שום מסר פוליטי מבטיח סאלח בכרי, 24 וחצי, על סף העלאת מחזה יחיד על ידידות מופלאה בין ילד יהודי לילד פלשתיני, במסגרת התחרות בפסטיבל תיאטרונטו טלי ליפקין­שחק 24/05/04 הדבר הראשון שרואים כשמביטים בשני הגברים היושבים משני עברי השולחן הקטן במזנון של הבימה, זה הדמיון ביניהם. הצדודית, הטיית הגב הארוך בישיבה רגל על רגל עם סיגריה נעוצה בזווית הפה, תנועות הידיים המתנפנפות. אחר כך, כשהם מפנים מבט, יש להם אותן עיניים כחולות. לא פשוט לסקור את ההכנות שעושה סאלח בכרי, בן 24 וחצי, להעלאת מחזה היחיד "סמיר ויונתן על כוכב מאדים", שעובד בידי מיקי מבורך לפי ספר של דניאלה כרמי למסגרת התחרות בפסטיבל תיאטרונטו שיחל מחרתיים. לא פשוט, כי מפתה ביותר לעסוק בדמיון ובקשר שבין השחקן לבמאי, מוחמד בכרי, בין הבן לאב, ולחטוא בכך לשאיפתו הטבעית, הצפויה, של סאלח לזכות להכרה ולהתייחסות האוטונומית שראוי לה שחקן צעיר, בוגר בית צבי וילד טיפוחים של הבימה, שהוא במקרה ערבי ישראלי יליד הכפר בענה שבגליל, ובנו של שחקן מוכר ומרתק כאביו.אבל האיש הצעיר הזה מקבל כמובנת מאליה את ההתעניינות העודפת בנושאים הסביבתיים, מפני שהם אינם רק אוסף קוריוזים אלא בהחלט, כמתברר מהשיחה ומהתבוננות, עניינים שבמהות. הערבית המתובלת בעברית שהם מדברים ביניהם, גם בנוכחות שני אבירם, עוזרת הבמא י שלהם, תלמידת שנה ד' בסמינר הקיבוצים; ההערות המנומסות והזהירות שמשמיע האב הבמאי לכל מיזנסצנה, שמתפתחות למריבה של ממש שנגמרת בפיוס גדול ובעבודה קדחתנית אל תוך הלילה; המורכבות המרתקת של יחסי שחקן­במאי, יחסי בן­אב.יחסי אב­בן בעבודה תיאטרונית הם עניין מרתק בכלל, ובפרט כשמדובר בשניים המבקשים לספר סיפור שבמרכזו ילד פלשתיני המתאשפז לניתוח בבית חולים של יהודים, ומתבונן בסובבים אותו מתוך אותו פחד מהול בסקרנות של מי שנולד וגדל לקול מדרך נעליהם הגבוהות של החיילים היהודים וחבטות קני הרובים על דלתות הבית בלילות מפחידים. ילד שמתחבר עם ילד יהודי תמהוני, והשניים ממריאים לשום מקום, אבל ביחד. הרבה קרבה, מעל תהום של התנסויות שונות בגיל ובמרחב בין האב לבן, בין האמן הוותיק לצעיר, ניכרת במפגש הזה.­ סאלח, מי בחר את המחזה?"נולה צ'לטון, שחשבה עלי לתפקיד וגם היתה אמורה לביים. היא נתנה לי את הספר ואמרה לי לקרוא אותו דחוף. אהבתי אותו ומאוד שמחתי שהיא מביימת ושאני אוכל לעבוד איתה. נראה לי מעניין מאוד, התהליך איתה והספר עצמו. אבל אחרי תקופה קצרה, מסיבות אישיות, התברר שהיא לא תוכל לעבוד, וה הדבר הראשון שרואים כשמביטים בשני הגברים היושבים משני עברי השולחן הקטן במזנון של הבימה, זה הדמיון ביניהם. הצדודית, הטיית הגב הארוך בישיבה רגל על רגל עם סיגריה נעוצה בזווית הפה, תנועות הידיים המתנפנפות. אחר כך, כשהם מפנים מבט, יש להם אותן עיניים כחולות. לא פשוט לסקור את ההכנות שעושה סאלח בכרי, בן 24 וחצי, להעלאת מחזה היחיד "סמיר ויונתן על כוכב