פלוגה מסייעת אבא הלך למילואים * ברית הנצח בין הפלחה"ן 14 לילדיו ואשתו של סרן איל סלע רם שרון 29/11/01 "ילדים. לאיל יש שלושה ילדים. זוהר, יובל וניצן נשארו יתומים. רגע לפני שהם ישנים נשמעו צלילים נדירים של ילדים בוכים, חודרים לבפנים. אבא הלך למילואים".(מתוך "שיר ערש" שכתב אלון ברקאי, סגן במיל', מוזיקאי, חבר לפלוגה של איל סלע ז"ל)השמש שקעה על מושב ניר­בנים. יום שישי, מעט אחרי .17:00 בחוץ חושך. האורחים בבית משפחת סלע עוד לא ממהרים לחזור הביתה, לחברה, לאשה, לילדים ולערמת העיתונים. הם הגיעו לפני כמה שעות, כשהשמש חתכה את מרכז השמים, ועכשיו הם נשארים עוד קצת עם נעמי, האלמנה, ועם ניצן, ,8 יובל, ,5 וזוהר התינוקת. "אני אמרתי שאשכפל מפתח לכל אחד, באמת", אומרת נעמי, ומתוך העצב פורח חיוך. "תוך חודש­חודשיים נפתח מקרר לבד", אומר לה אחד האורחים, ונעמי מהנהנת: "זה החלום שלי".ביום שלישי, לפני כשלושה שבועות וחצי, נהרג סרן (מיל') איל סלע, ,39 תושב ניר­בנים, אב לשלושה, במהלך היתקלות בגזרת שכם. בין אלפי מלוויו היו גם החברים מהפלוגה. מבחינתם זה היה הצעד הראשון לברית נצח עם נעמי. מאז הם לא עוזבים אותה ואת הילדים. "הודענו לנעמי שיש לה 60 חברים חדשים", אומרים החברים בפלוגה שש וקדים על צילום חומר גלם לסרט תיעודי על איל, "אנחנו לא בעניין של לבוא רק באזכרות. אנחנו נבוא כל הזמן, תמיד, גם בעוד 15 ו­20 שנה. בלי להתיימר להחליף את האבא, נבוא לשחק עם הילדים, לעזור בשיעורים, לעשות איתם כיף".על הדשא בחצר של משפחת סלע אפשר היה למצוא ביום שישי את שגיא בריק, עורך סרטים עצמאי; איתן פרידמן, ,27 סטודנט למחשבים; ליאור אוגונר, ,34 מתכנן בחברת נחושתן; אלי מוסקוביץ', ,25 סטודנט במכללת וושינגטון לחינוך בתנועה לגיל הרך; גבי דהאן, ,31 סגן במיל', מנהל פרויקטים; עמית מיגל, ,23 עוסק בהנדסת תוכנה; גדי נשיא, ,26 מתכנת; מנו אדרעי, ,28 בעל חברה לשיווק; אלון ברקאי, ,25 סגן במיל', מוזיקאי; ערן קרן, ,28 עובד בחברת מחשבים; עמית חוצב, ,33 אגרונום; יוני נפתלי, ,41 רס"פ וגזבר בגוש קטיף; גבע צור, ,29 מנהל פרויקטים; אריק לפטר, ,25 סטודנט להנדסת מכונות ונהג מירוצים מקצועני פורמולה 3; שמיר בר­חיים, ,26 עובד בחברה ליזמות עסקית; רמי עזאמי, ,41 מנהל חברת קירבי עפולה. כולם חיילים וקצינים בפלחה"ן ,14 פלוגת הנדסה. מלח הארץ. בראשה עומד גיל עילם, ,27 סטודנט בטכניון ורס"ן במילואים. ההיתקלות מוסקוביץ', מיגל ולפטר הם שלושת החיילים שיחד עם סלע נתקלו במחבלים. משימתם היתה לאבטח טרקטור די­ניין שעמל על חסימת צירים עוקפים ששימשו פלסטינים כדי לחמוק מהסגר על שכם על אם הדרך לקו התפר, לישראל. לפטר שימש כנהג. מוסקוביץ' ומיגל היו הלוחמים מאחור. סלע ישב לצד הנהג. בשטח הכל נראה פסטורלי וסלע הצטרף לצוות הדי­ניין שביצע במרץ עבודתו. מילואים זה לא רק שש­בש וכוס קפה.