כוח סוס בזכות החווה לרכיבה טיפולית שהיא מנהלת, מצליחה אניטה שקדי להחזיק מעמד לאחר שבנה ג'ונתן נהרג בלבנון יעל חן 21/11/01 בחוות הרכיבה הטיפולית "אינטרה", בפנימיית "נעורים" ליד נתניה, המולה רבתי. כעשרים נערים ונערות מוגבלים מחכים לתורם לעלות על הסוס לרכיבה. חלקם עדיין בכיסאות הגלגלים, ואילו אחרים כבר ישובים על הסוסים ומאזינים להוראות המדריכים המתרוצצים בין הילדים והוריהם. על כולם חולשת בשפה האנגלית אניטה שקדי, בעלת הבית, המנהלת ביחד עם גיורא, בעלה, את החווה המיוחדת הזו.שקדי, 54, היא אם שכולה. בנה ג'ונתן, ג'ונה, נהרג לפני שמונה שנים בלבנון. היא עלתה לארץ בשנת 85', ונחשבת כמי שהעלתה לתודעה הציבורית בישראל את נושא הרכיבה הטיפולית. מלבד ניהול החווה, אימנה אניטה עד היום 160 מטפלים, הקימה בית ספר למאמנים בשיתוף עם "מכון וינגייט", והיא מכשירה מדריכים טיפוליים ב­18 מדינות. באנגליה עבדה שקדי כאחות המתמחית ברפואה מונעת. בעלה לשעבר, מיקי, היה רב רפורמי של הקהילה בצ'סר, ליד מנצ'סטר, שם התגוררו עם שני ילדיהם ­ טניה, הבכורה, 31, המתגוררת בניו יורק ונשואה לישראלי, וג'ונתן. "מיקי רצה לעלות לארץ מאז שהכרנו", מספרת אניטה. "אני לא ממש התחברתי לרעיון, עד שנכנעתי ועשינו עלייה". המהפך של חיי הסיבה המכרעת ל'כניעה', היתה פגישה גורלית של אניטה ובעלה דאז, עם בני משפחת קייך, ישראלים שהגיעו לנפוש באנגליה בראשית שנות ה­80. "בני הזוג קייך היו מעורבים בתאונת דרכים באזור שלנו. מכיוון שהיינו 'הרבנים', הם הפנו את ילדיהם, דוביק ורמי, להתארח בביתנו, עד שהם יצאו מבית החולים. אחרי שההורים החלימו וחזרו לארץ, שמרנו על קשר פה ושם ­ לא ממש רצוף. בינתיים רמי התגייס, וכשהיה בן 19, נורה בגבו בלבנון, והפך משותק בארבע גפיו. באנו לבקר אותו בארץ, ואמרתי לו שאני עוסקת בהתנדבות ברכיבה טיפולית באנגליה, ומה דעתו להגיע אלינו, לרכוב קצת. הוא אמר שיחשוב על כך. אחרי 18 חודשים, הוא התקשר ואמר שהוא מגיע", מספרת שקדי.­ זה לא היה קשה?"לא. הייתי מקורבת למקצוע הרפואה, עשיתי עבודת סיעוד שנים רבות, ורמי היה ועדיין אדם מאוד חיובי, ולכן לא היה מבחינתי מכביד לטפל בו. בעזרת בית הכנסת הצלחנו לממן לו רכיבה טיפולית במשך שלושה שבועות, וזה השפיע עליו מאוד לטובה. אבי ז"ל קנה לו סוס, בית הכנסת מימן את משלוח הסוס, ואפילו קנה לו אוכף. אני הבאתי לרמי את הסוס ארצה בשנת 84'". הקשר המיוחד שנוצר עם רמ י, מודה אניטה, ביחד עם בקשותיו החוזרות ונשנות של מיקי, שכנעו את שקדי לעלות לארץ. המשפחה עלתה על היאכטה המשפחתית, ועשתה את הדרך לארץ בשיט. בדרך עברו סופה נוראית, שהבריחה את טניה מהיאכטה בספרד. לאחר שנה מיום עלייתם ארצה, התגרשו בני הזוג ("לא הצלחנו לשרוד את השינוי שגרמה לנו ההגירה"). אניטה התגוררה במרכז קליטה ברעננה עם ג'ונתן וטניה. בשלב מסוים טניה עברה לגור עם אביה, ואניטה וג'ונתן נשארו ביחד. "הוא היה ילד מאוד מיוחד", מספרת אמו. "כשחיפשתי עבודה, הוא היה רץ מבית הספר להוריד כביסה, וחוזר ללמוד, הכל כדי שלא יפול עלי עומס מיותר".