דיוקן אחר, היכרות שונה קורצת מחומר שהוא נדיר מאוד בימינו, היית אבן של אמת כאחת מאבניה של ירושלים, כאחד מסלעי הבזלת של הארץ רזיאל ממט 16/11/01 לא הייתי חבר של רחבעם זאבי, לא שירתתי עמו בפלמ"ח, לא חלקתי עמו לילות בארץ המרדפים בהיותו אלוף פיקוד המרכז, ומעולם הוא לא היה מפקדי או רעי לנשק. מעולם לא הצבעתי ל'מולדת', המפלגה אותה הקים כשהחליט להיכנס לחיים הפוליטיים של מדינת ישראל.היכרתי אותו מזווית אחרת לגמרי, שגם אני הרמתי גבה בתמהון כששמעתי את ההצעה לראשונה, ושאלתי: "גנדי? מה הוא מבין בזה?" את ההצעה העלה חיימקה לבקוב, לאחר כשלושה חודשי עבודה עמו, בנסיון לכתוב ספר שיספר דרכו ודרך חבריו את סיפורה של הארץ הזו. "אינך מכיר אותו", ענה לי חיימקה, "מעטים האנשים במדינת ישראל שבקיאים בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בתנ"ך ובמחקר של ארץ ישראל כמוהו".הפגישה נערכה בשעת לילה מאוחרת בביתו של רחבעם, בספריה הגדולה והמפורסמת שלו. היתה זו פגישה לא קלה כלל ועיקר במיוחד לי, שהשתתפו בה לבד מהמארח גם מאיר עמית, חיימקה לבקוב ואנוכי. לאחר שיחת רקע הציג חיימקה את הנושא: "יש כוונה לכתוב ספר עלי ועל בני דורי, ורזיאל ממט נבחר לכתיבה זו".רחבעם פנה אלי ואמר: "עם כל הכבוד לך, אתה צוציק בן 28 ומאחוריך ספר אחד בלבד שכתבת. חיימקה לבקוב הוא ענק, גדול מספרי הסיפורים של הארץ, מי אתה שתכתוב עליו? אם בכלל ניתן להעלות את הדברים על הכתב, צריך שיעשה זאת סופר מהשורה הראשונה של ישראל. צריך לפנות אל דן בן­אמוץ, חיים חפר, חיים גורי, עמוס עוז. זאת הליגה, לא אתה".אמרתי מה שאמרתי ועניתי מה שעניתי. את הדיון קטע חיימקה לבקוב, כשאמר: "אולי אכן אני ראוי לסופר כמו דן בן­אמוץ, חיים חפר, חיים גורי ועמוס עוז, אך לאחר היכרות עמוקה בעבודה שוטפת במשך שלושה חודשים, אני רוצה רק אותו, את רזי"."אם זה רצונך", ענה לו רחבעם, "אנו נכבד זאת, אך לא נסייע. לדעתנו אתה ראוי ליותר ולכן אל תבקש מאיתנו לסייע לדבר שלא מקובל עלינו".בשעת לילה מאוחרת, הקרובה יותר לבוקרו של יום, חזרנו יחדיו חיימקה ואנוכי. "אל תדאג", טפח לי חיימקה על הכתף, "אנחנו נעשה את העבודה, גנדי עוד יחזור ויסייע ועם הרבה רצון ונכונות". חזרתי לגנדי לאחר חמש שנים, כאשר חלקים ניכרים היו כתובים כבר בכתב יד והתלבטנו מה לעשות עם חומר רב שלא ניתן לפרסמו. האם לוותר על הקטעים שהצנזורה פסלה או לחכות עד שיהיה מותר לפרסם הכל, ומי יודע מתי זה יהיה. גנדי היה אז מנהל מוזיאון ארץ ישראל ברמת­אביב. באתי לפגישה בשעת בוקר מוקדמת ביותר, כי רחבעם נהג להתחיל את יום עבודתו מוקדם במיוחד. הגעתי לפגישה בחשש רב. טעמה המר והקשה של פגישתנו הראשונה, הגם שעברו מאז חמש שנים, עדיין היה טרי בפי.רחבעם קידם אותי בחיוך רחב וניגש ישר לעניין. כבר באותה ישיבה החלטנו לוותר על הקטעים שהצנזורה פסלה ולפרסם את מה שניתן. מאותו יום החלה סדרת פגישות עבודה בינינו, כשאנו עובדים יחדיו על כתב היד ומתלבטים בכל נושא ונושא. בפגישות אלו שנערכו בתחילתו המוקדמת של יום או בערבו של יום, גיליתי רחבעם זאבי אחר. איש ספר במלוא המובן הרחב והעמוק ביותר של המלה, איש הבקיא בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של ארץ ישראל בצורה מדהימה. משרבו הפגישות בינינו והוסרו המחיצות שאלתי אותו על אותו לילה קשה בביתו ומדוע עכשיו הוא כל­כך משתף פעולה אתי."