לפטר: "איל עבד על הדי­ניין, חסם את כל השבילים. הוא היה נחוש לאכוף את הסגר על שכם. ראינו על צלע הר שלוש דמויות לבושות שחור. זה נראה מאוד מחשיד, עליתי בקשר מול התצפית ברכס ממול והתצפיתנים אמרו שאין להם נשקים. שמתי קסדה והכנתי את הנשק, אספנו את איל מהדי­ניין, ומהתצפית אמרו לנו בקשר שהחוליה מתצפתת עלינו. הם היו שתי טרסות מעלינו, מאחורי סבך שיחים. איל אמר לפרוק מהג'יפ, והוא, מוסקוביץ' ומיגל התחילו במגמת סריקה והתצפית כיוונה אותם כי היתה לה זווית לראות את המחבלים".מוסקוביץ': "יצאנו מהג'יפ, התחלנו לחתור למגע עם שלושת החשודים. חשוב לציין שלא זיהינו עליהם נשק, יותר נכון זיהינו שאין עליהם נשק, כלומר לא התייחסנו אליהם כאל מחבלים אלא כאל חשודים. איל ירה באוויר יריית אזהרה כמקובל, דרכנו את הנשקים כמקובל, ובשלב מסוים הם פתחו עלינו באש אוטומטית".מיגל: "איל ירה כדור באוויר ואמר לאחד מהם לרדת, כשהוא לא רואה אותו. איל המשיך להתקדם עוד קצת, ירה עוד כדור באוויר, אמר להם צאו, ופתאום נפתח עליו צרור, הוא צעק 'איי' ונפל בינינו למחבלים".לפטר: "מיגל תיאר לי שאיל ירה ביד ימין, וביד שמאל סימן להם לצאת אלינו, וכנראה הפגיעה הקטלנית בו היא בבית השחי בגלל היד המורמת למעלה. אני הייתי כל הזמן בג'יפ, ואחרי שתי היריות של איל שמעתי רעש שונה, יריות של קלצ'ניקוב. זה נשמע כמו בסרטים של המערב הפרוע. הבנתי שזו היתקלות, יצאתי מהג'יפ, דרכתי את הנשק והודעתי בקשר שנתקלנו. פתחתי את הדורגלים של המקלע איי­3 על מכסה המנוע והייתי צריך לעשות מה שלימדו אותי מגיל .18 ואני אגיד לך, הם היו לי על הצלב של האיי­3 פחות משנייה, שבריר שנייה, אבל טיווחתי את כל האזור הרבה מאוד, שש מחסניות".מוסקוביץ': "אני אישית התכוננתי למילואים האלה כאילו המילואים יהיו החוויה האחרונה שלי בחיים. ידעתי שיקרה משהו רע, הכנתי את עצמי לזה. כשש מעתי את האש האוטומטית נפתחת עלינו, אמרתי לעצמי ­ זהו, הנה המבחן האמיתי. זה הרגע שחונכתי אליו בצה"ל, זה הרגע שיקבע את חיי. כשהאש תיפסק או שאהיה למעלה או שאחיה. והנה אני חי. הרגשתי את הריקושטים, הבנתי שהם רואים אותי ויכולים לפגוע בי, וכנראה שאלוהים שמר עלי. יצאתי חי ובריא, וגם מיגל שהיה איתי וירה כל הדרך, שנינו יצאנו ללא פגע, וגם לפטר שירה מהג'יפ יצא ללא פגע". מיגל: "חשבתי שזה לא יכול להיות. אתה לא מעכל שאתה במצב כזה, אבל אתה יורה וממשיך לתפקד. אתה לא מפסיק לפעול. פתאום אתה נזכר במשפחה שלך, אתה רואה את חברה שלך, הדמיון מתחיל להתפתח לכיוון של מה יקרה אחר כך. אולי אני פצוע או מת שם בשטח, או שאני חוזר הביתה והכל בסדר".