איפה אקי? 34 שנה אחרי שבעלה, הטייס אקי ארצי, נעלם במימי מפרץ סואץ, מפרסמת יעל ארצי את ספרה "נעדר- חלל" טל בשן 24/05/04 מאז ומתמיד אהבה יעל ארצי (60) את "הנסיך הקטן", ספרו הידוע של אנטואן סנט אקזופרי ­ אולי מפני שגם היא, כמו הנסיך, היתה ילדה בודדה, שהוריה התנערו ממנה והניחו לה לגדול כמעט פרא; אולי מפני שהנסיך הקטן חושף את הצביעות והכזבים של עולם המבוגרים, שלהם היתה מודעת היטב מילדות, כבתו של דיפלומט נכבד שהיתה ילדה מוכה. הספר הזה היה תמיד לצדה, גם באותו יום שישי בצהריים, בדצמבר 67', כשיצאה לדשא בבסיס חיל האוויר ברמת­דוד, מחכה שבעלה, אקי, סגן מפקד טייסת ווטורים, יחזור מטיסה מבצעית, מה שכונה בפי הטייסים "פ.מ" (פקודת מבצע). אבל אקי ארצי לא חזר. ב­1 בדצמבר 67', חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, הוזנק ארצי (במקומו של סא"ל יעקב טרנר, מפקד הטייסת) למשימת ביון של בדיקת אתר טילים חדש מדרום לעיר סואץ, יחד עם הנווט אלחנן רז. מטוס ווטור נוסף יצא למשימה, ובו הטייס יעקב גל והנווט מנחם עיני. באזור מפרץ סואץ נפגע מטוסו של ארצי מאש מצרית. גל ועיני, במטוס השני, ראו את לשונות האש שאחזו במטוס וצעקו לארצי שינטוש את המטוס. אבל ארצי, טייס קרב מנוסה, נראה נחוש להגיע לקו הגבול הישראלי­מצרי, כדי לא מאז ומתמיד אהבה יעל ארצי (60) את "הנסיך הקטן", ספרו הידוע של אנטואן סנט אקזופרי ­ אולי מפני שגם היא, כמו הנסיך, היתה ילדה בודדה, שהוריה התנערו ממנה והניחו לה לגדול כמעט פרא; אולי מפני שהנסיך הקטן חושף את הצביעות והכזבים של עולם המבוגרים, שלהם היתה מודעת היטב מילדות, כבתו של דיפלומט נכבד שהיתה ילדה מוכה. הספר הזה היה תמיד לצדה, גם באותו יום שישי בצהריים, בדצמבר 67', כשיצאה לדשא בבסיס חיל האוויר ברמת­דוד, מחכה שבעלה, אקי, סגן מפקד טייסת ווטורים, יחזור מטיסה מבצעית, מה שכונה בפי הטייסים "פ.מ" (פקודת מבצע). אבל אקי ארצי לא חזר. ב­1 בדצמבר 67', חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, הוזנק ארצי (במקומו של סא"ל יעקב טרנר, מפקד הטייסת) למשימת ביון של בדיקת אתר טילים חדש מדרום לעיר סואץ, יחד עם הנווט אלחנן רז. מטוס ווטור נוסף יצא למשימה, ובו הטייס יעקב גל והנווט מנחם עיני. באזור מפרץ סואץ נפגע מטוסו של ארצי מאש מצרית. גל ועיני, במטוס השני, ראו את לשונות האש שאחזו במטוס וצעקו לארצי שינטוש את המטוס. אבל ארצי, טייס קרב מנוסה, נראה נחוש להגיע לקו הגבול הישראלי­מצרי, כדי לא ליפול בשטח אויב. הוא לא הצליח. גל ועיני ראו אותו צולל למימי מפרץ סואץ, כששברי המטוס מתנופפים לכל עבר.האם ראו מצנח? כיסא מפלט? לא ראו? יעל ארצי אומרת, ש"כמו ברשומון, כל אחד שהיה שם ראה משהו אחר". גל חשב שראה מצנח. עיני לא ראה. ספינה יוונית, ששטה לא הרחק ממקום ההתרסקות, התקרבה למקום. האם אספה את אנשי הצוות? האם שימשה כפיתיון בעוד המצרים מושים את הגופות מהמים? האם פשוט רצתה לסייע?לימים נחקרו אנשיה בידי הצלב האדום וצה"ל, וגם אז היו השאלות רבות מהתשובות ­ היו שראו מצנח, היו שראו רכבים מצריים דוהרים מהספינה שעגנה בחשיכה באותו לילה. היו שלא ראו דבר מלבד שברים. התעלומה לא נפתרה. ארצי ורז נעלמו במימי מפרץ סואץ כלא היו ­ בדיוק כמו אנטואן סנט אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן", גם הוא טייס קרב שמטוסו התרסק במימי הים התיכון במלחמת העולם השנייה. הספר נותר באותו יום שישי מיותם על הדשא. ליפול בשטח אויב. הוא לא הצליח. גל ועיני ראו אותו צולל למימי מפרץ סואץ, כששברי המטוס מתנופפים לכל עבר.האם ראו מצנח? כיסא מפלט? לא ראו? יעל ארצי אומרת, ש"כמו ברשומון, כל אחד שהיה שם ראה משהו אחר". גל חשב שראה מצנח. עיני לא ראה. ספינה יוונית, ששטה לא הרחק ממקום ההתרסקות, התקרבה למקום. האם אספה את אנשי הצוות? האם שימשה כפיתיון בעוד המצרים מושים את הגופות מהמים? האם פשוט רצתה לסייע?לימים נחקרו אנשיה בידי הצלב האדום וצה"ל, וגם אז היו השאלות רבות מהתשובות ­ היו שראו מצנח, היו שראו רכבים מצריים דוהרים מהספינה שעגנה בחשיכה באותו לילה. היו שלא ראו דבר מלבד שברים. התעלומה לא נפתרה. ארצי ורז נעלמו במימי מפרץ סואץ כלא היו ­ בדיוק כמו אנטואן סנט אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן", גם הוא טייס קרב שמטוסו התרסק במימי הים התיכון במלחמת העולם השנייה. הספר נותר באותו יום שישי מיותם על הדשא. "האם הרגיש שקצו קרב?" "האם הרגיש שקצו קרב?" ארצי מספרת שבדיוק אז, בשתיים בצהריים, הרגישה שמשהו נורא קרה, ונכנסה מעולפת הביתה. פרפר לבן ריחף לידה באותן דקות. פרפרים, כך זכרה מהימים שבהם גדלה באפריקה (אביה היה שגריר בגאנה ובליבריה), מסמלים רוחות של מתים שעדיין נמצאים איתנו."שבוע לפני כן ביקש ממני אקי להבטיח שאם יקרה לו משהו, אעלה ביום השנה לקברו עם בעלי השני. לא הבנתי על מה הוא מדבר". "האם הרגיש שקצו קרב? נותרתי עם שאלה שלעולם לא אדע את התשובה עליה", כתבה בספרה "נעדר חלל" (הוצאת ידיעות אחרונות).האלמנה הצעירה יעל ארצי, אז בת 26, אם לשתי בנות קטנות, מיכל ומירה (הזמרת והשחקנית נועה תשבי היא בתה השלישית, שנולדה מנישואיה השניים) פתחה במסע חיפושים קשה וארוך אחרי בעלה, או מה שנותר ממנו ­ מסע שנמשך 34 שנה, ועדיין לא נסתיים. את אקי עוד לא מצאה, אבל בקרב מול החיים היא ניצחה: את הצבא, שניער חוצנו ממנה (עד שלבסוף נאלץ להודות בטעותו); את המדינאים, שהבטיחו לברר מה עלה בגורלו של בעלה ולא קיימו (וסירבו להודות בכך); את הממסד הדתי, שרצה להשאיר אותה עגונה; את משפחתה (ששנים רבות לא עמדה מאחוריה במאבק ולבסוף הצטרפה אליה); ארצי מספרת שבדיוק אז, בשתיים בצהריים, הרגישה שמשהו נורא קרה, ונכנסה מעולפת הביתה. פרפר לבן ריחף לידה באותן דקות. פרפרים, כך זכרה מהימים שבהם גדלה באפריקה (אביה היה שגריר בגאנה ובליבריה), מסמלים רוחות של מתים שעדיין נמצאים איתנו."שבוע לפני כן ביקש ממני אקי להבטיח שאם יקרה לו משהו, אעלה ביום השנה לקברו עם בעלי השני. לא הבנתי על מה הוא מדבר". "האם הרגיש שקצו קרב? נותרתי עם שאלה שלעולם לא אדע את התשובה עליה", כתבה בספרה "נעדר חלל" (הוצאת ידיעות אחרונות).האלמנה הצעירה יעל ארצי, אז בת 26, אם לשתי בנות קטנות, מיכל ומירה (הזמרת והשחקנית נועה תשבי היא בתה השלישית, שנולדה מנישואיה השניים) פתחה במסע חיפושים קשה וארוך אחרי בעלה, או מה שנותר ממנו ­ מסע שנמשך 34 שנה, ועדיין לא נסתיים. את אקי עוד לא מצאה, אבל בקרב מול החיים היא ניצחה: את הצבא, שניער חוצנו ממנה (עד שלבסוף נאלץ להודות בטעותו); את המדינאים, שהבטיחו לברר מה עלה בגורלו של בעלה ולא קיימו (וסירבו להודות בכך); את הממסד הדתי, שרצה להשאיר אותה עגונה; את משפחתה (ששנים רבות לא עמדה מאחוריה במאבק ולבסוף הצטרפה אליה); וגם את מחלת הסרטן. אבל בעיקר היא ניצחה את השדים של עצמה ­ הפחדים, חרדת הנטישה, הספקות ותחושת הבדידות. על כל זה היא מספרת בספרה, שנכתב משנת 95', אחרי שחלתה בסרטן השד. "זה התחיל מתוך המחשבה שמי יודע כמה זמן נשאר לי, ויש המון דברים שקרו ושלא סיפרתי עליהם לאיש. חשבתי לכתוב משהו שיהיה למשפחה, ובהדרגה זה התפתח לספר". מה שהתחיל כתיעוד הפך לתחקיר ("וכיוון שאני ייקית בת של ייקים, הקפדתי לבדוק כל פרט") ובסופו של דבר למסע אישי ורוחני, שבו סגרה ארצי בגלוי מעגלים וחשבונות. "עכשיו אני מרגישה שהמעגל, מבחינתי, נסגר". הספר כתוב בכנות מכאיבה, ולא משאיר מקום לספק מי הטובים ומי הרעים אצלה. אלה (במיוחד פוליטיקאים ואנשי צבא), מוזכרים בו בשמם ­ ארצי לא דילגה על איש, כולל טייסים נשואים שניסו לעגוב עליה אחרי שהתאלמנה, או רופא הבסיס שהזריק לה בכוח, בימים שלאחר האסון, חומר הרגעה שכמעט גרם למותה. "לגבי אלה שאינם אנשי ציבור, שיניתי שמות, על מנת לא לפגוע בבני משפחתם".מעבר לסיפור המאבק שלה, שניתן ללמוד ממנו דבר או שניים על חיים בצל הנעדרות (נכון להיום, ישנם קרוב ל­400 נעדרי צה"ל), רצתה ארצי וגם את מחלת הסרטן. אבל בעיקר היא ניצחה את השדים של עצמה ­ הפחדים, חרדת הנטישה, הספקות ותחושת הבדידות. על כל זה היא מספרת בספרה, שנכתב משנת 95', אחרי שחלתה בסרטן השד. "זה התחיל מתוך המחשבה שמי יודע כמה זמן נשאר לי, ויש המון דברים שקרו ושלא סיפרתי עליהם לאיש. חשבתי לכתוב משהו שיהיה למשפחה, ובהדרגה זה התפתח לספר". מה שהתחיל כתיעוד הפך לתחקיר ("וכיוון שאני ייקית בת של ייקים, הקפדתי לבדוק כל פרט") ובסופו של דבר למסע אישי ורוחני, שבו סגרה ארצי בגלוי מעגלים וחשבונות. "עכשיו אני מרגישה שהמעגל, מבחינתי, נסגר". הספר כתוב בכנות מכאיבה, ולא משאיר מקום לספק מי הטובים ומי הרעים אצלה. אלה (במיוחד פוליטיקאים ואנשי צבא), מוזכרים בו בשמם ­ ארצי לא דילגה על איש, כולל טייסים נשואים שניסו לעגוב עליה אחרי שהתאלמנה, או רופא הבסיס שהזריק לה בכוח, בימים שלאחר האסון, חומר הרגעה שכמעט גרם למותה. "לגבי אלה שאינם אנשי ציבור, שיניתי שמות, על מנת לא לפגוע בבני משפחתם".