגוף לספיגה. האלוף דן חלוץ, מפקד חיל האוויר ולפי השמועות גם אוהד בית"ר, יידע לספר לכם שבכל מקרה בו טייס מופל או נוטש מטוס, התגובה הטיפולית המיידית היא לעלות אותו על מטוס ברגע שהוא חוזר לבסיס. כדי שלא יספיק לפתח את הפחד. לצערנו, בכדורגל אין אפשרות לתקן דברים בצורה כזו, אך ניתן ורצוי ללמוד ממצבים אחרים בחיים איך מתמודדים עם פחד. כלבי הקש "משמעות הנקישה על הדלת היא הולדת הגבר ומותם של שבעה אחרים". מתוך פוסטר של הסרט "כלבי הקש". דסטין הופמן שיחק בסרט הפילוסופי "כלבי הקש" בתפקיד של מתמטיקאי אמריקאי פציפיסט המגיע עם אשתו האנגלייה לכפר הולדתה, שם חוליגנים מקומיים מטרידים אותו, עושים ממנו צחוק ולבסוף אף אונסים את אשתו. ברגע שאנחנו כבר מתייאשים לחלוטין מהליימך הזה, הוא מתעורר. הבריונים תוקפים את ביתו והוא קם להגן על חייו וכבודו. התפרצות האלימות שלו היא קיצונית וחייתית ולבטח אחת המרשימות בתולדות הקולנוע. הבמאי של "כלבי הקש", סם פקינפה, משורר של דם והילוך איטי, מעביר בהצלחה רעיון פילוסופי שיראה לאחדים פרימיטיבי ולאחרים נאצל. ביסוד כולנו טמונה אלימות שבמקרים מסוימים חייבת להתפרץ. כאן אנו מגיעים לאגרסיביות. בית"ר השנה לא מציגה יכולת מינימלית, אבל גם אין בה טיפת רוח לחימה ואיום חושף שיניים על מבקשי נפשה. מי שעבר קורס טרור או התמחה באמנות לחימה, יודע שהבעיה האקוטית בללכת מכות היא לא לחטוף אגרוף בפנים אלא לתת אגרוף. אדם נורמלי שגדל בסביבה מוגנת ובטוחה ולא בסביבה קשת יום ועבריינית מדחיק את הנטיות האגרסיביות בתוכ ו. החייתיות השוכנת בכל אדם מסתתרת, לפעמים צריך לשחררה לחופשי. ילדים טובים מרמת­השרון, ירושלים וגבעתיים שמתנדבים לדובדבן לומדים לעבור את מחסום העור האנושי. אחרי עשרה אגרופים מכוונים היטב לפניו ולבטנו של אדם אחר, הרתיעה הראשונית נעלמת. האגרסיביות הטבעית משתחררת. היא שוכנת בכולנו. אני לא טוען ששחקני בית"ר צריכים לעלות על הדשא ולהביא לחדר הלבשה ביצים מנוילנות בשקית, אבל מאידך מאוד מאוד רצוי לשחרר בהם את התוקפנות. להדגיש את החלק הגברי והלוחם במשחק. לרוץ מול שחקני יריב בצעקה, להציק ולהכאיב כשהשופט לא רואה, להילחם על החיים. אם אין אפשרות להציג כדורגל טכני אז לפחות שיהיה מפחיד לשחק נגד בית"ר. אם כבר בונקר אז לא לשכוח את הקונצרטינות. לא ייתכן שקבוצות יעשו מבית"ר צחוק בטדי, יג'עג'עו מול 10,000 צופים את האומללים בצהוב שחור. אם אני יוסי מזרחי אני עובד חזק על הקטע של האגרסיביות, זו הנקודה ממנה ניתן להעלים את הפחד בבית"ר. כל שחקן שעולה בהרכב חייב לדעת שהוא עולה להילחם. 90 דקות של דם, יזע ודמעות אחרת אין לו מה לחפש במאבקי התחתית. אם מר חסן היקר לא מטריח עצמו לספרינט בכיוון שחקן יריב עם כדור, אז עם כל הכבוד הראוי, שיבוא ויישב איתנו ביציע. אין מנהיג לבירה בספר שמואל א' פרק ח' באים זקני ישראל ומבקשים מהנביא הזקן שישים מלך על ישראל. למרות הזהרות שמואל לגבי אופיה הרע של המלוכה האבסולוטית ונטייתה לזיין בתולות מהצד ולגדל סוסים, העם מתעקש על מנהיג. שאול נבחר לג'וב אבל מאבד את המלוכה בשל רוך לבו. הבא בתור ברשימת מלכי ישראל הוא כמובן דוד שזוכה במלוכה אחרי בינגו לעין של גוליית. דוד המלך, מהאישים החשובים בתולדות עמנו, היה מלך אמיתי עם כל היתרונות ובטח לבטח עם כל החסרונות, כולל חטאים נוראיים כמו מעבר על איסור אשת איש (בת­שבע על הגג). לבית"ר אין מי שיצעק אחרי, אין מנהיג, לא רך לב ולא חוטא. אין לנו מי שיוביל את השחקנים