תסתכלו מה קורה בלישכת ראש הממשלה תוך תקופה קצרה הפך אורי שני את לישכת ראש הממשלה לאחד המקומות הריכוזיים ביותר בארץ בן כספית 23/11/01 שני. עד לא מזמן הם היו ישות מאוחדת. שניים שהם אחד. חברים בלב ובנפש. שותפים לסוד. אי­אפשר היה לתפוס אחד מהם בלי חברו. למרות השוני הפיסי הבולט, הם נחשבו כפילים מושלמים. דיברו ביניהם במילות קוד, חלקו שמות חיבה הזויים ("זכי" ו"פרוספר"). אורי שני ועמרי שרון, הבן וראש הלישכה, תיפקדו כאדם אחד, הכלוא בגופם המיוסר של של שני אנשים. תאומים סיאמיים.היום לא עוד. אורי שני הוא ראש הלישכה. עמרי שרון הוא הבן. כל אחד לדרכו, איש לעיסוקיו. לא מדובר בקרע, אין סיכסוך, אבל השיתוף התפוגג, האחווה לא מה שהיתה פעם.שני השלים את השתלטותו על לישכת ראש הממשלה, עקר את קיני ההתנגדות האחרונים וחיסל את שרידי הברית הצפונית (בה חברים כמה מחבריו ויועציו לשעבר של שרון, חלקם מתגוררים בצפון הארץ או צפון תל­אביב). שרון הצעיר פרש והקים מטה נפרד, עצמאי, בבית (ראש הממשלה).שניהם מתכננים לרוץ לכנסת הבאה. אצל שרון זה כבר כמעט רשמי, שני מכחיש (עדיין) בתוקף, אבל מי שמכיר אותו טוב יודע שאם יעריך שסיכוייו טובים, יקפוץ למים. יכול להיות שבעתיד (הקרוב) הם יתקוטטו על ליבם של אותם חברי מרכז. המים, במקרה הזה, י היו סוערים ומעופשים.זה זמן מדיר עמרי שרון את רגליו מלישכת ראש הממשלה. בחודשים הראשונים הוא היה אורח קבוע. כנראה התלהב מהסצינה השלטונית, המזכירות, ההתרחשויות, תחושת הכוח. חוץ מזה, הוא נכח בישיבות צוות בבוקר, בהסתודדויות, בהתייעצויות. אחר­כך, כשהתברר שזה לא ממש מקובל, הסתפק בביקורים ממושכים. בא לבקר את אבא בעבודה. ואז, כמעט בבת­אחת, זה נפסק. היום ממעט שרון ג'וניור להגיע, אם בכלל. יש לו מטה משלו, בבית ראש הממשלה, חדר ראשון משמאל. שם הוא יושב, משם הוא מנהל את ענייניו (ועניינינו), שם הוא מקבל את חברי המרכז. מצעד ארוך ואינסופי של חברי מרכז מוזמנים לשם, שוטחים את טענותיהם, מקבלים טיפול אישי צמוד, לפעמים מצליחים לשזוף את דמותו הכבדה של האב חולפת במסדרונות, בני המזל שביניהם אפילו מדברים איתו ממש.שרון הצעיר, בניגוד למה שמשתקף בראיונות הנדירים שהוא מעניק, הוא איש חם, רגיש, בעל חוש הומור ואבחנה מדויקת. קצין קרבי ביחידה מובחרת בעבר, נאמן בקיצוניות לחבריו הרבים, ממשיך לחיות את הצבא, מסתובב בתל­אביב בסנדלים תנ"כיים ומבלה את סופי השבוע במרדפים אחרי ציידים לא חוקיים. הוא חושב מהר ומדבר לאט, אוכל הרבה וישן מעט, נוהג מהר ומסתבך מעט. יש לו השפעה אדירה על אביו, נאמנות משפחתית שבטית וכושר עבודה לא רע.