זה מה שחשבתי עליך אז, ועתה, כשאני רואה מה כתבת, שיניתי דעתי ואני רוצה לסייע על מנת שהתוצר שייצא יהיה הטוב ביותר", ענה לי בפשטות. רחבעם הקפיד על כל קטע, על כל שורה, על כל אות, על כל פסיק. היו קטעים לא פשוטים בספר. לא פעם נאלצנו ללכת על קו הדמדומים המפריד בין סנסציה, סקופ ופרסומת לבין פגיעה באנשים חיים או מתים, בילדיהם או בנכדיהם. הייתי מאוד צעיר, מחוספס, אולי תאב פרסום ופרסומת. מה עוד שידעתי שיש תחת ידי חומר לוהט שיכול "לפוצץ" כותרות עיתונים. לא פעם רציתי ללכת על כל הקופה, לא לוותר. היה זה רחבעם שבאורך רוח, בסבלנות אין קץ ובנועם הסביר לי שוב ושוב מדוע כדאי לעדן את הדברים, מדוע כדאי לא לספר הכל. "יש חיים אחרי המוות", נהג לומר לי, "אותו אדם עליו אתה כותב, ואני יודע שהכל אמת, אכן מת כבר, אך ילדיו ונכדיו חיים. תאמר לי רזי, עם היד על הלב, זה מה שימכור את הספר, הסיפור המסוים הזה שיציג את אותו אדם באור כה שלילי?" וכך עברנו על כתב היד שחבק במקור כשש מאות עמודים, והפכנו אותו לספר בן 355 עמודים. ולמרות האיפוק שלנו, יצא ספר לא פשוט. כך כתב חיים גורי על הספר: "זהו איש וספר המספרים סיפור של יופי ואמת. אל נרמה את עצמנו: זה גם ספר קשה ואכזרי מאוד וישנן בו פרשיות שהיו מעסיקות פול­טיים עשרה יועצים משפטיים ותריסר ועדות חקירה. אין זה סיפור על צדיקים, אף שמדובר במלחמה שאין צודקת ממנה".המדהים ביותר בעבודתי עם רחבעם אירע שבועות מספר לקראת צאת הספר לאור. הפעם הוא הזמינני לישיבת עבודה שלא מן המניין. "אני רוצה להכין אותך לביקורת שתהיה על הספר", פתח ואמר מיד בהיכנסי לחדרו, "חלקה יהיה הוגן גם אם לא תמצא חן בעיניך, אך חלקה יהיה לא הוגן, לא ענייני, מרושע. ינצלו את הספר שכתבת על­מנת לחסל חשבונות איתי". וכאן החל למנות אחד לאחד את אלה שיבקרו, מי בצורה הגונה ומי לא. ישבתי מופתע והמום. "מהיכן אתה יודע? מנין לך הביטחון הרב הזה?""אני מכיר אותם היטב", ענה לי רחבעם בשקט, "אחדים מהם אינם מסוגלים להתגבר על תאוותם שלא לשבץ את דעותיהם הפוליטיות ולא משנה מה תכתוב".כשיצא הספר לאור וזכה להצלחה גדולה, קיבלתי ביקורות רבות. חלקן מחמיאות מאוד, חלקן מחמיאות פחות אך רובן היו הוגנות. אחדות, מעטות מאוד, היו לא ענייניות כלל ועיקר, מרושעות, מחפשות לבוא חשבון עם רחבעם. בדיוק כפי שחזה.לא נמניתי עם ידידיו וחבריו הקרובים של גנדי. נפגשתי עמו בצומת מסוים בחיי לתקופה קצובה, ועבדנו ביחד על ספר. כאן הכרתי אדם המלא כרימון שאינו חת מאיש, שאינו חושש להביע דעותיו גם אם "אצולת הידע והתקשורת" הרשמית של ישראל איננה אוהבת לשמוע ועושה הכל על מנת להוציאו אל מחוץ לגדר. כי את האמת קשה לקבל, בוודאי כשהיא קשה וכואבת והורסת תאוריות כל­כך יפות וחלומות כל­כך ורודים ונעימים.הערכתיך מאוד, רחבעם, אם כי מעולם לא אמרתי לך זאת. היית איש של אמת. קורצת מחומר שהוא נדיר מאוד בימינו, היית אבן של אמת כאחת מאבניה של ירושלים, כאחד מסלעי הבזלת של הארץ. ולכן נחשבת איש לא פשוט, לעתים אפילו קשה. ובשל כך היו שלא אהבו אותך וטרחו לעשות הכל על מנת לנדותך אל מחוץ למחנה.היה שלום, רחבעם, שמעולם לא היית חברי, רעי לנשק או מפקדי, אך היית לי מורה לדברים רבים אותם אני נושא על לוח לבי.* רזיאל ממט כתב את הספר 'שלום על הרובים' ­ סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו