איכשהו נהייתי סמל דיעותיה של ד"ר נורית פלד- אלחנן בעד הדו- קיום רק התחדדו בעקבות רצח בתה, סמדר, בפיגוע בירושלים דבורית שרגל 21/11/01 ירושלים מעולם לא נראתה מפחידה יותר למי שהגיעה אליה ממישור החוף. שישי בצהריים, רחוב קינג ג'ורג' עמוס באלפי בני אדם. המונית לירושלים, אני והעובדים הזרים בתוכה, עושה דרכה לאט­לאט. שוק מחנה יהודה. רמזור אדום. כמה עשרות בני אדם במעבר החציה. מתי יישמע הפיצוץ הבא. כל שני מטרים מהבהבת ניידת משטרה. כל עשרה מטרים ג'יפ מג"ב. עיר במצור. מה הסיכויים שהחיים יחזרו למסלולם? איזה מסלול, איזה, היתה נורית פלד­אלחנן זועפת אם הייתי שואלת אותה.בשכונת רחביה, בלב העיר, שוררת שלווה מוזרה, המנוגדת להמולה ולאווירת המלחמה ברחוב קינג ג'ורג'. בבית אבן מוקף צמחייה מתגוררת ד"ר פלד­אלחנן עם משפחתה. ב­4 בספטמבר 97' נהרגה סמדרי, בתה בת ה­13, בפיגוע במדרחוב בירושלים. הדיעות של האם השכולה לא השתנו בעקבות המוות הנורא. הן רק התחדדו. בשנים שעברו מאז נשמע קולה הבהיר, הברור, הרם והנישא בפורומים שונים, המתנגדים לכיבוש, ותומכים בזכויות אדם ­ "נשים בשחור", "ארבע אמהות", "הורים שכולים". לדבריה, היא לא ממש עושה הרבה. מופיעה בהפגנות פה ושם, כותבת מעט. אלא שדבריה חודרים אל חדרי הלב, ומעוררים גלים סוערים בכל מקום בעולם. "סמדרי היתה כל­כולה נשיות", היא מספרת על בתה המתה, הקבורה בקיבוץ נחשון, ליד סבא שלה, מתי פלד. "עקרת בית, אמא כזו קטנה. היא היתה אני. דגם משופר שלי. אני ומה שרציתי להיות, בצורה שהיא גדלה והתפתחה. הסימביוזה שהיתה לי איתה. הייתי מדברת איתה בהפסקות בבית הספר, מה אמרו לה, מה עשו לה. עד היום אני מוצאת פתקים שלה, בהם היא כתבה את כל הציונים, ועשתה חישובים כמה היא צריכה לקבל בכל מקצוע. ואני לא הערכתי את זה, כמה הציונים היו חשובים לה. היא היתה יוצאת מהבית בשבע ורבע, כדי להיות בבית הספר בשבע וחצי, להתכונן. הגננת אמרה לי פעם שאני לא מעריכה את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלה. היא היתה יכולה להיות רופאה, אם כי היא רצתה להיות אחות, כדי לעזור לאנשים. מצאתי מכתבים שהיא היתה כותבת לחבר דמיוני שלה. לחברה שלה היה חבר ולה לא, אז היא יצרה תכתובת שלמה בינה לבין החבר הדמיוני. אני חולמת עליה כל הזמן. בגילים משתנים. עכשיו אני בגיל שש­שבע". ­ איך עבר עלייך יום המקרה?"יום לפני זה פחדתי פחד מוות. היא הלכה למדרחוב, וכמעט התעלפתי מדאגה. ביום שלמחרת כמעט לא חשבתי עליה בכלל. לא דאגתי בכלל. היא אמרה לי לפני שיצאה מהבית, 'תזכרי שאמרתי לך, אני הולכת למדרחוב'. שמחתי שלה יש יום חופש, והיא יכולה להיות עם החברות שלה, ושאני יכולה לבלות עם יגאל (בנה הקטן, ד.ש.), כי ככה בדרך כלל היא היתה שומרת עליו. התכוונתי לקנות לה תפוזים, פעם היינו אצל הירקן, והוא נתן לה מיץ תפוזים מעורבב עם אשכוליות שאשתו סחטה, והיא התלהבה. קניתי לה 'סחוטרי', והיא לא רצתה לשתות. היא אמרה שיש לזה טעם של קרטון, אז חשבתי ללכת לירקן".