מעבר לסיפור המאבק שלה, שניתן ללמוד ממנו דבר או שניים על חיים בצל הנעדרות (נכון להיום, ישנם קרוב ל­400 נעדרי צה"ל), רצתה ארצי להעביר מסר חשוב: "רציתי להראות שאפשר להתגבר על מצוקות קשות, שכל אחד יכול למצוא בתוכו כוחות פנימיים, אם רק יחפש. ורציתי להראות את הממסד כמות שהוא ­ גוף שבנוי ברובו על טיוח, שקרים ובידוי ראיות. זו מנטליות ששורשיה מתחילים עוד בימי 'הפרשה', ונמשכים עד היום, ומי שחושב אחרת הוא פשוט תמים". להעביר מסר חשוב: "רציתי להראות שאפשר להתגבר על מצוקות קשות, שכל אחד יכול למצוא בתוכו כוחות פנימיים, אם רק יחפש. ורציתי להראות את הממסד כמות שהוא ­ גוף שבנוי ברובו על טיוח, שקרים ובידוי ראיות. זו מנטליות ששורשיה מתחילים עוד בימי 'הפרשה', ונמשכים עד היום, ומי שחושב אחרת הוא פשוט תמים". "אני בטוח שיכולנו למצוא אותו" "אני בטוח שיכולנו למצוא אותו" באותו ליל 1 בדצמבר, יום התרסקות הווטור במימי מפרץ סואץ, נשלחו שני אנשי שייטת 13, עודד ובועז, ממוצב פורט תאופיק, לחפש את שרידי המטוס. תחת השמים השחורים שייטו בסירת זודיאק באזור, עם הוראות כלליות בלבד, ללא הפניה לנתיב או נקודת ציון. הם נורו בידי כוחות מצריים, והצליחו איכשהו להיחלץ, בכוחות עצמם, בשן ועין, ליד מוצב ראס סודאר.הצלב האדום, לבקשת ישראל, פנה לשלטונות המצריים בבקשה לחקור מה עלה בגורל הטייס והנווט, אך לא העלה כל מידע. גם תחקיר עם מפקד האונייה היוונית לא העלה דבר. השאלות נותרו באוויר ­ האם התרסקו במים? האם נורו? נשבו? האם הועברו מהאונייה למצרים וחוסלו? ממצאי החקירה הועברו לנציגות ישראל בז'נבה באפריל 68'. "מדינת ישראל לא ביקשה יותר את עזרת הצלב האדום בנושא", מציינת ארצי ביובש. "השנה הצלחתי להשיג מהם מכתב שמאשר את העובדה שמאז 68' לא היו עוד פניות אליהם מטעמה של ישראל", היא מראה לי. רצה הגורל ­ שחקן ראשי במחזה הנפתל הזה ­ ואקי ויעל ארצי היו חובבי צלילה נלהבים (לימים הפכה יעל את הצלילה למקצוע. היא הקימה חברה ללימודי צלילה ולייבוא ציוד, ועמדה בראש החברה לארכ באותו ליל 1 בדצמבר, יום התרסקות הווטור במימי מפרץ סואץ, נשלחו שני אנשי שייטת 13, עודד ובועז, ממוצב פורט תאופיק, לחפש את שרידי המטוס. תחת השמים השחורים שייטו בסירת זודיאק באזור, עם הוראות כלליות בלבד, ללא הפניה לנתיב או נקודת ציון. הם נורו בידי כוחות מצריים, והצליחו איכשהו להיחלץ, בכוחות עצמם, בשן ועין, ליד מוצב ראס סודאר.הצלב האדום, לבקשת ישראל, פנה לשלטונות המצריים בבקשה לחקור מה עלה בגורל הטייס והנווט, אך לא העלה כל מידע. גם תחקיר עם מפקד האונייה היוונית לא העלה דבר. השאלות נותרו באוויר ­ האם התרסקו במים? האם נורו? נשבו? האם הועברו מהאונייה למצרים וחוסלו? ממצאי החקירה הועברו לנציגות ישראל בז'נבה באפריל 68'. "מדינת ישראל לא ביקשה יותר את עזרת הצלב האדום בנושא", מציינת ארצי ביובש. "השנה הצלחתי להשיג מהם מכתב שמאשר את העובדה שמאז 68' לא היו עוד פניות אליהם מטעמה של ישראל", היא מראה לי. רצה הגורל ­ שחקן ראשי במחזה הנפתל הזה ­ ואקי ויעל ארצי היו חובבי צלילה נלהבים (לימים הפכה יעל את הצלילה למקצוע. היא הקימה חברה ללימודי צלילה ולייבוא ציוד, ועמדה בראש החברה לארכ אולוגיה תת מימית). אחד מחבריהם, חיים סתיו, איש שייטת 13 וכיום בעל חברה לעבודות ימיות, החל מיד לארגן משלחת חיפוש אזרחית, והזעיק לשם כך שני מומחים עולמיים: פרופ' הרולד אדג'רטון, חוקר באוניברסיטת אם.איי.טי, ממציא דגם האב של הסורק הסונארי התת מימי, ושותפו, ד"ר מרטין קליין.קליין הגיע מיד ארצה והצטרף למשלחת, שכללה כ­80 איש, צוללנים יוצאי שייטת 13, רבים מהם חבריו של אקי. בראש המשלחת עמד שוקה שפירא, ראש האגודה לארכאולוגיה תת מימית. מפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, אישר מתן סיוע אווירי למשלחת, גוררת גויסה מנמל אילת, ופרטים רבים נלקחו בחשבון ­ מיפוי משוער של מקום נפילת המטוס, נתוני זרמים, כיווני רוחות, גובה הגלים בעת הנפילה ואסטרטגיית מיפוי קרקעית הים. במשך כמה ימים תורגלו שיטות החיפוש, בעזרת מזחלות תת מימיות. באמצעות האו"ם הועברה למצרים הודעה מפורטת על תוכנית החיפוש. ב­7 בדצמבר, שישה ימים לאחר נפילת המטוס, נתקבלה ההודעה: המצרים מאשרים את החיפושים. סירות הזודיאק יצאו לדרך במפרץ סואץ, אבל לפתע, למרות הסיכום עם המצרים, נפתחה עליהם אש והם נאלצו לשוב על עקבותיהם. נסיונות גיחה נוספ אולוגיה תת מימית). אחד מחבריהם, חיים סתיו, איש שייטת 13 וכיום בעל חברה לעבודות ימיות, החל מיד לארגן משלחת חיפוש אזרחית, והזעיק לשם כך שני מומחים עולמיים: פרופ' הרולד אדג'רטון, חוקר באוניברסיטת אם.איי.טי, ממציא דגם האב של הסורק הסונארי התת מימי, ושותפו, ד"ר מרטין קליין.קליין הגיע מיד ארצה והצטרף למשלחת, שכללה כ­80 איש, צוללנים יוצאי שייטת 13, רבים מהם חבריו של אקי. בראש המשלחת עמד שוקה שפירא, ראש האגודה לארכאולוגיה תת מימית. מפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, אישר מתן סיוע אווירי למשלחת, גוררת גויסה מנמל אילת, ופרטים רבים נלקחו בחשבון ­ מיפוי משוער של מקום נפילת המטוס, נתוני זרמים, כיווני רוחות, גובה הגלים בעת הנפילה ואסטרטגיית מיפוי קרקעית הים. במשך כמה ימים תורגלו שיטות החיפוש, בעזרת מזחלות תת מימיות. באמצעות האו"ם הועברה למצרים הודעה מפורטת על תוכנית החיפוש. ב­7 בדצמבר, שישה ימים לאחר נפילת המטוס, נתקבלה ההודעה: המצרים מאשרים את החיפושים. סירות הזודיאק יצאו לדרך במפרץ סואץ, אבל לפתע, למרות הסיכום עם המצרים, נפתחה עליהם אש והם נאלצו לשוב על עקבותיהם. נסיונות גיחה נוספ ים לאחר יומיים, בהבנה שנתקבל אישור מהאו"ם ומהמצרים, נסתיימו שוב באש מצרית צולבת. לאחר שבוע של המתנה לאישור שמעולם לא הגיע, שבה המשלחת על עקבותיה. בכך, טענה יעל כל השנים, נסתיימו החיפושים אחרי אקי ארצי ואלחנן רז."לו היו נותנים לנו אז, אני בטוח שיכולנו למצוא אותו", אומר חיים סתיו. "זו לא היתה פעולה מסובכת. ידענו בבירור היכן נפל המטוס, ברדיוס של קילומטר על קילומטר, מצאנו כבר חפצים ושברים, העומק שם לא היה גדול, היה לנו כל הציוד הדרוש. אין ספק, זה היה פספוס ענק". ים לאחר יומיים, בהבנה שנתקבל אישור מהאו"ם ומהמצרים, נסתיימו שוב באש מצרית צולבת. לאחר שבוע של המתנה לאישור שמעולם לא הגיע, שבה המשלחת על עקבותיה. בכך, טענה יעל כל השנים, נסתיימו החיפושים אחרי אקי ארצי ואלחנן רז."לו היו נותנים לנו אז, אני בטוח שיכולנו למצוא אותו", אומר חיים סתיו. "זו לא היתה פעולה מסובכת. ידענו בבירור היכן נפל המטוס, ברדיוס של קילומטר על קילומטר, מצאנו כבר חפצים ושברים, העומק שם לא היה גדול, היה לנו כל הציוד הדרוש. אין ספק, זה היה פספוס ענק". "אבי היה תמיד סמרטוט של אמי" "אבי היה תמיד סמרטוט של אמי" תחינותיה של יעל ארצי לחדש את החיפושים אחר המטוס, ואולי הגופות שנלכדו בו, הושבו ריקם במשך 32 שנה. בצבא טענו שהמצרים לא מאפשרים חיפוש, שאין טעם כי הגופות לא יימצאו, שאין טכנולוגיה מתאימה, שתירגע, היא לא מבינה את השיקולים, שלמערכת "יש את השיקולים שלה", אבל בעיקר חזרו באינספור וריאציות על משפט המפתח, "אל דאגה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לדעת מה עלה בגורלם".ארצי טענה כל השנים שמדובר בתירוצים. היא ביררה ושמעה מהמצרים שלהם דווקא לא היתה התנגדות לחיפושים. היא הביאה, בסיוע אנשי מקצוע, נתונים ימיים שיקלו על מאמצי החיפוש. היא טענה, בסיוע מומחים, שמבחינת העומק ורדיוס השטח, מטוסו של אקי דווקא קל לאיתור, ודאי יותר מהצוללת דקר או מטוסו של הטייס הנעדר זוריק לב. היא לא הבינה מדוע אין מחדשים את הפניות לצלב האדום, ומדוע לא ממשיכים לחפש את השניים. "כל מה שרציתי היה שיחפשו גם אותם, בדיוק כפי שחיפשו את דקר ואת זוריק. חשבתי שזו זכותי לדרוש דין וחשבון על מה שקרה. לא ייתכן שישלחו מישהו לקרב, ואחר כך לא ייקחו על זה אחריות, ועוד יבזו את בני משפחתו". ­ מדוע לדעתך חיפשו אחרי אחרים ואחרי א תחינותיה של יעל ארצי לחדש את החיפושים אחר המטוס, ואולי הגופות שנלכדו בו, הושבו ריקם במשך 32 שנה. בצבא טענו שהמצרים לא מאפשרים חיפוש, שאין טעם כי הגופות לא יימצאו, שאין טכנולוגיה מתאימה, שתירגע, היא לא מבינה את השיקולים, שלמערכת "יש את השיקולים שלה", אבל בעיקר חזרו באינספור וריאציות על משפט המפתח, "אל דאגה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לדעת מה עלה בגורלם".ארצי טענה כל השנים שמדובר בתירוצים. היא ביררה ושמעה מהמצרים שלהם דווקא לא היתה התנגדות לחיפושים. היא הביאה, בסיוע אנשי מקצוע, נתונים ימיים שיקלו על מאמצי החיפוש. היא טענה, בסיוע מומחים, שמבחינת העומק ורדיוס השטח, מטוסו של אקי דווקא קל לאיתור, ודאי יותר מהצוללת דקר או מטוסו של הטייס הנעדר זוריק לב. היא לא הבינה מדוע אין מחדשים את הפניות לצלב האדום, ומדוע לא ממשיכים לחפש את השניים. "כל מה שרציתי היה שיחפשו גם אותם, בדיוק כפי שחיפשו את דקר ואת זוריק. חשבתי שזו זכותי לדרוש דין וחשבון על מה שקרה. לא ייתכן שישלחו מישהו לקרב, ואחר כך לא ייקחו על זה אחריות, ועוד יבזו את בני משפחתו". ­ מדוע לדעתך חיפשו אחרי אחרים ואחרי א רצי ורז לא? סתם הופליתם לרעה?"