 | |  | האקסית המיתולוגית |  |
|  |  | בגיל 30, אחרי אין ספור תארים ושבירת כל שיאי הרייטינג, לקחה שירים ושערים, תוכנית הדגל של שידורי הרדיו, חופשה מאונס |  |
|  |  |  |  |  | | אייל לוי ואבי אורנן 09/11/01 |  |  |  |  |
|  |  | ביום רביעי הבא אמור בית משפט השלום לקבוע אם תוכנית הרדיו 'שירים ושערים' חוזרת לאוויר, או שנמשיך לשמוע את הדיווחים והדרמות ברדיו האיזורי. טל ברמן עם שלמה שרף, באולפן. גדי חיטמן מתרוצץ באיצטדיונים, משמע דני דבורין בבית ומאיר איינשטיין רק במשחקי נבחרת וערבי חג. אז בינתיים, הנה כמה קווים לדמותה של הגברת הזקנה, תוכנית הדגל של שידורי הרדיו בישראל, שלקחה חופשה ארוכה ואולי כבר לא תשוב.הכל התחיל ב1971 כשהרדיו עוד היה בראש מצעד הטכנולוגיה. לא אינטרנט, לא טלוויזיה, רק טרנזיסטור עם רעשים ברקע ואנטנה בצד. גדעון הוד שמע תוכנית כדורגל באיטליה והציע לנחמיה בןאברהם ז"ל, עורך הספורט בקול ישראל, לאמץ את התבנית. עד אז כתבים היו חוזרים מהמשחק ונותנים דיווח בתוכנית ממגרש הספורט, או שהמונים היו נאספים ליד בניין הטוטו ברחוב מקוה ישראל בכדי לברר תוצאות.גובשה מערכת אחראית שתפקח על התוכנית החדשה. בןאברהם, גדעון הוד, עמי פזטל ודני דבורין, אז מעין מזכיר ונער פלא. ישיבות נערכו בימי רביעי בקפה 'הרלי' ברחוב יהודה הלוי תחת חסותו של נתן דונביץ', עיתונאי בכיר, וסגירות אחרונות נעשו בבית סו קולוב בימי שישי. מי הולך, לאן ומתי. הכל תמים ופרימיטיבי במונחים של היום.בהתחלה לא היתה אפילו תשתית ראויה. לא טלפונים, לא קווי שידור במגרשים. הכל היה ארעי ורעוע. מנשה רז הגיש בשבת בצהריים תוכנית אישית מירושלים, באולפן בת"א ישב פזטל ומחוץ לאולפן קיבל משה קשטן המיתולוגי עידכונים שוטפים על הנעשה במגרשים. כל שער שהובקע, היה קשטן רושם על פתק, שהיה מועבר לפזטל, איתות לרז שישב בירושלים, פריצה של עמי לשידור וגול.ולאט לאט החלה תוכנית מסודרת לפי כל כללי הטקס. שוש עטרי הופקדה על המוסיקה, ובמגרשים כבר הותקנו מכשירי טלפון, פרט לכמה בהם לא היה קו. באשקלון, למשל, הכתב היה מגיע לאמבולנס שעמד בשולי המגרש, היה יוצר קשר עם המוקד של מגן דוד ומשם הועבר העידכון לת"א.לשדר יחיאל אמיתי, שהסתובב בימק"א, היה הרבה יותר קשה. בשביל להגיע לעמדת השידור הוא נאלץ לחצות את יציע העץ, שאיכלס את הקומץ העצבני. אמיתי איש ממסד, מכובד, בעבר דובר משרד התחבורה, ניסה תמיד לשמור על אובייקטיביות, למרות שעמיתיו חולקים על כך, ואובייקטיבי, עבור הקומץ, זה אויב מסומן. אם אמיתי היה שורד את השביל הרעוע, הוא המשיך לע מדת השידור. בור בתוך הדשא, לא רחוק מהספסלים. שידור מגובה העקבים. לא רק שאיאפשר היה לראות משחק, גם קשה היה לזהות מי נגד מי. כשהובקע השער, ההולנדי של אמיתי נכנס לפעולה.בימק"א לא היה קו טלפון, אז נעזרו בהולנדי, מכשיר שבאמצעותו היה ניתן להשיג את האולפנים בירושלים. לקח זמן, זה היה תהליך מסורבל. עד שאמיתי היה משיג את המרכזנית והיו מעבירים אותו לת"א, כבר היו מובקעים עוד שני שערים. האוהדים, שגם ככה היו חמים עליו, חשבו שבכוונה הוא מעכב את שידור השערים, שהכל נגד בית"ר. אף פעם לא היה קל בירושלים.