­ את חושבת איך היא היתה נראית היום?"בטח, היא איתי 24 שעות, אני מדמיינת אותה יוצאת מהחדר, עם חבר. כשמת לך מישהו הוא לא נעלם". רק האמהות מבינות בספטמבר האחרון הכריז הפרלמנט האירופי על פלד­אלחנן ועל עיזאת גזאווי, כמי שיקבלו את הפרס על שם אנדריי סחרוב ­ פיזיקאי הגרעין הסובייטי, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 75' ­ על פעילותם למען חופש המחשבה וזכויות האזרח. בין מקבלי הפרס בעבר היו נלסון מנדלה ואלכסנדר דובצ'ק. הפרס מחולק מאז שנת 88', השנה בה הוקם גם ארגון "נשים בשחור". סתם צירוף מקרים. גזאווי, חבר של דויד גרוסמן, סופר ומרצה באוניברסיטת בית זית וחי ברמאללה. בנו, רמי, 16, נורה למוות על ידי חיילי צה"ל בחצר בית הספר שלו, כשניסה להציל חבר פצוע. השניים לא הכירו עד הכרזת הפרלמנט האירופי, ששידכה אותם יחדיו לצורך קבלת הפרס. גבר ואשה, פלשתיני וישראלית, אשר שניהם הורים שכולים במאבק הדמים המתחולל כאן."אני לא מבינה למה נתנו לי את הפרס, אבל הם אמרו לי You deserve it''", היא אומרת, ומסבירה כמה חשה נבוכה כשפנו אליה מהפרלמנט האירופי. בפעם הראשונה קיבלה את תואר "אשת השנה" לפני כמעט שנתיים ממדינת וול' ד'ה אוסטה, טריטוריה על גבול איטליה­שוויץ, יחד עם רופאה מקוסובו שטיפלה בנשים שנאנסו במהלך המלחמה. "איכשהו הפכתי לסמל", היא מסבירה. " זה יוצא משליטתך. נהייתי סמל, לא משנה מה אני אעשה. יוצא ממני איזה קול. יש משהו במילים שלי, בהתנסחות שלי, שמזעזעים את הסביבה. "בהתחלה רציתי להתנגד נחרצות לקבלת הפרס, ואז אמרו לי ששגרירויות ישראל באירופה עשו לובינג אגרסיבי כדי לא לתת לי אותו, ואז החלטתי לקחת אותו. הטענה היתה שאני חתרנית ומסוכנת למדינה וקשורה לארגונים חתרניים. אין בעיה לבדוק שאני לא קשורה לשום ארגון, ולא עושה שום דבר רע. משטר טוטליטרי לא סובל חתרנות משום סוג. רק משטרים טוטליטריים, שהם משטרים פרדוקסליים, שמפחדים שהשקר שלהם יתגלה, מפחדים מכל דבר חתרני. אבל אני לא חתרנית ולא כלום, אני אזרחית טובה, עובדת משרד החינוך. במקצוע שלי, אני חושבת שחתרנות היא תכונה חשובה מאוד. גם הלימוד היהודי, התלמודי, הוא חתרני. תמיד אומרים תלמידו של מי הוא היה ומתנגדו של מי הוא היה. הדיאלוג של הידע ושל האמת הוא דיאלוג חתרני".פלד­אלחנן עוסקת בחינוך לשוני ובהתפתחות השפה של ילדים, מלמדת באוניברסיטה העברית ובמכללת "דוד ילין" בירושלים. בנוסף, ערכה את הספרים "מדיבור לכתיבה" ו"מדיבור לסיפור", כתבה את הספר "סוגיות בדיבור וכתיבה", ותרגמ ה מצרפתית את "ראש גזר", סיפורו של ילד מוכה. כעת היא עורכת מחקר על האידיאולוגיה של ספרי הלימוד, מחקר שמשרד החינוך פסל, אבל מכון "מופ"ת" אישר. על התפתחות השפה היא גם כותבת למוסף "להיות הורים" של "את". היא בתו של האלוף מתי פלד, מאנשי מחנה השלום, שנפטר ב­95'. בן זוגה הוא רמי אלחנן, מעצב גרפי. ב­81' הוא עיצב למערכת הבחירות של "התחייה" את הכרזה עם דיוקנו של יעקב שבתאי, ובבחירות ב­88' פרסם מודעה עם צילום בתו התינוקת סמדר, והכיתוב "מגיע לסמדר יותר ממה שהליכוד יכול!". הם הורים לארבעה ילדים: אליק, 24, גיא, 22, סמדרי, שצריכה היתה להיות בת 17, ויגאל, 9.