ארצי ורז לא היחידים שלא חיפשו אחריהם, או שהופלו לרעה. יש המון משפחות כאלה. באופן כללי פשוט לא היה טיפול רציני בנושא הזה, עד שהגיעה צילה נוימן, לפני שבע וחצי שנים. המערכת עשתה מה שנוח לה ­ איפה שהמשפחות לחצו, איפה שהיה לעניין פרופיל גבוה, היכן שהיתה סכנה של דליפה לעיתונות". ­ אבל 34 שנה חלפו, הקמת עוד משפחה, התחתנת, התגרשת, גידלת בנות ונכדים. למה המשכת במאבק הזה? זו היתה אובססיה? רצית קבר לעלות אליו? "קבר בכלל לא היה העניין, ודאי לא בחלוף השנים. אקי אהב את הים, ויכולתי להשלים עם זה שהוא נמצא במקום שאהב. אובססיה? אני לא יודעת, עובדה שהתחתנתי שוב, גידלתי בנות ונכדים, צללתי, עסקתי בכל האהבות שלי, מוזיקה, צלילה, טיולים. אני חברה בכל מיני עמותות. קשה לומר שלא חייתי. "המשכתי להיאבק בגלל השקרים. השתגעתי מהמילים הנבובות האלה, מהצביעות בימי הזיכרון. לייבב 'לעולם לא נשכח', ו'לא נשקוט עד שנביא את כל הבנים הביתה', כשאני יודעת שלא עושים כלום כדי לחפש אותו ­ בזה פשוט לא יכולתי לעמוד. זה לא באופי שלי". את האשמה לכשלון משלחת החיפושים היחידה ב רצי ורז לא? סתם הופליתם לרעה?"ארצי ורז לא היחידים שלא חיפשו אחריהם, או שהופלו לרעה. יש המון משפחות כאלה. באופן כללי פשוט לא היה טיפול רציני בנושא הזה, עד שהגיעה צילה נוימן, לפני שבע וחצי שנים. המערכת עשתה מה שנוח לה ­ איפה שהמשפחות לחצו, איפה שהיה לעניין פרופיל גבוה, היכן שהיתה סכנה של דליפה לעיתונות". ­ אבל 34 שנה חלפו, הקמת עוד משפחה, התחתנת, התגרשת, גידלת בנות ונכדים. למה המשכת במאבק הזה? זו היתה אובססיה? רצית קבר לעלות אליו? "קבר בכלל לא היה העניין, ודאי לא בחלוף השנים. אקי אהב את הים, ויכולתי להשלים עם זה שהוא נמצא במקום שאהב. אובססיה? אני לא יודעת, עובדה שהתחתנתי שוב, גידלתי בנות ונכדים, צללתי, עסקתי בכל האהבות שלי, מוזיקה, צלילה, טיולים. אני חברה בכל מיני עמותות. קשה לומר שלא חייתי. "המשכתי להיאבק בגלל השקרים. השתגעתי מהמילים הנבובות האלה, מהצביעות בימי הזיכרון. לייבב 'לעולם לא נשכח', ו'לא נשקוט עד שנביא את כל הבנים הביתה', כשאני יודעת שלא עושים כלום כדי לחפש אותו ­ בזה פשוט לא יכולתי לעמוד. זה לא באופי שלי". את האשמה לכשלון משלחת החיפושים היחידה ב ­67' תולה יעל עד היום באביה, חנן יבור, ששירת אז באו"ם כנציג ישראל לענייני מדינות מתפתחות. "ביקשתי ממנו להישאר שם על מנת לוודא וללחוץ שהמצרים יאפשרו למשלחת לצאת לחיפושים. כל מאמצי עם המשלחת התבססו על האמונה שאבא יפעיל את קשריו שם. במציאות היה זה תרגיל עקר באשליה עצמית". האב "שהיה תמיד סמרטוט של אמי", כדבריה, התעקש לחזור ארצה, בגלל לחציה של אשתו. "הוא טען שהדברים יסתדרו באו"ם גם בלעדיו, שהחברים שלו מאפריקה ידאגו לעניינים, והוא טעה, כמובן. לו היה נשאר שם, אני מאמינה שמשלחת החיפוש היתה עושה את העבודה, וייתכן מאוד שאקי ואלחנן לא היו ננטשים לשנים כה ארוכות, ומוצאים כבר אז מקברם שבים", כותבת יעל. "מעולם לא סלחתי לו על כך". הילדה וחנן יבור נפטרו בינתיים, ולא קראו את התיאורים הקשים של בתם על האופן המדכא שבו גידלו אותה. אביה נעדר ארוכות מן הבית, והניח לאמה, ביודעין, להתעלל בה בדרכים מגוונות ­ החל מהתעלמות וכלה באלימות (סצנות נבחרות מתוארות בספר, כמו זו שבה יעל, בת 11, נבהלת מהמורה לפסנתר ששולח ידיים בין רגליה ובורחת הביתה, שם מפליאה בה אמה את מכותיה ומכריחה אותה לחזור לשיעו ­67' תולה יעל עד היום באביה, חנן יבור, ששירת אז באו"ם כנציג ישראל לענייני מדינות מתפתחות. "ביקשתי ממנו להישאר שם על מנת לוודא וללחוץ שהמצרים יאפשרו למשלחת לצאת לחיפושים. כל מאמצי עם המשלחת התבססו על האמונה שאבא יפעיל את קשריו שם. במציאות היה זה תרגיל עקר באשליה עצמית". האב "שהיה תמיד סמרטוט של אמי", כדבריה, התעקש לחזור ארצה, בגלל לחציה של אשתו. "הוא טען שהדברים יסתדרו באו"ם גם בלעדיו, שהחברים שלו מאפריקה ידאגו לעניינים, והוא טעה, כמובן. לו היה נשאר שם, אני מאמינה שמשלחת החיפוש היתה עושה את העבודה, וייתכן מאוד שאקי ואלחנן לא היו ננטשים לשנים כה ארוכות, ומוצאים כבר אז מקברם שבים", כותבת יעל. "מעולם לא סלחתי לו על כך". הילדה וחנן יבור נפטרו בינתיים, ולא קראו את התיאורים הקשים של בתם על האופן המדכא שבו גידלו אותה. אביה נעדר ארוכות מן הבית, והניח לאמה, ביודעין, להתעלל בה בדרכים מגוונות ­ החל מהתעלמות וכלה באלימות (סצנות נבחרות מתוארות בספר, כמו זו שבה יעל, בת 11, נבהלת מהמורה לפסנתר ששולח ידיים בין רגליה ובורחת הביתה, שם מפליאה בה אמה את מכותיה ומכריחה אותה לחזור לשיעו ר). "הייתי כותבת אותם דברים בדיוק גם לו הורי היו חיים", היא אומרת. "להפך, הייתי שולחת להם את הספר עם הקדשה". ר). "הייתי כותבת אותם דברים בדיוק גם לו הורי היו חיים", היא אומרת. "להפך, הייתי שולחת להם את הספר עם הקדשה". "למה את כל כך אובססיבית?", שאל אבא אבן "למה את כל כך אובססיבית?", שאל אבא אבן באמצע דצמבר 67' נותרה יעל ארצי בלי תשובות, בלי בעל, בלי גופה או קבר. על פי ההלכה היתה עגונה עד שלא יופיע הבעל הנעדר או עד שתופיע גופתו. או, לחלופין, עד שיחלפו שבע שנים מיום היעלמו.עשרה ימים אחרי האסון, היא מספרת בספרה, נתבקשה באלגנטיות שאינה משתמעת לשתי פנים להתפנות מבסיס רמת­דוד. "כל תחנוני להישאר בבסיס עד שאמצא לבנותי ולי מקום מגורים אחר נדחו בטיעונים אלגנטיים. אף שהדבר לא נאמר באופן ישיר, הרי שהתמונה היתה ברורה: נוכחותנו היתה איום רגשי שיש להיפטר ממנו, ובהקדם". ­ זה די מזעזע ­ ככה זה היה? "בהחלט. זו היתה מדיניות בחיל האוויר, לסלק את האלמנות כמה שיותר מהר. עד מלחמת יום כיפור, שאז היו כל כך הרבה אלמנות שכבר אי אפשר היה לסלק את כולן מהבסיס, אז הניחו לזה".כעבור ימים ספורים נאלצה לארוז ולעבור עם הבנות לבית הוריה, "שהיו תמיד סיוט בעבורי". בהיותה עגונה, ללא תעודת פטירה או צו ירושה, לא יכלה להיכנס לחשבון הבנק, למכור את הבית שהיה שייך לה ולבעלה או לקנות דירה אחרת. כל דבר דרש את חתימת הבעל הנעדר. "פתאום את מגלה שאת כבולה לגמרי, תלויה לגמרי ברשויות, בעצם בעל באמצע דצמבר 67' נותרה יעל ארצי בלי תשובות, בלי בעל, בלי גופה או קבר. על פי ההלכה היתה עגונה עד שלא יופיע הבעל הנעדר או עד שתופיע גופתו. או, לחלופין, עד שיחלפו שבע שנים מיום היעלמו.עשרה ימים אחרי האסון, היא מספרת בספרה, נתבקשה באלגנטיות שאינה משתמעת לשתי פנים להתפנות מבסיס רמת­דוד. "כל תחנוני להישאר בבסיס עד שאמצא לבנותי ולי מקום מגורים אחר נדחו בטיעונים אלגנטיים. אף שהדבר לא נאמר באופן ישיר, הרי שהתמונה היתה ברורה: נוכחותנו היתה איום רגשי שיש להיפטר ממנו, ובהקדם". ­ זה די מזעזע ­ ככה זה היה? "בהחלט. זו היתה מדיניות בחיל האוויר, לסלק את האלמנות כמה שיותר מהר. עד מלחמת יום כיפור, שאז היו כל כך הרבה אלמנות שכבר אי אפשר היה לסלק את כולן מהבסיס, אז הניחו לזה".כעבור ימים ספורים נאלצה לארוז ולעבור עם הבנות לבית הוריה, "שהיו תמיד סיוט בעבורי". בהיותה עגונה, ללא תעודת פטירה או צו ירושה, לא יכלה להיכנס לחשבון הבנק, למכור את הבית שהיה שייך לה ולבעלה או לקנות דירה אחרת. כל דבר דרש את חתימת הבעל הנעדר. "פתאום את מגלה שאת כבולה לגמרי, תלויה לגמרי ברשויות, בעצם בעל ת מעמד של קטין. אפילו להוציא דרכון אי אפשר היה, אלא אם משרד הביטחון מאשר זאת למשרד הפנים", מספרת ארצי. "זה היה משפיל. פתאום את בת ערובה בידי הממסד הדתי והביורוקרטיה, אדם חסר זכויות. הנושא של להינשא שנית בכלל לא עניין אותי אז. עניין אותי רק להיות אדם עצמאי". במחצית ינואר 68' חזרו ארצה שבויי מלחמת ששת הימים שישבו במצרים (יחד עם שבויי הפרשה), וביניהם גם הטייס יאיר ברק, חבר ותיק של יעל ואקי ארצי. ברק שמע על התאונה בשבי, וכשחזר סיפר שלמיטב ידיעתו, משיחותיו עם הסוהרים בכלא, לא היו ניצולים או גופות. רק כשפגש את יעל נודע לו שמדובר בחברו אקי. בפברואר 68' הופיעה בבית הוריה של ארצי משלחת בראשות הרב גורן, שהודיעה לה רשמית כי לא נמצאה עדות כלשהי מבעלה, וכי אקי הוא מה שמכונה "נעדר חלל". "להשלמת מעגל הסיוט", משחזרת יעל בספרה, "הטעים הרב גורן באיטיות, 'גברת ארצי, זה הזמן שבו את מחויבת לשבת שבעה'. 'לא', הזדעקתי, 'אף אחד לא יגיד לי מתי לבכות... יותר מחודשיים אחרי שאדם נעלם? אין גופה! אין קבר! אין סימנים! אין אישור למוות! יש רק פצע שמסרב להגליד! במקום תשובות פוסקים לי הלכות דתיות'". ת מעמד של קטין. אפילו להוציא דרכון אי אפשר היה, אלא אם משרד הביטחון מאשר זאת למשרד הפנים", מספרת ארצי. "זה היה משפיל. פתאום את בת ערובה בידי הממסד הדתי והביורוקרטיה, אדם חסר זכויות. הנושא של להינשא שנית בכלל לא עניין אותי אז. עניין אותי רק להיות אדם עצמאי". במחצית ינואר 68' חזרו ארצה שבויי מלחמת ששת הימים שישבו במצרים (יחד עם שבויי הפרשה), וביניהם גם הטייס יאיר ברק, חבר ותיק של יעל ואקי ארצי. ברק שמע על התאונה בשבי, וכשחזר סיפר שלמיטב ידיעתו, משיחותיו עם הסוהרים בכלא, לא היו ניצולים או גופות. רק כשפגש את יעל נודע לו שמדובר בחברו אקי. בפברואר 68' הופיעה בבית הוריה של ארצי משלחת בראשות הרב גורן, שהודיעה לה רשמית כי לא נמצאה עדות כלשהי מבעלה, וכי אקי הוא מה שמכונה "נעדר חלל". "להשלמת מעגל הסיוט", משחזרת יעל בספרה, "הטעים הרב גורן באיטיות, 'גברת ארצי, זה הזמן שבו את מחויבת לשבת שבעה'. 