אבא, הגעתי! איך משפיעה אישיותו של האב על חיי בתו ועל בחירותיה? שש נשים מצליחות מדברות על האב הפרטי שלהן, שחלומותיו, הצלחותיו, חרדותיו וכאביו, הביאו אותן עד הלום. אין כמו אבא חן דגן 21/11/01 אבא מאצ'ודורית זילברמן, 45, ד"ר לספרות וסופרת, על אביה, שחקן ומאמן הכדורגל אברהם גינזבורג ז"ל "אבא היה גברי, קשוח, מאצ'ו טהור. ממש צ'רלס ברונסון. הוא היה נהג משאיות, שחקן כדורגל ומאמן כדורגל. הערצתי אותו מאוד. תמיד היתה לי הרגשה שאני בת של מיתוס, של גיבור ישראל. כשנולדתי, הוא היה שחקן בנבחרת ישראל ובהפועל חיפה. עד היום הוא נחשב למלך השערים של הפועל חיפה. אמא ואני ישבנו וראינו משחקים שלו, ועקבנו אחריו בהערצה טוטאלית. את כל זמנו הוא בילה בחברת גברים, כולל בסופי שבוע, עת היו הגברים הולכים להתנזר לפני משחק חשוב". ­ אז בעצם הוא היה אבא מרוחק."כן. אבא היה תמיד משאת הנפש שלי, אבל כמעט שלא ראיתי אותו. הייתי מתעוררת איתו בבוקר, נצמדת לו לרגליים, לא נותנת לו לצאת מהבית, עד שניתקו אותי ממנו. כשהוא היה חוזר, אני כבר ישנתי. למרות שכמעט לא ראיתי אותו, ההזדהות שלי איתו היתה עד כדי כך חזקה, שכל מחלה, כל תחושה גופנית וכל פציעה שלו גם אני הרגשתי. כשהוא קיבל מכה בצלעות, גם לי זה כאב. לא יכולתי לנשום".­ חלמת להיות שחקנית כדורגל? "לא. חלום הילדות שלי לא היה להיות שח קנית כדורגל, אלא שחקן כדורגל. הייתי בטוחה שבכוח הרצון אני אהפוך לבן, אתחיל להשתין בעמידה, ומשם דרכי לכדורגל תהא סלולה. עד שהגעתי לגיל 12 הייתי טום בוי מוחלט. קראתי לעצמי דורון, לא דורית. אבא נורא לא העריך בנות, כי זה לא מה שהוא קיווה שייוולד לו. נולדו לו שלוש בנות, החבר'ה קראו לו אבו אל­בנאת, ובשבילו זאת היתה השפלה. כשהייתי בת 12, הוא הפך למאמן, ואני באתי לקבוצה כדי להתאמן שם. הייתי אלופת בית הספר בהורדות ידיים, ואלופה בגולות. קראו לי השדה הלבנה. ניסיתי כל ספורט גברי אפשרי ­ סיף, ג'ודו, שחייה, עד שנהיה לי גוף משולש עם שרירים של שחקן כדורגל ברגליים וכתפיים של מתאגרף. קראו לי שפיגלר. ילדות אחרות היו מנגנות בפסנתר בפני האורחים, ואני לעומת זאת עמדתי בפניהם והראיתי להם את השרירים. אבא היה גאה".­ ובכל זאת, לא הפכת לספורטאית."נכון, כי ככל שהתבגרתי הבנתי שאני לא מספיק קלת תנועה, ואין לי את הזריזות והכישרון הטבעי של אבא. בסוף התיכון אמרתי שאני רוצה להיות עיתונאית, אבל שלחו אותי ללמוד משפטים, כדי ליצור לעצמי תחום ידע. למדתי שנה אחת משפטים, כי זה מה שאבא רצה, אבל הפסקתי. אבי הפיזי כבר נפטר, אבל אבי הפנימי עדיין נמצא, והנה, עוד עשרה ימים אני הולכת ללמוד משפטים. אולי כי אני צריכה להרגיע אותו. בינתיים עשיתי דוקטורט בספרות, וכתבתי ספרים".­ בסופו של דבר בחרת בתחום עיסוק נשי מאוד."כן, בגיל 13 הגעתי למסקנה שאני לא אצליח להישאר בן, ופיתחתי סממנים נשיים. עברתי לקיצוניות השנייה, והפכתי לנשית, פרובוקטיבית וסקסית משהו­משהו. תמיד היה לי תסביך אבא, ולהיות בת מתבגרת לאבא חתיך היה קשה. פיתחתי לעצמי מהות אנדרוגנית ­ אני יכולה להיות בן, בת, גבר, אשה". ­ איך השפיע אבא על סגנון ההתנהלות שלך בקריירה, ובחיים בכלל?"בגלל שאבא היה דמות קשוחה, סמכותית ובשבילי גם מפחידה, פיתחתי פחד מגברים גבריים וסמכותיים, במיוחד אם הם היו בוסים. הייתי נחנקת לידם, נאלמת דום, ממש כמו שהיה קורה לי מול אבא שלי. רק לפני שהוא נפטר מסרטן, בשלוש וחצי השנים שהוא היה חולה, הוא התחבר פתאום לצד הרך והאוהב שלו, ועשיתי איתו את התיקון. הוא היה מתקשר אלי להגיד לי שהוא אוהב אותי, ואני בכיתי מהתרגשות. עד אז לא הרגשתי אהובה בכלל". ­ הדמות של אבא השפיעה על בחירת בני הזוג שלך? "כן, בע לי הראשון היה טייס חתיך עם גוף משולש, ועם אינטלקט גברי. הוא היה מאוד עצור ומופנם, כמו אבא. בגלל שהוא שתק, אני המצאתי אותו והלבשתי עליו דברים פרי דמיוני. הייתי איתו עד שגיליתי שהוא בכלל לא מה שהמצאתי. אחר כך בחרתי את מנחם, שהוא שחקן שיכול לשחק כל דמות. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, והוא שיחק בשבילי את הדמות שהכרתי. קראתי לו משמר הגבול ­ מאחר והוא אמר לי מה מותר ומה אסור לעשות, באיזה ימים אני אמא ובאלו ימים אני עובדת, ועם איזה חברות אני יכולה להיפגש. מדהים שצייתתי לו, ובכך גם אני הענקתי לו את הסמכות".­ כתבת עכשיו את "האם הוא בוגד בך, האם היא בוגדת בך", מדריך לגילוי עצמי של בגידות. למה?"כי אני רוצה לכוון נשים לפקוח את העיניים, כדי שלא יהיו עיוורות ומשותקות, כמו שאני הייתי, ולאפשר להן לבדוק מי נמצא מולן".­ מנחם בגד בך?"אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. כשמנחם חזר להופיע באילת, המשפחה היתה מגיעה לבלות איתו סופי שבוע במלון 'ימית'. יום אחד הגעתי לשם, אבל הוא שלח אותי, ממש בכוח, לבקר חברה, ועוד חברה שהוא לא סובל. זה הדהים אותי, וכשחזרתי לחדר במלון, מצאתי בחריץ של הכורס ה בחדר שלנו גרביוני ניילון שחורים. ארבתי לו במקלחת, וידעתי שאם הוא בגד, הוא ייכנס ומיד יסתיר את הראיה. הוא נכנס, אבל לא נגע בגרביונים. דרשתי הסבר, והוא התחיל לנהל חקירה ­ התקשר לקבלה, להנהלה, למחלקת הביטחון ­ הוא ממש עשה מהומה שלמה, ובסוף הגיע למסקנה שהחדרנית שניקתה את החדר, עשתה אמבטיה ושכחה את הגרביונים. הוצאתי אותו זכאי מחוסר הוכחות, אבל אני יותר ויותר נוטה להאמין שהתשובה היא כן". אבא גאון רווית נאור, 38, עיתונאית ומטפסת הרים, על אביה הטייס, שלום (שולי) נאור"אבא היה טייס צעיר בחיל האוויר של עזר ויצמן, עם הסיסמה 'הטובים לטייס'. הוא תמיד הוצג במשפחה כדמות מצוינת, טייס, גיבור ישראל, גאון שקפץ שתי כיתות. אני גדלתי בצלו. נולדתי בבסיס 'תל נוף', אבא היה אז ממש ילד, בן 22, וכיאה לכל גבר ישראלי מצ'ואיסטי, הוא ציפה כמובן לבן, אבל מה לעשות, נולדה בת. בעצם, עד שנולד לו בן אמיתי, אבא הפך אותי לבן שלו. אני הייתי פרטנר לרכב איתו על סוסים, לצאת למסעות ציד, לתקן אופנועים, לפרק ולשמן רובים. אלבום התמונות שלי רצוף ועמוס בתמונות בהן רואים אותי קופצת, מטפסת ומתאמנת במתקני האימונים של חיל האוויר. יצאתי איתו לטיסות במטוסים קלים, ואני זוכרת שממש עזרתי לו להטיס אותם ­ הייתי אוחזת בהגה ומושכת בידיות. אם הייתי מתבגרת בתקופה העכשווית, הייתי הופכת להיות טייסת קרב".­ לא העדפת לשחק בבובות? "לא. כנראה שבמזל זה גם תאם את האופי שלי, כי אני טיפוס שאוהב אתגרים, סכנות, ריגושים. כשהגעתי לגיל 11, אבא קנה לי במתנה סוסה, שזאת בעצם מתנה שהוא קנה לעצמו. האכלתי, ניקיתי והברשתי אותה ­ ת פקיד גדול לילדה קטנה. אני זוכרת את עצמי רוכבת לבד לג'ואריש, שם היו לאבא חברים. אבא גם תמיד רכב על אופנועים, וגם אני זוכרת את עצמי תמיד על אופנועים. מצד שני היה לי גם את ארון הברביות הכי מפואר בשכונה, בובות שאבא קנה בטיסות לחו"ל, כשהוא הפך להיות טייס ב'אל על'". ­ אבא היה נוכח בבית, או נפקד? "פיזית הוא כמעט ולא היה, כי רוב הזמן הוא היה בטיסות, אבל ההשפעה שלו עלי היתה אבסולוטית. כשהוא היה חוזר הייתי מתחברת אליו דרך האהבה השנייה שלו ­ הטיפול בסוסים. נהגנו גם ללכת ביחד למערבונים, וזה סוג הסרטים החביב עלי עד היום". ­ אילו תכונות אופי עברו אלייך מאבא? "האמביציה להשיג הישגים, להצטיין תמיד, להיות הכי טובה בכל דבר. ההבנה שאין מגבלות, הכל אפשרי, ושאנחנו המגבלה היחידה של עצמנו. קיבלתי ממנו גם את הרצון לבדוק שוב ושוב את קצה גבול היכולת שלי, ולנצח בזכות כוח הרצון". ­ מאיפה הגיעה האהבה לטיפוס על הרים?"