מאז נכנס לכהונתו כ'בן הראשון' ניסה לשמר ככל האפשר את אורח חייו הקודם, חיי רווק צעיר, הולל למדי, חובב בירה ומזון משובח ומנהל חיי לילה מעניינים. ככל שהזמן נוקף, מתברר לו שזה לא פשוט. "אני לא יכול לזוז בלי שמצלמים את זה", קונן השבוע. הוא לומד בתנועה, על אופנוע או בלעדיו, משתדל להפיק לקחים ולהוריד פרופיל. הוא רוצה להיות חבר­כנסת, מאמין שיוכל. יש בו לא מעט תכונות שירעננו וישביחו את בית הנבחרים המאובק שלנו.בינתיים, השלים כאמור שותפו לשעבר, אורי שני, את חיסולם של כל הכוחות העצמאיים בסביבתו של ראש הממשלה. איתן בנצור, שהיה אמור להיות יועץ מדיני דומיננטי, הורחק. תחתיו, מתפקד (לא רע) איש משרד החוץ דני איילון, הסר למרותו של שני ללא תנאי. המנכ"ל, רפי פלד, לשעבר יו"ר חברת החשמל, לשעבר מפכ"ל המשטרה, הבין את הפרינציפ והלך הביתה. תחתיו מתפקד אביגדור יצחקי, רואה­חשבון חביב המכונה, מאחורי גבו, "העוזר של אורי". בתקופתו (הקצרה) של פלד נערכו ישיבות הצוות המצומצם בלישכת המ נכ"ל, כמקובל. היום הן נערכות אצל שני.גם בנושאי ההסברה והדוברות נערך טיהור דומה: יוסי גל, סמנכ"ל במשרד החוץ, שגריר מכובד, הבין את הפרינציפ ופרש. אודליה כרמון­לזר, לא דומיננטית במיוחד אך בעלת קשר הדוק עם כמה עיתונאים (ביניהם אנשי הברית הצפונית) פרשה אף היא. במקומם הגיע ארנון פרלמן, פרסומאי ודובר, חבר קרוב של שני ושרון הצעיר זה זמן, ונאמן להם עד מאוד. פרלמן ממעט להופיע בתקשורת, מסתפק בפירסום תגובות והודעות רשמיות ולא סוטה מהקו הרשמי. כשמדובר, אגב, בהודעה חשובה במיוחד (כמו הגיבוי שהעניק ראש הממשלה לראש השב"כ אחרי רצח השר זאבי) מתפרסמת ההודעה בשמו של "ראש הלישכה, אורי שני", מקור הסמכות האמיתי.שורה תחתונה: כל האנשים בעלי הזיקה העצמאית, כל הפיגורות המשמעותיות בעלות המשקל הציבורי, כל אלה שהיו יכולים להוות מתנגדים בפוטנציה, נעלמו ומקום שהייתם לא נודע. במקומם, הוקף ראש הלישכה בחבורת אנשים מצומצמת, חלקם "עוזרים", חלקם האחר "שוליות".תופעה נוספת, ייחודית ללישכת שרון: בכל ביקור של ראש הממשלה, או הופעה ציבורית כלשהי, במקום כלשהו, מתווספת הוראה חד­משמעית: לשריין את ארבעת המקו מות הצמודים לשרון (שניים מימין ושניים משמאל) ללישכה. זקני לשכות של ראשי ממשלה קודמים טוענים שאין לדבר תקדים, אפילו לא אצל בן­גוריון. כשראש ממשלה מבקר בעיר מסוימת, נהוג להושיב לידו את ראש העיר, את השר המלווה, את הנכבדים המקומיים. לא אצל שרון. כאן המקומות משוריינים ללישכה. הלישכה זה שני. וכך נראה ונצפה שני, כמעט מדי יום, כמעט תמיד, צמוד לראש הממשלה, רוכן לעברו, לוחש על אזנו. שרים רבים רוטנים, אבל בשקט.