­ הכנת כבר את נאום הזכייה?"עוד לא, יש לי כמה רעיונות. בין היתר אני רוצה לדבר על קולה של האם, שלא נשמע. צריכה להיות מגילת זכויות וחובות האם".­ אני מתמרדת נגד ההפרדה הזו. יש הורים, למה להפריד?"אצלנו בארץ גברים חושבים שצבא זה קודם. הם לא יכולים להבין שצה"ל נהיה צט"ל ­ צבא טרור לישראל. צבא כיבוש לישראל. בישראל האבות עדיין רוצים שהבנים שלהם ישרתו, וימלאו את חובתם הדמוקרטית. מי שמבין שיש סכנה לילדים אלו רק האמהות. כשאני הינ קתי הוא לא היניק, את השעות שאני הקדשתי הוא לא הקדיש. כשהילדים היו במדים, הוא נשפך. הוא יכול להכחיש עד מחר, אבל הכומתה האדומה גרמה לו... ­ אי אפשר לתאר מה".­ אולי, אם אריק שרון היה מגדל את הילדים שלו יחד עם אשתו..."נו בטח. היום המצב הוא כזה, שאנחנו צריכות לקחת את הילדים ולברוח איתם, כי על אמהות לא הכומתה ולא המדים משפיעים. וגם החוקים לא. מדינה זה מנגנון שצריך לשרת אותי. לא ישרת אותי, אני אלך. זו עמדה קשה, לא עמדה פשוטה, אבל צריך להעלות את זה על נס. בעלי הוא אבא נפלא, אבל הוא לא הקדיש לילדים מה שאני הקדשתי. הוא מכה על חטא היום. הוא הפסיד. אני לא הפסדתי. אני ניהלתי את החיים עם הילדים שלי בצורה כזו, שהם חשבו שאמא לא עובדת בכלל, ואמא בינתיים עבדה, פרנסה ועשתה דוקטורט."מי שצריך לקבוע בקשר לילדים אלו רק האמהות, כי לאמהות יש קול אחר. יש אצלנו אמהות מעוותת וזו האמהות של ההתנחלויות. אני חושבת שצריך להוציא מהן את הילדים שלהן, כמו ההיא מנצרים שהילדים שלה איבדו את הרגליים והיא אמרה, 'אנחנו נמשיך לגור פה'. לכן צריך לכתוב את מגילת זכויות וחובות האמהות. אמא שלוקחת את הילדים שלה למקום מסוכן, שברור שהם או ירצחו בו או יהפכו רוצחים בעצמם, צריך לחוקק נגדה חוק".­ אבל אפשר להגיד שלחיות בישראל זה לסכן את הילדים, אז החוק שלך יכול לצאת נגדך."נכון. הראייה שלנו מעוותת, אנחנו לא יודעים מה נכון. יש פה אנשים, שכל מה שהם יודעים לעשות זה להרוג. הדם עושה להם טוב. אנחנו נכנסנו פה לטירוף קבוצתי. אלוהים נתן לי אחריות ואני מעלתי בה. ככה אני רואה את זה. כמו שאומרת המטפלת הערבייה של יגאל, 'ערפאת עולה על הטלוויזיה, אומר שני מילים, נוסע לאמריקה ופה כולם מתים'. רק קול של אמהות, כמו האמהות של טרויה, מאמא קוראז' ורחל המבכה על בניה, 'מאנה להינחם כי אינם', צריך להישמע".­ את חושבת שכל אשה יכולה להיות אם?"