נמאס חרא של כלבים בכל מקום - במדרכה, בפארק, אפילו בחצר הבית אסף חיים 06/11/01 מלבד הרעש, זיהום האויר ומצוקת החנייה, מזמנים החיים בערי הארץ עוד מפגע מעצבן במיוחד ­ צואת כלבים. אין מפלט ממנה, היא מפוזרת בשפע במדרכות, בשדרות, בפארקים, בכיכרות ואפילו בכניסות הבתים. רגע אחד של חוסר תשומת לב והופ ­ דרכת ונפגעת. הריח ילווה אותך כל היום, אלא אם כן תמהר הביתה ותחליף נעליים.עיריית תל אביב, למשל, מתאמצת מאוד בשנים האחרונות לטפח את העיר, אולם לצערם של התושבים, משטחי הדשא הם מקום הטיול המועדף על בעלי הכלבים. במדינות רבות בעולם המפגע הזה אינו קיים. יש חוקים, יש אכיפה. והעיקר ­ בעלי הכלבים מנקים. כעת נוצר אולי סיכוי לשינוי גם בארץ והבשורה באה מיבנה. העירייה שם החליטה לצאת במלחמת חורמה בתופעה. דובר עיריית יבנה, אריאל הלר: "על פי חוק עזר עירוני, אי איסוף צואת כלבים מהווה עבירה על החוק. הוחלט כי הקנס יעמוד על 490 שקל. מיום ראשון נוציא פקחים לגנים ובעלי כלבים שייתפסו ללא ערכת איסוף ייקנסו". מאז שדבר הקנס והאכיפה פורסמו נוהרים רבים למשרדי השירות הווטרינרי לקבל ערכת איסוף חינם. בקרוב יוצבו גם אשפתונים לנוחיות בעלי הכלבים. בעיריית באר­שבע אומרים שהם נערכי ם לאכוף את החוק ובקרוב יוכנס תיקון המגדיר את סמכויות האכיפה. במועצה המקומית עומר מסבירים: "לכל הכלבים שקיבלו חיסון מוצמד שבב אלקטרוני ואנו עומדים לאכוף את החוק שיחייב בעלי כלבים ללכת עם ערכת איסוף לכלב". בלהבים סומכים על תושבי הישוב שישמרו על הניקיון ואילו במועצה האזורית מיתר אומרים: "לצערנו אין לנו חוק כזה ומכאן שאין אפשרות לאכוף את הנקיון. אנחנו מודעים לבעיה ושוקדים על הכנת חוק עזר שיכלול אמצעי ענישה ואכיפה.בינתיים, עד אשר תיעשה פעולה נחרצת כלל ארצית, לא נראה סוף לקקי. מדגם מקרי של נפגעים ממחיש את הבעיה. אלון כהן מתל אביב: "זה אחד הדברים הכי מגעילים שיכולים לקרות לך. שדרות בן גוריון ושדרות חן הם מקומות מקסימים, אך תמיד צריך ללכת עם העיניים למטה כדי לא לדרוך". איריס כהן מפתח תקווה: "בגלל שאיש עם כלב התעצל לנקות נהרס לי כל היום. צריך להוריד את הנעל, לחפש מים ולשטוף. זה מעצבן, במיוחד כשבנעליים יש חריצים. קשה לנקות את זה והריח נשאר ימים וכולם חושבים שזה בא ממך". יהודה ברוקר מחולון: "זה כמו שבעל הכלב יעשה את הצרכים שלו באמצע העיר. אני לא מבין למה כולם צריכים לסבול בגלל א נשים כאלה. כולנו חיים בתוך החרא הזה"."הבעיה הזו לא קיימת בניו יורק", אומר דני סידס שעבד בניו יורק כמוליך כלבים. "שם כלב לא מחרבן ברחוב. ואם כן ואתה לא אוסף, ישר מגיע שוטר. כלב בניו יורק הוא כמו בן אדם, אולי אפילו יותר. אם אתה צועק על כלב ברחוב מיד יזעיקו שוטרים. שם נהוג לקחת מוליך כלבים שיוריד את הכלב לסיבוב ולעשות את הצרכים שלו. לא מדובר רק באנשים עשירים, זה פשוט דבר נפוץ. ממש מקצוע. יש כאלה שהולכים עם 20 כלבים ביחד."