אני יותר ממך תחרותיות בין ילדים מתחילה להיות מורגשה בגיל חמש. התחרות הבריאה באה ממקום יצירתי, התחרות הבעייתית באה ממקום של חרדה עדי כץ 12/11/01 למי נפלו יותר שיניים, מי רץ יותר מהר, ולמי קנו את הרובוט המשוכלל ביותר ­ אלה רק מקצת הענפים שמאכלסים את זירת התחרויות של ילדי הגן. זה מתחיל בבית עם האח ב"גמרתי ראשון את השוקו" או "נכנסתי ראשון לאמבטיה", וממשיך בגן, עם החברים. לפעמים נדמה שהם לא מצליחים ליהנות באמת, כי מה שחשוב כל הזמן זה מה השני השיג, ובמה הוא טוב יותר.אנחנו, ששקועים עד צוואר במירוץ אחר כסף, מעמד וכו', רוצים שהם יהיו שונים. אנחנו רוצים שישתפו פעולה במקום להתחרות, שיתחלקו במה שיש להם ושלא ישוויצו, אבל יחד עם זאת לא היינו מתנגדים שהם יקבלו ציונים יותר טובים מהבן של השכנים וגם, אם אפשר, ישיגו אותו בריצה."תחרותיות אצל ילדים מתחילה לבלוט בגילאי חמש­שש", אומר אריה גרין, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט של ילדים, מתבגרים ומבוגרים. "היא נובעת מתהליך שמגיע לשיאו בגילים אלה, של הרחבת גבולות העצמיות. הילד מתחיל ליהנות משימוש בכישורים הגופניים, הרגשיים והאינטלקטואליים המתגבשים בגיל הזה".לדברי גרין, מדובר בסופו של תהליך התפתחותי שמתרחש בין גיל שנתיים לחמש, ומאפייניו בולטים יותר לעין בגיל חמש, כי הם מופנים כ לפי החברה שמחוץ לבית. "בין גיל שנתיים לחמש הילד נתון לקונפליקטים טבעיים, הנוגעים למיניותו ולמעמדו במשפחה. בין השאר הוא מזדהה עם ההורה בן מינו אך גם מתחרה בו על לבו של ההורה מהמין השני. באופן פשטני ניתן לומר כי הבן רוצה להיות הגבר לצד אמו, והבת רוצה להיות האשה לצד אביה. גרסה נוספת של התופעה מתרחשת בגיל ההתבגרות."נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם 'תסביך' ('אדיפוס' או 'אלקטרה'), אבל מדובר בתהליך התפתחותי טבעי, שהכרחי לפיתוח יכולתו של הילד לצאת אל החברה. מקומו של ההורה בתהליך הזה הוא משמעותי. ההורה מאפשר את התחרות, על אף שזה לא פשוט. הוא צריך לאפשר לילד תחושה של פוטנטיות גברית או נשית ותחושת ניצחון, ועם זאת לא לשכוח שהוא ההורה ושהילד זקוק להרגיש שיש מי ששומר, דואג ולוקח אחריות. זוגיות יציבה בין ההורים תאפשר לילד להרגיש שהוא עדיין ילד אהוב ושמור, והתחרותיות תופנה בשלב מסוים מהבית החוצה. הילד יתחיל לבטא את הגבריות (או הנשיות) שלו בהקשר החברתי".­ ואז הבן יתחרה בחבריו מי חזק או מהיר יותר, והבת תתחרה על יופי?"לא הייתי מחלק את זה בצורה סטריאוטיפית כזאת. בנות מתחרות ביניהן ע ל יופי, על הישגים בלימודים וגם על יכולות גופניות".­ האם יש אמת בהנחה שבנים תחרותיים יותר מבנות?"אני לא חושב שבנות כיום הן פחות תחרותיות, אבל נכון שהתחרותיות קשורה ליסוד הזכרי אצל שני המינים. היא קשורה בצורך להרחיב את העצמיות ולהיות יותר ממה שאני".­ אז יש בזה היבט חיובי."בהחלט. זו תחרותיות שבאה ממקום יצירתי, בבחינת העולם מספיק בטוח עבורי ומספיק שלי, כדי שאוכל להשיג עוד, לממש את הפוטנציאל שקיים בי, שנמצא תמיד בזיקה לאחרים. התחושה היא שאני יכול לגדול ולצמוח, וזה לא הורס אף אחד. יש גם הנאה מזה שאני משיג יותר ותחושה שהעולם נהנה מהיכולת שלי".­ ומה ההיבט השלילי?"כשהתחרות באה ממקום של הישרדות לא של יצירתיות. כשהיא העוגן היחיד שמקנה לי תחושת ערך. כשהיא באה ממקום של חסך או העדר ביטחון במקום שלי. ילד כזה חש כל הזמן צורך להתחרות, זה התוכן העיקרי שהוא עסוק בו. הוא חייב להיות הראשון כדי לחוש ביטחון. הוא מרגיש שאם הוא לא הכי הכי, הוא לא שווה כלום."תחרותיות הישרדותית באה מחרדה, והילד משקיע הרבה מאוד אנרגיה כדי להשקיט את החרדה הזאת. הוא יכול אומנם להגיע להישגים בע קבותיה, אבל לא ליהנות מהם. זה מכסה על צורך עצום באהבה ועל פחד להרגיש את הצורך הזה. הפחד הוא מדחייה מצד הסביבה, או פחד מאובדן זהות ייחודית. ילדים כאלה נחשבים הרבה פעמים לסנובים, מתנשאים, להישגיים של הכיתה, אבל בחוויה שלהם הם מאוד בודדים ולא בטוחים."היכולת להתחבר עם הזולת מושתתת בבסיסה על התפתחות של עצמיות רחבה מספיק כדי לכלול בתוכה ניגודים: מצד אחד ­ היכולת להרגיש וליצור אחדות עם הזולת, ומצד שני ­ היכולת להרגיש ייחודי ומובחן מהזולת. ילדים שמתחרים על בסיס הישרדותי, מתחברים רק דרך התחרותיות, הם מתכסים בשריון. זו חולשה בעיניהם לרצות אהבה או להעניק אהבה". התחרותיות מתפרשת כתוקפנות הורים רבים מתלבטים איך לנהוג בצאצא התחרותי שלהם. התשובה היא שאין טעם לנסות לדכא את התחרותיות ההישרדותית, צריך לברר מהי הבעיה הרגשית שממנה היא נובעת. לראות מה חסר לילד, מה קשה לו לבטא, טוען גרין.­ מצד שני יש ילדים שנמנעים לגמרי מתחרות מחשש שייכשלו.גרין: "ודאי. ישנם ילדים שנמנעים מתחרותיות ולאו דווקא מתוך נטיית אופי, אלא מתוך בלימה וריסון יתר של עצמם. במקרים כאלה תחרותיות יכולה להתקשר לדילמה רגשית כלשהי. ייתכן שמדובר בדילמה רגשית טראומטית שהילד עבר במצב שבו הוא העמיד את יכולותיו למבחן, ואולי התחרותיות מתקשרת רגשית לתוקפנות יתר ולפגיעה בזולת ומעוררת רגשות אשם קשים".­ איך מעודדים ילד כזה לתחרותיות במובן הבריא שלה?"ילד שנמנע לגמרי מתחרות, שמהוסס לבטא את יכולותיו, אפשר לעודד, אבל בעדינות. לא הייתי דוחף אותו לעשות משהו שמפחיד אותו. קשה לקבוע את המינון. תחרותיות בריאה היא זו שמתקיימת באופן טבעי, אבל לא ממלאה את כל תמונת העולם. אבל אם יש הרגשה שילד כזה לא נעזר בהורה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע."העידוד מתרחש גם באופן שבו ההורים מציעים את עצמם. לילד יש תמונת עולם על איך ההורה חי בעולם. קשה לראות איך הורה שבעצמו חי בפחד מתחרות, מעודד את הילד להפגין את יכולותיו, או ההפך, הורה תחרותי לא יכול לומר לילד שלו שתחרות היא דבר פסול".­ אולי בכלל מדובר בתכונה גנטית?"ילד נולד עם מכלול של נטיות, שהתנאים הסביבתיים מחזקים או מחלישים. הקשיים מתחילים כשההורים לא אוהבים את הדברים שבתוך עצמם ורוצים שהילד יהיה הפוך מהם. אם ההורה מכיר בזכותו של הילד להיות כפי שהוא, לא הפוך ממנו או דומה לו לחלוטין, הילד יפתח את המידה שמתאימה לו".­ למה אנחנו כל כך נבוכים כשהילד "משוויץ"?"הורים חוששים מהתחרותיות של הילד,כי היא מתפרשת כתוקפנות. אם זה אכן מופרז, אפשר להבין את זה מתוך תגובת הסביבה. במקרה כזה לא הייתי גוער בילד ליד כולם, אלא משוחח איתו על זה אחר כך ביחידות. בסיטואציות מסוימות, יום ההולדת של הילד, למשל, מותר לו להשוויץ ולהרגיש במרכז. לא צריך להוריד לילד את הזקיפות באופן גורף, ובוודאי שלא באופן משפיל או נקמני. אנחנו מגיבים ל'שוויצריות' מתוך אי נוחות, כי מה שאנחנו קוראים לו 'שוויצריות' הוא הצורך של הילד לשים את עצמו במרכז, מה שבהכרח דוחק את הז ולת לצד. כהורים אנו חווים יומיום את הצורך של הילד להיות במרכז, ומנסים להיענות לכך. אבל אי הנוחות שלנו יכולה לנבוע מגאוותנות יתר של הילד המבטאת תוקפנות וביטול הזולת, מתוך תחושת חוסר ביטחון של הילד. זה יכול לעורר תחושה של כישלון אצל ההורה, שלא הצליח להעניק לו חוויה מספקת של מרכזיות".­ אולי הכי טוב לא להתערב בכלל?"אנחנו בהתלבטות מתמדת מתי להתערב. כשהילד בא למשל להתייעץ איתנו אם להעמיד את עצמו לבחירות לוועד הכיתה, צריך לבדוק מה הוא עצמו מרגיש בקשר לזה, לא להחליט עבורו מיד. אם אנחנו מתרשמים שהילד יכול ליהנות מזה, למה לא? אפשר להביע עמדה, אבל בלי לדחוף מדי ובלי לתת לו הרגשה שהוא חייב. הקושי היומיומי שלנו כהורים במפגש המתמיד בין הצורך שלנו ושל הילד להשגיח, לעודד, לפקח ולשמור עליו, לבין הצורך לאפשר לילד לעשות את הבחירות שלו בעצמו".­ האם אח צעיר, שנמצא בנחיתות מתמדת מול אחיו הבכור, יהפוך לתחרותי יותר ביחסים עם חבריו?"יכול להיות שעם החברים הוא יחפש סוג של פיצוי לנחיתות לעומת האח הגדול. אבל השאלה היא האם תחושת הנחיתות באה מזה שאין לו מקום במשפחה, אצל ההורים. במקרה כזה , ניווכח בתחרות הישרדותית. אם מדובר רק בתסכול מול האח הגדול, ניווכח בתחרות יצירתית כהרחבה, כזאת שבאה ממקום טוב ויכולה להיות פיצוי ואפשרות מצוינת לבטא את עצמו". התחרותיות כראי ליחסים בבית גם ליחסים בין ההורים יש השפעה על רמת התחרותיות של הילדים, טוענת הדר קוגל, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר. "כשהתחרותיות מופיעה בגילים צעירים, סביר להניח שהיא מהווה תשקיף למה שקורה בבית. כשיש אווירה תחרותית בין ההורים, אפילו בקטע של מי צודק, מי מחנך טוב יותר וכו', זה משתקף ביחסים בין הילדים במשפחה. בגיל מאוחר יותר, כשהילד יוצא לחברה, יש לו 'הזדמנויות' גם לבחון את היכולות שלו ביחס לאחרים ולשאוף להיות יותר והכי."הבעיה מתחילה כשההורים מעבירים לילד מסרים כפולים: מצד אחד, זה לא יפה (ולא פוליטיקלי קורקט) להיות תחרותי, ומצד שני, איזה הורה לא שמח כשאומרים לו שהילד שלו הוא 'הכי'? מה שנכון לעשות הוא לשים את הדגש על התהליך, על ההשקעה ולא על התוצאה. לעודד את הילד לבדוק את עצמו מול ההישגים של עצמו."ילד תחרותי, שמרגיש כל הזמן מאוים ומסתכל לצדדים לראות איפה האחרים, מתקשה להגיע להישגים, כי הוא עסוק כל הזמן בלנער את מי שיותר טוב ממנו. גם אנחנו כמבוגרים, כשאנחנו עוסקים במקום העבודה שלנו רק בתככים ובתחרות עם אחרים, לא נשארת לנו אנרגיה לעבודה עצמה".­ יש הטוענים שאם הם לא ילחצו על הילד, הוא לא ישיג.קוגל: "נכון שאפשר להגיע כך להישגים, אבל במחיר כבד של לחצים פיזיים ונפשיים. התפקיד של ההורה הוא לכוון את הילד לבדוק איפה הוא הצליח יחסית להישגים של עצמו, איפה מוקדי הכוח שלו, ואיפה אפשר לשפר".­ אבל בחוץ עדיין ממתין לו עולם תחרותי והישגי."לכן חשוב שבבית הוא יוכל לפרוק את כל זה. מצד אחד הבית צריך לשקף את המציאות ולא להיות מגונן מדי, אבל מצד שני בבית הילד צריך לקבל לגיטימציה לכישלון, לטעות. הוא צריך ללמוד לסמוך על יכולותיו ולבחור לעצמו את התחום שבו הוא טוב. בבית שיש בו לגיטימציה לטעות ולכישלון, הילד ירגיש יותר נוח גם לספר על מצוקות. בבית עם אווירה של פרפקציוניזם קשה מאוד להתחלק בבעיות. במקום שבו צריך להיות רק 'הכי מצליח', אין אפשרות לספר על קשיים".­ המלצות נוספות?"חשוב לדעת שתחרותיות מעלה במקרים רבים את מפלס הלחץ וכתוצאה מכך את רמת האלימות. במקומות שבהם יש אווירה של תגמולים על התוצאות ולאו דווקא על התהליך, יש יחסים פחות טובים. אפשר לראות את זה בגני ילדים ובבתי ספר שבהם יש אווירה תחרותית."כך גם במסגרת הביתית. חשוב מאוד להימנע מהשוואות בין אחים, כדי שכל אחד מהם יפתח את היכולות שלו. כשההורים מעודדים השוואות, זה שמפסיד תמיד ישנא את המנצח, בעיקר אם הכנסנו אותו לנישה של המפסיד. בנישה הזאת הוא תמיד יצפה לכישלון, והכישלון יגשים את עצמו. גם המנצח ירגיש מאוים. כי אם מכל הישג שלו נעשה עניין גדול, הוא יתחיל לפחד שאם הוא לא ינצח לא נקבל אותו."אבל העובדה שההורים צריכים להימנע מהשוואה בין ילדיהם אינה סותרת את הצורך הלגיטימי של הילדים להשוות בינם לבין חבריהם. כך הם ממקמים את עצמם, וזה בסדר כי זה מטעמם. לא נכון שזה יבוא מטעמנו. אנחנו צריכים לתת להם גם כלים אחרים. ללמד אותם שכל אחד הוא שונה, שלכל אחד יש משהו אחר להציע, ושהגלגל יכול להתהפך. היום אתה טוב יותר במשהו או שיש לך משהו שאין לאחר, ומחר זה יכול להשתנות. להקנות לילד ראייה רחבה יותר. ההשוואות והתחרותיות באים ממקום מאוד צר, כי בצמרת יש מקום רק לאחד, אנחנו צריכים להראות שיש מקום לכולם".