מיגל: "בהתחלה לא ידענו שאיל נפצע. לא ראינו את הפציעה, הוא שכב בצד, זה נראה כאילו שהוא קפץ מהיריות, ורק אחר כך אתה מבין שאתה והחייל השני יורים, ולא שומעים סימני הכרה מהקצין".לפטר: "לא ראיתי מה קרה לאיל, גם לא ידענו אם המחבלים חיים או מתים, אך בדיעבד האש שלנו נתנה את החיפוי והרתק שעמית ומש"ק הדי­ניין יוכלו לטפל באיל. הם התחילו לטפל באיל אחרי שלוש דקות בערך" .מיגל: "שאלתי את מוסקוביץ': 'איפה איל? אתה רואה את איל?', אז הוא אמר לי שלא. התחלתי לחפש את איל וראיתי את הרגל שלו. בינתיים הגיע המש"ק שירד מהדי­ניין, ואמר: 'תנו אש לכל הכיוונים כדי להוריד את הראש של המחבלים ואני אלך לראות מה עם איל'. הוא הלך וניסה לגרור אותו אבל איל היה כבד מדי. הוא חזר אלי והלכנו יחד להביא את איל. באותו זמן שני מחבלים היו למטה ואחד עוד היה חי וירה, ומוסקוביץ' המשיך לירות. ניסיתי לעשות לאיל החייאה, ואני אגיד לך, אף פעם לא ראיתי אדם מת. היה מצב שהנשמתי את חבר שלי בניו יורק, אבל לא ראיתי לפני כן אדם מת. ראיתי את המבט הקר של איל, החזקתי אותו ביד והגוף היה קר, לא היה לו חום גוף בכלל והיה 13:00 בצהריים והיה חם. איל היה קר רצח. גיל המ"פ שם את היד שלו על הכתף שלי, סיפר לי שהרגנו שלושה מחבלים, ואני שאלתי אותו מה עם איל. הוא אמר לי שאיל יהיה בסדר, הוא רק פצוע בכתף".­ האמנת לו?"לא האמנתי. הוא גם הלך הצידה והרכין ראש, ראיתי שמבט העיניים שלו אומר שאיל מת". ההתמודדות במונחים צבאיים, החוליה של סלע תפקדה כמו צוות סדיר ומיומן של סיירת גולני. המחבלים ירו ראשונים, הם היו בשטח שולט, ובכל זאת שלושה מילואימניקים הצליחו להתעשת, להפגין מיומנות מרשימה בכלי נשק חדשים ולחסל אותם. אלא שאובדן חבר ומפקד דוחה מסדר צל"שים.מוסקוביץ' מאשר כי בדקות הראשונות חשב כמו חייל סדיר החולם על היתקלות וצלב על הנשק. "ההרגשה הראשונית היא שזה הרס את כל הכיף של לחסל חוליית מחבלים. אם איל לא היה נהרג, היינו חוזרים לפלוגה כגיבורים: נתקלנו, הרגנו, חזרנו. אך כשיש הרוג ומדובר במפקד קצין, אחד הדברים שחשבתי עליהם זה שחבל שהוא הרוג ולא אני. הוא קצין, ומבחינת ההישג המדיני בשביל החמאס זה הישג להרוג קצין ישראלי. אם היו הורגים חייל אז בסדר, עוד חייל. הרגשתי רע בגלל זה. מההיכרות שלי עם איל כמובן כאבה לי נפילתו של המפקד שלי, של חבר".לפטר: "חשבתי על זה שגם איל וגם מוסקוביץ' הם אבות לילדים. אני ומיגל לא. למוסקוביץ' יש שני תינוקות בבית. לאיל יש שלושה ילדים. תוך כדי הירי, כששמעתי שמישהו נפגע, אמרתי רק שזה לא יהיה בנאדם עם אשה וילדים. איזה מן דבר זה, שבנאדם עם ילדים אומר ל הם שהוא הולך למילואים, כמו גבעת חלפון, באנו למילואים ואוכל ווזווזי, ובעצם הוא הולך למלחמה אבל אף אחד לא קורא לזה מלחמה. בבית לא יודעים שהלך למלחמה. איך בנאדם יכול לבנות דברים ופתאום בום, נגמר".