היא נקשרת אצלי לאהבת הטבע, וגם לצורך להשיג הישגים. בתקופה שהתחלתי לטפס על הרים, טיפסתי כמו אותה ילדה קטנה שרוצה להראות לאבא מה היא יכולה לעשות. הייתי מגיעה לפסגה של 6 ,000 מטר, עומדת שם למעלה וצועקת 'אבא!, הגעתי!!!'. כשיצאתי לטפס על האלברוסט, הר ברוסיה, סמוך לגבול צ'צניה, יצאתי לשם כשכל האזור בער במלחמה. הייתי הישראלית הראשונה שיצאה לשם, ויצאתי עם שני גברים הרבה יותר מיומנים, חזקים ומנוסים ממני בטיפוס. טיפסנו בקור איום ובסופות שלגים, והיה מתיש. אני הגעתי לפסגה, והגברים לא הגיעו. הדבר המהותי שהבדיל בינם לביני היה הראש. הגעתי בגלל הנחישות, בגלל כוח הרצון שהניע אותי קדימה, וזה מה שקיבלתי מאבא. יש לי ממש אובססיה למצוינות, אני לא מסוגלת להתחיל דברים ולא לסיים".­ איך את מביאה את זה לעבודה כעיתונאית?"זה מקצוע שדורש המון יוזמה, ויש בו המון מקום לעצמאות ולביטוי אישי. את המסעות שאני עושה כדי לכתוב עליהם, אני יוזמת. למשל, הרעיון לצאת למסע עם הצנחנים במדבר, ולצעוד איתם כל הלילה היה שלי. אני סוחפת את העבודה העיתונאית לכיוונים שמעניינים אותי, מתוך הכרה שאני זאת שצריכה ליזום, לדאוג לעצמי, ולא לצפות שמישהו אחר ידאג לי". ­ אז בעצם, בעבודה ובחיים סגנון ההתנהלות שלך הוא יותר גברי, מצ'ואיסטי אפילו. "אני מתקוממת נגד השאלה הזאת, ונגד הסטריאוטי פים שיצרה החברה. למה אשה יוזמת ואסרטיבית נתפסת כגברית? לא הגיע הזמן לנפץ את הסטריאוטיפים המרגיזים האלו, שנשים הן יצורים חסרי אונים שמחכות לנסיך שיושיע אותן? לבן שלי, איתי, בן שנתיים וחצי, קניתי עכשיו מתנה ­ קיר טיפוס. הוא הרוס עליו. מצד שני הבאתי לו גם מטבח קטן, והוא נורא נהנה לבשל שם". אבא ידען ד"ר רחל ישראלי, 54, בעלת מכון לסקרי דעת קהל, על אביה, איש חינוך, פרופ' אריה לוי"סיפור ההיכרות של הורי הוא מדהים. שניהם נולדו בהונגריה, ובמלחמת העולם השנייה אבא התחפש לכומר נוצרי, כדי להציל את עצמו. גם אמא העמידה פני נוצריה, והסתתרה במשפחה של נוצרים. אבל היא לא ידעה הרבה על הנצרות, וככה היא הגיעה לאבא, כדי שילמד אותה את התפילות של חג המולד. אבא ידע שאמא יהודיה, אבל אמא לא ידעה שהכומר הוא יהודי. לקראת סוף המלחמה אבא גילה לאמא, והם התאהבו והתחתנו."אחרי מלחמת העולם השנייה, הורי עלו לארץ מהונגריה כפליטים. אני הייתי אז תינוקת בת שנתיים, ואותי הם השאירו שם עם סבתא, במחשבה שנתאחד מאוחר יותר. אבל סבתא קיבלה התמוטטות עצבים ואושפזה, ואותי העבירו לדודים רחוקים. בעצם, כשהייתי תינוקת אבא ואמא נעלמו, ואחר כך נעלמה גם סבתא. פסיכולוגים דיברו איתי על חוסר ביטחון קיומי, ואין לי שום ספק שזה נכון. כבר מגיל שנתיים ידעתי שאני צריכה להסתדר לבד, ובאמת, הסתדרתי לבד."בגיל שלוש עליתי לארץ ביחד עם סבתא, שיצאה מאשפוז בבית חולים לחולי נפש. אבא התחיל אז לעבוד כמורה בניצנים ­ מוסד שטיפל בי לדים פליטי שואה. אני גדלתי עם הילדים במוסד, בעוד ההורים היו עסוקים ומרוחקים, ולא ראיתי אותם כמעט בכלל. אני זוכרת שקינאתי בילדים שנשארו לישון שם, כי אני הייתי צריכה לחזור הביתה. היתה לי ילדות מאוד מוזרה, ותמיד הזדהיתי יותר עם אבא מאשר עם אמא".­ איך את זוכרת את דמותו של אביך?"