אניטה לא הצליחה למצוא עבודה בתחום עיסוקה. מאוכזבת ומתוסכלת, התקשרה לרמי, לתנות את צרותיה. "רמי עשה לי את המהפך של חיי", היא נזכרת. "הוא אמר לי שכדאי שאפתח בארץ את ספורט הרכיבה הטיפולית. הרעיון תפס אותי, ולכן פניתי לקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם היה בית ספר לילדים בתחום החינוך המיוחד, והם נדלקו על הרעיון. התחלתי שם בקטן, עם כמה סוסים, ונדהמתי מהביקוש העצום שהתעורר".תוך כדי העבודה בקיבוץ, עברה אניטה בחינות הסמכה כמטפלת ברכיבה טיפולית על ידי בוחנים שבאו במיוחד מאנגליה. אחרי כמה חודשים של עבודה בקיבוץ, הבינה שעליה לחפש מקום גדול יותר. בו בזמן הכירה את גיורא, שהיה באותה תקופה גרוש ואב לילד, הגיע לעזור לה בהתנדבות, ונשאר לצדה, עד שהתחתנו בשנת 87'. השניים החלו לנדוד בין רמת השרון למושב אודים, עד שנחתו בחווה בבית יהושע, שם שהו במשך 13 שנה. הם התפרסמו, וקיבצו אליהם ילדים ומבוגרים מוגבלים מכל הארץ. בהמשך פתחו השניים את החווה לרכיבה טיפולית בתל­מונד, ולפני כשנה עזבו אותה למען החווה בנעורים.שנים רבות, מספרת אניטה, לא לקחה כסף על השיעורים. "לא הייתי מסוגלת להגיד לאנשים המוגבלים שבאו אלי, שישלמו לי כסף. עד שיום אחד הגיעה נערה מחיפה, שבאה לעזור לי. היא היתה סטודנטית לפסיכולוגיה, שרצתה לעבוד בהתנדבות עם ילדים פגועים. באחד הימים שבהם עבדה, נתנה לה אם של אחד מהילדים כסף עבור השיעור. היא ניגשה אלי, הניחה לי את הכסף ביד, ואמרה ­ 'זהו, קחי את הכסף ותתחילי לקחת משכורת מהעסק שלך'. וזה מה שקרה. אבל בכל זאת, זה הציק לי, והפכתי את המקום שלנו לעמותה ללא רווח. קשה לי להרוויח ממצוקות של אחרים".­ מהי בעצם רכיבה טיפולית?"היא מיועדת למשותקי מוחין, אוטיסטים, כאלה הסובלים מבעיות של ריכוז וזיכרון, בעיות התנהגותיות, לסובלים מבעיות רגשיות, מומים מלידה, פגיעות מוח טראומתיות, עיוורון, חירשות, ועוד. הרכיבה מצליחה לשפר מיומנויות פיזיות של הרוכב, מאחר והסוסים הולכים בקצב קבוע של ארבעה רבעים, ולכן תנועת הגב והחלק האחורי של הסוס גורמים לאגן הירכיים של הרוכב לנוע מטה ומעלה ולרוחב בשני כיוונים. מצב כזה גורם תנועה סיבובית של החלק העליון של הרוכב, ששום טיפול אחר לא משיג אותו. כמו כן, קיימת השפעה אירובית על פעולת הלב ומערכת הדם של הרוכב. זה בתחום הפיזיולוגי".