מאדים", שעובד בידי מיקי מבורך לפי ספר של דניאלה כרמי למסגרת התחרות בפסטיבל תיאטרונטו שיחל מחרתיים. לא פשוט, כי מפתה ביותר לעסוק בדמיון ובקשר שבין השחקן לבמאי, מוחמד בכרי, בין הבן לאב, ולחטוא בכך לשאיפתו הטבעית, הצפויה, של סאלח לזכות להכרה ולהתייחסות האוטונומית שראוי לה שחקן צעיר, בוגר בית צבי וילד טיפוחים של הבימה, שהוא במקרה ערבי ישראלי יליד הכפר בענה שבגליל, ובנו של שחקן מוכר ומרתק כאביו.אבל האיש הצעיר הזה מקבל כמובנת מאליה את ההתעניינות העודפת בנושאים הסביבתיים, מפני שהם אינם רק אוסף קוריוזים אלא בהחלט, כמתברר מהשיחה ומהתבוננות, עניינים שבמהות. הערבית המתובלת בעברית שהם מדברים ביניהם, גם בנוכחות שני אבירם, עוזרת הבמא דברים התגלגלו שאבא יביים. הרעיון בא ממנו ואני שמחתי וקיבלתי".­ לא חששת?"ברור שחששתי. חששתי כי הוא לא הבמאי שלי, הוא אבא שלי, אבל כשהתחלנו לעבוד בתנאים מאוד לא נורמליים ­ אבא ביקש שאבוא לבית בכפר בענה ­ התהליך היה לי מרתק. אני מרגיש שאני לומד ממנו המון, וגם הוא לומד ממני המון כבמאי". ­ באופן טבעי, ילד אמור להתמרד נגד פסיקות של האבא, הפרשנויות וההנחיות שלו, ובמקרה הזה אבא שלך הוא הבמאי שלך, בעל הסמכות. איך הסתירות מתיישבות?"מתיישב יופי בסופו של דבר. מי קובע? אולי ההצגה בסוף. אין מילה אחרונה. אני מאמין גם שכל הצגה יקרה לי משהו אחר. זה תלוי בהרבה דברים שיקרו בכל ערב שההצגה תעלה".­ מה מתחבר אליך בסיפור של סמיר ויונתן?"הכל. הכל מתחבר אלי. זה חומר אנושי מאוד, שמאוד קל לי להתחבר אליו". ­ כערבי או כאדם? "כאדם, קודם כל. אני מתחבר ליונתן ואני מתחבר לצחי ואני מתחבר ללודמילה, מתחבר לכל אחת מהדמויות האחרות בבית חולים, וכמובן שהקטעים הכי מרגשים שאני הכי מתחבר אליהם הם אלה שכתובים ככה שכל אחד חייב להתחבר אליהם אם יש לו רגשות". ­ יכול להיות שאתה לא עונה לי י שלהם, תלמידת שנה ד' בסמינר הקיבוצים; ההערות המנומסות והזהירות שמשמיע האב הבמאי לכל מיזנסצנה, שמתפתחות למריבה של ממש שנגמרת בפיוס גדול ובעבודה קדחתנית אל תוך הלילה; המורכבות המרתקת של יחסי שחקן­במאי, יחסי בן­אב.יחסי אב­בן בעבודה תיאטרונית הם עניין מרתק בכלל, ובפרט כשמדובר בשניים המבקשים לספר סיפור שבמרכזו ילד פלשתיני המתאשפז לניתוח בבית חולים של יהודים, ומתבונן בסובבים אותו מתוך אותו פחד מהול בסקרנות של מי שנולד וגדל לקול מדרך נעליהם הגבוהות של החיילים היהודים וחבטות קני הרובים על דלתות הבית בלילות מפחידים. ילד שמתחבר עם ילד יהודי תמהוני, והשניים ממריאים לשום מקום, אבל ביחד. הרבה קרבה, מעל תהום של התנסויות שונות בגיל ובמרחב בין האב לבן, בין האמן הוותיק לצעיר, ניכרת במפגש הזה.­ סאלח, מי בחר את המחזה?"נולה צ'לטון, שחשבה עלי לתפקיד וגם היתה אמורה לביים. היא נתנה לי את הספר ואמרה לי לקרוא אותו דחוף. אהבתי אותו ומאוד שמחתי שהיא מביימת ושאני אוכל לעבוד איתה. נראה לי מעניין מאוד, התהליך איתה והספר עצמו. אבל אחרי תקופה קצרה, מסיבות אישיות, התברר שהיא לא תוכל לעבוד, וה על השאלה של ההתחברות שלך כערבי אל הילד סמיר? אתה עוקף את זה?"