יכול להיות ששמיעתו של שרון כבדה עד כדי כך ששני צריך לשמור על קירבה מקסימלית לאוזן, על מנת להעביר את המידע, העצות, ההערות וההוראות. יכול להיות שקירבתן של המצלמות מסייעת אף היא. בכל מקרה, קשה היום להפריד בין השניים. בקרוב, התבדח השבוע אחד השרים, יחליפו את התמונה הרשמית של ראש הממשלה, המתנוססת בלשכות השונות, בתמונה מציאותית יותר, של שניהם. הלוחש והנלחש.לישכת ראש הממשלה הפכה, במצב הדברים הזה, לאחד המקומות הריכוזיים ביותר בארץ, אם לא בעולם. כל האינפורמציה זורמת, פנימה והחוצה, באמצעות צינור אחד בלבד. כל ההחלטות מתקבלות באותו צינור. אדם אחד, חוץ מראש הממשלה עצמו, מעורה בכל ענ ייניה של מדינת ישראל, בכל התחומים: המדיני, הביטחוני, הכלכלי, החברתי, הפוליטי, הקואליציוני. הכל. גם וגם.צריך להדגיש: האיש הזה, אורי שני, ברוך כשרונות וחרוץ במידה יוצאת דופן. הוא נחשב למנהל מצטיין, לא מתפשר, דקדקן ופרפקציוניסט. אנשים המשתתפים בדיונים שהוא עורך יוצאים חדורי התפעלות. הוא עובד 20 שעות ביממה, לפעמים יותר, בלי להתעייף. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא האם הוא בנוי, מסוגל, ערוך או נבחר לכהונה הזו? הרי גם הוא בסך­הכל, אחרי הכל, בן­אדם.חוץ ממנו, ישנן נפשות פועלות נוספות: מזכיר הממשלה, עו"ד גדעון סער, מקורבו לשעבר של נתניהו שהפך חבר פעיל וחשוב בלישכת שרון. סער משתדל ללכת בין הטיפות. להתרחק מתככים, לא לנגוע בפוליטיקה. הוא עוסק בעניינים ממשלתיים ומדיניים, משתתף במאמץ ההסברה, נהנה מאמון. יחד עם זאת, הוא לא ממש חדר למעגל הפנימי, המצומצם, הבלעדי. האמת היא שאין כזה. המעגל הפנימי הפך לשני מעגלים נפרדים, משיקים זה לזה. סער מתמרן איכשהו ביניהם. יחד איתו המזכיר הצבאי, האלוף משה קפלינסקי.בעניינו של המזכ"צ, הדעות חלוקות. מצד אחד, קצין מצטיין ומוערך, אומרים שפעם יהיה, א ולי, במירוץ לרמטכ"לות. מצד שני, עושה רושם שהוא הולך לאיבוד בנעליו הגדולות של קודמו, תא"ל גדי אייזנקוט. זאת, משום שקפלינסקי לא משכיל, אולי לא רוצה, לבצע את אחד מתפקידיו החשובים ביותר של מזכיר צבאי לראש ממשלה: ריכוך, עידון ושיכוך החיכוכים בין הצבא לראש הממשלה. להפך.בפעם הראשונה שזה קרה, חשבו בצה"ל שקפלינסקי נרדם בשמירה. בפעם השנייה העריכו שטעה. אחר­כך, כשזה הפך לתופעה, התרגלו. לקפלינסקי אג'נדה משלו. במקום לשפוך מים קרים על הגחלים, הוא מוסיף לשם, לפעמים, שמן רותח. בצבא לא אוהבים את זה. בלישכה כן. אבל קפלינסקי חייב את נאמנותו, לפחות בינתיים, לאלה שהביאו אותו ללישכה, לא לאלה שנפרדו ממנו בצבא.