'לא', הזדעקתי, 'אף אחד לא יגיד לי מתי לבכות... יותר מחודשיים אחרי שאדם נעלם? אין גופה! אין קבר! אין סימנים! אין אישור למוות! יש רק פצע שמסרב להגליד! במקום תשובות פוסקים לי הלכות דתיות'". וכך, בדממה המביכה שהשתררה בסלון החל מאבקה הכפול של יעל ארצי ­ בממסד הדתי, לשחרור מעגינותה, ובממסד הצבאי ­ להמשך החיפושים אחרי בעלה. "לא תפשתי איך, מצד אחד, מכריזים עלי כאלמנה מפני שאקי נעדר חלל, ומצד שני כעגונה, מפני שאין גופה, ומצד שלישי לא מחפשים אותו. לא הייתי מוכנה לקבל את זה". הנעדרות, אותה אי ודאות ממארת, הכניסה גם אותה, אשה מפוכחת ביסודה, למעגל של ספקות והשערות. "ללא ראיות ודאיות למוות, אין סוף לרחשי אשליות מתסכלות", היא כותבת. "אולי כל האירוע לא היה אלא כיסוי לפעולת ביון ארוכת טווח? אולי אקי לא הותיר אחריו זכר כדי שישולב במשימת ביון? הייתכן שהוא חי אי שם, תחת זהות שאולה?".במרץ קדחתני החלה לנצל את קשריו של אביה ("בלי שום נקיפות מצפון") ונפגשה עם כל מי שיכלה ­ עזר ויצמן, משה דיין, גולדה מאיר, אבא אבן, חיים ברלב. מכולם ביקשה שישחררו אותה מעגינותה ("רובם לא ידעו שזה קיים בכלל, לא היתה להם שום מודעות להתנהלות הכוחנית של הרבנות"), מכולם ביקשה שיסייעו בחידוש החיפושים אחר בעלה. התיאורים מהפגישות יכולים היו להיות משעשעים אלמלא היו כה עגומים. כולם הבטיחו לעזו וכך, בדממה המביכה שהשתררה בסלון החל מאבקה הכפול של יעל ארצי ­ בממסד הדתי, לשחרור מעגינותה, ובממסד הצבאי ­ להמשך החיפושים אחרי בעלה. "לא תפשתי איך, מצד אחד, מכריזים עלי כאלמנה מפני שאקי נעדר חלל, ומצד שני כעגונה, מפני שאין גופה, ומצד שלישי לא מחפשים אותו. לא הייתי מוכנה לקבל את זה". הנעדרות, אותה אי ודאות ממארת, הכניסה גם אותה, אשה מפוכחת ביסודה, למעגל של ספקות והשערות. "ללא ראיות ודאיות למוות, אין סוף לרחשי אשליות מתסכלות", היא כותבת. "אולי כל האירוע לא היה אלא כיסוי לפעולת ביון ארוכת טווח? אולי אקי לא הותיר אחריו זכר כדי שישולב במשימת ביון? הייתכן שהוא חי אי שם, תחת זהות שאולה?".במרץ קדחתני החלה לנצל את קשריו של אביה ("בלי שום נקיפות מצפון") ונפגשה עם כל מי שיכלה ­ עזר ויצמן, משה דיין, גולדה מאיר, אבא אבן, חיים ברלב. מכולם ביקשה שישחררו אותה מעגינותה ("רובם לא ידעו שזה קיים בכלל, לא היתה להם שום מודעות להתנהלות הכוחנית של הרבנות"), מכולם ביקשה שיסייעו בחידוש החיפושים אחר בעלה. התיאורים מהפגישות יכולים היו להיות משעשעים אלמלא היו כה עגומים. כולם הבטיחו לעזו ר, איש מהם לא חזר אליה, "עם תשובות או בלי. אמרו 'נחזור אלייך', אבל איש מעולם לא חזר. ריטואל קבוע של הבטחות שווא, שניתנו בידי ספסרי הכוח במדינה, הפכו למרכיב העיקרי בחיי, בשעה שאקי ואלחנן נותרו קבורים במימיו השלווים של מפרץ סואץ". "למה את כל כך אובססיבית?", שאל אותה אבא אבן באחת הפגישות. "מפני שאתם שלחתם אותו אל מותו ונטשתם אותו, ואותי הפכתם לעגונה", השיבה.אחרי שאיימה לפנות לוועדה לזכויות האדם של האו"ם אם לא תימצא לה תעודת פטירה של בעלה שתסיר מעליה את העגינות (היא אכן פנתה, דרך נציג גאנה באו"ם), הודיע לה מכר של המשפחה, ח"כ יזהר הררי, כי הרב גורן חתם על תעודת פטירה. אלא שהתעודה מעולם לא נמסרה לה. בקיץ 69' הצטיידה בחליפה צנועה ויצאה לארצות הברית למסע שכנוע אצל גדולי העולם הרבני, הרבי מלובביץ' והרב סולוביצ'יק, בתקווה ש"אולי הם יוציאו אותי מהבוץ. אבל גם הסיור­סיוט הזה נגמר בלא כלום". הרבנים אף נזפו בה שהיא מבקשת להפר את חוקי ההלכה. בסופו של דבר, אושרו לארצי צו ירושה ואפוטרופסות. כל מאמציה להשיג את תעודת הפטירה של בעלה עלו בתוהו. בעת כתיבת הספר, כשניגשה לצורכי תחקיר ל תגובה ר, איש מהם לא חזר אליה, "עם תשובות או בלי. אמרו 'נחזור אלייך', אבל איש מעולם לא חזר. ריטואל קבוע של הבטחות שווא, שניתנו בידי ספסרי הכוח במדינה, הפכו למרכיב העיקרי בחיי, בשעה שאקי ואלחנן נותרו קבורים במימיו השלווים של מפרץ סואץ". "למה את כל כך אובססיבית?", שאל אותה אבא אבן באחת הפגישות. "מפני שאתם שלחתם אותו אל מותו ונטשתם אותו, ואותי הפכתם לעגונה", השיבה.אחרי שאיימה לפנות לוועדה לזכויות האדם של האו"ם אם לא תימצא לה תעודת פטירה של בעלה שתסיר מעליה את העגינות (היא אכן פנתה, דרך נציג גאנה באו"ם), הודיע לה מכר של המשפחה, ח"כ יזהר הררי, כי הרב גורן חתם על תעודת פטירה. אלא שהתעודה מעולם לא נמסרה לה. בקיץ 69' הצטיידה בחליפה צנועה ויצאה לארצות הברית למסע שכנוע אצל גדולי העולם הרבני, הרבי מלובביץ' והרב סולוביצ'יק, בתקווה ש"אולי הם יוציאו אותי מהבוץ. אבל גם הסיור­סיוט הזה נגמר בלא כלום". הרבנים אף נזפו בה שהיא מבקשת להפר את חוקי ההלכה. בסופו של דבר, אושרו לארצי צו ירושה ואפוטרופסות. כל מאמציה להשיג את תעודת הפטירה של בעלה עלו בתוהו. בעת כתיבת הספר, כשניגשה לצורכי תחקיר ל אגף להנצחת החייל, מצאה פתאום את התעודה. "הייתי בשוק. היא נחתמה כבר בשנת 68'. התברר שכל המסע שלי לרבנים בחו"ל יכול היה להימנע. למה לא מסרו לי אותה? אין לי תשובה, חוץ מהעובדה שמדובר בממסד כוחני. עד היום יש לי סלידה תהומית מכל אלה שחושבים שהם מייצגים את אלוהים עלי אדמות. אנחנו לא זקוקים למתווכים האלה. בתרבות האפריקאית, למשל, כל זה לא קיים. אין היררכיה קלריקלית, אין בית דין עליון ורבנות. הדת פשוט זורמת עם החיים". ­ ודאי חשבת לא פעם על תמי ארד בהקשר הזה. מה דעתך על מצבה? "היא תקועה. הפכו אותה לסמל ­ אלמנת צה"ל של נעדר ­ ועם זה נורא קשה להתמודד. לצבא נורא נוח להפוך אנשים לסמל שכולם סוגדים לו. את המחיר, בסופו של דבר, היא משלמת כבר שנים, ובסופו של דבר, את הפתרון למצבה היא תצטרך למצוא מתוך עצמה".­ מה היית עושה במקומה?"אני, על פי אופיי, הייתי מורדת ומתנערת מכל העניין הזה, אבל אין לי שמץ של כוונה להעביר ביקורת על תמי ארד. כל אחד לפי אופיו". סא"ל צילה נוימן, ראש הענף לאיתור נעדרים: ­ מדוע לדעתך לא חיפשו אחרי אקי ארצי ויוחנן רז כל השנים? "ראשית צריך להבין שמכלול הנתונים והמיקום יצרו זירת אירועים מאוד לא פשוטה. היו במשך השנים אילוצים רבים, כולל העובדה שבמשך תקופה ארוכה לא היו לנו יחסים עם מצרים, ואי אפשר היה להעלות את הנושא בכלל". ­ ארצי מתלוננת על היחס, על ההתעלמות מדרישתה להמשיך בחיפושים, וזה כולל גם את יחסם של מפקדי חיל האוויר ויחידת אית"ן הקודמים."אני יכולה רק לומר שכל מה שעשיתי נשען על יסודות מוצקים שבנו קודמי. צריך להבין שדברים קרו במשך השנים. יחידת איתור הנעדרים התפתחה בהדרגה, מיחידה בהקמה, שעדיין לומדת את העניין, ליחידה שיש לה קבלות וכלים לעשות יותר. עם מה שהרגישה יעל אני לא יכולה להתווכח, ולא נותר לנו אלא להצטער בדיעבד. אני מעריצה אותה על מאבקה המתמשך והבלתי מתפשר. אני מבינה את הצורך שלה וחושבת שזו חובתנו לנסות להביא את שרידי כל הנעדרים לקבורה". ­ אם הדברים לא היו נדחים שנים רבות כל כך, ייתכן ששרידיהם של ארצי ורז כבר היו נמצאים."אני לא יודעת אם היו נמצאים או לא, אבל אני בהחל ט שותפה לתסכול על כך שעבודתנו נעצרה. כבר היינו במקום, כבר היו תוכניות, קיבלנו הבטחות, והדברים נתקעו בגלל המצב באזור. אני עדיין אופטימית, ומקווה שיגיעו ימים טובים יותר, ונוכל להחזיר הביתה גם את ארצי ורז". אגף להנצחת החייל, מצאה פתאום את התעודה. "הייתי בשוק. היא נחתמה כבר בשנת 68'. התברר שכל המסע שלי לרבנים בחו"ל יכול היה להימנע. למה לא מסרו לי אותה? אין לי תשובה, חוץ מהעובדה שמדובר בממסד כוחני. עד היום יש לי סלידה תהומית מכל אלה שחושבים שהם מייצגים את אלוהים עלי אדמות. אנחנו לא זקוקים למתווכים האלה. בתרבות האפריקאית, למשל, כל זה לא קיים. אין היררכיה קלריקלית, אין בית דין עליון ורבנות. הדת פשוט זורמת עם החיים". ­ ודאי חשבת לא פעם על תמי ארד בהקשר הזה. מה דעתך על מצבה? "היא תקועה. הפכו אותה לסמל ­ אלמנת צה"ל של נעדר ­ ועם זה נורא קשה להתמודד. לצבא נורא נוח להפוך אנשים לסמל שכולם סוגדים לו. את המחיר, בסופו של דבר, היא משלמת כבר שנים, ובסופו של דבר, את הפתרון למצבה היא תצטרך למצוא מתוך עצמה".­ מה היית עושה במקומה?"אני, על פי אופיי, הייתי מורדת ומתנערת מכל העניין הזה, אבל אין לי שמץ של כוונה להעביר ביקורת על תמי ארד. כל אחד לפי אופיו". "את רוצה לדעת למה אמא שלך שנאה אותך?" החיפושים שהצליחו לאחר סיום כתיבת הכתבה, הודיעו כי צה"ל איתר שני טייסים, סגן אליעזר רייזנר וסגן יהודה כץ שמטוס המוסקיטו שלהם נעלם בים ב­53', אחרי חמש שנות חיפושים. לטענת יעל ארצי, מדובר בעוד עדות ליחסו השערורייתי של צה"ל לחיפושי נעדרים: "שרידי המטוס הזה נמצאו לראשונה כבר לפני 17 שנה, ב­84', בידי דייג חובב שדיווח לרשויות. משלחות צוללנים, בראשות אודי גלילי, ראש המכון לארכאולוגיה ימית, ירדו לשם בהתנדבות. שלוש שנים הם צללו, סימנו את האזור, מצאו ממצאים שלא השאירו ספק לגבי זיהוי המטוס והעבירו אותם לצה"ל. ומה עשה צה"ל? כלום. פשוט כלום. ישבו על החומר הזה שנים על שנים, עד שהגיעה צילה נוימן לאית"ן (הענף לאיתור נעדרים), ראתה את ההזנחה והתחילה לטפל בזה."זה שוב מחזיר אותנו לאותו עניין: ההזנחה. הרשלנות. הם אולי יתרצו תירוצים, אבל אלה היו חברי הצוללנים שמצאו את הממצאים אז, ואני טוענת חד משמעית שלא היתה סיבה מוצדקת לעיכוב הזה. למה היה צריך לחכות עד שאמו של יהודה כץ תלך לעולמה, מבלי שיהיה לה קבר לבכות עליו?".