אני הייתי יורד עם כלב אחד בכל פעם למשך 45 דקות. פעם היו לי שני כלבים באותו בניין ורציתי להוריד את שניהם יחד ליותר זמן. דיברתי עם הבעלים וזו היתה ממש החלטה קשה. האשה ניהלה דיונים עם כל העולם עד שהסכימה, כמובן אחרי שדיברה עם בעלי הכלב הנוסף. זה היה ממש כמו פגישת הורים לפני חתונה. האנשים בניו יורק מחונכים ולא קורה שכלב חרבן והבעלים לא מנקה. יש גם איזורים מגודרים בשביל כלבים. אתה חייב להסתובב עם שקיות או ניירות ויש גם כאלה שבאים עם מטאטא מיוחד. פעם שכחתי את השקית וכולם הסתכלו עלי".הישראלי נקי בבית ומגעיל בחוץ. הישראלי בטוח שלהרים חרא הופך אותו לפראייר . הם גם אומרים שבטח אף אחד לא רואה. נכון שתל אביב היא עדיין לא ניו יורק, אבל רבים מבעלי הכלבים שפגשנו בשדרותיה של תל אביב סיפרו לנו שבכל זאת יש שיפור ויש יותר מודעות למטרד. ציפינו לתפוס על חם בעלי כלבים שמשאירים מאחור את צואת הכלב. למרבה הפלא מצאנו בעיקר כאלה שהיו מצוידים בשקית או בנייר עיתון ואספו מיד את הצואה.אחת מהן, יפה גרינבלט, שטיילה עם כלבה ציון, סיפרה: "הרוב יוצאים בבוקר עם הכלב ביד אחת ושקית ניילון ביד השניה. אני לוקחת תיק שלם עם שקיות ניילון, מברשת, מחסום וגם מים אם ציון יהיה צמא בדרך. יש גם פריזבי שציון אכל לגמרי ואני צריכה לקנות לו חדש. יש אנשים שלא מנקים אבל הם מעטים. הם חושבים שאם זה על הדשא אז זה לא נורא. אבל זה מעצבן כי בסופו של דבר גם אנחנו הולכים על הדשא".נגה נחמיאס, שטיילה עם כלבה פאקו, מספרת על השיטות המקוריות של המלכלכים: "יש כאלה שכאילו לא שמים לב שהכלב ליכלך. הם משחררים אותו ונותנים לו קצת להתקדם. הכלב מחרבן והם כאילו לא ראו. אחרים עושים את עצמם שהם כאילו לא שייכים לכלב. הם הולכים כאילו לבד. אבל בסוף הכלב הרי בא אליהם והוא לא יכול לעבוד עלינו . באופן כללי רוב האנשים בשדרה מודעים לבעיה הזו ואוספים את הצואה. יש גם אחווה של בעלי כלבים, כולם מכירים את כולם ונפגשים מדי בוקר וערב כשהם מטיילים עם הכלבים. זה לא מקובל שתבוא עם הכלב ולא תאסוף אחריו. אף אחד לא ידבר אחר כך עם בעל הכלב הזה". "מכל עבר ערימות צואה ריחניות" אני רואה אותו כמעט כל ערב. הוא מופיע בהליכה בטוחה, כבן ארבעים, מתגורר בסביבות יהודה המכבי בתל­אביב, נוהג על ג'יפ חדש. בטח עורך דין או איש היי­טק. הוא נראה מתורבת, אחריו הולך רועה גרמני מאולף. לא נטפל לכלבים, לא מתעמר בחתולים. הכלב לא קשור, נכנס ויוצא בגינות הבתים, וברגע כזה או אחר עושה את הסיבוב המסורתי וכורע. כעבור כחצי דקה הוא משאיר ערימת צואה מהבילה וריחנית ונחפז, שמח ומכשכש, להדביק את בעליו.כך, כל יום, מגיע האיש המתורבת הזה עם הכלב שלו ומטנף את הרחוב שלי. מגיעה גם השכנה ממול, עם שלוש כלבות קטנות שמשאירות את חבילותיהן הקטנות וממשיכות הלאה. והן לא לבד. עשרות כלבים ובעליהם עושים את זה כל יום, כל היום. ברחוב שלי, ברחוב שלכם, בגנים, בפארקים, על הכבישים, בחצרות ובכיכרות.