תמיד ניסו לזהות את אנשי התוכנית עם קבוצות, ניסו לשייך אותם למחנות ואז היה מדובר בסלבריטאים ידועים. פזטל לא הסתיר מעולם את השתייכותו לשמשון ת"א. פעם הוא אימן את הקבוצה ובשנות השישים גם הביא אותה לגמר הגביע, היום הוא עדיין היו"ר. אז, כשהגיש את התוכנית, שמשון שיחקה בבלומפילד משחקים מוקדמים, שנגמרו ממש כמה דקות לפני תחילת התוכנית.פזטל לא היה מסוגל לוותר על המשחק. הוא היה יוצא מהאיצטדיון בריצה מהירה, נכנס למכוניתו ונוסע במהירות מופרזת נגד כיוון התנועה, נכנס באין כניסה. לא פעם מנגינת ה פתיחה של התוכנית כבר הושמעה ברקע ופזטל היה מגיע בריצה.בימים האלה שמשון עוד היתה פירמה. אנשים היו תופסים את פזטל ברחוב ושואלים אותו כמה הוא עוזר לשמשון. היו"ר הסביר להם שהוא בסך הכל משדר עובדות. לא עזר. הם היו בטוחים שיש לו השפעה על התוצאה ועל המיקום בטבלה.היו אז שדרים מקומיים שהלכו עם הקבוצות באש ובמים. אוהדים, קראו להם בחדרי חדרים. מספרים על יעקב הוזיאס מנתניה, שלא היו שומעים אותו כשהקבוצה הבקיעה. הוא היה נשנק מהתרגשות. אמיתי הירושלמי נחשד כאוהד הפועל. באחד ממשחקי הקבוצה, מרוב מתח, הוא דיווח שהשורק שפט, צמד מלים שנכנס למערכון של הגשש. בדרבי ירושלמי הוא סיפר שהירושלמים תוקפים בחמת זעם.אין אחד שיותר מזוהה עם קבוצה מאשר בהלול עם הפועל עכו, גם אחרי למעלה מעשרים שנה. ב1976 ניגש הבחור הערבי, מהעיירה הצפונית, למעוז הברנז'ה בתל אביב וביקש מנחמיה בןאברהם להצטרף לסגל השדרים, גם בגלל עלייתה של עכו ללאומית. אז מאוד הקפידו על שפה תקינה וחידושי לשון. התפלפלו אם אומרים דקותיים או דקתיים וניסו כל הזמן לתקן את המבטא הפולני של יואל כץ.בןאברהם נדהם כשבהלול הציג עברית הרבה י ותר טובה מיתר השדרים. קולחת, מליצית. העכואי עבר חניכה אצל שלום ואנו החיפני והתחיל לרוץ אוטוסטרדה במגרש שממוקם ממש ליד גבעת נפוליאון. בהלול הביא את נביל מנצור לכל בית בישראל.בהתחלה היו תגובות חצויות לגבי השדרן הייחודי. היו אנשים שביקשו לזרוק אותו בגלל השפה המליצית. מצד שני היו כאלה שאמרו שרק בגללו הם פותחים רדיו. היום השפה שלו היא כבר קאלט שאיאפשר בלעדיו. בהלול: "אני יודע שלפעמים חושבים שאני מגזים, אבל עם כל הצניעות, אנשי אקדמיה ללשון עשו מעקב אחרי התוכנית, והיללו ושיבחו אותי. אני החלטתי שאני שונה, אז אני הולך עם זה עד הסוף. מותר לי לחדש גם בז'אנר הזה".לפעמים זה לא מוגזם?"מעולם לא הרגשתי מבוכה או עלבון. אדרבא, הגששים איפשרו לי לקבל את הלגיטימציה. אם לא מדברים עליך, לא עשית. אם מדברים עליך, אתה קיים. שדרי ספורט הם יחידי סגולה בעולם התקשורת. אנחנו היחידים שלא תמיד יודעים מה יהיה המשפט הבא, ולאן יתפתח. אני רוצה לראות כמה אנשים היו מסוגלים לפלוט עשרות אלפי מלים בקצב סילון בלי לטעות. אנשים חושבים שלשדר זה סתם".