אני לא עוקף את זה בכלל. זה קיים, זאת עובדה. אני לא מתעלם מזה ולא עוקף את זה, וגם לא מדגיש את זה. כל אחד יודע שאני ערבי ואין לי מה להסתיר. אני אומר לך שבעצם העובדה שאני קיים זה מעביר את הכל. אני לא צריך להדגיש שום דבר, לדגול בשום דבר מעבר לעובדה שאני פה ואני קיים ושפת האם שלי היא ערבית ובאתי מהכפר בענה. אני לא עושה את ההצגה כמסר ל'עוד אפשר, עוד יש סיכוי'. אני חושב שעוד אפשר גם בלי לעשות את ההצגה הזאת".­ כשאתה עונה לי ומתנסח, הראש חושב בערבית?"כן, בינתיים. אני מקווה שזה ישתנה, שאני אוכל לחשוב בעברית כשאני מדבר עם ישראלים, כדי שאוכל לשחק בעברית ועד שאוכל לשחק בערבית. בינתיים אין תיאטרון ערבי. יש, אבל לא מספיק מפותח עדיין. אני בטוח שיהיה, ואני בטוח שאני אהיה שם. זה חסר לי מאוד­מאוד, לשחק בשפה שלי".­ בהבימה קיבלו אותך מאוד יפה. זה די נוח."די נוח לי? נוח לי, כן. אבל בלי קשר להבימה אני רוצה לשחק בתיאטרון ערבי ולהקים תיאטרון ערבי. זה לא מונע ממני לשחק בהבימה או בכל תיאטרון עברי אחר".­ מאיזה מקום אתה דברים התגלגלו שאבא יביים. הרעיון בא ממנו ואני שמחתי וקיבלתי".­ לא חששת?"ברור שחששתי. חששתי כי הוא לא הבמאי שלי, הוא אבא שלי, אבל כשהתחלנו לעבוד בתנאים מאוד לא נורמליים ­ אבא ביקש שאבוא לבית בכפר בענה ­ התהליך היה לי מרתק. אני מרגיש שאני לומד ממנו המון, וגם הוא לומד ממני המון כבמאי". ­ באופן טבעי, ילד אמור להתמרד נגד פסיקות של האבא, הפרשנויות וההנחיות שלו, ובמקרה הזה אבא שלך הוא הבמאי שלך, בעל הסמכות. איך הסתירות מתיישבות?"מתיישב יופי בסופו של דבר. מי קובע? אולי ההצגה בסוף. אין מילה אחרונה. אני מאמין גם שכל הצגה יקרה לי משהו אחר. זה תלוי בהרבה דברים שיקרו בכל ערב שההצגה תעלה".­ מה מתחבר אליך בסיפור של סמיר ויונתן?"הכל. הכל מתחבר אלי. זה חומר אנושי מאוד, שמאוד קל לי להתחבר אליו". ­ כערבי או כאדם? "כאדם, קודם כל. אני מתחבר ליונתן ואני מתחבר לצחי ואני מתחבר ללודמילה, מתחבר לכל אחת מהדמויות האחרות בבית חולים, וכמובן שהקטעים הכי מרגשים שאני הכי מתחבר אליהם הם אלה שכתובים ככה שכל אחד חייב להתחבר אליהם אם יש לו רגשות". ­ יכול להיות שאתה לא עונה לי יודע מה מרגיש סמיר כשהוא מדבר על הפחדים שלו, על הבהלות שלו?"מהמקום שהוא חי חיים שבהם יהודי בעיניו זה מדים, קסדה ונשק, ושום דבר אחר. אני הייתי שם, בטח שיש לי פלאשבקים וזכרונות כאלה מהכפר. היו לי זכרונות כאלה כשעוד הייתי ילד קטן. למרות שזה לא אותו דבר, אלה דברים שמעוררים בי את הזרות הזאת של סמיר".­ הלכת לדבר ולתחקר אנשים שחוו?"