­ זה נגמר ועכשיו אתם פה. איך מתמודדים?מוסקוביץ': "המשפחה מאוד חזקה. יש משפחות שאחרי זמן מה הכל מתפרק ואני מקווה שזה לא יקרה כאן. אנו באים לכאן כמבקרים, מחזקים אחד את השני, אני רואה עצמי בא לכאן בימי זיכרון כל שנה, בחגים ולפעמים סתם ביומיום".מיגל: "בפעם הראשונה שבאתי לכאן קלטתי שנשארה משפחה בלי אבא. אני לא יודע אם זה יותר כואב מאותו רגע שהבנתי שאיבדתי את איל, אבל פה קלטתי מה המשמעות של זה. לא קל, אתה מגיע לפה והכל חוזר אליך בפלאשים, סרט כזה שרץ לך במוח. תמיד יהיה לי חשוב לקפוץ לכאן, להיות עם המשפחה, שירגישו שהם לא לבד". אורה סלע, אמו של איל, מקשיבה מהצד לסיפורים של מוסקוביץ', מיגל ולפטר. היא אחות ועובדת סוציאלית המתמחה בטיפול התנהגותי וקוגנטיבי במצבי חרדה וטראומות. "מתוך הניסיון שלי ניסיתי לעזור במיוחד לאנשים שהיו עם איל בג'יפ", היא אומרת בפנים חתומות, "לבוא ולנחם אבלים, כ שאתה מכיר את הבן אבל לא את המשפחה, זו סיטואציה מאוד קשה. באופן טבעי ניגשתי אליהם, לא חיכיתי שייגשו אלי, וניסיתי קצת לדבר ולדובב, לא להשאיר שתיקה באוויר, ואני חושבת שתרמתי להם כי אני מקבלת את הפידבק מכל הכיוונים. אני אישית פחדתי פחד אימה מהמילואים האלה, אני חושבת שגם באיל היו רגשות פחד, כולם פחדו, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא. בפלוגה יש אנשים נפלאים, מנסים לעזור. זו פלוגה אוהדת עם רגישות מאוד גבוהה. בתור אמא את לא רואה תמיד את כל התכונות של הבן שלך, ואני שומעת סיפורים וזה משלים לי מן תמונה מלאה. היה באמת משכמו ומעלה". הקצין שניצל סגן (מיל') גבי דהאן מכסה את עיניו במשקפיים שחורים, כהים. הגורל כרך את חייו של דהאן במותו של סלע. מן קשר גורדי שלא ניתן לניתוק. דהאן: "ביום של האירוע הייתי אני אמור לעלות על הג'יפ, כבר נתתי תדריך לצוות עצמו וכמעט עלינו על הג'יפ. פתאום איל הגיע וביקש להחליף אותי. הוא אמר שהגיע מהבית רענן, אני בטח עייף, והוא יחליף אותי בסיור. אמרתי לו שזה בסדר, קמתי משינה, אני יכול לבצע את המשימה, אך הוא התעקש לעלות על הסיור".­ מה הרגשת כשנודע על ההיתקלות? "זו הרגשה כבדה. את איל אני מכיר מזמן, כבר שמונה שנים אנחנו עושים ביחד מילואים ­ אם זה אימון ואם זו תעסוקה. לא חשבתי על ההחלפה, על הגורל שרצה שהוא יהיה על הסיור ולא אני, חשבתי יותר על איל כאיל, על חבר שהלך. מיד נסעתי לבית החולים לזהות את הגופה". ­ דיברת אליו, נפרדת? "לא, לא היה למי לדבר". ­ חשבת על הגורל? "אני מאמין שאם הגורל מחפש אותך, הוא ימצא אותך בכל מקום, אם זה בתאונת דרכים ואם זה בתאונת עבודה ואם זה בצבא. אני לא חושב יותר מדי על ההחלפה כהחלפה, אלא שאני ניצלתי בגללו". ­ קל לך להגיע לבקר את המשפחה?"