אני שמחה שאני אשה. שילדתי. זאת ההזדמנות היחידה שלנו להיות בקשר עם הביולוגיה שלנו. זה המקום היחיד שבו הטבע עובד. אני מאמינה שאנשים מתהווים. אין לי כישורי אם עד שאני לא הופכת לאמא. אני גם לא מאמינה באישיות. אישיות זה משהו שמשתנה מהקשר להקשר". לחשוף את השקרים פלד­אלחנן, שמחוברת לנעמי שמר בקשרי חברות משפחתיים, הזדעזעה מדבריה ("הערבים האלה אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים"), שפורסמו ב"את".­ אני מניחה שאת מכירה את הדיעות שלה."אני מכירה, אבל אלו לא דיעות. גזענות זה טירוף, מחלה, כסנופוביה. זה גורם לי לחשוב על החינוך כאן. רב­תרבותיות מוצגת פה כשסע. הילדים לומדים בספר אזרחות על כל מיני סוגים של שסעים בחברה הישראלית, במקום ללמוד על כיוון תרבותי. הפרק נקרא 'ישראל, חברה רבת שסעים'. שסעת זו מחלה, סכיזופרניה". ­ נניח שאת מגיעה למשפחה ובה נערה שהרתה, והוריה מכריחים אותה להינשא לאותו גבר. השאלה היא, עד כמה את מקבלת את העובדה שמדובר בתרבות אחרת?"אפשר לחשוב שהפתרונות האחרים הוכחו כיותר מוצלחים. פה לא יודעים מה זה רב­תרבותיות. רב­תרבותיות זה לקבל. לא להסכים, לא להשלים, אלא פשוט לקבל שיש אנשים אחרים ושיש להם דרכים אחרות לטעון ולהרהר. פה יש חברה רב תרבותית ורב לשונית שמתנהגת כמו חברה חד תרבותית וחד לשונית, והאידיאל שלה הוא עם אחד­לב א חד".­ במסגרת קבלת האחר, מה את מקבלת מהאנשים הגרים בהתנחלויות?"אני חושבת שהם האחראים הישירים לרצח שקורה כאן".­ אבל יש להם תרבות מסוימת."תרבות הרוע, ואני לא מקבלת אותה. אני מצביעה עליהם בתור האשמים. אני חושבת שהונו אותם, הרבה אנשים הלכו לשם כי זו היתה האפשרות היחידה שלהם, אחרת הם היו נשארים בשכונות עוני. יש לי את הערכים שלי. זה לא שאני מקבלת כל דבר, אני רק אומרת שהשיפוט צריך להיות יותר מרוחק ומבוסס".­ היית מוכנה ליזום מפגש בין הילדים שגרים בהתנחלויות לבין יגאל?"לא הייתי יוזמת". ­ אבל אולי זה כן פתח להבנה."יכול להיות, בעלי עושה את זה".­ העמדה שלי היא שכן צריך להיות איזשהו כבוד בסיסי לזולת."מה זה כבוד לזולת? בדיוק על זה מתים פה. כל אחד מפרש את המילה כבוד אחרת. הרי כל אחד אומר על השני שהוא חסר כבוד וחסר נימוס. מה זה נימוס? האם נימוס זה לתת את אשתך שתחמם מישהו אחר בלילה, או שנימוס זה להציע לו כוס תה?".­ זה בדיוק ההבדל. "לתת את אשתך". אשה זה לא חפץ."אבל אצל האסקימואים זה כך, והאשה עושה את זה בחיוך. הם רצו להשביח ככה את הגזע, כי הם היו מא וד מבודדים, וזה פטנט נפלא".­ אז בעינייך זה קביל?"אם בתרבות ההיא זה קביל, אז זה קביל. אני לא שופטת, אני רק אומרת שאני לא יכולה לתת לעצמי זכויות שאני לא נותנת לאחר. אני לא יכולה לקיים את חוק השבות כשאני מתנגדת לזכות השיבה. אני לא יכולה להגיד שאחרי 2,000 שנה יש לאנשים זכות לבוא הנה, ואחרי 53 שנה, כמו שנעמי שמר אמרה, אין להם זכות. לבן שלי יש מטפלת ערבייה, שגידלה שישה ילדים לבד, והחזיקה אותם עם מכות על מנת שלא ידרדרו לפשע ולסמים. אני יכולה להגיד לה מילה? לא. אם אני אראה מישהו מכה ילד באמצע הרחוב, אני אתערב. אני לא חושבת שזה עניין תרבותי. ילדים מתים פה בגלל מה שכתוב בתעודת הזהות של אבא שלהם, ישראלי או פלשתיני. הבת שלי מתה בגלל זה, ומי שרצח אותה, למה רצח אותה? כי דיכאו אותו, השפילו אותו עד עפר. הוא לא עשה שום דבר רע לפני זה. הוא היה סטודנט. רמי אומר, 'הבן שלי לא היה עושה את זה'. אני לא יודעת". ­ נניח לרגע שישראל מנסה, או משתדלת לא להרוג אזרחים."