לא הייתי צריך לדבר עם נער פלשתיני. כי גם אני נער פלשתיני. פלשתיני זה עניין של הגדרה וזה מה שאני. אבל אין לזה משמעות בעיני. אין לי מה להוסיף על זה. בתפקיד הספציפי הזה אין להתכחש לעובדה שהילד סמיר הפלשתיני, הוא וכל מה שהוא עובר בבית החולים, זה בגלל מצב קיים. בהצגה שלי אני לא בא לפתור את המצב הזה ואני לא בא להגיד לאנשים שאפשר אחרת ולא בא לעשות פיוס. אני בא לספר סיפור מאוד פשוט של ילד שיצא מהכפר, עובר חוויות בבית חולים של היהודים, כפי שהוא קורא לזה, והחוויה הזאת בעיני היא מאוד­מאוד מעניינית, ואני אעביר אותה בכזאת צורה שבסוף הקהל ייצא ולא יגיד 'הבנו את המסר שלך', אלא שהקהל ייצא ויחשוב וירגיש בדיוק כמו שאני מרגיש. שיעברו איתי את החוויות שאני עוב על השאלה של ההתחברות שלך כערבי אל הילד סמיר? אתה עוקף את זה?"אני לא עוקף את זה בכלל. זה קיים, זאת עובדה. אני לא מתעלם מזה ולא עוקף את זה, וגם לא מדגיש את זה. כל אחד יודע שאני ערבי ואין לי מה להסתיר. אני אומר לך שבעצם העובדה שאני קיים זה מעביר את הכל. אני לא צריך להדגיש שום דבר, לדגול בשום דבר מעבר לעובדה שאני פה ואני קיים ושפת האם שלי היא ערבית ובאתי מהכפר בענה. אני לא עושה את ההצגה כמסר ל'עוד אפשר, עוד יש סיכוי'. אני חושב שעוד אפשר גם בלי לעשות את ההצגה הזאת".­ כשאתה עונה לי ומתנסח, הראש חושב בערבית?"כן, בינתיים. אני מקווה שזה ישתנה, שאני אוכל לחשוב בעברית כשאני מדבר עם ישראלים, כדי שאוכל לשחק בעברית ועד שאוכל לשחק בערבית. בינתיים אין תיאטרון ערבי. יש, אבל לא מספיק מפותח עדיין. אני בטוח שיהיה, ואני בטוח שאני אהיה שם. זה חסר לי מאוד­מאוד, לשחק בשפה שלי".­ בהבימה קיבלו אותך מאוד יפה. זה די נוח."די נוח לי? נוח לי, כן. אבל בלי קשר להבימה אני רוצה לשחק בתיאטרון ערבי ולהקים תיאטרון ערבי. זה לא מונע ממני לשחק בהבימה או בכל תיאטרון עברי אחר".­ מאיזה מקום אתה ר. שום מסר פוליטי. אני לא מתעסק במסרים, אני עושה אמנות, וזאת האמנות שאני עושה, וזה כל מה שאני אעשה בחיי. בעיני אמנות לא נועדה למסרים".סביר להניח שזה רק אחד מהבדלי ההשקפה בין מוחמד בכרי, שחקן ותיק, במאי ואדם מעורב פוליטית, ובין האיש הצעיר שחי במתחם שינקין ורוצה לעשות אמנות. המבדיל אינו עומד בסתירה לדומה, בוודאי לא מתנגש ברצון להיות דומה, ברצון לרצות את הבמאי ואת האבא.­ כשאבא אומר "יופי", זה חזק יותר מסתם במאי?"הכל יותר כיף. לא רק ה'יופי' שלו. הכל יותר עמוק, יותר מרגש. יש בזה טעם אחר. יש בזה קשר שלא קיים ביני ובין אף אחד אחר".­ תמיד היה קשר מיוחד?"כן, תמיד היה בינינו קשר מיוחד". ­ בהצגה מזכיר סמיר את התלתלים של אבא של יונתן, ואבא שלך העיר לך שעלייך להישמע כמתפלא שלאבא כלשהו יש תלתלים. ענית לו ש"לאבא שלי דווקא היו תלתלים". היה קשה להיות הבן של אבא שלך?"אני חושב שקשה למצוא בן שלא היה לו קשה עם אבא שלו".­ ידעת שתהיה שחקן כמו אבא? "ידעתי ורציתי הרבה שנים. לא בגלל אבא, אלא כי רציתי להתגבר על הפחדים שלי".­ הפחדים בכלל או בתחום הזה?"