צריך להדגיש: לישכת ראש הממשלה אריאל שרון מתפקדת כראוי. יחסית ללשכות שני קודמיו, מדובר במופת ומודל לחיקוי. לא מזמן צוידו המקורבים בביפרים מיוחדים, במעגל סגור, בהם הם מתעדכנים במידע החסוי ביותר ובלוח הזמנים של ראש הממשלה. שרון עצמו נהנה מתנאי עבודה טובים, שקט מופתי ולוח זמנים מסודר (קם מוקדם בבוקר, הולך לישון מאוחר, ישן בצהריים). המשמעת בלישכה מוקפדת במיוחד. כל אחד יודע את מקומו, כול ם יודעים מי הבוס. והבוס הזה, כפי שכבר צויין כאן, שוקל בשלב מסוים לעזוב הכל ולנסות ללכת לפוליטיקה.כלפי חוץ, כשהוא נשאל, מכחיש אורי שני מכל וכל את כוונתו להיות חבר­כנסת. מצד שני, הוא כבר עורך הכנות פוטנציאליות שקטות למהלך כזה. כך, למשל, הוא מנסה למנות את איתן סולמי, איש תל­אביב, לתפקיד יו"ר רשות הדואר. איתן סולמי? הרי זה האיש שהתלונן נגדו אצל מבקר המדינה, הפיל עליו את תיק עמידר, שהוליד חקירה משטרתית, בעקבותיה משפט, הרשעה כואבת, עירעור דרמטי, עינוי דין לא קטן וזיכוי, כמעט גורף, מרוב ההאשמות, למעט סעיף שולי (שמנע משני להתמנות למנכ"ל משרד ראש הממשלה).ההנחה היא שבברית עם סולמי, האיש החזק של הליכוד בתל­אביב, יגרוף שני את תמיכת המחוז החשוב הזה. העניין הפעוט שנותר לברר הוא, האם סולמי ראוי לתפקיד אליו מנסה שני למנותו. עובדים ברשות הדואר שיגרו לאחרונה, לנמענים לא מעטים (כמו ועדת רביבי, נציב שירות המדינה ונוספים) מכתב אנונימי, ובו התנגדות גורפת למינויו של סולמי. מצד שני, בדיקה שערכו יועצים משפטיים וחיצוניים הראתה שלסולמי דווקא תכונות וניסיון מתאימים.וחוץ מזה, ישנם הכנסים. שלושה כנסים. הראשון התקיים בשבוע שעבר, השני השבוע (ביום ראשון בערב), השלישי יתקיים בשבוע הבא. כנסים של ראשי סניפי הליכוד לדורותיהם ומחוזותיהם. בראשון השתתפו ראשי הסניפים מהדרום. בשני מהמרכז, בשלישי, שעוד לא התקיים, אנשי הצפון. הכנסים מתקיימים בבית ראש הממשלה (!), ההזמנות נשלחות על נייר המודפס בלישכת ראש הממשלה, הכיבוד (קל) ממומן (כנראה) על­ידי המפלגה ובין הנואמים הנרגשים בולט גם ראש הלישכה (?!). לא ברור אם זה מקובל על­פי התקש"יר, מה שבטוח ­ זה מעניין.מדובר בנאום התנצלות. שני עומד שם ומבקש סליחה על שהוא לא מצליח להחזיר טלפונים לראשי הסניפים, להעניק תשומת לב, טיפול ראוי. "אני טרוד יומם ולילה בענייניה הגורליים של המדינה", הוא אומר להם, "אני מבקש סליחה מראש, תנסו להבין". הוא ממליץ בפניהם לפנות לשרים, למנכ"ל הליכוד (אריק ברמי), להשגחה העליונה, לערכאות. בין השולחנות מסתובבים, בינתיים, עוזריו הזוטרים, ומדרבנים את הפעילים לתמוך בראש הממשלה, לא לפגוע, לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית (ראש הממשלה), לפרגן בתקשורת, להפגין אחדות מפלגתית. ואף מלה, בשום פנים ואופן, על ביבי.