הקדושה ממוסררה חנה- חניני זאווי אדהאן, הידועה בכינויה 'ללא- חאנו', מברכת עקרות בפרי בטן ועושה מעשי צדקה שלום ירושלמי 16/11/01 השעה היתה כבר 10 בלילה, מוצאי צום גדליה, והרבנית העיוורת, חנה­חניני זאווי אדהאן (ללא­חאנו), בת 102, ביקשה לסור למיטה בקצה החדר, בדירתה הקטנה במוסררה. אבישי בר­אושר, המשמש את הרבנית, נתן את האות, והנשים שמסביב קמו ממקומן במהירות והתחרו ביניהן על הזכות להעביר את הרבנית מרחק של חמישה מטרים, ואולי לסחוט עוד ברכה בדרך. אשה אחת קמה והזיזה את השולחן הכבד, שמא יפריע לרבנית בלכתה, השנייה אחזה בידה הימנית ולא הפסיקה ללטפה. השלישית, סימה שמה, הכינה את היצוע במהירות. אחר­כך היא נשארה לישון במחיצת הרבנית הקדושה, כפי שהיא עושה ב­20 השנים האחרונות.ללא­חאנו (התואר 'ללא' הוא המקביל ל'בבא', ומסמל מעלת שיא בקרב בני שושלת אבו­חצירא, שעימה נמנית הרבנית זאווי) חייכה. היא לא זכתה להקים משפחה ענפה בחייה, שני ילדיה מתו בעודם תינוקות רכים, ובנה היחיד הוא כבן 80, וגם הוא עבר תלאות רבות בחייו. אביה של זאווי, הרב יחיא אדהאן, שנחשב מופלא בדורו, הבטיח לה לפני מותו כי לעולם היא לא תצעד לבד, חברים ומעריצים ילוו אותה עד יומה האחרון, ויהיו עבורה תחליף למשפחה אוהבת.ההמולה הגדולה בחדר הלכה ושקט ה, אבל לא בקלות. הנשים, שישבו וסיפרו את נפלאותיה של זאווי ומשכו ממנה עוד ועוד מעשי נסים שחוללה בחייה הארוכים, התקשו להירגע. כל אחת מהן נזכרה איך הרבנית ריפאה אותה ממחלתה, איך השיבה לילד מגמגם, בנו של איש עסקים ידוע, את כושר הדיבור שלו בתוך יום, ואיך פקדה עקרות רבות, שהפכו בזכותה אמהות מאושרות לילדים הרבה. אחת הנשים הצדקניות שלפה מהתיק את הספר 'אני לדודי', שכתב אביה, הרב אדהאן, והכריזה כי היא לא זזה בלעדיו. הספר, דיווחה, עשה כמה נפלאות במשפט, ובזכותו אנשים חסרי סיכוי יצאו זכאים בדין.דקות אחדות קודם לכן התקשרה גם אסתר מנטל, מורה מנתניה. לפני 18 שנה שכבה מנטל על ערש דווי, והרופאים ב'הדסה' קבעו כי רק ניתוח מעיים מסובך יציל אותה ממוות. הרבנית זאווי הפצירה בה לסרב לניתוח, והבטיחה לה כי תירפא. "הברכות שלה עמדו לי", אומרת מנטל בקול רועד. "אני כמו צלחת שנשברה והדביקו אותה מחדש, אבל אני בריאה ושמחה בחלקי. מאז הקשר שלי עם הרבנית הדוק. היא גדולה מהחיים, האשה הזו".שמעתי שבניתם לה מרפסת, כהוקרה על הנס שקרה."זה נכון". האם החורגת המתעללת מתה, כמובטח לזאווי­אדהאן, ללא­חאנו, אין שום השכלה רבנית. היא מעולם לא למדה, אינה יודעת קרוא וכתוב, וכל חייה עסקה בעבודות בישול ונקיון. את המעמד המיוחד שלה קנתה בזכות אישיות כריזמטית יוצאת דופן, ייחוס משפחתי מרשים, היכרות קרובה עם הרבנים הגדולים ומפעלי צדקה וחסד המלווים אותה מאז הגיעה לארץ ב­46', הראשונה מבני משפחת אבו­חצירא שעזבו את מרוקו ועלו לישראל במהלך המאה הקודמת. סיפור הקשר המיוחד עם קרוב משפחתה המפורסם, הרב ישראל אבו­חצירא, בבא סאלי, נפוץ מאוד בסביבתה, מהלך קסם על כל שומעיו, ומוסיף לה כבוד, יחד עם מימד קדושה מיסטי.הבבא סאלי אימץ את זאווי מאז שהיתה בת 12. לפני 90 שנה, היא מספרת, כאשר חזר הבבא מבית­הכנסת, הוא ראה את אמה החורגת מתעללת בה. הוא זעם מאוד, והודיע כי כל מי שיציק לחנה הקטנה יעבור מן העולם. כעבור שנה מצאה האם המתעללת את מותה, והבבא סאלי לקח את חנה תחת חסותו. הקשר בין השניים נשמר היטב לאורך השנים. כאשר עלה הבבא סאלי לארץ, ב­64', נסעה זאווי לנתיבות בלי שום תיאום מוקדם. בתחנה המרכזית, בשעת בוקר מוקדמת, חיכו לה שתי נכדותיו הצעירות של הבבא סאלי, שנשלחו להביא אותה לביתו, כאילו נדברו כולם מראש.בסוף שנות ה­70 לקתה הרבנית בעיוורון מלא, נכות שריתקה אותה לביתה, אבל לא מנעה ממנה להמשיך ולפעול לטובת נזקקים ועניים. הבבא סאלי הבטיח לה ש"את עוד תראי את המשיח במו עינייך".בדירת השיכון במוסררה מספרים, כי הרבנית זאווי ראתה לא מזמן בחלום את הרב יעקב אבו­חצירא (המכונה 'אביר יעקב'), מראשי השושלת, שקבור בדמנהור, מצרים, ואת אביה הרב אדהאן. שניהם חזרו בפניה על ההבטחה ההיא, של הבבא סאלי. אבישי בר­אושר ומקורביה האחרים של הרבנית נשבעים כי לאחרונה חל שיפור במצב ראייתה, והיא החלה להבחין בין חושך לאור, ואפילו לזהות דמויות. והכל לקראת ההתגלות הגדולה. הקלף התגלגל, עד שהגיע לאוצר השדוד בכלל, החלומות הם מוטיב מרכזי בהוויה של בני משפחת אבו­חצירא לדורותיהם, ומלווה גם את הרבנית זאווי מראשית ימיה. היא נולדה וגדלה במחוז תאפילאלת במרוקו, מעין נווה מדבר בדרום­מזרח המדינה, באזור הגובל במדבר סהרה. בקרב יהודי מרוקו מקובלת תאפילאלת כמקום קדוש, בעיקר בגלל נוכחותם הנחשבת של בני אבו­חצירא. "שם גדלו וחיו את חייהם קדושים, ששלחו את קרני אורם לכל רחבי ארץ המערב, קרני אור שהאירו את חשכת הגלות, ומילאו בביטחון ותקווה קהילות שלמות", נכתב באחד מספרי תולדות המגרב.אמה של זאווי, פרחה אדהאן, מתה בגיל צעיר, ואביה, הרב יחיא אדהאן גידל אותה, בסיועו הצמוד של בן דודו, הבבא סאלי. גם הרב אדהאן נחשב בעל סגולות, והספרות מלאה במעשי פלא שביצע. פעם מצאה אשתו צרור כסף גדול במגירה ריקה כדי לעשות את השבת, ופעם גנבו שודדים ארגז כסף ליהודי, והרב גילגל קמע מקלף שהגיע עד מקום המסתור של הארגז. בפעם אחרת, כך מסופר, התפלל הרב שתפרוץ סופת מדבר, והיא שהצילה את בני משפחתו משודדים שארבו להם, ולא אונה להם כל רע.