איש מאוד עסוק, שכל הזמן למד ורצה להמשיך ללמוד. הוא עשה תואר ראשון, תואר שני בשיקגו, ודוקטורט בחינוך. בניצנים הוא התקדם לדרגת מנהל המוסד, ואז הוא התחיל לעבוד במשרד החינוך. הוא הפך להיות פרופסור, כתב מאות מאמרים, והיה לו שם בינלאומי בהערכת תוכניות לימוד. לפני כמה שנים הוא קיבל את פרס ישראל בחינוך". ­ איזה סוג של קשר היה לך עם אבא?"אבא היה מרוחק ועסוק, והקשר העיקרי איתו היה בעיקר דרך שאלות. אני שאלתי שאלות, והוא ענה, כי הוא תמיד ידע הכל. בתור ילדה, ידעתי איך קוראים לצ'ופצ'יק של הקומקום עוד לפני הגששים. אפשר היה לשאול אותו שאלה בכל תחום ­ אמנות, היסטוריה, פילוסופיה, והוא תמיד ידע את התשובה. למרות זאת גדלתי באווירה שבנות לא צריכות ללמוד, כי לימודים זה לבנים. כשגרנו בשיקאגו היה לנו מעט כסף, וא ותי שלחו ללמוד בבית ספר ציבורי, ש­%95 מהאוכלוסייה שלו היו כושים, וחלקם היו סוחרי סמים. עכשיו אני מבינה שזה דבר לא מתקבל על הדעת. לא ידעתי מילה באנגלית, ולכן שמו אותי בכיתה של הכי מפגרים. אף פעם לא לחצו עלי ללמוד אנגלית או להצליח, כך שסיימתי את התיכון כתלמידה מאוד בינונית".­ ובכל זאת פנית לאקדמיה."כן, אולי, כי לא ציפו ממני להרבה, והרגשתי שכל מה שאני אעשה יהיה בסדר, וגם כי רציתי לעניין את אבא, ולהיות אשת שיחה. יחסית היה לי קל, כי לא היה לי פחד מכישלון, אבל למרות הציפיות הנמוכות, היה לי חשוב להראות לאבא ­ הנה, אני יכולה. פתאום, באמצע הצבא, נרשמתי לאוניברסיטה, והתחלתי ללמוד. אבא לימד אותי קצת סטטיסטיקה וקצת תכנות, ואני הלכתי ללמוד פסיכולוגיה וסטטיסטיקה, וגיליתי שאני לומדת מאוד בקלות. לתואר שני למדתי הנדסה, תעשייה וניהול, ואת העבודה כתבתי בנושא של הוראה. לאבא היו קשרים בכל מקום, ובזמן הלימודים הוא סידר לי עבודות שהיו משתלמות". ­ בחרת בתחום האקדמי כדי להישאר קרוב לאבא?"כן. תמיד היתה לי הרגשה שאבא לא אהב לחיות, ושהוא עוסק במשהו שהוא יכול לעשות לבד, כדי שלא יפריעו ל ו. הוא רצה להתרחק, ואני השתדלתי שלא להפריע, אבל הלימודים היו הדרך שלי להתקרב אליו. הוא היה מאוד מופתע ממני ומהבחירות שלי, ואני נהניתי להפתיע אותו".­ לא ממש הפתעת, תמיד נשארת בסביבה."את אבא זה הפתיע. הוא היה איש בעל שם בינלאומי שכתב עשרות ספרים, מאות מאמרים, עשה מחקרים, וערך אנציקלופדיות, אבל הוא נשאר במנטליות של פליט שלא יכול כלום. הוא גדל עם התחושה שאין דברים בטוחים, ושצריך לדאוג למחרתיים. שלא עושים מה שרוצים, אלא מה שצריך. אני אהבתי להפתיע אותו, ולעשות דברים 'מטורפים', כמו לפתוח עסק עצמאי משלי במקום להישאר באקדמיה, כמו שהוא רצה, או למצוא עבודה בטוחה כשכירה. גם הגירושים שלי מבעל שעתידי הכלכלי היה מובטח איתו, הבהילו את אבא, כי החיים נראו לו כמו משימה שצריך להתמודד איתה עם הרבה חשש. אני ניסיתי להראות לו שזה לא ככה. שאפשר גם אחרת". ­ אילו תכונות אופי לקחת מאבא?"בתחום המקצועי את האהבה לתכנות, וכמה התנהגויות של פרופסור מפוזר. יש מיתולוגיה של סיפורים מצחיקים במשפחה על אבא ועלי. על אבא מספרים, שבטיול למפלי הניאגרה הוא הזמין מילקשייק. אחרי חצי שעה, אמא ומיקי, אחות י, כבר גמרו את המילקשייק, אבל אבא ישב עדיין עם הכוס מלאה. שאלו אותו 'אבא, למה אתה לא שותה?'