רגעים סרט: "חתונה מאוחרת", במאי: דובר קוסאשוילי גילי חיימוביץ' 08/11/01 גדולתו של הסרט היא בפשטותו. רק סיטואציות ספורות מספרות את סיפורו של בחור צעיר ממוצא גרוזיני (ליאור אשכנזי) שמשפחתו מחפשת לו כלה, אך הוא מאוהב באשה גרושה ומבוגרת ממנו (רונית אלקבץ), שהמשפחה מתנגדת לה בתוקף. אבל בסרט יש הרבה יותר ממה שיש לעלילתו הצנועה להציע. הסיפור, שסיומו מפתיע וצפוי כאחד, מתגולל בסצינות יפות וארוכות, ייחודיות, אותנטיות ומדויקות, שמעלות רגעי צחוק, כאב ופליאה. בולטת בהן היא סצינת מיטה אינטימית ומתגרה, מקורית ונועזת ­ מהמדהימות ביותר שראיתי אי פעם. עוד בולט בסרט מוני מושונוב, המגלם בהצטיינות את אביו של הבחור ומדבר למרבה ההפתעה גרוזינית שוטפת. מספיקה רק הבעה או מחווה שלו כדי לרגש, להצחיק ולסקרן. למרות שברובו הסרט דובר גרוזינית, "חתונה מאוחרת" הוא סרט ישראלי מאוד, וכדאי לרוץ לראות אותו כי הוא פשוט מקסים. "בין סדר לכאוס", תיאטרון גבעתיים יריעות גדולות המונחות זו על גבי זו באופן לא סימטרי ומשמשות כרקע לכתמי צבע רבי הבעה, מקדמות את פני הנכנסים לתערוכה של האמן הספרדי חוזה מנואל סיריה בתיאטרון גבעתיים. טכניקת העבודה המיוחדת של סיריה ­ ערבוב של צבע שמן עם מים ­ יוצרת אפקט מעניין: נזילות אלגנטיות וחושניות, כתם אקספרסיבי אסתטי ומרגש, עם הרבה אסוציאציות ודרמה. בקומה התחתונה מוצגת סדרת עבודות בשם "קורבנות", שנוצרו במהלך שהותו של סיריה בארץ, בהשראת האירועים הביטחוניים הסוערים. סיריה, שגריר מעולם של שגרה שפויה, שהגיע בימים טרופים אלו אל לב הסערה הישראלית, העתיק את האדום של מלחמות השוורים אל צלליות דיוקן גדולות. בדיוקנאות העשויים מכתם וקו, מבטא האמן את הזדהותו עם כאבנו. התערוכה תוצג עד סוף דצמבר. הצגה: "אנא, פאיזה", תיאטרון "הבימה" להצגת היחיד "אנא­פאיזה", שזכתה במקום הראשון בתיאטרונטו 2000, יש את כוח המשיכה הממגנט של תיאטרון נטו. כיסא, שולחן, מזוודה, אלה הם הרקוויזיטים שבהם משתמשת השחקנית יפה תוסיה­כהן, והיא לא צריכה יותר מזה. המונולוג הביוגרפי של תוסיה­כהן, על חייה לצד אמה, זמרת עבר עטורת תהילה במצרים, מכיל את כל המרכיבים לשובר קופות הוליוודי. תוסיה­כהן מסלסלת בפיוטיות את שיריה המקוריים של אמה, עושה ג'סטות של ריקוד, ושוזרת בעדינות ובחן את החוט הדק המקשר בין אמא לבת, אמנית נרקיסיסטית ובת יחידה שמשלמת את מחיר תהילתה בבדידות קורעת לב. היו רגעים בהם חנקתי בכי בשרוול, היו רגעים שבהם צחקתי בקול רם, והיו רגעים שזכרתי כדי לקחת הביתה. ספר: "נפש אחות", מאת אהוד אשרי, הוצאת כתר כמו בשלושת ספריו האחרים של אהוד אשרי, גם "נפש אחות" נטוע עמוק בתוך עולם ספציפי ומובחן. הפעם בחר אשרי למקם את עלילתו עמוסת האינטראקציות בעולם התיאטרון. הספר מביא את סיפורה של מתי לביא, שחקנית מוכשרת (מאוד) ומושכת (לא יותר מדי), המוצאת את עצמה בהריון, כששלושה גברים עשויים להיות האבות הפוטנציאליים: סאני גורדון, המחזאי והבמאי שלה, מאהבה ואהובה, טיפוס סוער וכריזמטי שמודיע לה על סיום יחסיהם, יותם צינוביץ', מבקר תיאטרון אימתני ואויבו המר של סאני, המתגלה בהמשך כאדם פגיע ורגיש, וליאו, ידידה ושכנה ההומוסקסואל, שרגע אחד של שברון לב מוביל אותו לשכוח את העדפותיו המיניות. שרשרת ההתרחשויות הדרמטית המובילה את העלילה, עומדת בצילם של אירועים אפלים מהעבר, סודות שהולכים ומתבררים, וחושפים מערכת יחסים טעונה וקשה בין הבמאי למבקר. התפתחות היחסים בינם לבין מתי מתרחשת במקביל להתפתחות המחזה "וידוי" שכתב סאני, ושבו אמורה לככב מתי. כמו בספריו הקודמים, גם כאן הצליח אשרי לספר סיפור מותח, קולח וסוחף, שלא הצלחתי לעזוב, עד שהגעתי לשיא המפתיע והבלתי נמנע.