הטרגדיה האמיתית שליוותה את בני המשפחה במאה הקודמת, ובעצם עד היום, נוגעת לגורלו המר של הרב דוד אבו­חצירא המכונה 'עטרת ראשנו', אחיו הבכור של הבבא סאלי. במהלך המלחמות הפנימיות במרוקו כבש פונדמנטליסט מוסלמי את מחוז תאפילאלת, והכריז על עצמו כאחד מצאצאי הנביא מוחמד. השליט החדש החליט להוציא להורג את כל היהודים במחוז, אבל הסתפק בסוף במנהיג הקהילה היהודית במקום, הרב דוד אבו­חצירא, שנודע כמקובל גדול וסגפן, ושניים מעוזריו. בדצמבר 1920 הוכנסו כולם ללוע של תותח גדול, ונורו לשמיים.מותו של רבי דוד היכה את הקהילה בהלם. הבבא סאלי, מסופר, התאבל עליו שבע שנים רצופות, עד אשר הופיע 'עטרת ראשנו' בחלומו, סיפר לו כי הוא זכה לשבת עם אבות עולם בגן העדן, וביקש ממנו להפסיק. הרבנית זאווי נזכרת היום, כי "אחרי היריה יצאו מלוע התותח שלוש יונים לבנות כשלג, וזה סימן שנשמתם של שלושת הצדיקים עלתה לשמיים בקדושה ובטהרה". האב חזה במדויק את יום מותו זמן קצר אחרי שרבי דוד אבו­חצירא הוצא להורג, עזבה זאווי את מרוקו והלכה לעבוד בנקיון בבתי יהודים עשירים באלג'יריה. בשנות ה­40 היא חזרה לתאפילאלת, ואז החליטה לעלות לארץ. מובן שגם סיפור העלייה הזה לא עבר בלי מעשה נסים מפואר: זאווי מספרת כי אביה, הרב יחיא אדהאן, ניסה להגיע לארץ לפניה, אבל בכל פעם איבד החמור שעליו עלה את שיווי משקלו, כרע ונפל. בצר לו הורה אדהאן לבתו לצאת לפניו. זאווי עלתה על ספינת דייגים, והגיעה לישראל בחורף 46'. הרב יחיא אדהאן הצטרף לבתו כעבור כמה שנים, למרות הקשיים שהערימה הסוכנות על אנשים זקנים וחולים שביקשו לעלות ארצה עם קום המדינה.הרבנית זאווי, בנה היחיד, נכדתה יפה ואביה יחיא, התגוררו ברחוב הע"ח, בבית האחרון של שכונת מוסררה, במקום שהיה מועד ליריות צלפים ירדנים. הנוכחות של בני אבו­חצירא במוסררה עוררה התרגשות רבה, ומשכה לשכונה הנידחת רבים מיהודי מרוקו.הרב יחיא אדהאן נפטר ב­57', ועל שמו קרוי היום רחוב בשכונה. זאווי מספרת כי אביה הרב צפה במדויק את יום מותו, וביקש ממנה להכין את הלוויה מבעוד מועד. בהילולה השנתית לזכר הרב אדהאן, לפני פורים, מארחת ז אווי העיוורת בביתה מאות אנשים שמגיעים אליה מכל קצווי הארץ.בשנותיה הראשונות בארץ הסתובבה זאווי בירושלים יחד עם חברתה הטובה, בתיה דורנר (אמה של שופטת בית­המשפט העליון, דליה דורנר). השתיים איתרו חלכאים ונדכאים, רבים מהם פליטי שואה, וסידרו להם מקום מחסה ומגורים. זאווי עצמה התחילה לעבוד בויצ"ו כפועלת נקיון, מבשלת, אופה ואחראית על המטבח החלבי. ב­71' נאלצה לעזוב את המעון בגלל עיוורון מתקדם. העובדים מספרים על אשה מיוחדת במינה, שהגיעה למטבח מדי יום ב­04:00 בבוקר, ודאגה למאות ילדים חסרי בית. "אם גברת חנה היתה יודעת קרוא וכתוב, היא היתה כבר מזמן ראש ממשלה, כמו גולדה מאיר," נהגה לומר עליה ד"ר טילינגר, המנהלת הראשית של מעונות ויצ"ו.