על המגרש, ידרבן אותם ויגער בהם. הסיבה העיקרית להתעקשות של קשטן להביא את אבוקסיס להפועל היתה מבוססת על יכולת ההנהגה של מר יוסף "שלושת הכליות" אבוקסיס במרכז המגרש. לאור ניסיון העבר עם מלכים בעייתיים אך מוצלחים, יש לי הצעה להנהלת בית"ר ולמאמן יוסי מזרחי לחשוב ברצינות על השבתו של איציק זוהר לירושלים. נתניה וזוהר מיצו זו את זה, רע לו בנתניה, מדברים בו סרה, אבל הוא לא השאיר את הכריזמה מאחורי סיבוב וינגייט. זוהר, להזכיר כם, כבר הצליח בירושלים. מדובר אמנם בשחקן עצל לעתים ומלא בתכונות שליליות כרימון, אבל יחד עם זאת אין ספק שמדובר בטיפוס מנהיגותי בעליל שירצה לבטח להציל את הקריירה הגוועת שלו. תחשבו על זה, שאנדור מאחור כקשר דפנסיבי יצירתי, זוהר מלפנים כפליימייקר, איטי אמנם אבל מנהיג. לפני שכולכם מתנפלים עלי ואומרים שאני מדבר שטויות, תחשבו על עוד פעם: חסן ואופיר לנתניה, זוהר לירושלים. חן חן למתחנפן צריך להצדיע לאוהדי בית"ר ולהנהלה החדשה. 10,000 צופים שמגיעים למשחק של קבוצת תחתית הופכים אותנו לא רק לקבוצה הגדולה בישראל אלא גם לתופעה חברתית של מחויבות אמיצה וערכית. לו יהי והשחקנים יבינו את זה. בלי להשתפך ולהקיא על עצמי מעודף סכרין, אני חייב להצהיר שאני באופן אישי גאה עד דמעות להיות חלק מהרקמה האנושית המפארת את טדי. אוהדי בית"ר, יקראו לכם בבונים וברברים, יתנשאו מעליכם כל מיני תל­אביבים מסריחים מפלוצים של סושי, אבל רק אתם, כל שבת אומללה מחדש, רושמים פרק מפואר בתולדות האהבה. למרות שאני מסתכן בהאשמה של הברשה והתחנפות אני רוצה לנצל את המדור כדי להודות להנהלה החדשה שלנו. אם על הדשא חסרה מנהיגות, הרי שסוף­סוף בא לנו מזור במשרדים. לאדונים פניג'ל, לוי את לוי ושם­טוב, תודה מהמעיים ומהכליות על הסבלנות, הנכונות, ההתמדה והמחשבה הצלולה. אל תנטשו אותנו. סמל עלק שתי מצבות צמודות החבויות בבית קברות קטן בשם איקסלס בבריסל שבבלגיה אוצרות בחובן את אחד מסיפורי האהבה הגדולים של כל הזמנים ואולי את אחד משיאו של המיתוס הרומנטי המתבטא בפתגם "עזה ממוות אהבה". המצבות שייכות לגנרל ג'ורג' בולנג'אר ולמדאם מרגריט דה בונמאיינס. גנרל ג'ורג' בולנג'אר היה גנרל בצבא הצרפתי ולאחר מכן שר המלחמה ברפובליקה השלישית של צרפת. מדאם מרגריט דה בונמאיינס היתה המאהבת שלו. למרות תרומתו הרבה לבטחונה של צרפת והעובדה שעמד בראש קשר כושל להפלת המשטר, ההיסטוריה כנראה תזכור אותו בעיקר בשל סופו הטראגי אך הרומנטי. לאחר נסיון ההפיכה הכושל עברו הגנרל ומדאם דה בונמאיינס לבריסל, שם נפטרה המאהבת בשנת .1891 על מצבתה רשם גנרל בולנג'אר: "מרגריט, אראה אותך בקרוב". חודשיים וחצי לאחר מותה הגיע הגנרל לבית הקברות, הוא ישב על קברה, רשם מכתב וירה בראשו. במכתב הוא השאיר הוראות לכתובת אותה ביקש שיחרתו על מצבתו: "האם באמת אוכל לחיות חודשיים וחצי בלעדייך?". ברור שאין כל זיקה בין אהבת הגנרל ופילגשו לקשר המיוחד שנוצר בין יוסי אבוקסיס לכלל אוהדי בית"ר. אף אחד לא דורש ממנו להתאבל ביגון ע ל העריקה או לפגוע בעצמו, אבל גם לא דמיינו במחשבה הפרועה ביותר שנזכה לראות את אותו נתרם כליות עושה לנו פרובוקציה מסריחה עם היד כשלא עברו אלא ארבעה חודשים מאז עזב את המנורה אחרי שהבטיח להיות לנו לסמל. אני מסופק אם אבוקסיס יודע מהי אהבה, אם בכלל יש טעם לנסות ולהסביר לו. מצד שני זה הכדורגל. מלבד איציק קורנפיין ואבי נמני, הנאמנות הראשונה היא לאתנן כספי. זה הסיפור. שרמוטות של כדורגל. חבל להתבאס.