. הוא הביט נדהם בכוס ואמר 'אבל אני שותה, אני כל הזמן שותה'. התברר שבקשית שלו לא היה חור, אז הוא בעצם עשה תנועות של שתייה, אבל לא הבחין שלא יוצא שום דבר. עלי מספרים שאני יושבת מול הטלוויזיה, ומנסה להחליף את התחנות עם מחשב כיס. כשנולדה הבת הקטנה שלי, אמי באה לעזור לי. בעלי לא היה בבית, ופתאום אמא נכנסה למקלחת, ואמרה שאין לנו מים חמים. פתחתי את הברז האדום, ובאמת לא היו מים חמים. היה קיץ, שבוע התקלחנו במים קרים, ואז בעלי חזר, אז אמרתי לו שאין לנו מים חמים. הוא פתח את הברז, ויצאו ממנו מים חמים. אז נזכרתי שאצלנו בבית המים החמים יוצאים מהברז הכחול, לא מהאדום". ­ אבא השפיע עלייך גם בבחירת בני הזוג? "בן הזוג הנוכחי שלי ידען כמו אבא. אבא שלי נדהם לגלות, שיש עוד מישהו שהוא יכול לדבר איתו על כל דבר בעולם, כולל על סופרים הונגריים בימי הביניים. תמיד העדפתי אנשים שקשורים באקדמיה, שיודעים דברים, ואני יכולה להסתכל עליהם כעל ברי סמכא בכל מיני תחומים של ידענות. גם דני, בעלי, הוא ד"ר לכלכלה ולמנ הל עסקים". אבא גיבור רותה קליימן, 36, אמנית וחצוצרנית, על אביה, מנהל כוח אדם במפעלי רכב אשדוד, חיים קליימן"אבא שלי הוא מהאנשים שבנו פה את המדינה. החברים שלו היו מוטה גור ומאיר הר ציון. הוא מאוד קשור למדינה, חורש את הארץ ברגליים ומכיר כל פינה במדינה הזאת. בילדותי נהגנו לצאת ביחד לטיולים, והוא היה מסביר ומספר לנו על חוויות ומבצעים שלו בצבא. גדלתי על אהבת המדינה, ועם התחושה שהמדינה מאוד חשובה. בצבא אבא הפך להיות גיבור. הוא נפצע במעלה עקרבים, כשניסה להציל נוסעים של אוטובוס שהיה בדרך לאילת. אוטובוסים היו נוסעים אז לאילת עם אבטחה של ג'יפ אחד מאחור, וג'יפ מקדימה. הוא יצא כדי לאבטח אוטובוס, ובדרך הם נתקלו במארב של פדאיונים שירו עליהם צרורות. כל החבר'ה שלו נהרגו, אבא נפצע קשה ­ הוא נשאר עם יד שתלויה על בלימה, ואיבד המון דם. למרות זאת הוא המשיך לשמור על האוטובוס ונלחם במשך שש שעות לבד, מול קבוצה של פדאיונים. הוא הציל רבים מנוסעי האוטובוס. אחרי שחילצו אותו הוא הפך לגיבור, וכל הארץ געשה ורעשה". ­ מה אבא עשה באזרחות?"הוא היה מנהל כוח אדם במפעלי אשדוד. גדלתי בבית על הים, באשדוד, שהיתה אז שמו רת טבע עם דיונות אדירות, פרחים ושועלים. הבית בו גדלתי תמיד היה עשיר בתוכן, קיבלתי המון אהבה, ואני תמיד אומרת להורים שלי, שלגדול אצלם היתה זכייה במפעל הפיס". ­ מה זיכרון הילדות הכי חזק שלך? "אבא, אמא ואני ירדנו לים ביחד בשבת. הנחנו את המטקות ליד המגבות, ופתאום באו חבורה של פושטקים, ולקחו את המטקות כדי לשחק. כשביקשנו אותן חזרה, הם אמרו 'יאללה, לכו, לכו'. אמא חשבה שעדיף לעזוב את המטקות ולקנות חדשות, אבל אבא לא יכול היה לסבול שנעשה עוול. הוא הלך אליהם, איתר את ראש החבורה, וכשזה לא הסכים להחזיר את המטקות, אבא נתן לו מכות, וכל הפושטקים ברחו".­ איך זה השפיע עלייך?"חשבתי שאבא גיבור, וגדלתי בתחושה של ביטחון. ידעתי שאבא תמיד ידאג שיהיה בסדר, שהוא ישמור עלינו שלא יעשו לנו כל רע". ­ איך הגעת לנגינה בחצוצרה?"ההורים תמיד השקיעו בחינוך שלי, הייתי בהמון חוגים, וכילדה הייתי עסוקה כמו אשת עסקים. כשהייתי בת 11 אמא רצתה לרשום אותי ללימוד חליל צד, אבל אני שמעתי שאפשר ללמוד גם חצוצרה, ופתאום היו לי זיקוקים בעיניים, כמו בסרטים המצוירים, למרות שלא ידעתי מה זאת חצוצרה, כי בחי ים לא ראיתי חצוצרה. אמרו לי שזה בכלל כלי של בנים, אבל הייתי מאוד נחושה, וקיבלתי מההורים חצוצרה". ­ בעצם כבר בגיל 11 בחרת במקצוע."