בכינוס האח רון היתה אווירה טובה. היו בו, כאמור, ראשי סניפים ופעילים מאזור המרכז. איתן סולמי כמובן, יחיאל חזן מאריאל, גסטון מלכה מפתח­תקווה, עמירם צברי ורבים נוספים (בסך הכל כ­65 נוכחים ברוטו). בניו יורק, באותה שעה, נאם שמעון פרס באו"ם, בפני ראשי מדינות מהעולם. הוא דיבר על "רוב בעם התומך במדינה פלשתינית". בירושלים, אצל ראש הממשלה, ישבו ראשי הסניפים ושמעו מסר הפוך. רובם קיטרו לא מעט כל הדרך לירושלים, אבל נסחפו לאהדת השלטון בביתו. רק אברהם אפל הזקן קילקל מעט את האופוריה וחרג מהקו הכללי, כשהתלונן על הכרזתו של שרון בעניין המדינה הפלשתינית, היסחפותו אחרי פרס והרמזים שהוא עומד לסגת מדרישת שבעת ימי השקט המוחלט לפני חידוש המו"מ המדיני. שרון עצמו ענה לו, ובתקיפות. כולם יודעים, אמר ראש הממשלה, גם האמריקנים, גם האירופים, גם הבריטים, הצרפתים, הטורקים והבלגים, שההחלטות נופלות רק אצלי, רק על שולחני, יגיד פרס מה שיגיד.זו, אם כן, תמונת המצב בלישכת ראש הממשלה. צריך להדגיש: העבודה השוטפת מתבצעת במהירות ובדייקנות. השקט מופתי. יחסית ללשכותיהם של שני קודמיו, וזה נאמר כבר, נהנה שרון מתנאי עבודה סביבתיי ם תקינים. מצד שני, גם הקרמלין נראה, כל השנים ההן, נקי ומסודר מבחוץ, עד שיום אחד הכל התמוטט.פרס. ומה עושה, בינתיים, שר החוץ? מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מתמרן. הבעיה היא שהמרחב בו מנסה שר החוץ ללהטט אינו קיים כמעט: פרס מנסה לאתר את המרווח בין הקווים האדומים של שרון (הנלחץ על­ידי השרים לבנת, ליברמן, בני אלון ולנדאו מבפנים, נתניהו מבחוץ), לבין הצורך שלו להמשיך להחזיק בממשלת האחדות. המרווח הזה, ככל שנוקף הזמן, הולך ומצטמצם. הסיכוי ששרון יילך למהלך מדיני בזמן (המועט) שנותר לו, שואף לאפס. מהלך כזה הוא יכול היה לבצע עם כניסתו לתפקיד, כשקרוב לשני שליש מהציבור מאחוריו, או עם הגשת המלצות ועדת מיטשל. היום, כשהפריימריס באופק ונשימותיו של נתניהו מהבילות מתמיד, זה בלתי­אפשרי.פרס, בשיחות סגורות, אומר למקורביו ששרון צריך להיבחר לעוד קדנציה, "רק אז הוא יוותר". הבעיה של שרון היא שלפני שהוא פוגש את העם בקלפיות, נקבעה לו פגישה טורדנית עם נתניהו, בסניפים ובמרכז. מהפגישה הזו הוא חרד, למרות שמקורביו סבורים שלא צריך לחסל את נתניהו, הוא כבר יחסל את עצמו (כפי שעשה בעבר).חוץ מזה, הכל (לא) בסדר: צה"ל מתחיל לטפטף את האפשרות שהחיים אחרי ערפאת לא יהיו נוראים כל­כך (אבו­מאזן מוזכר, בהקשר הזה, בדיווחי המודיעין כמועמד בולט לירושה). בחזית אחרת, הרמטכ"ל יודיע בקרוב על התנגדותו להקמת מפקדה משותפת במרחב התפר. מופז מעדיף, כנראה, המשך חטיבות מרחביות, למרות ההצהרות הדרמטיות על תוכנית מרחב התפר המהוללת.