מודרניסט ארור. כולם הלכו בעקבותיו עונה בגיהנום, ארתור רמבו, מצרפתית: אורי ברנשטיין, קשב לשירה, 46 עמ' רן יגיל 09/11/01 איך אפשר שלא להתאהב בארתור רמבו (1854­1891), ילד הפלא של השירה הצרפתית בכל הזמנים, זה שהמציא את האגו הנבואי של המשורר, זה שבעט בכל המשוררים האחרים בני תקופתו, שאיים וקיים להפסיק לכתוב ולנסוע לארצות רחוקות, לעסוק במקצועות הנראים לנו הבורגנים של היום, כאקזוטיים; הילד שאת הקורפוס הנצחי שלו כתב בן הגילים ארבע­עשרה לתשע­עשרה. הלך הילד נשאר הפלא, רק הפלא. איזו פואמה נפלאה, חופשית וכבולה כאחד, היא 'עונה בגיהנום'. באמת הגיע הזמן שהעברית תתברך בתרגום מעודכן שכזה. במרכז הפואמה עומדים רעיונות מודרניים מובהקים, שפרנסו את הספרות הצרפתית ואת הספרות בכלל במאה התשע­עשרה ובמאה העשרים.ראשית, ההנחה הבסיסית, כי החיים הם במקום אחר. הרצון לברוח מאירופה, להתרחק מן המערב, וממצב מעודן של תרבות­יתר אל עבר עולם פראי, חופשי ממלים, מלא רק בתנועות קמאיות. רמבו מבקש להתחבר אל אבותיו הגאליים, עובדי האלילים, ולא אל צרפת הנוצרית, המתחסדת, המוכרת לו. "מאבותיי הגאלים לי העין הלבנה­כחלחלת, הגולגולת הצרה, המסורבלות בשעת קרב ­ והנה אני כאן על חוף ארמוריקה. שתוארנה להן הערים לעת ערב. מסעי הסתיים. אני נו טש את אירופה ­ הה! נטוש אני כל­כך עד כי לפני כל צלם­אל שהוא אשטח את מאוויי לשלמות ­ כמרים, מורים, רבי­אומנים, טעות אתם טועים בתתכם אותי בידי החוק. מעולם לא היה חלקי עם העם הזה; מעולם לא הייתי נוצרי; בן אני לגזע המזמר בענותכם אותו; אינני מבין את החוקים; אין לי חוש מוסרי, חיית אדם אני: אתם טועים בי ­ שבתי למזרח ואל החוכמה הראשונה הנצחית ­ ועם זאת כלל לא הרהרתי בעונג הבריחה ממשא הסבל המודרני (רמבו משתמש בשלב מוקדם כל­כך ממש במלה זו, כבר לפני שקרמה עור וגידים כמושג, לפני שנשחקה והתרוקנה מתוכן), לא עלתה על דעתי החוכמה בת­הזנונים של הקוראן ­". כמה אקטואלי זה יכול להיות היום, שורות אלו של חלוקת העולם לצד המוסלמי, המזרחי, העני; למול המערב הנוצרי, העשיר, השבע.אכן, רמבו היה משורר­נביא, ואין זו גוזמה. הוא נתן גט כריתות החלטי לכמה מאושיות התרבות. גט כריתות למלה הכתובה, לשירה, לסיפורת, להגות. הוא חיפש את הצד המיסטי, המאגי במלה. "האם אני מכיר כבר את הטבע? ואת עצמי אני מכיר? ­ די במלים. את המתים אקבור בבטן. זעקות, תופים, ריקוד, ריקוד ריקוד! אינני יכול לצפות אפילו את השעה בה, בנחות האנשי ם הלבנים, אפול אל תוך האין./ רעב, צמא, זעקות, ריקוד, ריקוד, ריקוד, ריקוד! ­ המצאתי צבעים לתנועות! A שחור, E לבן, I אדום, O כחול, U ירוק".ריקוד במקום מלים, צבעים במקום תנועות שמפיק הגרון. אפשר לתת כותרת לנתח רחב מן הספרות הצרפתית המודרנית: מרמבו עד ארטו. אין ספק כי ארתור רמבו, המשורר המקולל, השפיע רבות על התיאורטיקן, המשורר, הסופר והמחזאי, אנטונן ארטו, שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים; דמות מרכזית ביותר בספרות הצרפתית. ארטו, במאמריו, ובפרקסיס התיאטרוני שלו, ביקש ליצור תיאטרון בנוסח רמבו, "תיאטרון האכזריות", שיתרחק מן המלה הכתובה, מן הסגנון, יתקרב למזרח הקדום במקום למערב המילולי והמנוון, תיאטרון של צעקות, אורות וריקוד­קדום; אך גם על האקזיסטנציאליסטים השפיע רמבו המקסים, על הצד הגופני­ההפרשתי בכתיבתם, תיאורי הזיעה, הצואה: על קאמי, על ז'נה, על סארטר.