כן. כשהשתחררתי מהצבא נזרקתי לריק של חוסר ודאות, הייתי חסרת אונים, ולא ידעתי לאן אני הולכת. הגעתי למסקנה, שהתפקיד שלי בחיים הוא לעשות טוב לאחרים. אני נותנת לאנשים רגעים של אושר ושמחה באמצעות הנגינה והמופע. אני אפילו מתפרנסת מזה, ואני שמחה שאת הכסף שלי אני מרוויחה מלעשות טוב. אולי בגלל שגדלתי בבית כל כך עשיר ועמוק, אני מרגישה שאני אסירת תודה לעולם, ושאני חייבת להחזיר לו". אבא חרד יעל פוליאקוב, 24, שחקנית, על אביה, השחקן ישראל (פולי) פוליאקוב"אצלנו בבית תמיד הסתלבטו עלי וקראו לי אדי, שזה מתסביך אדיפוס. היה ברור שאני הבת של אבא. קיבלתי ממנו המון, הייתי איתו הרבה, ולמדתי ממנו הרבה. ההשפעה שיש לו עלי היא מאוד חזקה ועמוקה. אני זוכרת אותו הרבה על הבמה, כי כילדה באתי הרבה להצגות שלו ושל החברים שלו, ואחר כך גם המשכתי לעשות את מה שהוא עשה. ה'גששים' תמיד מאוד הצחיקו אותי, ממש גדלתי עליהם, וזה השאיר לי טעם טוב. מבחינה מקצועית, מכל אחד מהם קיבלתי משהו. יש לי אפילו את התנועות שלהם".­ איך זה היה לגדול עם מגה­סטאר?"זה היה לא משמעותי בשבילי. הוא אדם מאוד צנוע, והוא עצמו אף פעם לא עשה עניין מהפרסום שלו, וגם אנחנו לא. היינו מודעים לזה, אבל לא יותר מזה. ברחוב פנו אליו ודיברו איתו אנשים זרים, ואניכילדה, צחקתי מזה. זה היה משהו די רגיל".­ האם העובדה שהוא שחקן מצליח, לא מאיימת עלייך, כשחקנית?"לא. 'הגששים' השאירו לי טעם טוב מבחינה מקצועית, וזה היה לי טבעי לפנות לקריירת משחק".­ מה זיכרון הילדות הכי מוקדם שלך מאבא?"אבא היה מוציא לי כינים מ הראש, וגם היה ממציא להן שמות. אני אהבתי שהוא טיפל לי בשיער, וסירק לי את הכינים, אבל יום אחד נשבר לו, והוא עשה לי ולאחי קרחות. שנינו נראינו נורא ­ קטנים, שחורים, כמו שני פליטים ערביים. אמא עבדה אז כדיילת, וכשחזרה הביתה היא היתה כל כך מזועזעת, עד שהיא התפטרה מ'אל על', ואמרה שהיא לא עוזבת אותנו איתו יותר".­ איזה מין אבא הוא? "עם כל ההומור שלו, הוא אדם חרד וכבד. אותי הכי הצחיקה הכבדות הזאת. הוא תמיד עם היד על הלב, עם דאגה, ועם פנים חמורות סבר. כל השנים חיקיתי אותו וצחקתי עליו, אבל בסוף הפכתי להיות כמוהו. כשהתבגרתי, הבנתי שהוא עבר התקפי חרדה. התקפי החרדה שלו עברו אלי בענק, כי אנחנו דומים מאוד, ממש אחד לאחד. בגיל 19 התחילו גם אצלי ההתקפים, והם קורים בכל מקום ­ על הכביש, בבית, ברחוב. אני לומדת איך לחיות איתם ואיך להתגבר. נהייתי פשוט כמוהו, ואז גם הבנתי יותר מה הוא הרגיש. הוא גם תמיד היה הדוקטור. הוא יודע הכל על מחלות, תרופות, רפואה. הוא תמיד קרא ספרי רפואה, ותמיד היה חרד לבריאות שלו ושל אחרים".­ נשמע היפוכונדר."היפוכונדר לגמרי, אבל זה נובע מכך שהוא אבא נהדר, חם ומס ור, שרצה כל כך לתת לנו ולגונן עלינו. כל הזמן הוא אמר לאמא ­ הילדים, הילדים, הילדים". ­ מה עוד לקחת מהאופי שלו?"לקחתי הרבה, אפילו את הדברים שהוא הזהיר אותי שלא לקחת ­ שלא יהיה לי את תחושת ה'לא נעים' שיש לו, כי הוא כזה אדם טוב לב וישר, שלא נעים לו מאנשים, ולא נעים לו מכל דבר. לא נעים לו להגיד כן, ולא נעים לו להגיד לא, ובגלל זה דופקים אותו. את הדברים המאוד חיוביים שלו כמו הצניעות, היושר, המוסר וטוב הלב דווקא לא לקחתי. "יש לנו עוד אהבה אחת גדולה ומשותפת ­ אהבה לאוכל. אנחנו אכלנים גדולים. אבא גם מאוד דאג להעביר לי את הערכים של קדושת המשפחה. חשובה לנו המשפחתיות, הביחד, זה מאוד חזק אצלנו, ואני מאוד קשורה למשפחה. אני גרה ביחד עם בעלי אצל ההורים, ועוד מעט גם הילד יגור איתנו".­ אחרי שהתחתנת, הקשר עם אבא השתנה? "כן, כי הנה, אני באחריותו של בעלי. אבא רצה דווקא שאני אתחיל להתבגר קצת, כדי שאני סוף סוף ארד לו מהכתף. הם חשבו שהם נפטרו ממני, אבל באתי אליהם בשלישייה. לפני שהתחתנתי הייתי הרבה יותר תלותית באבא, והיום יש לי קשר חזק גם עם אמא, וכמובן עם בעלי. אבל אני עדיין מספ רת לאבא הכל ­ כל מה שקורה איתי, כולל חלומות שלי. אנחנו כל היום ביחד, הוא יודע עלי הכל, אין לאן לברוח".­ את לא רוצה מקום שהוא רק שלך, שלא קשור לאבא?"