הר בה יותר קל להגיע עם כל הפלוגה. יש לו משפחה מאוד יפה. אשה דינמית, נעמי, שכיף לשוחח איתה, כיף לשחק עם הילדים של איל. לפני כן לא הכרתי את המשפחה שלו, ועכשיו שאני מכיר את המשפחה ואיזו נפלאה היא, אבא, אמא, אחיות, אשה, ילדים מדהימים, זה מקל קצת על הכאב, שאתה רואה שבסך הכל איל השאיר פה משפחה נפלאה, שאני מאמין בלב שלם שתצליח להתגבר על האובדן ותמשיך הלאה ותנציח את איל בדרכים הכי מכובדות. אנו כפלוגה נרצה תמיד לשמור על קשר, לבקר, לשמוע, לראות את הילדים גדלים, את האשה איך היא מסתדרת, ואני סומך עליה בעיניים עצומות". החברים לפלוגה הפלוגה מחבקת את משפחת סלע. חיבוק מלב אל לב. רמי עזאמי, למשל, מש"ק קשר בפלוגה, לא גויס לתעסוקה בשכם מפאת גילו. גם למילואים, מתברר, יש קו סיום. ההלם ממותו של סלע והלב הפצוע משכו אותו להזניח את העבודה, לנטוש הכל ולהגיע מעפולה לניר­בנים כדי לעודד ולהתעודד. עיניו לחות וכבדות והוא מהאחרונים לעזוב למרות השעה המאוחרת."הוא היה קצין די מיוחד", מספר עזאמי, "התחלפו במשך הזמן קצינים בפלוגה אבל הוא היה מסוג הקצינים הפרפקציוניסטים, ומצד שני היה עושה את הדברים בצורה ג'נטלמנית וחביבה, שנתן לך כיף להיות במילואים. יש קצינים שכל הזמן לחוצים והוא היה בא בגישה של נעשה הכל ונעביר את זה, זה יישמע אולי לעוס, אבל שום מילה לא יכולה לתאר אותו. כששמעתי שאיל נהרג לא יכולתי לתפקד אחר כך באותו יום".יוני נפתלי, הרס"פ, הוא ממקימי הפלוגה: "איל הגיע אלינו משהות ארוכה מאוד בחו"ל, זה ראש אחר, וכשהוא הגיע לפלוגה לקח לו לפחות שנתיים כדי להבין שאין לו ברירה והוא צריך לשרת. בשנתיים הראשונות הוא בכלל לא שם דרגות וכל פעם היה לו ויכוח עם המ"פ על זה, ואיל היה אומר: 'זה מה שחשוב?'. אבל בשורה התחתונה איל עשה את מה שהיה צריך לעשות. עם השנים, כשכבר נולדו ילדים, ראית איל אחר לגמרי, עם אחריות, תמיד מקפיד על נוהלי בטיחות יותר מהכל. היה קצין והיה איל, ואלה שני דברים שונים. זה אחד האבסורדים הגדולים, שאיל היה ממוגן פיקס וקיבל כדור מהצד. אולי אני טועה, אבל דווקא את התקופה הזו הוא עשה עם הכי מעט התערות בפלוגה. הוא תמיד אחרי סיור הלך לישון".ליאור אוגונר: "הוא גם ישן בחדר לבד".נפתלי: "בחיים שלו הוא לא ישן לפני כן לבד, זה לא מאפיין אותו. היה לו תחביב קוסמובת, היתה לו ערכת קוסמות והוא הביא אותה למילואים, ולא השתמש בה לפי מה שאני יודע".אוגונר: "יום אחד הוא הוציא אותה ושיחק עם החבר'ה קלפים, ותוך כדי עשה להם כמה שעשועים עם הקלפים".נפתלי: "אבל בערכה עצמה הוא לא השתמש. קראנו לו הקוסם. זה הסתייע גם עם תכונות האופי שלו. למה? כי הוא פתאום היה נעלם, גומר את התעסוקה שלו ואיננו. אם היו מחליטים שמישהו צריך לצאת הביתה וגם איל צריך היה לצאת הביתה, הוא היה יוצא הכי מהר שאפשר. איפה הקוסם? נעלם".