בהלול התאים לקו שבןאברהם ביקש לסלול לתוכנית. נחמיה היה איש מאוד צנוע, וכך גם התוכניות. מאוד ממלכתיות, סולידיות. לא מחפשות דם כמו שמחפשים היום. כשנרצח מרדכי קינד ז"ל ברחובות, קיבל חנוך קינן את הידיעה בעמדת השידור בבלומפילד ושקל אם לשדר אותה, בסוף הוא החליט שמקומה לא בתוכנית ספורט, אלא במהדורת החדשות. היום לא היו מפסיקים לדון בנושא.נחמיה ביקש משדריו לא לבקר את השיפוט בכדי לא להתסיס את הקהל. אמר להם לא לקבוע עמדה לגבי סוגיות, אם הם לא בטוחים. במשך שנים שדרים נסעו עם השופטים למשחקים בכדי לחסוך עלות נסיעה, מה שלא יכול לקרות היום.ב1975 קינן כבר לא יכול היה להתאפק. הוא, כמו כל בלומפילד, ראה איך דרור ברנור כובש את שער הניצחון למכבי ת"א בעזרת היד במשחק נגד מכבי נתניה. כבר במהלך השידור הוא חזר והדגיש, ובסיום קרא לנפתלי איתן לעמדה, שם ניהלו דושיח נוקב.איתן התפלא לראות כעבור ארבעה ימים את קינן, עו"ד במקצועו, מייצג את נתניה בבית הדין העליון של ההתאחדות בערעור על התוצאה. הערעור נדחה, קינן ואיתן לא דיברו במשך שלוש שנים.דני דבורין הוא השריד היחיד שנשאר מתחילת התוכנית ועד היום. הוא, בגדול, האיש ששידר יותר משחקים מכל שדר אחר בארץ וגם בימים אלה הוא בעד קו סולידי, למרות הפנים הקרביות של עיתונות הספורט. דבורין: "הטון עושה את המוסיקה וכל חיי זה יהיה המוטו. אני לא אומר על שחקן שהוא זבל, אלא שהיום הוא לא היה טוב. איאפשר לדרוש שכל שבת שחקן יהיה ברמה של מראדונה. אנחנו לא טועים? האוהבים הגדולים שלי אומרים שאני אף פעם לא מתלהם. אם השופט נמצא קרוב למקום האירוע, אני נותן לו את הקרדיט, כי הוא רואה יותר טוב מאיתנו".עד היום דבורין גורר איתו מנהגים מפעם. שפה תקנית, ממלכתיות. הוא לא קובע מי ניצח במשחק עד השניה האחרונה כמסקנות מפעם. בןאברהם אמר בזמנו לכתבים לא לקבוע תוצאה סופית עד שהיא ברורה מעל לכל ספק. דבורין, בצעירותו, נשלח לסקר במגרש גלי גיל את הכח ר"ג מארחת את מכבי פ"ת. בדקה ה85 התוצאה היתה 41 לר"ג ודבורין החל לסכם. אחרי השריקה האחרונה היה שיוויון 44. במערכת דבורין כבר קיבל הרצאה מהבוס.הוראות הונחתו כמסקנות מאירועים. באחת השבתות דיווח צחי נגה שיהודה דוגאץ' מהפועל יהוד שבר את הרגל במהלך משחק. כעבור שלושה ימים נחת על שולחנו מכתב מאמא של דוגאץ', שכתבה שהיא לא מאחלת לו לשמוע דרך הרדיו שקרוב משפחה שבר את הרגל. מאותו יום יש הוראה להיזהר בדיווחים הרפואיים.אלה היו ימים אחרים, שבהם כל מלה של שדר נתפסה כתורה מסיני. אם הוא היה טועה בשם של שחקן, מאה עם טרנזיסטורים ביציע היו צועקים לו בכדי שיתקן. הפופולריות וההשפעה גרמו במשך כמה שנים לאי שידורם של משחקים שקבעו עליות וירידות. פחדו שתוך כדי משחק יהיו מכירות וסידורים של הרגע האחרון. היו לחצים, ההתאחדות הסכימה שישדרו מחצית, ואז האפלה מוחלטת. אפילו לאולפן סירבו שיועברו התוצאות, כי הוא הוצף בטלפונים ממאזינים שביקשו עדכונים.ב1980 נלחמו בית"ר ת"א ומכבי יפו נגד הירידה. באיצטדיון גאון אירחה מכבי יפו את מכבי ת"א ואילו בבלומפילד שיחקה בית"ר ת"א נגד הפועל ת"א. יפו היתה חייבת לנצח ולחכות שת"א תוציא מקסימום נקודה. האולפן היה חגיגי, יעקב אראל היה האורח.