בחזית החיצונית, הנתק עם המצרים מדאיג ומוחלט: עומר סולימאן, ראש המודיעין המצרי שתיפקד כצינור רגיש בין ירושלים לקהיר, מדיר רגליו מכאן מאז שגוייס על­ידי שר הביטחון לפריימריס (ההדלפה על ביקורו האחרון כאן יצאה, לדברי המצרים, מהקריה). במצב הדברים אין לשתי המדינות, הקשורות ביניהן בחוזה שלום, דרך ממשית לחלוק מידע רגיש או לשתף פעולה. יחד עם זאת, ומצד שני, ניכרת השתפרות­מה אצל פואד בן­אליעזר. השבוע, בישיבת סיעת מפלגת העבודה, הוא הודיע ש"יצאנו מטול­כרם". פעם, בימי הפריימריס הרחוקים, זה היה "יצאתי מטול­כרם".שמעון פרס ממשיך לטרוח, סביב השעון, על הרעיון להקמת מדינה פלשתינית תחילה, הוספת פעימה שלישית נדיבה וחידוש המו"מ, בלוח זמנים גמיש, אחר­כך.פרס מצא אוזן קשבת אצל אבו­עלא, פח ות אצל ערפאת ופתיחות אצל האמריקנים והאירופים. מה ימצא אצל שרון? סירוב מהדהד, כנראה. למרות שתוכנית שרון המקורית, זו אליה הוא משתדל לא להגיע לעולם, מדברת על מדינה פלשתינית על פני 50­52 אחוז מהשטח (מה שמותיר לשרון מרווח נאה לפעימה שלישית סבירה ועוד בונוס להסדר הקבע). הכל וירטואלי.שרון. ראש הממשלה עצמו שומר על מצב רוח טוב. הוא מרבה להתעמר בשרי הממשלה, לעקוץ אותם בחביבותו האופיינית ולספר בדיחות (לפעמים הרבה יותר מפעם אחת). הכי הוא אוהב לשאול שרים, בישיבות הממשלה, מאיפה הם חוזרים בדיוק, ברמזו על נסיעותיהם התכופות לחו"ל. האחרון שנשאל היה רוני מילוא, שהשתתף בכנס הכלכלי בקטאר. "מאיפה אתה בא?" שאל אותו שרון, "מדוחא", ענה מילוא בגאווה. "אה", אמר שרון, "חשבתי שמאבו­דאבי". שאלתו של שרון באה למחרת שידור הסאטירה המצמררת אודותיו בטלוויזיה של אבו­דאבי, מבלי שידע שרוני מילוא התבקש, ואף העניק, ראיון בלעדי אחד­על­אחד לטלוויזיה של אבו­דאבי, במהלך שהותו בקטאר.מה שלא ברור הוא מקור בדיחות הדעת של שרון והסיבה לזחיחותו. השבוע, למשל, ביטל כמעט את כל עיסוקיו הביטחוניים (שהרי הטרור הודבר והשלו ם הושכן), כולל סיורים ביטחוניים וישיבת קבינט, והקדיש את עיתותיו למצב הכלכלי (נקווה שהצלחתו כאן תהיה רבה יותר).המונח החדש עליו מדברים בלישכה הוא "פתיחת חסמים ביורוקרטיים". שרון לומד עכשיו על בשרו, שאתה יכול להיבחר לראשות הממשלה כנגד כל הסיכויים ואחרי 50 שנה, אבל אתה לא יכול להקים את המדינה מחדש בדרך בה אפשר יהיה להזיז בה משהו.המלצה לאורי שני: לך ליוסי קוצ'יק, או למשה ליאון, שאל אותם על הדיונים המרתוניים ל'פתיחת חסמים' שנערכו בימיהם אצל ראשי הממשלה השונים. מדברים ומדברים אל תוך הלילה, מצביעים, מחליטים, מורים, דורשים, מנסחים ומקווים. החסמים נותרים בעינם. לא הממשלה תקועה. המדינה כולה תקועה בסחבת אדירה של ביורוקרטיה מסואבת, בתי­משפט קורסים, מוסדות מושחתים או אנכרוניסטים ושלטון קלוקל, נהנתן ולא מקצועי.