היה לי מקום כזה, וגם עוד יהיה לי. אני נורא צריכה את ההורים לידי בהריון ובאמהות. זה משמח אותי שכל המשפחה ביחד, כי זה כיף, ובאיזה שהוא שלב זה כבר לא יהיה". ­ יש דמיון בין בעלך ואביך? "ממש לא. לא חיפשתי גבר שימלא את התפקיד של אבא. יש לי אבא, ויש לי גבר, וכל אחד נותן לי אהבה". אבא אמוציונלי תמר קרוון, 33, צלמת, על אביה, האמן דני קרוון"למרות שאבא הוא אמן בינלאומי, הוא אדם צנוע, לא מקולקל ולא רודף בצע. אין לו סוכן או מאגר של אנשים מסביבו. הוא שמר על התל­אביביות שלו ­ למשל, בפריז הוא מסתובב עם סנדלים. כל הזמן הוא עוזר לאחרים, וכל כך הרבה פעמים הוא מתאכזב, כי מחרבנים עליו וגונבים אותו. הוא נותן אמון בלי לחשוב פעמיים. כשהייתי בת 12, הלכתי לכל­בו בפריז ופילחתי משם ליפסטיקים ולאקים וכלי איפור. חזרתי עם זה הביתה בהתלהבות, וישר רצתי להראות לאבא. הוא הסתכל עלי במבט מזועזע, ואמר לי 'אצלנו בבית עוד לא מגדלים גנבים, תחזירי את זה'. למחרת בבוקר הלכתי והחזרתי את זה, למרות שלהחזיר זה מסוכן כמו לגנוב. מאז אני לא יכולה לרמות בשקל. קיבלתי את זה ממנו ­ את היושר האבסולוטי. הוא לא ישקר ולא ירמה לעולם". ­ אילו עוד תכונות אופי קיבלת מאבא?"הוא משמר את הילד שבו באופן מאוד חזק, ובגלל זה גם אני נשארתי קצת אינפנטילית. הוא אדם מאוד חם, שמאוד יודע להראות אהבה וחיבה ולתת תשומת לב, והוא מאוד אוהב את שלוש הבנות שלו. הוא גם אדם אמוציונלי, שלא שומר כלום בבטן. כשהוא כועס, זה יוצא תוך דקה, ועד הסוף. אני קצת למדתי לשחק אותה בנושא הרגשות, אבל אם אני כועסת, זה ישר יוצא. קיבלתי ממנו גם את ההיפראקטיביות ואת האהבה לדיבור ­ שנינו לא סותמים את הפה לרגע. זה עובר אצלנו מדור לדור. זה עבר גם לבן שלי. הוא בן שלושה חודשים, והוא כבר לא סותם את הפה לרגע, אפילו שאין לו מילים. מכר של אבא שלי, שישב עם אבא ואיתי פעם בארוחת ערב, אמר 'למה אתם לא מתפצלים? מספיק שיש אחד בחדר, שניים זה גם אותו דבר, וזה גם יותר מדי'".­ מה מאפיין את הקשר שלכם?"הקשר שלנו מבוסס על חוש הומור עצמי. למדתי מאבא שחוש הומור יכול להציל אותך ממצבים מאוד קשים, שאפשר להסתכל על הדברים הכי גרועים בהומור, וככה לעבור אותם. אם קורה לי משהו על הפנים, ואני מתקשרת לחברה לספר לה, בסוף השיחה היא תצחק. אבא ואני גם אוהבים לשבת ולרדת אחד על השני, לנהל משחק פינג פונג של ירידות, בלי להעליב ובלי להיעלב. בהתחלה חשבתי שככה מתקשרים עם גברים, שככה מראים חיבה, אז ניסיתי את זה גם עם בני הזוג שלי. זה לא עבד, היו בחורים שהיו ממש מזועזעים, ואז הבנתי שזאת הדרך הייחודית שלנו להראות אהבה".­ מה זיכרון הילדות הכי מוקדם ש לך מאבא?"אני זוכרת שאבא לימד אותי לשרוק, קודם דרך עלה, ואחר כך עם השפתיים. כולם הצטערו על זה, כי במשך שנתיים לא הפסקתי לשרוק".­ הוא אבא נוכח או נעדר?"הוא לא כל כך נוכח פיזית, כי הוא נמצא הרבה בנסיעות לחו"ל, אבל הוא מאוד שומר על קשר, מתקשר מכל מקום. אנחנו מדברים שעה בטלפון, ואם סיפרתי שעצוב לי, הוא יכתוב לי אחר כך פקס עם כמה מילות עידוד וציור קטן. למרות שאני דומה לאבא שלי, אני מאוד קשורה לשני ההורים שלי, ושמחה על כל הזדמנות שיש לי להיות איתם. מצד שני, עזבתי את הבית מוקדם, בגיל 17. אולי בגלל זה למדתי להעריך כמה היה לי טוב בבית, וכמה החיים בחוץ קשים".­ איזה טיפים לקחת מאבא לחיים?"