במחצית 20 לבית"ר והשידור נחתך. הדקות נקפו ומשה קשטן נשלח לשאוב אינפורמציה. אז לא היו פלאפונים וכולם ניזונו משמועות. קשטן הבין, משיחות שקיים, שבבלומפילד לא הובקעו שערים נוספים, זאת אומרת שבית"ר ניצלה. באולפן החלו לבנות תיאוריה, ובגאון, שחקנים ששמעו את הבשורה נשכבו על הדשא עד שהגיעה התוצאה האמיתית. 33 בבלומפילד. ביפו השתנו המראות, ובשירים ושערים התנצלו על המקרה.מאוחר יותר כבר החליטה ההתאחדות להסיר את ההתנגדות לשידור ממוקדי המתח, ולא ברור אם צדקה. ב1990 התמודדו הפועל ת"א ומכבי יבנה על העלייה ללאומית. יבנה היתה צריכה במחזור האחרון לנצח בשני שערים יותר מהפועל בכדי לעלות. הקווים נפתחו. כל שער בבלומפילד גרר אחריו שער ביבנה. זה נראה ונשמע מוזר. באחת הדקות ניגש בכיר בהפועל ת"א וניתק את הקו. מוטי חביב, השדר, לא ידע, אבל הוא דיבר אל עצמו במשך כמה דקות וכשהתבררה התקלה ועד שתוקנה, הפועל כבר עלתה ליגה.התנאים היו קשים. בלי תאים במעלה היציע, אלא בדרך כלל על הדשא, עם עשרה אנשים שמסתירים וקהל שמנסר את המוח מאחור. תנאים שלא פעם גרמו לפאשלות גדולות. ביום חורפי במיוחד שידר בהלול משחק של מכבי חיפה בקריתאליעזר. גשם, ראות איומה, פנדל לחיפה. זוהיר לא ראה דבר, אבל קו השידור היה פתוח. בהלול בנה את הדרמה, סיפר על הריצה והבעיטה והימר שהכדור מפרפר ברשת, מבלי לראות. הוא הימר לא נכון.במקרה אחר שידר מוטי חביב משחק של הפועל חיפה נגד מכבי נתניה בקריתחיים. נתניה הבקיעה גול והיה צ ריך לאותת לאולפן, אבל הטכנאי ישב בניידת שהיתה מרוחקת מעמדת השידור. חביב עזב את העמדה והלך ברגל לניידת, הוא רק לא שם לב שיוסף פינקלשטיין, השופט, פסל את השער. כשעלה לשידור דיווח בהתלהבות על הכיבוש, אבל מבטי העיניים המוזרים שנתקעו בו גרמו לו להבין את גודל הפאדיחה. עם כושר אילתור הוא סיפר מיד שממש ברגע זה נפסל השער. הקהל שמסביב הביט ולא הבין.הפאשלות קרו ובקצב, לפעמים זה עניין של חוסר ריכוז, שנכנס לאחר מכן לפנתיאון של הפדיחות ולפיספוסים הגדולים. עדי הדר, שדר צעיר, העביר את המשחק בין בית"ר נתניה לבית"ר ירושלים, משחק קצוות, כשהנתנייתית היתה אחת שלא הפסיקה לספוג.ההפתעה עמדה בפתח כשבזמן פציעות עוד היה 11, ואז איתות מנתניה. הדר על הקו מדווח שבית"ר נתניה עלתה ל21 היסטורי. כולם כבר דיברו על הסנסציה ורק אז התברר שסמי מלכה הביא עוד ניצחון לבית"ר ירושלים. אחרי זמן קצר הדר כבר לא היה בתוכנית.יש אירועים שהפכו לקלאסיקות, כמו פיצוץ משחק בין בני יהודה להפועל ת"א, שבסיומו פרצו אוהדי בני יהודה למגרש והיו בדרכם לעמדת השידור. השדר סיים את דבריו במלים: "העיקר שנצא מכאן בריאים ושלמים". מ צבו, אגב, יציב.ביבנה נערך משחק בין מכבי המקומית להפועל ר"ג ולפתע נזרק רימון למגרש. השדר מוטי חביב לא זיהה את החומר, אבל ראה ששחקנים נופלים על הדשא אחד אחרי השני. הרוח הביאה את החומר גם לעמדה והתברר שמדובר בגז מדמיע. מוטי השתעל והפסיק את השידור. דר' מארק רוסנובסקי צילצל לאולפן והעביר ברדיו הוראות ראשוניות לטיפול.