­ את רואה דמיון בין המקרה הזה למקרה שלך?"לא, מפני שבמקרה שלנו מעורבת קונסטלציה פו "את רוצה לדעת למה אמא שלך שנאה אותך?" להיות אלמנה, ועוד אלמנת צה"ל, מספרת ארצי בספרה, פירושו לחיות תחת ביקורת מתמדת. "מה שאלמנה לא תעשה ­ יהיה מי שיבקר אותה. אם את מסתגרת באבלך, אומרים שהפכת לאלמנה מקצועית. אם את מנסה למשוך קדימה, כפי שאני עשיתי ­ יהיה מי שיגיד ששכחת את בעלך המנוח. נורא קל לקטלג, נורא קל לשים סטיגמה".אחת הסטיגמות שארצי מדברת עליהן בגלוי בספר (דרך סיפור על טייס ידיד שבא לנחם וניסה לאנוס אותה), היא תדמית האלמנה כ"טרף קל". "זה כואב, זה משפיל, וזה יצר אצלי חיץ נגד גברים רבים שניסו להתקרב אלי. לזכותם של החברים שלי מהצלילה ייאמר, שמעולם לא הרגשתי כך בחברתם. הם באמת קיבלו אותי כאחת משלהם, וברבות השנים התיידדתי גם עם נשותיהם". את אקי ארצי, הטייס הרגיש ויפה התואר, הכירה דרך חבר משותף, שהתעקש לשדך ביניהם. "אני בכלל לא רציתי. פחדתי מקשר, פחדתי להינטש שוב. היה לי פחד נטישה נוראי". הקשר עם אקי, היא מספרת, היה מיוחד במינו. "שנינו טיפוסים לא קונבנציונלים ­ הוא אהב מוזיקה, כמוני, הוא קרא המון, שנינו היינו משוגעים על טיולים, טיסה ועל הים, כמובן, שהיה אהבתי מילדות. הוא קיבל אותי כמו שאני, והכריח ליטית שאינה תלויה בנו, וכבר פורסם בעבר שהמצרים השהו, עקב המצב, את כל נושא החיפושים".­ זה מחדד את תחושת ההחמצה?"אולי, אבל זה כבר לא משנה לי. מה שהיה חשוב לי זה עצם החיפוש. כעסתי ששנים לא עשו כלום, ובצד זה גם שיקרו לי וזלזלו בי. מרגע שזה הסתיים, אין לי טענה. כואב לי שבמקרה הזה נשארו כל כך מעט בני משפחה של הטייסים".­ חשבת שגם לך זה יכול לקרות?"בוודאי. זה קרה כבר לחמותי. היא אמנם בחיים, אבל במצב כזה שגם אם יהיה לאקי קבר היא כבר לא תדע".תגובת צה"ל: סא"ל צילה נוימן, ראש הענף לאיתור נעדרים: "אינני מסכימה עם הקביעה שצה"ל לא עשה דבר במשך השנים. נכון שאיתרו את המטוס לפני 17 שנה, אבל היכולות הטכניות שהיו אז כנראה לא איפשרו חיפוש בעומק של 30 מטר, ואולי לא האמינו שזה אפשרי בכלל".­ יעל ארצי טוענת שכבר אז ירדו לשם צוללים מקצועיים."אני לא יודעת מזה. אני כן יודעת שבשלוש השנים האחרונות הנושא טופל ברציפות, וכשהצלחנו למשות את שרידי הנעדרים המשפחות לא ידעו את נפשן מרוב התרגשות ואסירות תודה. באמצע הים התיכון, ארכיאולוגים חופרים שרידי מטוס מלפני 17 שנה. איזו עוד מדינה הי תה עושה דבר כזה, חוץ מישראל?". ­ ומה עם אי טיפול בנושא במשך 14 שנה?"יש לנו 203 חללים שמקום קבורתם לא נודע, ואנחנו מטפלים בכולם". להיות אלמנה, ועוד אלמנת צה"ל, מספרת ארצי בספרה, פירושו לחיות תחת ביקורת מתמדת. "מה שאלמנה לא תעשה ­ יהיה מי שיבקר אותה. אם את מסתגרת באבלך, אומרים שהפכת לאלמנה מקצועית. אם את מנסה למשוך קדימה, כפי שאני עשיתי ­ יהיה מי שיגיד ששכחת את בעלך המנוח. נורא קל לקטלג, נורא קל לשים סטיגמה".אחת הסטיגמות שארצי מדברת עליהן בגלוי בספר (דרך סיפור על טייס ידיד שבא לנחם וניסה לאנוס אותה), היא תדמית האלמנה כ"טרף קל". "זה כואב, זה משפיל, וזה יצר אצלי חיץ נגד גברים רבים שניסו להתקרב אלי. לזכותם של החברים שלי מהצלילה ייאמר, שמעולם לא הרגשתי כך בחברתם. הם באמת קיבלו אותי כאחת משלהם, וברבות השנים התיידדתי גם עם נשותיהם". את אקי ארצי, הטייס הרגיש ויפה התואר, הכירה דרך חבר משותף, שהתעקש לשדך ביניהם. "אני בכלל לא רציתי. פחדתי מקשר, פחדתי להינטש שוב. היה לי פחד נטישה נוראי". הקשר עם אקי, היא מספרת, היה מיוחד במינו. "שנינו טיפוסים לא קונבנציונלים ­ הוא אהב מוזיקה, כמוני, הוא קרא המון, שנינו היינו משוגעים על טיולים, טיסה ועל הים, כמובן, שהיה אהבתי מילדות. הוא קיבל אותי כמו שאני, והכריח אותי ללמוד ולהתקדם בתקופה שבעלים אחרים, ובמיוחד טייסים, ציפו מהנשים שיישבו בבית ויגדלו את הילדים. הוא באמת היה אדם יוצא דופן. היום, כשאני באה לבקר את בתי מירה ואת בעלה הטייס בבסיס שלהם, אני רואה את הבעלים הטייסים יושבים עם הילדים ומדברים על מתכוני בישול, ואני חושבת לעצמי כמה התקדמנו בתוך דור אחד בלבד".אקי היה משפחתה היחידה של יעל ארצי, מקור התמיכה והכוח של הילדה הנטושה וחסרת הביטחון, שחיפשה תמיד חום במקומות אחרים. את צער האובדן גם הוא הכיר מילדות: אחותו מירה, אז בת 25, צעירה יפה ועצמאית, נרצחה בשנת 52' על חוף טבריה. ברצח הורשע מי שהיה בן זוגה בעבר, חיים בן­שמחון (הוא טען כל השנים לחפותו). יעל, בת בכורה להוריה (יש לה אח צעיר ממנה) היתה ילדה יפה וספורטיבית, שגדלה בקיבוץ כפר­מכבי, כמו צמח בר. אביה היה בשליחויות בחו"ל. אמה התעלמה מקיומה, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב היתה מכה אותה. אחר הצהריים, כשהיתה מגיעה מבית הילדים, היתה מוצאת דלת נעולה. "בפנים היתה אמי, עם אחד המאהבים שלה. הייתי יושבת שעות ומחכה שתפתח את הדלת". את הנחמה מצאה בקשר בלתי אמצעי עם הטבע ובעלי החיים. בקי שערוריית החטופים "אמרו שלא היתה ברירה", אומרת ארצי, "הנושא עמד לדלוף החוצה. סו וואט? שידלוף. אבל להפוך את הנושא למחול שדים תקשורתי? זה עוול נורא למשפחות" כשנודע ליעל ארצי שספרה מתוכנן לצאת בסמוך ליום השנה לרון ארד ולחטיפת שלושת החיילים בלבנון, ביקשה מההוצאה לדחות את המועד. "לא רציתי בשום אופן שיצטייר כאילו אני תופסת טרמפ רגשי על נושא הנעדרים כדי לפרסם את הספר שלי".אבל החיים בארץ חזקים מכל תכנון. שבוע לאחר פרסום הספר, הודיע צה"ל כי שלושת החיילים החטופים ככל הנראה כבר אינם בין החיים. "זו שערורייה, מה שקרה", אומרת ארצי. "יש בי זעם נוראי על המערכת. למה היו צריכים לצאת לציבור לפני שהרבנים קבעו את מותם?".­ למה באמת, לדעתך?"רשלנות וכיסוי תחת, כמו בטיפול בנושא שלי. אמרו שלא היתה ברירה, הנושא עמד לדלוף החוצה. סו וואט? שידלוף, והמערכת היתה נוצרת את פיה וממשיכה בשלה. אבל להפוך את הנושא למחול שדים תקשורתי שכל המדינה מתעסקת בו? זה הרי עוול נורא למשפחות."למה זה קורה? כי כל אחד מחפש כיסוי תחת, ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות. כמו עם רון ארד ­ אף אחד לא מוכן לקחת אחריות ולקבוע שהוא אותי ללמוד ולהתקדם בתקופה שבעלים אחרים, ובמיוחד טייסים, ציפו מהנשים שיישבו בבית ויגדלו את הילדים. הוא באמת היה אדם יוצא דופן. היום, כשאני באה לבקר את בתי מירה ואת בעלה הטייס בבסיס שלהם, אני רואה את הבעלים הטייסים יושבים עם הילדים ומדברים על מתכוני בישול, ואני חושבת לעצמי כמה התקדמנו בתוך דור אחד בלבד".אקי היה משפחתה היחידה של יעל ארצי, מקור התמיכה והכוח של הילדה הנטושה וחסרת הביטחון, שחיפשה תמיד חום במקומות אחרים. את צער האובדן גם הוא הכיר מילדות: אחותו מירה, אז בת 25, צעירה יפה ועצמאית, נרצחה בשנת 52' על חוף טבריה. ברצח הורשע מי שהיה בן זוגה בעבר, חיים בן­שמחון (הוא טען כל השנים לחפותו). יעל, בת בכורה להוריה (יש לה אח צעיר ממנה) היתה ילדה יפה וספורטיבית, שגדלה בקיבוץ כפר­מכבי, כמו צמח בר. אביה היה בשליחויות בחו"ל. אמה התעלמה מקיומה, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב היתה מכה אותה. אחר הצהריים, כשהיתה מגיעה מבית הילדים, היתה מוצאת דלת נעולה. "בפנים היתה אמי, עם אחד המאהבים שלה. הייתי יושבת שעות ומחכה שתפתח את הדלת". את הנחמה מצאה בקשר בלתי אמצעי עם הטבע ובעלי החיים. בקי בוץ ידעו את המצב, וסידרו לה אבות ואמהות מאמצים."במסגרת העבודה על הספר הלכתי לבקר אחד מהם, איש נפלא בן 85, שהיה לי מין 'במקום אבא', למרות שלימים הבנתי שגם הוא היה מאהב של אמי למשך תקופה. שאלתי אותו מה הוא זוכר מהילדות שלי. 'את רוצה לדעת למה אמא שלך שנאה אותך?', הוא שאל אותי ככה, ישירות. 'אני חושבת שאני יודעת', אמרתי לו. אני חשבתי שהיא בעצם פרקה עלי את כל ההתמרמרות על כך שבעלה השאיר אותה לבד בזמנים הקשים. 'זו לא התשובה', הוא אמר. 'היא שנאה אותך מפני שהיית יותר יפה ממנה'. עד כמה שחשבתי שבנושא הזה אני מחוסנת, אני מודה שהייתי מזועזעת".כשהיתה בת 12 נשלח אביה לכהן כנספח בניו יורק, ושם התאמנה בשחייה והפכה לאלופת השחייה של ניו יורק. "צברית שוחה בניו יורק", נכתב ב"דבר השבוע" בפברואר 54', "אלסי ג'נינגס, האחראית לנבחרת השחייניות האמריקאיות באולימפיאדה בהלסינקי, אומרת כי יעל היא השחיינית המבטיחה ביותר בתחרויות". איש, מלבד המאמן שלה, זיגו, וחברו השחקן ואלוף השחייה ג'וני וייסמילר (כוכב סרטי "טרזן"), שעימו התיידדה יעל, לא ידע כי האלופה הצעירה חוטפת בבית מכות על ימין ועל שמאל. כבר לא איתנו, אז משאירים את תמי ארד תלויה בין מים לשמים. איש לא מוכן לקחת אחריות ולשחרר אותה מהסיוט. גם לי לא העבירו מעולם את תעודת הפטירה של אקי".­ דובר הרבה על הספק שאוכל את משפחות הנעדרים, על הצורך בקבר. את לא עסקת בכך כמעט בספרך."כל אחד מתמודד עם הכאב אחרת. אין ספק שכשלא יודעים מה עלה בגורל היקירים, נאחזים בכל שביב של אי ודאות. במקרה של אקי, השלמתי די מהר עם העובדה שהוא כבר לא איתנו. גם לא הייתי זקוקה לקבר ­ מבחינתי הקבר של אקי הוא הים, ולשם אני תמיד הולכת. זה היה מקום ההתייחדות שלי איתו. אבל אני בהחלט יכולה להבין את הצורך של המשפחות בקבר, כדי להתייחד שם עם היקירים". בוץ ידעו את המצב, וסידרו לה אבות ואמהות מאמצים."