פגישה לאין קץ דוד אבידן, אדמלה, מבחר שירים בעריכת דוד וינפלד, ידיעות אחרונות- ספרי חמד/ הקיבוץ המאוחד, 191 עמ' רפי וייכרט 02/11/01 מזה שש שנים, במחצית חודש מאי, נאסף קומץ אנשים, כדי מניין בני משפחה וחברים, ליד קברו של דוד אבידן, כדי לציין את יום השנה למותו ב­11.5.1995. באבן המצבה חקוק השיר הקצרצר 'אדמלה', מתוך הספר 'שירים בלתי אפשריים'. שמונה שורות רזות היוצרות זהות מוחלטת, נצחית, בין היוצר לשירתו: "המלה שהייתי/ המלה שאהיה/ המלה שהייתי/ לפני לידתי/ המלה שאהיה/ אחר מותי/ המלה שהיתה בי/ המלה שאתי" (עמ' 144). במשך שעה וחצי, תחת שמש מאי הקופחת בחלקת היוצרים שבבית­העלמין הירקון, קוראים משיריו, מעלים זכרונות ואנקדוטות, ממשיכים, כל אחד בדרכו, את חייו בחיינו.מעבר לחוג זה יש ליצירתו של דוד אבידן קהל קוראים גדול, ודמותו ויצירתו עדיין מרתקות. הוכחה לכך קיבלנו לפני כמה חודשים, כשאולם הסינמטק בתל­אביב התמלא מפה לפה בהקרנת סרטיו הקצרים של אבידן, לרגל הדפסת מהדורות חדשות של 'ברזים ערופי שפתיים' ו'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' בהוצאת 'בבל'.לדיבורים על דחיקתו מן התודעה הציבורית, על אי­התקבלות יצירתו וסיבותיה האפשריות, על חוסר הבנתנו את חשיבותו, על מהפכה שהוחמצה ­ דברים שנכתבו בשנה האחרונה ­ אין אחיזה במציאות. יתכן שאבידן אינו מוכר או אינו מוכר כמו עמיחי, זך או רביקוביץ' אבל מאות צעירים ובהם סטודנטים, תלמידים, פרחי­סדנאות ­ שוחרים ומחפשים את שירתו. משוררים ומשוררות לעשרות הושפעו ומושפעים ממנה. מחקרים אקדמיים על אודותיה נכתבו ועודם נכתבים. מוסיקאים ממשיכים להלחין את שיריו וזמרים ממשיכים לבצע אותם.אין לדבר על שיכחת או השכחת אבידן בשנה שבה רואות אור מהדורות חדשות מכתביו. בשנה שבה ארקדי דוכין, ביחד עם להקת שב"ק ס', מציע בדיסק שלו, 'להרגיע', גירסת היפ­הופ מפתיעה לשיר הגרושין הנודע 'הרי את מותרת לכל אדם'; בשנה שבה מתפרסם מבחר אלבומי מקיף וססגוני מכלל יצירתו השירית של אבידן.עבודה רבה וחשובה השקיע החוקר והמתרגם דוד וינפלד ­ ממוקיריה העיקריים של שירת אבידן ומי שערך בזמנו את 'ספר האפשרויות' (1985) ואת המבחר 'אבידניום 20' (1987) ­ בסינון מה שנראה לו כמיטב שירתו של אבידן לכדי המבחר 'אדמלה'. וינפלד הוסיף אחרית­דבר קצרה ובה נגיעות חכמות בכמה צדדים של יצירה זו, שאותה לווה כקורא וכמבקר משלביה המוקדמים.כמו כן, ראוי לכל שבח המעצב ולדימיר בנדרסקי, שעשה את האלבום למסע רב­גוני ונהדר בעולמו של המשורר: אבידן של מרד­נעורים ואבידן של זיקנה מנוונת, אבידן של טריפים ואבידן של קראטה, אבידן של תקרינים וסרטים ואבידן בערבי­קריאה ספרותיים. יש כאן מעבר קורע לב בין דיוקנו החודר של משורר חדשן ונועז, שיודע, החל מגיל 20, כאשר פרסם את ספרו הראשון 'ברזים ערופי שפתיים' (1954), כי השירה העברית לא תהיה עוד כשהיתה, לבין דיוקנו הכבד של גבר המתקרב לגיל ששים, איש שמיטב שירתו כבר מאחוריו.