סוג של חופש, והידיעה שהכי חשוב זה לעשות את מה שאתה אוהב. זה קשור גם למקצוע שבחרתי בו ­ צילום. וגם לא לפחד לבחור בדברים שאתה מאמין בהם. פעם, כשהייתי נורא תקועה ­ לא ידעתי מה לעשות מקצועית ואישית, והייתי במין דיכאון, אבא נתן לי עצה שאני לא שוכחת. הוא אמר: 'זה כמו דומינו, תזיזי קובייה אחת, וכל השאר יתחיל להסתדר'. זה באמת מה שקרה, ברגע שהתחלתי לעשות משהו אחד, כל השאר כבר הסתדר. היום ברו ר לי שאם אני אשב וארחם על עצמי, שום דבר לא יקרה. אני חייבת לעשות משהו".­ הוא השפיע עלייך גם בבחירת בני הזוג שלך?"האמת שלא. אני חושבת שאין עוד אחד כמוהו". אב דומיננטי מדי עלול להיות הרסני אנתולוגיה חדשה, "אבות ובנות" (הוצאת מודן), עוסקת בקשר הטעון והמורכב בין בנות ואבות. המשתתפות באנתולוגיה, ביניהן מאיה קדישמן, שירה גפן, סביון ליברכט ודליה רביקוביץ, חושפות באמצעות סיפורים, שירים וציורים, את מורכבות הקשר ומשרטטות קווים של קרבה וריחוק, כוח וחולשה, ביטחון וחוסר ביטחון.שולה מודן, פסיכותראפיסטית, מבחינה בין טיפוסים שונים של אבות. "אב חיובי הוא אב שמעניק לבתו כוח, יכולת, רצון ואמביציה, אבל גם משחרר אותה לדרכה. אבות דומיננטיים מדי, כאלו שהיסוד הגברי שולט בהם, וכוח וסמכות הם מרכזיים באישיותם, עלולים להיות בולעניים ומסרסים. אפשר לראות את זה במשפחה של רוקפלר. בן אחד מת מסמים, והבת ברחה מהבית. היה שם כוח גדול ומסרס, שלא איפשר לילדים להוציא מעצמם עוד נבט, ולפתח את העץ לכיוון שלהם, כי העץ היה מורעל מהשורש. בנות לאבות כאלו גדלות כבנות תלותיות, צייתניות וחסרות כוח רצון. נשים שמזדהות עם דמות אב דומיננטי מדי, לא נמצאות בקשר עם הרגשות והכוחות הנשיים שלהן. הן הופכות לקרייריסטיות קשוחות וגבריות, שמפקירות את נשיותן ואת רגישותן. הן נוקשות, תוקפניות, דורכות על גופות, לא מאפשרות מקום לרגשות. הן אולי מאוד מצליחות בקריירה, אבל גם הרסניות לסביבה שלהן. גולדה מאיר היתה אשה כזאת".­ מהי השפעתו של אב שהוא פאסיבי מדי?"דמות של אב רפה ופאסיבי מדי מעבירה מסר שלילי. עבדתי ביפו הרבה שנים, וראיתי משפחות שהן דור שלישי למצוקה. האבא לא עבד, נתמך סעד, וילדיו ממשיכים בדיוק באותה דרך. דמות האב והיסוד הגברי הם אלו שמביאים לנפש את הכוח, הסמכות, ההיגיון, הלחימה וההישגיות, המונחים שבבסיס כל קריירה. קריירה דורשת את הכוח הגברי ­ את האמביציה, היכולת להילחם ולשרוד, אפילו את הכוח הפיזי. קריירה דורשת גם חשיבה רציונלית, שהיא חשיבה גברית ביסודה. לנשים שלכודות באמוציות שלהן קשה מאוד בקריירה, כי שם צריך את החלק החושב והמנתח, לא השברירי והנעלב".­ בנות מפנימות את החלקים הגבריים באמצעות אביהן? "כן. בנות באות מתוך היכרות עם החלק הנשי המוטבע בהן, והמוכר להן מאמא. זהו חלק שכולל רגישות, נשיות ואינטואיטיביות מפותחת. המפגש בין בת ואביה מאפשר לה להכיר את החלקים הגבריים החסרים לה, חלקים שיעזרו לה אחר כך בקריירה". הפסיכולוגית אורניה יפה­ינאי: "יש משפחות בהן הבנות הן 'בנות של אבא', כלומר, שיש להן קשר רגשי מאוד חזק עם אבא. הן מדברות איתו, מחפשות את קרבתו ונמצאות איתו. הן פחות עונות לסטריאוטיפ של האשה ­ הן יותר דורשות מעצמן, הן הישגיות, יזמיות, נחושות, ממוקדות במטרות וביעדים. 'בנות של אבא' גדלות הרבה פעמים במשפחות בהן לא נולדו בנים, או במשפחות בהן היחסים של הבן והאב הם בקונפליקט לא פתיר. אז הבת ממלאה את מקום הבן, גם בבחירת המקצוע".­ מה קורה כאשר הבת מזדהה עם האבא, אבל אבא מרוחק או עסוק?"קורה שבנות של אבא רוצות להיות בקשר עם אבא, אבל הקשר הוא לא הדדי. קשה לנהל את הקשר, לכן אחת הדרכים היא להצטרף לעשייה שלו ­ להיות לידו בעבודה, או להצטרף לתחביבים שלו. זה מעמיד את הבת בקונפליקט קשה בין להיות הבת של אבא, ובין להיות 'הבן של אבא', ויוצר דילמה בנשיות ­ איך להיות גם בת של אבא, וגם להישאר נשית".