מבחינה נפשית, מסבירה אניטה, הרכיבה נעשית באווירה רגועה, עם הדרכה אישית, וכך נוצר קשר מדהים בין הרוכב לסוס, תחושת כוח שילדים או מבוגרים מוגבלים, כל כך זקוקים לה. לילדים בעלי ערך עצמי נמוך, חוסר ביטחון, פחדים, ובעיות תקשורת ­ הרכיבה עושה פלאים. "תארי לך", מסבירה שקדי, "ילד פגוע, שהגוף שלו מקבל פתאום מיומנות שבאמצעותה הוא יכול להוליך חיה עצומה כזו, לטפל בה. זה גורם להם להתחיל להתעניין בחיים, לצאת מהדיכאון, מההסתגרות הפנימית. יש להם חבר. הם מתים על הסוסים, והסוסי ם מתים עליהם".­ לא מפריע לך להיות מוקפת שנים בילדים פגועים? זה לא עצוב?"העבודה שלי זה מה שהחזיק אותי בחיים אחרי שג'ונה נהרג. ובעצם, מחזיקה אותי בחיים עד היום. אני זוכרת, שאחרי השבעה חזרתי מיד לחווה וחשבתי לעצמי ­ 'תודה לאל שיש לי הילדים שמחכים לי'". הוא מת בזרועותי ג'ונה נפצע בראש מפגיעת מטען צד, והובהל לבית החולים רמב"ם. "הוא היה ילד חזק", אומרת אמו, "רכב על סוסים מגיל צעיר, ספורטאי, ילד יפה תואר שעזר לי כל חייו, בבית ובחווה. שלושה ימים לפני שנפצע הוא התקשר אלי מלבנון ותיאר לי את המוצב, את הדרכים. שאלתי אותו אם הוא פוחד, והוא ענה 'בכלל לא, מתרגלים'. זו היתה השיחה האחרונה שלנו. גם את הנשיקה האחרונה שלנו אני זוכרת. הבאתי אותו לטרמפיאדה והתחבקנו, וזהו".זה היה ביום שישי בערב. "כמה רגעים לפני כניסת השבת, הייתי בחווה. ראיתי מרחוק שני אנשים חוצים את רחבת החול, ותיכף ידעתי שבפיהם בשורה איומה לגבי ג'ונתן", היא משחזרת. "הם אמרו לי שהוא נפצע קשה, ולקחו אותי לבית החולים. גיורא לא בא איתי, כי דניאל היה אז קטן. לא דיברתי כל הדרך. הייתי מאובנת. חשבתי על שני דברים. האחד, שבדיוק באותו הבוקר חשתי כמה הכל טוב, שיש לי בן זוג נהדר, ודניאל, ושג'ונתן אמור לבוא בעוד כמה ימים הביתה. ואחר כך חשבתי על הפציעה שלו, ומה שאני אעשה איתו, עם הסוסים. אמרתי לעצמי שאם הוא פצוע ככה, אני אטפל בו כך, ואם הוא פצוע ככה, אני אטפל בו אחרת. לא חשבתי לרגע שהוא ימות ".ג'ונתן היה מחוסר הכרה. ככל שהימים עברו, אומרת אמו, הנזק המוחי הפך לחמור יותר ויותר. "הוא היה מאוד חזק, ולא רצה למות. הוא נלחם על חייו שלושה שבועות. לילה אחד היתה תקווה שהנה הוא מתעורר, אבל הוא מת מוות מוחי, ואחרי חמישה ימים לבו החזק נדם. יצאנו, טניה ואני, לנשום קצת אוויר, ופתאום אמרתי לה 'אני חייבת לחזור, כי זה הסוף'. לב של אמא. באתי לחדר, חיבקתי את הילד שלי והוא מת בזרועותי. פשוט הרגשתי שאני צריכה לבוא אליו"."בתחילה", אומרת אניטה, "זה בלוק של אימה וזוועה. המחשבה שהילד שלך מת לפניך, הילד שאת מגדלת איננו, ואת זו שקוברת אותו, זה נורא. רציתי למות במקומו. ואחר כך המחשבות האלה, למה באתי לכאן. לו הייתי נשארת באנגליה, הוא היה חי, ואיתי. ולמה הוא לא הלך ללמוד לפני הצבא, כמו שאביו ואני כל כך רצינו. אבל הוא רצה להיות קרבי. כל חייו חונך לתת, להיות אמיץ. והוא היה מאוד אמיץ. ונהרג באמצע, כשהכל היה כל כך טוב".