המקרים האלה, הפאשלות, הפופולריות, השפה הייחודית, גרמו ללא מעט פולקלור להתבשל סביב שירים ושערים. המערכון של הגשש, חיקויים של סטנדאפיסטים ומי שלא שם לב בסרט 'מתחת לאף', ששודר לאחרונה בפעם האלף, בדיוק כשמתכננים את השוד נשמע ברקע דיווח עצבני מבלומפילד.השינוי בעיתונות השפיע גם על שירים ושערים. מהקו הממלכתי של נחמיה בןאברהם ניסו להחדיר יותר קצב. ב1983 נכנס דבורין לתפקיד עורך הספורט. הוא הביא יותר אירועים מהעולם, הכניס שדרי קו במינון נמוך אומנם, אבל חידש. גם פרשנים במגרשים הוא הביא, אבל כאלה שקיבלו הוראה לדבר פעם במחצית. אז לא היה זמן, שעתיים וחצי תוכנית וממשיכים הלאה.השינוי תפס כיוון ב94' כשמאיר איינשטיין השתלט על עמדת המגיש. איש חדשות משופשף, עירני, קפיצי. הכיוון שלו היה מגזין שיעורר הדים. הוא הוריד את המוסיקה וצירף אליו את אבי רצון. הוא רצה לתפוס שערים בשידור חי, ראיונות נשכניים ובמיוחד שהתוכנית תדביק את הקו שבו נקטו העיתונים הארציים.רצון סיפק את הסחורה. הוא היה נושך בבשר החי וללא רחם. מהר מאוד מצאה לה התוכנית הסולידית צ'ילבות בכל מקום ומאזינים נזעמים שהביעו מחאה על הקו החדש. איינשטיין: "כולם יודעים מי זה אבי רצון. הסגנון שלנו שונה, אולי הייתי צריך מדי פעם ליצור איזון מסוים, אבל אני לא חושב שאי פעם צינזרתי אותו. היו לנו הרבה ויכוחים, גם אחרי שידורים. אולי הייתי יותר מעודן ממנו, פחות כסחיסט, אבל אף פעם לא אמרתי לו 'אל תגיד כך או אחרת'. זה ההבדל בין פרשן עיתונאי לפרשן מתוך הענף. מאמן כדורגל שבמקרה מובטל, לא יגיד דברים שאבי רצון יגיד. מאמנים שהופכים לפרשנים לשעה, תמיד יעשו את החשבון. הרי אולי מחר הם יעבדו בקבוצה עליה הם מדברים עכשיו. הדברים שלו קוממו לא מעט אנשים והטלפונים זרמו לאולפן בקצב. אני חושב ש90 אחוז מהפאקסים היו תגובות לדבריו".רצון נהנה מההמולה. הריב המתוקשר שלו עם שלמה שרף, אז מאמן הנבחרת, גלש לכל סלון כי שרף נג רר אחריו. הרייטינג עלה דרגה. רצון: "רק תשעים אחוז מהפאקסים? מעליב. לדעתי 99 אחוז מהתגובות היו על דברים שאמרתי. היו הרבה טענות, הרבה כעס, אבל איומים אף פעם לא היו. לא כיוונתי לשום מטרה מעבר להעברת דיעותי. דיברתי בשירים ושערים בדיוק כמו בטלוויזיה וכמו שכתבתי בהארץ. אני לא מתחשב בשאלה אם דבריי מוצאים חן בעיני מבקר כזה או אחר, או מה חושב על הדברים מנהל הרדיו, אמנון נדב. אין לי מושג מה דעתו וזה גם לא מעניין אותי. המזל שלי הוא שמאיר איינשטיין היה העיתונאי שאיתי. לא חסרה לי ביקורת על העיתונות, אבל מאיר פשוט מדהים".הקו החדש הוא לא כוס התה של הדור הישן. הם היו רגילים לעניבות ופתאום בעיטות מתחת לשולחן, חדשות חמות, סנסציות. משה פרימו מביא עדכון חדש מחדר ההלבשה הסגור. שלום ואנו, אחד מאלה שלא התרגלו למהפך: "התוכנית איבדה את היוקרה בהרבה מובנים. התחילו להיות מכונות יריה, אבי רצון ודומיו. הם לא שיחקו, לא אימנו ואחרי הפסד וחצי כל ילד וילדה שואלים את המאמן אם הוא מתפטר. אני הייתי מבקר, אבל עם שאלות מהותיות".