באזני הפנימית אני שומע את אבידן ממלמל 'יפה, יפה. אלבום נאה' ומיד מוסיף באירוניה המוכרת ובחיוכו המתעקל ­ 'יכלו להדפיס עוד כמה שורות­ניקוד'.דוד וינפלד בחר לפי דרכו, בקפידה וברצינות האופייניות לו, שירים שעמדו ויעמדו במבחן האיכות והזמן. בעיקר מתקופתו המוקדמת והתיכונה של אבידן. פחות מהספרים המאוחרים של שנות השמונים והתשעים. ב'ספר האפשרויות' יש, מן הסתם, עוד תריסר שירים חשובים ולצידם הרבה נסיונות פואטיים מרתקים, גם אם לא מושלמים בסוגם. ב'שירי המפרץ האחרון' יש כמה אמירות היסטוריות ופוליטיות מבריקות, לפני שמגיעים אל הסונטה הלירית הנפלאה 'תצלום בוקר', השיר היחיד המייצג כאן את ספר שיריו האחרון של אבידן. אחרי 'משהו בשביל מישהו' ו'אבידניום 20', זה המבחר המקיף ביותר שיש לנו, לפי שעה, מפרי עטו של המשורר הנדיר, איש, שהשירה היתה לו כל חייו (מי שכתב שהשירה חדלה לעניין את אבידן אינו יודע מה הוא שח!). הוא היה יוצר, שכל הזמן בחן ושכלל את כליו הפואטיים, שהשתמש במלים כדי לדחוק את רגליה של הביולוגיה המכרסמת בגוף, שתיעד את שממון הזיקנה וחלם להיות "כמו נהר, יחידי, לאור היום,/ להישאר צעיר תמיד ולחלום/ על קצב נועז לאור היום,/ כמו נהר, יחידי, לזרום, לזרום", אף כי ידע ש"גופנו זקן מיום ליום" ('יפוי כוח', עמ' 49).אבידן השאיר לתרבות העברית כפויית­הטובה (שמיהרה לאמץ לעצמה את המטבע "מקרה אבידן") הרבה יותר מחטיבה של שירים מעולים. יצירתו לימדה אותנו כיצד אפשר למרוד במסורות העבר מבלי לשבור את הכלים. איך אפשר לכתוב שירה חדישה מתוך כבוד לקודמיו ­ שלונסקי, פן ואלתרמן. השירה הזאת הורתה לנו, כי הטראגי והאירוני, השירי והדיבורי, המופשט והקונקרטי, יכולים לדור בכפיפה אחת ולפרנס זה את זה.בניגוד לרוח "הביקורת החדשה", אבידן התעקש שהשירה והביוגרפיה מזינות האחת את רעותה, שהשיר הוא האקסטנציה והאקזיסטנציה ש ל האדם. שהוא משפיע, לפחות בשאיפה, על המציאות שמשפיעה עליו. שהוא משנה אותה והיא משנה אותו. רצף המלים הוא סטאטי ודינמי, מתיישן ונצחי, מחושב עד הסוף ואקראי, סר למרותו הכל­יכולה של יוצרו, כמו בסיומו הקטוע­במכוון של השיר 'דיבורים': "עד כאן העניין עצמו ומכאן עניינים אחרים/ עד כאן עניינים אחרים ומכאן העניין עצמו/ ומכאן העניין מתחיל ומכאן העניין נפתח/ ועד כאן ההמשך נמשך ומכאן ההמשך נחתך" (עמ' 158).