יש הרבה דברים מעצבנים בחיים. אותי, הדבר הזה הכי מרגיז. כי אני אוהב כלבים, יש לי כלב ואני יודע שזה יכול להיראות ולהריח אחרת לגמרי. את הכלב הראשון שלי גידלתי בניו יורק, עיר שמאכלסת 600 אלף מכשכשי זנב ולא תמצאו בה ערימת צואה אחת. האמריקנים לא צריכים פקחים. הם פשוט אוספים את שארית הפליטה. זה פשוט, זה קל, זה נכון. עניין של חינוך.אני מעריך שמקסימום שליש מבעלי הכלבים שמסתובבים ברחוב שלנו לוקחים אחריות על צרכי מחמדם, מה שהופך את הרחוב שלנו למחראה ציבורית עם ערימות בצורות שונות ובמצבי צבירה שונים. ענני זבובים מתעופפים ממעל. בקיץ זה קשה במיוחד. אני מסתכל על האיש ההוא, עם הכלב המפואר, הג'יפ המפואר והאגו המפואר, המאצ'ו הישראלי המצוי, ומתפוצץ. בחלומותי, אני הולך לביתו ומורח את הכבודה של הכלב שלו על הדלת.הכל מתחיל ברצועה. שאני אקשור את הכלב שלי? הרי הוא מאולף. זה קול להסתובב עם כלב לא קשור. אז מה אם זה מפחיד אנשים? אז מה אם זה מעצבן בעלי כלבים קשורים שהמשוחררים נטפלים לכלביהם? אז מה אם זה מנוגד לחוק? זה חלק מהישראליות: להוכיח עצמאות, גבריות, מקוריות, מעוף.כל הכבוד ליבנה ולראש העיריה שלה. ואתה, רון חולדאי היקר, תלך על קמפיין כולל על התופעה. מאה פקחים (זה טוב לאבטלה) יחזירו את משכורותיהם בקנסות כבדים לבעלי כלבים משוחררים. צריך חקיקה מקומית תקיפה ומקורית ויד חזקה. במקביל, תשקיע את הכספים שיתקבלו בקהילה: בכל פארק, כמו באמריקה, אפשר לגדר שטח (לא גדול) ולהכריז עליו כפאר ק לכלבים. שים כמה ספסלים, שני פחי אשפה, ברז ואגן שתיה ויש לך גן עדן לכלבים ובעליהם. רכוש עוד שתיים­שלוש ניידות לטיפול וחילוץ בעלי חיים וכלבים פצועים. טפח את צער בעלי חיים ואת המכלאה העירונית. תן הוראה שלא מרדימים יותר כלבים בתחום שלך, יעלה כמה שיעלה. אבל לך, בכל הכוח והעוצמה, עם כל מה שיש לך, על בעלי הכלבים שמסתובבים עם כלביהם משוחררים ולא אוספים אחריהם. וידוי של בעלת כלב רונית (שם בדוי), בעלת כלבה קטנה, מודה כי היא לא אוספת את הקקי של הכלבה. "מה אתה חושב, שאנחנו לא יודעים שאנחנו עושים משהו לא בסדר? אנחנו יודעים ותפסיקו כבר לשחק לנו על המצפון. זה לא יעזור לאף אחד, זה פשוט מגעיל אותי לגעת בקקי של הכלב, למרות שזה לא יפה להתנהג ככה."יש לי כמה שיטות כדי לא להיתפס. דבר ראשון אני יורדת עם שקית ניילון ביד, כדי שכולם יחשבו שאני מאלה שבסדר, שאני אוספת. אבל ברגע שהכלבה שלי מתחילה לעשות את צרכיה אני מתרחקת קצת, נותנת לה מרווח, כאילו לא רואה, וגם בודקת שאין אף אחד בסביבה. לפעמים מגיעה זקנה טרחנית שתופסת אותי ומנסה להכריח אותי להרים. לפעמים באמת אין לי ברירה. אבל אני רוצה להגיד לכל הזקנות האלה ­ תרדו ממני, אותי זה מגעיל ואם אתן רוצות תאספו את זה בעצמכן".