במסגרת העבודה על הספר הלכתי לבקר אחד מהם, איש נפלא בן 85, שהיה לי מין 'במקום אבא', למרות שלימים הבנתי שגם הוא היה מאהב של אמי למשך תקופה. שאלתי אותו מה הוא זוכר מהילדות שלי. 'את רוצה לדעת למה אמא שלך שנאה אותך?', הוא שאל אותי ככה, ישירות. 'אני חושבת שאני יודעת', אמרתי לו. אני חשבתי שהיא בעצם פרקה עלי את כל ההתמרמרות על כך שבעלה השאיר אותה לבד בזמנים הקשים. 'זו לא התשובה', הוא אמר. 'היא שנאה אותך מפני שהיית יותר יפה ממנה'. עד כמה שחשבתי שבנושא הזה אני מחוסנת, אני מודה שהייתי מזועזעת".כשהיתה בת 12 נשלח אביה לכהן כנספח בניו יורק, ושם התאמנה בשחייה והפכה לאלופת השחייה של ניו יורק. "צברית שוחה בניו יורק", נכתב ב"דבר השבוע" בפברואר 54', "אלסי ג'נינגס, האחראית לנבחרת השחייניות האמריקאיות באולימפיאדה בהלסינקי, אומרת כי יעל היא השחיינית המבטיחה ביותר בתחרויות". איש, מלבד המאמן שלה, זיגו, וחברו השחקן ואלוף השחייה ג'וני וייסמילר (כוכב סרטי "טרזן"), שעימו התיידדה יעל, לא ידע כי האלופה הצעירה חוטפת בבית מכות על ימין ועל שמאל. היה זה וייסמילר שנחלץ לסייע לה, נפשית ופיזית, לאחר שהותקפה בידי שלושה בחורים בסנטרל פארק, בדרך לקחת את אחיה מהגן. "איכשהו נאבקתי איתם והצלחתי להיחלץ. הגעתי הביתה כולי חבולה, ובבית קיבלתי מכות מאמא שלי. אז ברחתי לזיגו, והוא טלפן מיד לג'וני שהגיע במיוחד בשבילי מקליפורניה ­ תארי לך, אלוף אולימפי, כוכב קולנוע, שמגיע לטפל בילדה ישראלית קטנה". את קריירת השחייה שלה אמה קטעה. היא קטעה גם את קריירת הזמרה שלה, שאיימה להתפתח בהמלצתה החמה של מורה בניו יורק, שראתה ביעל כישרון יוצא דופן. "וצחוק הגורל הוא שבתי זמרת. אני מניחה שזה לא במקרה".גם באפריקה, לשם עברו הוריה אחרי ניו יורק, ניהלה יעל, אז בת 14, חיים עצמאיים, כמעט ללא קשר עם הבית. "להורים שלי הרי לא היה אכפת, ואני עשיתי מה שרציתי". היא טיילה לה בין כפרים ושבטים, לא חוששת לרגע, נחשפה לתרבות ולמיסטיקה האפריקאיות, ואימצה אותן אל לבה. "הידיד הטוב שלי היה אובאנג'ו, רופא אליל משבט אשאנטי, אדם מקסים, שלימד אותי את האמונות והתרבות שלהם. ממנו שמעתי לראשונה את המושג 'חיים מתים' ­ אלה נשמות המתים, שעל פי אמונתם לא נעלמות אלא נמצאות אי היה זה וייסמילר שנחלץ לסייע לה, נפשית ופיזית, לאחר שהותקפה בידי שלושה בחורים בסנטרל פארק, בדרך לקחת את אחיה מהגן. "איכשהו נאבקתי איתם והצלחתי להיחלץ. הגעתי הביתה כולי חבולה, ובבית קיבלתי מכות מאמא שלי. אז ברחתי לזיגו, והוא טלפן מיד לג'וני שהגיע במיוחד בשבילי מקליפורניה ­ תארי לך, אלוף אולימפי, כוכב קולנוע, שמגיע לטפל בילדה ישראלית קטנה". את קריירת השחייה שלה אמה קטעה. היא קטעה גם את קריירת הזמרה שלה, שאיימה להתפתח בהמלצתה החמה של מורה בניו יורק, שראתה ביעל כישרון יוצא דופן. "וצחוק הגורל הוא שבתי זמרת. אני מניחה שזה לא במקרה".גם באפריקה, לשם עברו הוריה אחרי ניו יורק, ניהלה יעל, אז בת 14, חיים עצמאיים, כמעט ללא קשר עם הבית. "להורים שלי הרי לא היה אכפת, ואני עשיתי מה שרציתי". היא טיילה לה בין כפרים ושבטים, לא חוששת לרגע, נחשפה לתרבות ולמיסטיקה האפריקאיות, ואימצה אותן אל לבה. "הידיד הטוב שלי היה אובאנג'ו, רופא אליל משבט אשאנטי, אדם מקסים, שלימד אותי את האמונות והתרבות שלהם. ממנו שמעתי לראשונה את המושג 'חיים מתים' ­ אלה נשמות המתים, שעל פי אמונתם לא נעלמות אלא נמצאות אי תנו, בטוב. הן חלק מהחיים, מהכפר, מהטבע, הן מקשרות בינינו ובין היקום ומופיעות בכל מיני צורות ­ גם כפרפרים. הגישה הזו, של ההרמוניה בין האדם לטבע, דיברה אלי מאוד, אולי מפני שכבת בלי בית חיפשתי דברים להיאחז בהם, ולקחתי אותה איתי, כמן צידה לדרך". אותו אובאנג'ו מופיע בספר כדמות מלווה, מייעצת, מנחמת, שיעל מזמינה ברגעים הקשים, לצד הפרפר שמופיע כל אימת שיעל חושבת על אקי. ­ לא חששת להיתפש כמשונה עם כל העיסוק המיסטי הזה?"ממש לא. ממילא אמרו עלי שאני משוגעת פגועת ראש כל השנים, כך שאני ממש לא מתרגשת מזה. בואי, אראה לך משהו". היא מכניסה קלטת לווידאו ­ חתונתה של בתה מיכל, שנערכה באולם סגור. הפלא ופלא, על כף ידה של מיכל, בעת כתיבת הכתובה, מתיישב לפתע פרפר לבן, ולא זז. בחופה הוא מתיישב על לוח לבה של מיכל. העור מצטמרר ­ אולי יעל צודקת בכל זאת עם תאוריית הרוחות שלה? "אני כמו ידידי האפריקאים", היא מחייכת, "מאמינה שהמתים, כולל אקי, עדיין כאן, איתנו."לא מזמן, כשביקרתי את בתי (נועה תשבי ­ ט.ב) בלוס אנג'לס, פגשתי איזה גורו שאמר לי דברים מדהימים. בין השאר הוא אמר לי: 'את לא כתבת תנו, בטוב. הן חלק מהחיים, מהכפר, מהטבע, הן מקשרות בינינו ובין היקום ומופיעות בכל מיני צורות ­ גם כפרפרים. הגישה הזו, של ההרמוניה בין האדם לטבע, דיברה אלי מאוד, אולי מפני שכבת בלי בית חיפשתי דברים להיאחז בהם, ולקחתי אותה איתי, כמן צידה לדרך". אותו אובאנג'ו מופיע בספר כדמות מלווה, מייעצת, מנחמת, שיעל מזמינה ברגעים הקשים, לצד הפרפר שמופיע כל אימת שיעל חושבת על אקי. ­ לא חששת להיתפש כמשונה עם כל העיסוק המיסטי הזה?"ממש לא. ממילא אמרו עלי שאני משוגעת פגועת ראש כל השנים, כך שאני ממש לא מתרגשת מזה. בואי, אראה לך משהו". היא מכניסה קלטת לווידאו ­ חתונתה של בתה מיכל, שנערכה באולם סגור. הפלא ופלא, על כף ידה של מיכל, בעת כתיבת הכתובה, מתיישב לפתע פרפר לבן, ולא זז. בחופה הוא מתיישב על לוח לבה של מיכל. העור מצטמרר ­ אולי יעל צודקת בכל זאת עם תאוריית הרוחות שלה? "אני כמו ידידי האפריקאים", היא מחייכת, "מאמינה שהמתים, כולל אקי, עדיין כאן, איתנו."לא מזמן, כשביקרתי את בתי (נועה תשבי ­ ט.ב) בלוס אנג'לס, פגשתי איזה גורו שאמר לי דברים מדהימים. בין השאר הוא אמר לי: 'את לא כתבת את הספר ­ הוא נכתב דרכך. את היית רק המדיום, הצינור', וזה נכון. ככה הרגשתי, כאילו לא אני כותבת את הספר, אלא הוא נכתב דרכי". את הספר ­ הוא נכתב דרכך. את היית רק המדיום, הצינור', וזה נכון. ככה הרגשתי, כאילו לא אני כותבת את הספר, אלא הוא נכתב דרכי". "אנחנו מחפשים גופות, לא שרידי מטוסים" "אנחנו מחפשים גופות, לא שרידי מטוסים" יעל, אשה נאה, דינמית ונמרצת, ניסתה להמשיך את חייה. היא נישאה שוב (לדניאל תשבי, אביה של נועה, שממנו התגרשה לאחר עשר שנים), הקימה את חברת "סנפיר" לצלילה, סיימה לימודים באוניברסיטה ­ אבל פרשת אקי לא הרפתה ממנה. מסוף שנות השבעים, עם חתימת חוזה השלום עם מצרים, החלה שוב לפנות לקברניטי המדינה בעניין החיפושים. מהם שמעה כי המצרים אינם מאשרים את חידוש החיפושים. מהשגריר המצרי בסיוני, שאליו פנתה בעזרת ידיד משותף, שמעה שמעולם לא הוגשה בקשה ישראלית לחיפושים כאלה. היא המשיכה לנדוד, מענף נפגעים ללהק כוח אדם בחיל האוויר, מאגף כוח אדם בצה"ל לאגף השיקום של משרד הביטחון, מהענף לאיתור נעדרים, לראש ענף חקירות במינהלת בקרת איכות בחיל האוויר. לכולם הזכירה את הסיפור, הראתה מפות, הערכות צוללנים שאזור החיפוש מתוחם ולא מסובך. מכולם שמעה, לדבריה, שיש בעיות, ש"למערכת יש את השיקולים שלה". ראש מבק"א דאז אמר לה, "אנחנו מחפשים גופות, לא שרידי מטוסים", ומשהקשתה, סיכם את הדיון ב"אנחנו לא חייבים לך דין וחשבון", עניין שיעל ארצי חולקת עליו קשות: "הם כן חייבים לנו דין וחשבון. הם שלחו את האנשים האלה א יעל, אשה נאה, דינמית ונמרצת, ניסתה להמשיך את חייה. היא נישאה שוב (לדניאל תשבי, אביה של נועה, שממנו התגרשה לאחר עשר שנים), הקימה את חברת "סנפיר" לצלילה, סיימה לימודים באוניברסיטה ­ אבל פרשת אקי לא הרפתה ממנה. מסוף שנות השבעים, עם חתימת חוזה השלום עם מצרים, החלה שוב לפנות לקברניטי המדינה בעניין החיפושים. מהם שמעה כי המצרים אינם מאשרים את חידוש החיפושים. מהשגריר המצרי בסיוני, שאליו פנתה בעזרת ידיד משותף, שמעה שמעולם לא הוגשה בקשה ישראלית לחיפושים כאלה. היא המשיכה לנדוד, מענף נפגעים ללהק כוח אדם בחיל האוויר, מאגף כוח אדם בצה"ל לאגף השיקום של משרד הביטחון, מהענף לאיתור נעדרים, לראש ענף חקירות במינהלת בקרת איכות בחיל האוויר. לכולם הזכירה את הסיפור, הראתה מפות, הערכות צוללנים שאזור החיפוש מתוחם ולא מסובך. מכולם שמעה, לדבריה, שיש בעיות, ש"למערכת יש את השיקולים שלה". ראש מבק"א דאז אמר לה, "אנחנו מחפשים גופות, לא שרידי מטוסים", ומשהקשתה, סיכם את הדיון ב"אנחנו לא חייבים לך דין וחשבון", עניין שיעל ארצי חולקת עליו קשות: "הם כן חייבים לנו דין וחשבון. הם שלחו את האנשים האלה א ל מותם ­ והם אחראים בפניהם, ובפנינו".באירועים רשמיים ובקבלות פנים לא היססה לגשת למקבלי החלטות, לדבר איתם בעניין. חלקם היו רואים אותה ומתחמקים. מי בנימוס, מי פחות בנימוס. היא שלחה לכולם אינסוף מכתבים ופניות. "אף אחד לא טרח אפילו לענות לי, חוץ משניים: משה ארנס, ומפקד חיל האוויר הנוכחי, דן חלוץ".אחת הדוגמאות להתדפקויותיה חסרות התוחלת על דלתם של גדולים, היתה מסכת פניותיה ליצחק מרדכי. "עם מינויו לשר הביטחון, ובתקופה שבה דווח שנתניהו נמצא במגעים עם המצרים על המשך חיפושי הנעדרים, כתבתי למרדכי מכתב. לא קיבלתי שום תגובה. חודשים אחר כך, כשראיתי אותו באיזה אירוע, שאלתי אותו איך, כמי שתמיד מדבר על כמה המשפחות השכולות יקרות ללבו, הוא לא מצא לנכון לענות לי ­ או שנעדרים אינם נחשבים משפחות שכולות?"'