מה פתאום? זה נקרא 'מנסה'? כל יום 20 אנשים חפים מפשע מתים, וזה נקרא 'מנסה'? זה מה שמוכרים לנו, זה הסיפור. בכל משטר טוטליטרי זה ככה. עושים דבר אחד ומוכרים לציבור ססמאות אחרות. זו חברה אלימה שחיי אדם הם זבל בשבילה, שלהרוג ילדים זה כלום בשבילה. אף אחד לא משתדל. מגלחים כפרים כי צריך את השטח. היה שבט שהתושבים שלו חיו במערות, גילחו את כל המערות, השאירו אותם בלי כלום."יש פה, כמו בכל משטר טוטליטרי, הבדל בין השיח הרשמי, שמוכרים לך אותו, לבין מה שקורה באמת. יש כל מיני המצאות של רוע בתכנון של ההתנחלויות. כבישים שמונעים מהערבים להגיע לכפרים שלהם. או, למשל, יש 180 יישובים בתוך ישראל שלא מחוברים לרשת החשמל, אבל בחצרות הבתים שם מציבים עמודי חשמל, כדי שלא יכערו את הנוף בהתנחלויות. איך מחליטים על שטח אימונים בתוך שדה של מישהו, או גינה של מישהו? את השקר הזה צריך לחשוף. ככל שנחשוף את השקרים, יהיה לנו אולי יותר סיכוי". ממלכה תת קרקעית של ילדים מתוך נאום שנשאה נורית פלד­אלחנן, בהפגנת "שלום עכשיו" באוגוסט האחרוןהכיבוש אומנם זרע רק הרס, חורבן ושחיתות על פני השטח, אבל מתחת לפני השטח הוא הקים ממלכה לתפארת. ממלכה תת קרקעית של ילדים. ממלכת הילדים התת קרקעית היא ממלכה של שלום ושל אחווה. בממלכה זו אין מבקשים לבדוק את צבע תעודת הזהות שהיו הילדים מקבלים, אילו איפשר להם שלטון הכיבוש להגיע לגיל 16. אין שואלים את הילדים לאן הביטו אבות אבותיהם כשהתפללו, ואין מבקשים לדעת לאיזה אל התפללו.בממלכת הילדים התת קרקעית לא חשוב לאף אחד איזה סמל מתנוסס על איזו גבעה, ולא חשוב איזה קיר שימש למה לפני אלפיים שנה או יותר. בממלכת הילדים התת קרקעית איש אינו שואל מהו צבע עורך, ואם ובאיזה גיל חתכו מגופך חתיכה כדי לסמל את בריתך עם בוראך. כל האבחנות הללו קבורות שם ללא תנועה וללא ערך עם עצמות גופותיהם הקטנות של הילדים, ואיתם קבורים גם העבר המיתולוגי המפואר וגם עתידה של המלחמה.בממלכה זו אני חיה בחלקי, בתוקף נסיבות חיי, ושם מצאתי את קבוצת ההשתייכות החדשה שלי. קבוצה זו כוללת את כל האמהות והאבות של הילדים בממלכת הילדים התת קרקעית, כל אל ה שבניהם ובנותיהם הם עכשיו אחיה ואחיותיה של סמדרי, בתי הקטנה, ששוכנת איתם, בעפר. אמהות ואבות שחינכו לשלום ורצו לחיות בשלווה... קבוצת ההשתייכות שלי כוללת אנשים שיודעים שמותו של לא­חשוב­איזה­ילד הוא מותו של כל העולם כולו. ועל כן היא מאמצת אל לבה את כל סרבני הגיוס מטעמי מצפון, ורואה בהם את הלוחמים האמיצים ביותר של הזמן הזה ושל המקום הזה.