בתנופת השראה ובכושר המצאה בלתי­נדלה של אשף לשון, הצליח אבידן לקבע את התימות הגדולות, המודרניסטיות, של שירת המאה העשרים: ניכורו של האדם בג'ונגל האורבני; בדידותו בתוך ומחוץ ליחסיו הבינאישיים; חלומו על גדולה ­ תרבותית, שירית, ביוגרפית, מהפכנית, קרייריסטית, כלכלית ­ שנראה לו שכבר לא תיפול בחלקו. הוא היה היחיד מקרב בני דורו, ששיריו חיים במלוא מובן המלה במחצית השנייה של המאה העשרים. בתוך סבך של מחשבים וטלפונים, מזכירות אלקטרוניות ומכשירי הקלטה וטלוויזיה, כדורים ותרופות, פסיכותרפיה ומדעים, סמים נרקוטיים וסרטים ­ אבידן לקה בהלם של המודרניזציה, אבל הציע כיצד לנצל ולשפר את אפשרויות הקיום המתרבות של התרבות ומעל לכל של הפרט.עשייתו השירית הרצינית רחוקה מדימוי "המשורר העתידן" והפרובוקטור, שנתקבע בביקורת הספרות. על אף ההומור והשנינה, הקוריוז והגחמה, לא היה טראגי והירואי מדוד אבידן, בנסותו להציל את הגוף והתודעה מגורלם הנפסד, בסיועם של אבזרים אלקטרוניים וחלליים, רפואיים וממוחשבים. "לחשוב בצורה ממוחשבת זה עניין חשוב" כתב באחד משיריו ב'ספר האפשרויות', והטיל על המחשבה ועל המלים את המשימה להיות אחרות, נבדלות, מחפשות אחר "מציאויות חדשות, אפשרויות שונות, חלומות" (שם, עמ' 220).סיוט המציאות האנושית, הפיזית, החברתית, ההיסטורית והפוליטית, הדף אותו לחלום על עלומי נצח, על שיכלול ביולוגי (הרבה לפני עידן השיבוט!), על פלנטות רחוקות, על שירה בעלת כוח שמעבר למלים. כוח שאינו פחות מזה שיש לצבא, לכלכלה, לתעשייה (ראה שירו הגדול 'הפוליטיקאים של הלשון'). הוא חלם על מלים, שיזיזו ויזעזעו עולמות; על מציאות, שבה יוכל האדם להתקיים בחיק האימה הגדולה חרף הפירוק והשרלטנות הפוסט­מודרניסטיים.כביאליק בשעתו, גם אבידן ידע, שאיי הזהב המדומיינים הופכים את חיינו לגיהנום, ובכל זאת הסתער למלחמה אבודה מראש, כאביר מאגדה קדומה: "אני נוסע, נוסע, נוסע, אל/ איי הזהב האיומים, שעליהם/ סיפרתי לך (...) למפגש הסופי והמכריע עם כמה מפלצים רמי­המעלה,/ שהושעו ממשרותיהם העתיקות ליד אחדים משעריה של/ חומת­סין" ('קטע מצופן', 'משהו בשביל מישהו', עמ' 167)."הכל היה ידוע מתמיד" כתב בפתח השיר 'נון­קונפורמיזם' (עמ' 62), והקדיש יותר מארבעים שנות יצירה כדי לשנות משהו בתוך הגבולות הקבועים הללו.דוד אבידן לא התבייש לסתור את עצמו ולסטור לעצמו, לבעוט בעולם ולהעליב את קוראיו. אמונתו בשירה היתה בו­בזמן מסוייגת ­ "השירים, כדרכם, אינם מגלים/ אלא את הניתן להאמר במלים" ('יפוי כוח', עמ' 50) ­ וכזו שאינה יודעת סייגים. הוא נגע בפיכחון ובעמקות בסיוטים הקשים ביותר של האדם המודרני ומיד פנה להשבעה שתעביר מעליו ומעלינו את כוס התרעלה. "תן לפחד לעבור", חזר ושנה בשירו 'דור המדבר', שיר שדליה רביקוביץ' קראה באופן מצמרר בערב המחווה, שנערך לאבידן במועדון 'צוותא' פחות משנה לפני מותו. לערב זה הבאתי אותו במכוניתי מירושלים, מבית­החולים שבו אושפז. בתום המחווה לא היה שמח ממנו, כי מיטב משוררי השירה העברית ומבחר מוסיקאים הצד יעו לו בשעתו הקשה.