זאווי המשיכה לעבוד בהתנדבות בויצ"ו עשר שנים נוספות לאחר פרישתה, עד שהפסיקה לראות. היא הסתגרה בדירת השיכון במוסררה, ממנה היא יוצאת פעם בשנה. אז לוקחים אותה חסידיה לדמנהור, להשתטח על קברו של אבי­סבתה, הרב יעקב אבו­חצירא. המשלחת שיוצאת לקבר מונה כמה עשרות אנשים, ביניהם כאלה שבטוחים כי הרבנית זאווי היא זו שהצילה את חייהם, או לפחות העניקה להם בריאות טובה . אשתו העקרה של הכומר קיבלה ברכה, והפכה לאם המעריצים הרבים לא משאירים את חנה זאווי לבד, ודואגים לכל מחסורה. היא מצידה, מפעילה את כולם כחיילים ממושמעים במוסד הצדקה והחסד שהקימה בביתה. המחזוריות פשוטה: זאווי עושה נפלאות והמאושרים שזכו בנס עובדים, קונים, מבשלים וממלאים את הדירה הקטנה במוצרים בסיסיים ובמצרכי מזון רבים, שאותם היא מחלקת לעניים באשר הם.אחד האורחים הקבועים בדירה במוסררה הוא יוסוף, ערבי תושב חברון, מעריץ ותיק של הרבנית. גם הכומר הקתולי פרנץ מגיע לבית במוסררה לעתים מזומנות, עם עוגות כשרות שקנה במיוחד במאה שערים. לפני כמה שנים בירכה זאווי את אשתו העקרה של הכומר, וזו הרתה וילדה שלושה ילדים.את הדירה של הרבנית זאווי מעטרות תמונות של הרבנים לשושלת אבו­חצירא. בפינת הדירה מונחת קערת שמן עם נרות, שדולקים 365 יום בשנה. את השמן היא מורחת על בטנן של נשים עקרות, או מאחורי האוזן של אנשים בריאים וחולים, כסגולה להצלחה. גם אם זה נראה פאגאני, האישיות הכובשת של הרבנית מביסה במהירות את התמהון והרתיעה. "לרבנית יש כוח מגנטי", אומר אבישי בר­אושר. "היא מלכדת סביבה אנשים מכל החוגים, הדתות והמעמדות. כולם מרגישים כמו א חים סביב ההנהגה שלה. אני מלווה אותה כבר 14 שנה, וכל פעם נדהם מחדש".לפני חמש שנים, בנובמבר 96', זכתה הרבנית זאווי בתואר 'יקיר ירושלים' על מפעלותיה. בין מקבלי הפרס באותה שנה היו הארכיאולוג פרופ' אברהם בירן, פרופ' זאב פלק, המשורר יהודה עמיחי ז"ל ותמר קולק. הזעתר שומר אותה צעירה מכפי גילה זאווי, יעידו כל רואיה, נראית צעירה בעשרות שנים מכפי גילה. שיערה אמנם נשר, אבל פניה חלקות. היא צלולה ובהירה, וזוכרת פרטי פרטים מעברה. גם החיוך הנצחי וחוש ההומור מקנים לה אופי צעיר. הסוד הפרטי שלה לאריכות ימים הוא צמח הזעתר, שאותו היא חולטת בעזרת כוס מים חמים מדי יום. "אני לא מאמינה ברופאים. אין דבר בריא כמו זעתר. בשבילי זו התרופה היחידה", היא אומרת."ללא חאנו", אני שואל. "מה הולך לקרות? יהיה כאן פעם שלום?""עכשיו העולם יעזוב אותנו קצת. ישראל תרוויח", היא עונה."ואז?""הכל תלוי בנו"."ויהיה שלום?""רק אם נהיה חזקים ותהיה אחווה בין היהודים, כמו שהיתה במרוקו".