יוצא, איפוא, שלרמבו היתה השפעה עצומה על הספרות הצרפתית, אבל יתר על כן, גם בספרות שלנו, הספרות העברית, יש לו אחים; אחים לשירה נבואית גולמית, לא גרוסה ומעודנת. הבולט שבהם אצ"ג, בעל ריתמוס הרחבות והטון הנבואי האקספרסיבי; האחר, ה פחות מוכר, משורר מקולל אמיתי, גם בשל אורח חייו, נוח שטרן, שבשירו המפורסם, הארוך והחופשי, 'מכתב ביניים', נתן מעין גט כריתות לשירה העברית בתקופתו, שירת המארש המובנית השלונסקאית­אלתרמנית; ובספרות האמריקאית אפשר לציין את וולט ויטמן כאח רחוק של רמבו.על כל מה שמודרני דיבר כבר רמבו. הומוסקסואליות, יחסיו האינטימיים עם המשורר ורלאן; הוא כותב כאשה, מנקודת מבט נשית, אישית, מוסווית; הוא כותב על הרעב הקיומי, הקולוסאלי, הנצחי, על האינטימיות; הוא מבקש לבקר ולתת גט כריתות לזוגיות, לנישואין המחייבים. הוא מדבר על אובדן אמונה, משבר ערכים, מושגים שנראים לנו מובנים מאליהם; הוא מדבר על חירות כמושג מפתח בהבנת האדם, מעמד האסיר, האסיר כמטאפורה."עוד בהיותי ילד הערצתי את האסיר המועד, שעליו נסגרות דלתות הכלא לתמיד; ביקרתי בפונדקים ובדירות מרוהטות, שאותם קידש בשהותו בם; ראיתי, בעיניו שלו, את הרקיע הכחול ואת העמל המלבלב של הכפרים; גזרת גורלו חלפה על פני בערים. הוא היה חזק מן הקדושים, מעשי יותר מן היוצאים למסעות ­ והוא, הוא לבדו! עד היה לתפארתו ולהגיונו כאחד". אפשר לחשוב בנקודה זו קדימה באשר לגורל הספרות הצרפתית, על דמותו של הסופר והמחזאי ז'אן ז'נה, למשל.התרגום של אורי ברנשטיין קולח וזורם, נוח לקריאה וגמיש. הייתי מתרגם כמה מושגים אחרת, כמו למשל, mauvais sang, שהוא פשוט "דם רע", כמו בתרגום האנגלי וכמו במקור, ולא "דם לא טהור", שהוא מעין פירוש לביטוי. אבל מלבד זה, תרגומו של ברנשטיין מפתיע. ברנשטיין הוא משורר לירי טוב בעל יסוד אירוני­מפוכח, ('באותו החדר באותו האור', 'עמק השווה', 'עם מוות') ספרים עדינים טובים מאד ומדודים. מדהים לראות כי משורר מעודן זה נתפס לשירה גולמית, נבואית, גסה בבסיסה, אשר רחוקה כל­כך מתפישתו הפואטית ומשירתו.עם זאת, כאילו נתקיימה לה כאן אחדות הניגודים, וברנשטיין הפיק תרגום נאה, קריא, עדכני וטוב. משורר חשוב אחר, העוסק שנים בתרגום רמבו, הוא משה בן­שאול. במשך שנים פרסם בן­שאול תרגומים לשירי רמבו: 'אנייה שיכורה', ('עכשיו', 1983); 'אופלי', ('עכשיו', 1991); והפואמה 'שמש בשר ודם', ('עכשיו', 1995), שהיא רבת מושגים וקשה מאד לתרגום. אני מקווה כי בקרוב ייצא ספר תרגומיו של משה בן­שאול, ובבת­אחת נתברך בשני תרגומים של היצירה המופתית הזאת 'עונה בגיהנום', ובשיר ים נוספים בלבוש עברי של הפלא הזה הקרוי ארתור רמבו; משורר ייחודי, אשר באופן טבעי ידע לשבור את הצורות לחלוטין על דרך המודרנה, ולאחות אותן בבת­אחת על דרך המודלים הקלאסיים שהכיר; ארור שכזה, השירה נובעת מתוכו כפצע פתוח, שותתת אליך, יש לרוץ ולקרוא אותה.