זה לא יכול להיות', הוא ענה לי, 'אני עונה לכל פנייה בנושאים האלה'. אמרתי לו שזה פשוט לא נכון. התחילה שם מהומה, אל תשאלי. סוכם שאפנה אליו שוב. פניתי למי שהיה עוזרו. הוא לא חזר אלי".­ לך עוד היו קשרים. מה עושים אנשים במצבך שלא מקושרים?"לא יודעת, אבל עובדה שכל זה לא עזר לי לחדש את ל מותם ­ והם אחראים בפניהם, ובפנינו".באירועים רשמיים ובקבלות פנים לא היססה לגשת למקבלי החלטות, לדבר איתם בעניין. חלקם היו רואים אותה ומתחמקים. מי בנימוס, מי פחות בנימוס. היא שלחה לכולם אינסוף מכתבים ופניות. "אף אחד לא טרח אפילו לענות לי, חוץ משניים: משה ארנס, ומפקד חיל האוויר הנוכחי, דן חלוץ".אחת הדוגמאות להתדפקויותיה חסרות התוחלת על דלתם של גדולים, היתה מסכת פניותיה ליצחק מרדכי. "עם מינויו לשר הביטחון, ובתקופה שבה דווח שנתניהו נמצא במגעים עם המצרים על המשך חיפושי הנעדרים, כתבתי למרדכי מכתב. לא קיבלתי שום תגובה. חודשים אחר כך, כשראיתי אותו באיזה אירוע, שאלתי אותו איך, כמי שתמיד מדבר על כמה המשפחות השכולות יקרות ללבו, הוא לא מצא לנכון לענות לי ­ או שנעדרים אינם נחשבים משפחות שכולות?"'זה לא יכול להיות', הוא ענה לי, 'אני עונה לכל פנייה בנושאים האלה'. אמרתי לו שזה פשוט לא נכון. התחילה שם מהומה, אל תשאלי. סוכם שאפנה אליו שוב. פניתי למי שהיה עוזרו. הוא לא חזר אלי".­ לך עוד היו קשרים. מה עושים אנשים במצבך שלא מקושרים?"לא יודעת, אבל עובדה שכל זה לא עזר לי לחדש את החיפושים אחרי בעלי".ארצי, בשר מבשרו של הממסד, גילתה שכאשר נלחמים בו, משלמים מחיר כבד, בכל הגזרות, במיוחד אם את אשה, ועוד תקיפה. אמרו שהיא חצופה, שירדה מהפסים. מכרים כעסו עליה, בכירים התייחסו אליה כאל מטרד. "ודאי שהיה פה גם קטע שוביניסטי. היו דיונים בצבא שלא הוזמנתי אליהם, זומן רק גיסי, שהוא טייס בחיל אוויר, ויובל רכלבסקי (בן דודו של הנווט רז ­ ט.ב), למרות שהם עסקו בבעלי ובנושאים תת ימיים, שהבנתי בהם טוב מאוד. בהתחלה הייתי נפגעת נורא. אחר כך התרגלתי, למדתי להתייחס לזה בהומור, החלטתי לראות ביחס הזה דווקא תעודת כבוד למאבק שלי". דבר אחד למדה: "בנחמדות לא משיגים שום דבר. המערכת בנויה על שקרים וטיוח וכיסוי תחת, ואת צריכה להיות תקיפה, אפילו תוקפנית, ולבוא מוכנה, לעשות את שיעורי הבית שלך היטב. אני לא מעודדת צעקנות סתם בקרב משפחות נעדרים. הדברים חייבים להיות ענייניים, ומבוססים על הבנה של התמונה הפוליטית הכוללת. "התנהגות האו"ם בפרשת הנעדרים הנוכחית היא באמת שערורייה. אבל התלונות על הצלב האדום, למשל, שכביכול לא עושה כלום, הן לא לעניין, מנסיוני. הצלב האדום עושה המון, איפה החיפושים אחרי בעלי".ארצי, בשר מבשרו של הממסד, גילתה שכאשר נלחמים בו, משלמים מחיר כבד, בכל הגזרות, במיוחד אם את אשה, ועוד תקיפה. אמרו שהיא חצופה, שירדה מהפסים. מכרים כעסו עליה, בכירים התייחסו אליה כאל מטרד. "ודאי שהיה פה גם קטע שוביניסטי. היו דיונים בצבא שלא הוזמנתי אליהם, זומן רק גיסי, שהוא טייס בחיל אוויר, ויובל רכלבסקי (בן דודו של הנווט רז ­ ט.ב), למרות שהם עסקו בבעלי ובנושאים תת ימיים, שהבנתי בהם טוב מאוד. בהתחלה הייתי נפגעת נורא. אחר כך התרגלתי, למדתי להתייחס לזה בהומור, החלטתי לראות ביחס הזה דווקא תעודת כבוד למאבק שלי". דבר אחד למדה: "בנחמדות לא משיגים שום דבר. המערכת בנויה על שקרים וטיוח וכיסוי תחת, ואת צריכה להיות תקיפה, אפילו תוקפנית, ולבוא מוכנה, לעשות את שיעורי הבית שלך היטב. אני לא מעודדת צעקנות סתם בקרב משפחות נעדרים. הדברים חייבים להיות ענייניים, ומבוססים על הבנה של התמונה הפוליטית הכוללת. "התנהגות האו"ם בפרשת הנעדרים הנוכחית היא באמת שערורייה. אבל התלונות על הצלב האדום, למשל, שכביכול לא עושה כלום, הן לא לעניין, מנסיוני. הצלב האדום עושה המון, איפה שנותנים לו. מתלוננים על הערבים שלא נותנים לצלב האדום לבקר? אנחנו היינו הראשונים שגילינו את הפטנט הזה, ולא נתנו לצלב האדום לבקר". את המחיר הכבד ביותר שילמה ארצי בגזרה המשפחתית: בני משפחתו של אקי, אחותו ובעלה (גם הוא היה טייס חיל אוויר), הסתייגו מאוד מפעילותה וכמותם גם בנותיה, שגדלו בינתיים. "הם לא האמינו לי שלא עושים כלום כדי לחפש את אקי. חשבו שאני משוגעת ולא טרחו לבדוק את האמת, למרות שגיסי, כאיש חיל האוויר, ודאי יכול היה לבדוק אם רצה. זה כאב לי מאוד, וגם החליש אותי. שנים הייתי מבודדת לחלוטין. קשה מאוד להיאבק כמו שצריך בלי גיבוי משפחתי. לזכותו של גיסי ייאמר שכאשר הוא הבין את טעותו, הוא התגייס למאבק שלי מכל הלב". שנותנים לו. מתלוננים על הערבים שלא נותנים לצלב האדום לבקר? אנחנו היינו הראשונים שגילינו את הפטנט הזה, ולא נתנו לצלב האדום לבקר". את המחיר הכבד ביותר שילמה ארצי בגזרה המשפחתית: בני משפחתו של אקי, אחותו ובעלה (גם הוא היה טייס חיל אוויר), הסתייגו מאוד מפעילותה וכמותם גם בנותיה, שגדלו בינתיים. "הם לא האמינו לי שלא עושים כלום כדי לחפש את אקי. חשבו שאני משוגעת ולא טרחו לבדוק את האמת, למרות שגיסי, כאיש חיל האוויר, ודאי יכול היה לבדוק אם רצה. זה כאב לי מאוד, וגם החליש אותי. שנים הייתי מבודדת לחלוטין. קשה מאוד להיאבק כמו שצריך בלי גיבוי משפחתי. לזכותו של גיסי ייאמר שכאשר הוא הבין את טעותו, הוא התגייס למאבק שלי מכל הלב". "אולי כבר לא אמצא את אקי לעולם" "אולי כבר לא אמצא את אקי לעולם" המפנה בגישת המשפחה בא בעקבות מאבקה של אשה אחרת: בטי כהן, אמו של הנווט ערן כהן, בן דגניה שנפל במצרים במלחמת יום כיפור. יום­יום, 21 שנה, ישבה בפתח משרד הביטחון ולא הרפתה מראשי מערכת הביטחון וגדולי עולם, בבקשה שימצאו את בנה. בשנת 95' נמצאו סוף­סוף שרידיו, והוא הובא למנוחות בארץ. "שובו של ערן גרם לטלטלה נפשית רצינית בקרב בני משפחתי", כותבת יעל בספרה. "הקשר בין מאבקה הבלתי מתפשר של בטי ובין החזרתו של ערן החל לחלחל ­ אולי בכל זאת במאבקה העיקש טמון סוד הצלחתה בהחזרתו של ערן. אולי בכל זאת יש אמת בעמדתי רבת השנים, שאת אקי ואלחנן לא חיפשו כלל, שנטשו אותם... בשתי המשפחות החלו התהיות".ב­98', 31 שנה אחרי נפילת בעלה בים, לאחר שהצטרפו למאבקה בני משפחתו של אקי והנווט רז ובעזרת סא"ל צילה נוימן ("שושנה בין חוחים" קוראת לה ארצי), ראש הענף לאיתור נעדרים (אית"ן), הצליחה ארצי להביא להקמת ועדת בדיקת היתכנות של חיל הים, שהמליצה על חידוש החיפושים. במסגרת זו הודו חיל הים וראש אכ"א, שאכן, מאז החיפוש לפני 30 שנה, לא נעשה דבר בעניין שני הטייסים. ארצי אומרת שהיה זה, מבחינתה, רגע היסטורי. "ס המפנה בגישת המשפחה בא בעקבות מאבקה של אשה אחרת: בטי כהן, אמו של הנווט ערן כהן, בן דגניה שנפל במצרים במלחמת יום כיפור. יום­יום, 21 שנה, ישבה בפתח משרד הביטחון ולא הרפתה מראשי מערכת הביטחון וגדולי עולם, בבקשה שימצאו את בנה. בשנת 95' נמצאו סוף­סוף שרידיו, והוא הובא למנוחות בארץ. "שובו של ערן גרם לטלטלה נפשית רצינית בקרב בני משפחתי", כותבת יעל בספרה. "הקשר בין מאבקה הבלתי מתפשר של בטי ובין החזרתו של ערן החל לחלחל ­ אולי בכל זאת במאבקה העיקש טמון סוד הצלחתה בהחזרתו של ערן. אולי בכל זאת יש אמת בעמדתי רבת השנים, שאת אקי ואלחנן לא חיפשו כלל, שנטשו אותם... בשתי המשפחות החלו התהיות".ב­98', 31 שנה אחרי נפילת בעלה בים, לאחר שהצטרפו למאבקה בני משפחתו של אקי והנווט רז ובעזרת סא"ל צילה נוימן ("שושנה בין חוחים" קוראת לה ארצי), ראש הענף לאיתור נעדרים (אית"ן), הצליחה ארצי להביא להקמת ועדת בדיקת היתכנות של חיל הים, שהמליצה על חידוש החיפושים. במסגרת זו הודו חיל הים וראש אכ"א, שאכן, מאז החיפוש לפני 30 שנה, לא נעשה דבר בעניין שני הטייסים. ארצי אומרת שהיה זה, מבחינתה, רגע היסטורי. "ס וף­סוף כולם תפשו שצדקתי כל השנים".בצה"ל טענו שהמצרים לא יסכימו להכניס משלחת חיפוש ישראלית והציעו להוריד את התוכנית מהפרק. ארצי פנתה עוד קודם לכן לידידה מהצלילה, יוסי כבשני, מבעלי חברת "אוקיאניה", שארגן הצעת עבודה ומחיר מחברה מצרית. בעקבות זאת אישר ראש אכ"א דאז הקמת ועדה מקצועית של ענף אית"ן לבדיקת הנושא. ב­99' גובשו הצעת התקציב ותוכנית העבודה. עזר ויצמן היה אמור להעלות את נושא החיפוש בפני הנשיא מובראק. בקיץ 99' אושרו המלצות הוועדה המקצועית והקצאת התקציב. החיפושים היו אמורים להתחיל בתחילת המילניום.ביום הולדתה ה­93 של פניה ארצי, אמו של אקי, הגיעה אליה יעל למעון הסיעודי בדגניה א', ובישרה לה את הבשורה. "עכשיו שאני יודעת שיחפשו את יצחק, אני יכולה למות בשקט", מצטטת יעל את דברי האם. שנת 2000 הגיעה, החיפושים נדחו מינואר למארס. משלחות באו ויצאו, נתקבלו תוכנית עבודה והצעת תקציב מהמצרים. החיפושים נקבעו לתחילת 2001. יעל סיימה בינתיים את ספרה, מסרה אותו להוצאה והשאירה את הפרק האחרון פתוח בהמתנה, מתוך תקווה לסיים אותו באיתורם של השניים. אבל באוקטובר 2000 פרצה אינתיפאדת א וף­סוף כולם תפשו שצדקתי כל השנים".