הפחדים בכלל יודע מה מרגיש סמיר כשהוא מדבר על הפחדים שלו, על הבהלות שלו?"מהמקום שהוא חי חיים שבהם יהודי בעיניו זה מדים, קסדה ונשק, ושום דבר אחר. אני הייתי שם, בטח שיש לי פלאשבקים וזכרונות כאלה מהכפר. היו לי זכרונות כאלה כשעוד הייתי ילד קטן. למרות שזה לא אותו דבר, אלה דברים שמעוררים בי את הזרות הזאת של סמיר".­ הלכת לדבר ולתחקר אנשים שחוו?"לא הייתי צריך לדבר עם נער פלשתיני. כי גם אני נער פלשתיני. פלשתיני זה עניין של הגדרה וזה מה שאני. אבל אין לזה משמעות בעיני. אין לי מה להוסיף על זה. בתפקיד הספציפי הזה אין להתכחש לעובדה שהילד סמיר הפלשתיני, הוא וכל מה שהוא עובר בבית החולים, זה בגלל מצב קיים. בהצגה שלי אני לא בא לפתור את המצב הזה ואני לא בא להגיד לאנשים שאפשר אחרת ולא בא לעשות פיוס. אני בא לספר סיפור מאוד פשוט של ילד שיצא מהכפר, עובר חוויות בבית חולים של היהודים, כפי שהוא קורא לזה, והחוויה הזאת בעיני היא מאוד­מאוד מעניינית, ואני אעביר אותה בכזאת צורה שבסוף הקהל ייצא ולא יגיד 'הבנו את המסר שלך', אלא שהקהל ייצא ויחשוב וירגיש בדיוק כמו שאני מרגיש. שיעברו איתי את החוויות שאני עוב . בעצם העובדה שאתה עומד מול כזאת עוצמה גדולה של אנשים ואומר את מה שאתה רוצה להגיד, זה אומץ מאוד גדול, זה צעד אחרי הפחד".­ כמה חשוב לך לנצח בתחרות?"ניצחון זה עניין של הגדרה. חשוב לי אבל לא מאוד. ההישג מבחינתי יהיה שאני אעביר את הדברים בדיוק כמו שסמיר היה רוצה להעביר אותם". ר. שום מסר פוליטי. אני לא מתעסק במסרים, אני עושה אמנות, וזאת האמנות שאני עושה, וזה כל מה שאני אעשה בחיי. בעיני אמנות לא נועדה למסרים".סביר להניח שזה רק אחד מהבדלי ההשקפה בין מוחמד בכרי, שחקן ותיק, במאי ואדם מעורב פוליטית, ובין האיש הצעיר שחי במתחם שינקין ורוצה לעשות אמנות. המבדיל אינו עומד בסתירה לדומה, בוודאי לא מתנגש ברצון להיות דומה, ברצון לרצות את הבמאי ואת האבא.­ כשאבא אומר "יופי", זה חזק יותר מסתם במאי?"הכל יותר כיף. לא רק ה'יופי' שלו. הכל יותר עמוק, יותר מרגש. יש בזה טעם אחר. יש בזה קשר שלא קיים ביני ובין אף אחד אחר".­ תמיד היה קשר מיוחד?"כן, תמיד היה בינינו קשר מיוחד". ­ בהצגה מזכיר סמיר את התלתלים של אבא של יונתן, ואבא שלך העיר לך שעלייך להישמע כמתפלא שלאבא כלשהו יש תלתלים. ענית לו ש"לאבא שלי דווקא היו תלתלים". היה קשה להיות הבן של אבא שלך?"אני חושב שקשה למצוא בן שלא היה לו קשה עם אבא שלו".­ ידעת שתהיה שחקן כמו אבא? "ידעתי ורציתי הרבה שנים. לא בגלל אבא, אלא כי רציתי להתגבר על הפחדים שלי".­ הפחדים בכלל או בתחום הזה?"הפחדים בכלל . בעצם העובדה שאתה עומד מול כזאת עוצמה גדולה של אנשים ואומר את מה שאתה רוצה להגיד, זה אומץ מאוד גדול, זה צעד אחרי הפחד".­ כמה חשוב לך לנצח בתחרות?"ניצחון זה עניין של הגדרה. חשוב לי אבל לא מאוד. ההישג מבחינתי יהיה שאני אעביר את הדברים בדיוק כמו שסמיר היה רוצה להעביר אותם".