זו היתה תוכנית שהתחילה עם שעתיים וחצי ונמשכה לעיתים גם שש שעות בגלל פיזור המשח קים על פני שעות לא קבועות. רצון, שהופיע בהתחלה, היה תופס תנומה על מיטה באולפן. הוא היה עייף מביקור בוקר בבית הכנסת. איינשטיין היה מעיר אותו לתת מדי פעם פאנץ'ליין חדש.יש לא מעט אנשים שטוענים שהמבנה הארוך הרס בתוכנית כל חלקה טובה. חביב: "אסון לתוכנית, וגם לכדורגל. מתחילים לשחק ביום שישי וגומרים ביום שני. אם הקבוצה שלי משחקת בשש, למה שאני אפתח את הרדיו כבר בשתיים? אלה דברים שמורידים את הפופולריות".יש לא מעט טענות שהתוכנית הארוכה גרמה לברברת מיותרת והיתה עייפה ומעיקה. לעיתים היה נדמה שמחפשים מתחת לאדמה אייטמים כדי לסגור את השעה. באחת הפעמים, אחרי שאייל ברקוביץ' ספג את הבעיטה מג'ון הארטסון, עלה לשיחה בחור שהזדהה כברקוביץ' וביקש להגיב. איינשטיין התחיל לדבר איתו עד שקיבל מרפקים מרצון, שסימן לו שזה לא אייל. איינשטיין: "מערכת הסינון לא עבדה, וזה דבר שעלול לקרות בשידור חי. הוא הורד מיד מהקו עם ההתנצלות המתאימה למאזינים".עם כל המאמץ זו כבר לא היתה שירים ושערים של פעם. אולי מדובר בתוכנית יותר רב גונית, אבל בעידן של האינטרנט והטלוויזיה, היא הפכה לעוד מוצר נילווה של הכדורגל היש ראלי. רצון עזב, ז'וז'ו אבוטבול הגיע ואחריו המכה 'רדיו ללא הפסקה' קיבלה את זכויות השידור באופן בלעדי.שדר בכיר: "רק בגוף רקוב כמו רשות השידור זה יכול היה לקרות. אחרי שאיבדו את זכויות הטלוויזיה על הכדורגל והכדורסל, עכשיו זרקו את שירים ושערים. ולמה? בגלל רשלנות של סמנכ"ל שלא הלך למכרז. עד היום מגיעים טלפונים שמקללים את ההנהלה. לקול ישראל אין בעיה להוציא כסף גדול, יש להם בעיה להוציא כסף קטן".מאיר איינשטיין יושב היום בשבתות בבית, ולא מקשיב למתחרים. "פעם שידרנו ראש בראש, שתי התוכניות היו באוויר ואחרי כמה מחזורים הם ירדו כי הבינו שאין להם מה לחפש בתחרות איתנו. זאת הסיבה שהם מתעקשים עכשיו על הבלעדיות".דני דבורין בקושי הולך בשבתות לכדורגל. במשחק נגד אוסטריה הוא נאלץ לשבת מול הטלוויזיה, לציין לעצמו אירועים ולאחר מכן לדווח עליהם. הוא חושב שמאז 1949 זה המשחק הראשון של הנבחרת בארץ שלא שודר בקול ישראל. מאוד מוזר ושומם מבחינתו.רצון מקנטר את היריבים: "ברמן זה האיש שחשף את הישבן בטלוויזיה, לא? אז תבין לבד מה דעתי עליו. יש לו גם פרשן. אני מכיר את אלי עזור כבר שנים. הוא היה אחד הריפורטרים הגדולים בעיתונות הספורט. הוא גם איש עסקים ממולח שיודע איך להשקיע את הכסף. איך אלי הידרדר עד שלמה שרף, לא ברור לי, ובהזדמנות הראשונה אני אשאל אותו".וגם משה קשטן יושב בבית, אבל ממשיך ללקט קטעי אינפורמציה וסטטיסטיקה, עוקב אחרי המשפט ומקווה לחזור לעבודה בהקדם. הוא ושירים ושערים תמיד ילכו ביחד. כבר בן 71, לא ילד. "אני יודע שיבוא יום וגם אני אסיים את חלקי בתוכנית, אבל זה עדיין לא מפחית מהכאב שהיא איננה". |  |  |  |  |
|
|  | |