מעל לכל זה, דוד אבידן היה מטובי כותביה של השירה הפוליטית הישראלית. ראוי שנזכור את הדבר בימים פוליטיים אלה. אילו היה עמנו אבידן היום, כשהוא בן ששים ושבע, היה תורם לא מעט משיריו וממאמריו הפולמוסיים, המתסיסים, הטועים והקולעים. הרבה לפני ההיסטוריונים החדשים והפוסט­ציונים, סביב מלחמת ששת הימים ולפניה, וביתר­שאת עם תחילת הכיבוש, אבידן הפך את ארץ­הבחירה ל'ארץ הבכירע'. הוא צייר גרוטסקה אפקטיבית של ציון ושל העם היושב בתוכה, תוך שהוא מפרק לגורמים שלל סיסמאות, דעות ואמונות: "ארץ סחי ומעוז/ ארץ זכי ומאוס/ ארץ אוכלת חושביה/ ארץ האפשרויות המוגבלות, המגבלות הבלתי­אפשריות/ ומקרי­הגבול (...) ארץ בטחון­פה ללא פתחון­פה (...) ארץ יפה­חוף משוש­אבל קריה בה מלך הוא רב (...) ארץ עמי­הארצות, שאינם עמים ואינם ארצות/ ארץ­הקודם" ('אבידניום 20', עמ' 47­49).כמה קולע, למשל, אל לב ימינו אנו, ימים של כלכלת שוק והפרטה, של פיטורין ואבטלה, של קרע ושסע וקיפוח חברתי משווע, של משבר בתיירות, בית זה מתוך השיר 'ארץ הבכירע': "ארץ הביטוח על חשבון הפיתוח, המיסים ללא מעשים,/ הארנונה ללא רינה, ה היטלים ללא מפעלים, המהפכות ללא מהפכנים, הסופרים ללא קוראים, המסעדות ללא/ מלצרים".למי שחושב שאבידן משתעשע בשירים שאותם הכתיר במבחרו בכותרת 'שירי מלחמה ומחאה' מומלץ לבצע הערכה מחדש של צד משכנע זה ביצירתו של האקזיסטנציאליסט החילוני והבין­פלנטארי כביכול.מי שתיאטרונו של חנוך לוין קרוב לליבו אינו צריך להרחיק לתיאטרון האבסורד האירופי. הוא יכול למצוא חלק מהאב­טיפוס של פזמוני המוות וההתרסה בפניה של החברה הישראלית אצל אבידן. גם הסרקזם והגרוטסקה הלויניים ­ של יחסי אדם­מדינה, גבר­אשה, פרט­משפחה ודומיהם ­ שאבו לא מעט מפריצת הדרך של אבידן. שירתו מושכת לקרוא, לכתוב, להבין גם בקטעים שבהם נראה כי המשורר מנסה את גבולות סבלנותם של קוראיו, מתעמר בהם, מתנשא עליהם. על כן, אין ספק, שהמבחר של דוד וינפלד יתרום לחידוש הפגישה לאין קץ עם יוצר חשוב ויקר זה.יום אחרי שהגיע אלי אלבום­אבידן נסעתי לבית האבות 'משען' בגבעתיים, אל אמו הקשישה פנינה, להביא לה את המתנה היפה. באצבעותיה הקשויות העבירה דף אחר דף. פה קראה בית משיר, שם התעכבה על תצלום או ציור. בתצלום הגדול של דוד הצעיר, המכסה את כל עמוד 125 ה טביעה נשיקת אהבה.ראוי לזכור שיש אנשים שבשבילם הזיכרון איננו רק שירה.