אוגונר: "כל מילואים שרק למ"פ ולרס"פ היה מותר להכניס את הרכב לתוך הבסיס, פתאום היית רואה א ת הרכב של איל".נפתלי: "היתה לו תכונה כזו שהוא היה מצליח להכניס את המכונית שלו לכל מקום. הוא היה חכם, אינטליגנטי, מתוחכם".גבע צור: "מהנהגים של המשאיות שהוא עצר הוא דרש לרוקן גם את מכלי האוויר של הברקסים כדי שלא יוכלו לדרדר את המשאית. יום אחד איזה נהג ערבי הוציא את האוויר רק ממיכל אחד, ואז איל אמר לו: 'הלו, תוציא את האוויר גם מהמכל השני.' הערבי אמר לו שאין עוד מכל והוא אמר לו: 'מה אין, אני הייתי נהג משאית בארה"ב', וסינן: ' הוא חושב שהוא יכול לעבוד עלי?'".נפתלי: "אייל רצה לעשות את המשימה הכי טוב. הוא לקח מפתחות של מכוניות של ערבים שהפרו את הסגר, ואמרתי לו: 'אתה יושב כאן והם מחכים שם', והוא היה אומר: 'אדוני, ככה אני מבין את המשימה שלי. יש סגר ואף אחד לא זז. אין להם סיבה לצאת החוצה, ואם הם יוצאים, הם ייעצרו'. זו פעם ראשונה בעשר שנים שהבנתי שאיל מאוד נחרץ. הוא ראה את המשימה שלו כדבר מקודש".צור: "בזמן סיור מפקד הסיור לא צריך לחבוש קסדה, וראיתי שהוא יושב בקסדה, שאלתי אותו: 'איל, למה אתה שם קסדה כשלא צריך?', והוא השיב: 'כשיהיו לך ילדים ­ תבין'. המשפט הזה נחרת לי בראש" . נעמי לנעמי עיניים חומות, עצובות, עייפות. היא ממעטת לדבר, סגורה בתוכה. האובדן הוא נורא, הכאב עצום, ולשמחתה הפלוגה מעודדת את רוחה, מסייעת, מחזקת. הפלוגה של איל, אחרי שנהרג, מחזירה את החיוך לפניה. נעמי: "הם מאוד עוזרים, כיף שהם באים, הם מאוד מחזקים. הם חמודים, הם מה זה בסדר".בסוף שנות ה­80 היא ואיל, זוג נשוי, עבדו יחדיו בארה"ב במובינג ­ הובלות. הסיפור היוצא דופן אף התגלגל למגזין "לאשה". נעמי: "נהגנו על סמי טריילר ביחד, היה מאוד כיף".­ מאיפה הרעיון?"איל נסע לבד לארה"ב, היה לי קשה להישאר שבועיים לבד בבית, ואז הבוסים שלו אמרו שהם מחפשים עוד נהגים, והוא הציע להם שאני אצטרף. הוצאתי רישיון. לקחתי שיעורי נהיגה, עברתי טסט ראשון. שנינו היינו נוהגים ושנינו גם סוחבים. צריכים שני אנשים כדי להעמיס ולפרוק משאית".­ זו עבודה קשה מאוד."כן, אבל מכניסה (בחיוך). היה אחלה. שנתיים עבדנו, ועוד שלוש שנים טיילנו". משפחת סלע אוהבת את הטבע. את סופי השבוע העבירו בטיולים משפחתיים, ואיל ההרפתקן הבטיח לבנו הבכור חוויות אינספור. השבוע העניק הרמטכ"ל לילדיו של איל טיסה קצרה בשמי הארץ ב מסוקו הצבאי, מין רגע של שמחה בתוך ההלם והעצבות. גם הפלוגה מבטיחה לארגן לבן ניצן סנפלינג וחוויות אתגר נוספות כדי לצמצם את כאב האובדן. ­ נעמי, איך מתמודדים עם שאלות הילדים? "אומרים להם את האמת. הקטנה שלי לא מבינה כל כך, היא לא מבינה בכלל. כשסיפרנו לה היא באה למחרת ושאלה: 'אבא כבר לא מת?'. היא שואלת אם הוא הלך לאיבוד, שנלך לחפש אותו. אמרנו לה שהוא לא יחזור".