בצה"ל טענו שהמצרים לא יסכימו להכניס משלחת חיפוש ישראלית והציעו להוריד את התוכנית מהפרק. ארצי פנתה עוד קודם לכן לידידה מהצלילה, יוסי כבשני, מבעלי חברת "אוקיאניה", שארגן הצעת עבודה ומחיר מחברה מצרית. בעקבות זאת אישר ראש אכ"א דאז הקמת ועדה מקצועית של ענף אית"ן לבדיקת הנושא. ב­99' גובשו הצעת התקציב ותוכנית העבודה. עזר ויצמן היה אמור להעלות את נושא החיפוש בפני הנשיא מובראק. בקיץ 99' אושרו המלצות הוועדה המקצועית והקצאת התקציב. החיפושים היו אמורים להתחיל בתחילת המילניום.ביום הולדתה ה­93 של פניה ארצי, אמו של אקי, הגיעה אליה יעל למעון הסיעודי בדגניה א', ובישרה לה את הבשורה. "עכשיו שאני יודעת שיחפשו את יצחק, אני יכולה למות בשקט", מצטטת יעל את דברי האם. שנת 2000 הגיעה, החיפושים נדחו מינואר למארס. משלחות באו ויצאו, נתקבלו תוכנית עבודה והצעת תקציב מהמצרים. החיפושים נקבעו לתחילת 2001. יעל סיימה בינתיים את ספרה, מסרה אותו להוצאה והשאירה את הפרק האחרון פתוח בהמתנה, מתוך תקווה לסיים אותו באיתורם של השניים. אבל באוקטובר 2000 פרצה אינתיפאדת א ל­אקצה וכל הקלפים נטרפו. "33 שנות ציפייה נפלו קורבן למלחמה עקרה על שלום חמקמק", כותבת ארצי. "אני עם המזל שלי", אומרת ארצי באירוניה. "בהתחלה זו היתה מכה רצינית, והמחשבה שיכולנו לעשות את כל זה קודם בהחלט עברה בראש. אבל אני אדם ריאלי, והבנתי מיד שזה משהו שלא יסתיים בעתיד הנראה לעין, ואולי כבר לא נמצא את אקי לעולם. למרות זאת אני מרגישה שאת מטרתי השגתי ­ יש החלטה על חידוש החיפושים. האמת יצאה לאור. אמר לי פעם נפתלי מימון, בנו של סגן מפקד הדקר, שמעולם לא היו לו טענות כלפי המערכת, כי מי שלא עושה ­ לא טועה. אני מסכימה איתו: מרגע שהמערכת התחילה לעבוד אין לי טענות. ימצאו או לא, זה כבר לא משנה. מה שחשוב זה שנפסקו השקרים והטיוחים". ­ מה את חושבת היה אקי אומר על כל המאבק שלך?"אני חושבת שהוא היה גאה בי, כי זו אני, וזה מה שהוא תמיד רצה, שאשאר נאמנה לעצמי".ואחרית דבר: ספרה של יעל ארצי הודפס ללא הסוף המיוחל. במקום זה היא מתארת מפגש דמיוני אחרון עם אקי, בתוך הים. על שער הספר מתנוססת תמונתו, מתוך כתבה שנתפרסמה ב"דבר השבוע" ב­59' כאשר סיים כחניך מצטיין את קורס טיס. את הכתבה ל­אקצה וכל הקלפים נטרפו. "33 שנות ציפייה נפלו קורבן למלחמה עקרה על שלום חמקמק", כותבת ארצי. "אני עם המזל שלי", אומרת ארצי באירוניה. "בהתחלה זו היתה מכה רצינית, והמחשבה שיכולנו לעשות את כל זה קודם בהחלט עברה בראש. אבל אני אדם ריאלי, והבנתי מיד שזה משהו שלא יסתיים בעתיד הנראה לעין, ואולי כבר לא נמצא את אקי לעולם. למרות זאת אני מרגישה שאת מטרתי השגתי ­ יש החלטה על חידוש החיפושים. האמת יצאה לאור. אמר לי פעם נפתלי מימון, בנו של סגן מפקד הדקר, שמעולם לא היו לו טענות כלפי המערכת, כי מי שלא עושה ­ לא טועה. אני מסכימה איתו: מרגע שהמערכת התחילה לעבוד אין לי טענות. ימצאו או לא, זה כבר לא משנה. מה שחשוב זה שנפסקו השקרים והטיוחים". ­ מה את חושבת היה אקי אומר על כל המאבק שלך?"אני חושבת שהוא היה גאה בי, כי זו אני, וזה מה שהוא תמיד רצה, שאשאר נאמנה לעצמי".ואחרית דבר: ספרה של יעל ארצי הודפס ללא הסוף המיוחל. במקום זה היא מתארת מפגש דמיוני אחרון עם אקי, בתוך הים. על שער הספר מתנוססת תמונתו, מתוך כתבה שנתפרסמה ב"דבר השבוע" ב­59' כאשר סיים כחניך מצטיין את קורס טיס. את הכתבה ההיא, התברר, כתבה אמא שלי, רות בונדי, אז כתבת מוסף צעירה. עוד מעגל נסגר. ההיא, התברר, כתבה אמא שלי, רות בונדי, אז כתבת מוסף צעירה. עוד מעגל נסגר. תגובה סא"ל צילה נוימן, ראש הענף לאיתור נעדרים: ­ מדוע לדעתך לא חיפשו אחרי אקי ארצי ויוחנן רז כל השנים? "ראשית צריך להבין שמכלול הנתונים והמיקום יצרו זירת אירועים מאוד לא פשוטה. היו במשך השנים אילוצים רבים, כולל העובדה שבמשך תקופה ארוכה לא היו לנו יחסים עם מצרים, ואי אפשר היה להעלות את הנושא בכלל". ­ ארצי מתלוננת על היחס, על ההתעלמות מדרישתה להמשיך בחיפושים, וזה כולל גם את יחסם של מפקדי חיל האוויר ויחידת אית"ן הקודמים."אני יכולה רק לומר שכל מה שעשיתי נשען על יסודות מוצקים שבנו קודמי. צריך להבין שדברים קרו במשך השנים. יחידת איתור הנעדרים התפתחה בהדרגה, מיחידה בהקמה, שעדיין לומדת את העניין, ליחידה שיש לה קבלות וכלים לעשות יותר. עם מה שהרגישה יעל אני לא יכולה להתווכח, ולא נותר לנו אלא להצטער בדיעבד. אני מעריצה אותה על מאבקה המתמשך והבלתי מתפשר. אני מבינה את הצורך שלה וחושבת שזו חובתנו לנסות להביא את שרידי כל הנעדרים לקבורה". ­ אם הדברים לא היו נדחים שנים רבות כל כך, ייתכן ששרידיהם של ארצי ורז כבר היו נמצאים."אני לא יודעת אם היו נמצאים או לא, אבל אני בהחל ט שותפה לתסכול על כך שעבודתנו נעצרה. כבר היינו במקום, כבר היו תוכניות, קיבלנו הבטחות, והדברים נתקעו בגלל המצב באזור. אני עדיין אופטימית, ומקווה שיגיעו ימים טובים יותר, ונוכל להחזיר הביתה גם את ארצי ורז". החיפושים שהצליחו לאחר סיום כתיבת הכתבה, הודיעו כי צה"ל איתר שני טייסים, סגן אליעזר רייזנר וסגן יהודה כץ שמטוס המוסקיטו שלהם נעלם בים ב­53', אחרי חמש שנות חיפושים. לטענת יעל ארצי, מדובר בעוד עדות ליחסו השערורייתי של צה"ל לחיפושי נעדרים: "שרידי המטוס הזה נמצאו לראשונה כבר לפני 17 שנה, ב­84', בידי דייג חובב שדיווח לרשויות. משלחות צוללנים, בראשות אודי גלילי, ראש המכון לארכאולוגיה ימית, ירדו לשם בהתנדבות. שלוש שנים הם צללו, סימנו את האזור, מצאו ממצאים שלא השאירו ספק לגבי זיהוי המטוס והעבירו אותם לצה"ל. ומה עשה צה"ל? כלום. פשוט כלום. ישבו על החומר הזה שנים על שנים, עד שהגיעה צילה נוימן לאית"ן (הענף לאיתור נעדרים), ראתה את ההזנחה והתחילה לטפל בזה."זה שוב מחזיר אותנו לאותו עניין: ההזנחה. הרשלנות. הם אולי יתרצו תירוצים, אבל אלה היו חברי הצוללנים שמצאו את הממצאים אז, ואני טוענת חד משמעית שלא היתה סיבה מוצדקת לעיכוב הזה. למה היה צריך לחכות עד שאמו של יהודה כץ תלך לעולמה, מבלי שיהיה לה קבר לבכות עליו?".­ את רואה דמיון בין המקרה הזה למקרה שלך?"לא, מפני שבמקרה שלנו מעורבת קונסטלציה פו ליטית שאינה תלויה בנו, וכבר פורסם בעבר שהמצרים השהו, עקב המצב, את כל נושא החיפושים".­ זה מחדד את תחושת ההחמצה?"אולי, אבל זה כבר לא משנה לי. מה שהיה חשוב לי זה עצם החיפוש. כעסתי ששנים לא עשו כלום, ובצד זה גם שיקרו לי וזלזלו בי. מרגע שזה הסתיים, אין לי טענה. כואב לי שבמקרה הזה נשארו כל כך מעט בני משפחה של הטייסים".­ חשבת שגם לך זה יכול לקרות?"בוודאי. זה קרה כבר לחמותי. היא אמנם בחיים, אבל במצב כזה שגם אם יהיה לאקי קבר היא כבר לא תדע".תגובת צה"ל: סא"ל צילה נוימן, ראש הענף לאיתור נעדרים: "אינני מסכימה עם הקביעה שצה"ל לא עשה דבר במשך השנים. נכון שאיתרו את המטוס לפני 17 שנה, אבל היכולות הטכניות שהיו אז כנראה לא איפשרו חיפוש בעומק של 30 מטר, ואולי לא האמינו שזה אפשרי בכלל".­ יעל ארצי טוענת שכבר אז ירדו לשם צוללים מקצועיים."אני לא יודעת מזה. אני כן יודעת שבשלוש השנים האחרונות הנושא טופל ברציפות, וכשהצלחנו למשות את שרידי הנעדרים המשפחות לא ידעו את נפשן מרוב התרגשות ואסירות תודה. באמצע הים התיכון, ארכיאולוגים חופרים שרידי מטוס מלפני 17 שנה. איזו עוד מדינה הי תה עושה דבר כזה, חוץ מישראל?". ­ ומה עם אי טיפול בנושא במשך 14 שנה?"יש לנו 203 חללים שמקום קבורתם לא נודע, ואנחנו מטפלים בכולם". שערוריית החטופים "אמרו שלא היתה ברירה", אומרת ארצי, "הנושא עמד לדלוף החוצה. סו וואט? שידלוף. אבל להפוך את הנושא למחול שדים תקשורתי? זה עוול נורא למשפחות" כשנודע ליעל ארצי שספרה מתוכנן לצאת בסמוך ליום השנה לרון ארד ולחטיפת שלושת החיילים בלבנון, ביקשה מההוצאה לדחות את המועד. "לא רציתי בשום אופן שיצטייר כאילו אני תופסת טרמפ רגשי על נושא הנעדרים כדי לפרסם את הספר שלי".אבל החיים בארץ חזקים מכל תכנון. שבוע לאחר פרסום הספר, הודיע צה"ל כי שלושת החיילים החטופים ככל הנראה כבר אינם בין החיים. "זו שערורייה, מה שקרה", אומרת ארצי. "יש בי זעם נוראי על המערכת. למה היו צריכים לצאת לציבור לפני שהרבנים קבעו את מותם?".­ למה באמת, לדעתך?"רשלנות וכיסוי תחת, כמו בטיפול בנושא שלי. אמרו שלא היתה ברירה, הנושא עמד לדלוף החוצה. סו וואט? שידלוף, והמערכת היתה נוצרת את פיה וממשיכה בשלה. אבל להפוך את הנושא למחול שדים תקשורתי שכל המדינה מתעסקת בו? זה הרי עוול נורא למשפחות."למה זה קורה? כי כל אחד מחפש כיסוי תחת, ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות. כמו עם רון ארד ­ אף אחד לא מוכן לקחת אחריות ולקבוע שהוא כבר לא איתנו, אז משאירים את תמי ארד תלויה בין מים לשמים. איש לא מוכן לקחת אחריות ולשחרר אותה מהסיוט. גם לי לא העבירו מעולם את תעודת הפטירה של אקי".­ דובר הרבה על הספק שאוכל את משפחות הנעדרים, על הצורך בקבר. את לא עסקת בכך כמעט בספרך."כל אחד מתמודד עם הכאב אחרת. אין ספק שכשלא יודעים מה עלה בגורל היקירים, נאחזים בכל שביב של אי ודאות. במקרה של אקי, השלמתי די מהר עם העובדה שהוא כבר לא איתנו. גם לא הייתי זקוקה לקבר ­ מבחינתי הקבר של אקי הוא הים, ולשם אני תמיד הולכת. זה היה מקום ההתייחדות שלי איתו. אבל אני בהחלט יכולה להבין את הצורך של המשפחות בקבר, כדי להתייחד שם עם היקירים".