­ אולי זה גורל?"בכלל לא. אני לא חושבת שהגיע זמנו למות, זה לא היה רצון של אלוהים שבני ימות. אלה היו נסיבות שהובילו לשם".­ וכשדניאל ירצה להתגייס?"אני לא יודע ת מה להגיד. אני גם לא חושבת שיהיה לי מה להגיד. הוא היה כמעט בן ארבע כשאחיו נהרג, והיו להם יחסים נהדרים. גם אחותו, וגיורא, ואביו, כל מי שסבב את ג'ונתן, נפגע קשה ממותו". בחינת בגרות ברכיבה על אף שהחווה בתל­מונד כבר אינה שייכת לה, ממשיכה אניטה לגור בתל­מונד, כי שם קבור בנה. בתחילה, היא אומרת, "הלכתי לקבר המון. אמהות הולכות הרבה לקבר, כי התחושה שהילד שלך זקוק לך לא נעלמת. נכון שהוא טמון שם, אבל חשתי שאני צריכה לדאוג לו. ומה נותר לי חוץ מהקבר הזה, והפרחים שאני מניחה עליו? באתי פעם ביום ההולדת שלו לקבר, ומצאתי שם דונאטס שהחברים שלו הניחו. זה היה כל כך עצוב, והבנתי שאין יום הולדת לחגוג יותר. לכן אני אומרת להורים שאני פוגשת 'תיהנו מהילדים שלכם בכל רגע'"."העבודה עם המוגבלים", אומרת אניטה, "דורשת ממני נתינה עצומה. אבל יש אושר עצום בלראות אותם מאושרים", היא מסבירה. "ילד שמצליח לשתות בזכות הרכיבה, זה נותן המון סיפוק. ההתעקשות, המוטיבציה, הרצון לא לוותר, זה משהו שמקבלים ברכיבה הטיפולית, אחרי הרבה מאמצים".­ למה הספורט הזה כל כך יקר? "זו באמת בעיה. אנחנו מסובסדים על ידי הצבא, אז יש עזרה לחיילים, אבל לא כל ילד מוגבל או פגוע בארץ מגיע לרכיבה הטיפולית, וזה חבל. עם זאת, אני יכולה להגיד לך, שלא קרה ב­30 השנים שאני עובדת, ששלחתי הביתה ילד שרצה לרכב ולא היה ל ו כסף. מעולם לא דחיתי מי שנזקק, בגלל חוסר מימון. יש לי חברים טובים בארצות­הברית שהולכים איתי כבר שנים ארוכות, ותורמים כסף בדיוק לצרכים האלה".הלהיט העכשווי בחווה של אניטה וגיורא הוא רכיבה משותפת של הורים וילדיהם המוגבלים. "מצאנו שמוגבלים פורחים כשהם בחברה רגילה, וקל וחומר כשהם בחברת ההורים שלהם", היא מסבירה. מרכז הרכיבה של "אינטרה" מארגן גם תוכניות מיוחדות לילדי בית הספר "הדסה נעורים", שבתחומו הוא נמצא. על פי התוכנית, תלמיד בית הספר יוכל ללמוד במגמת רכיבה, הכוללת לימוד של רכיבה, ניהול אורווה, הבנת הסוס, וגם נטילת חלק פעיל בתוכנית הטיפולים של הילדים המוגבלים שמגיעים לחווה. לדברי אניטה, הצעה לבחינות בגרות בתחום הרכיבה נמצאת כיום בדיונים במשרד החינוך. "אני מעסיקה את עצמי שעות ארוכות, אולי כדי לא להתאבל כל היום. עבר זמן, ועבורי זה שינה רק דבר אחד ­ שאני יכולה לדבר עם ג'ונתן מבלי לבכות כל הזמן, רק מדי פעם. כמו בשיחה שלי איתך. זה פצע כרוני, שאף פעם לא יגליד".