היורם של הפסיכיאטריה רב המכר של ד"ר יורם יובל אמנם נקרא בעניין, אבל בסך הכל הוא איננו זז מילימטר מעמדות הממסד הפסיכיאטרי המלא בשגגות * ואגב, גיבורי הספר נורא דומים ליאפים מן הרומנים של המו"ל שלו, רם אורן: סמנכ"לים כאלה, שהולכים ל"טיפול" מנחם בן 01/11/01 ד"ר יורם יובל, שספרו "סערת נפש" מוביל זה כמה שבועות בראש רשימת רבי המכר בתחום העיון, הוא גם פסיכולוג, גם פסיכיאטר, גם מרצה בכמה אוניברסיטאות וגם נכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. בהחלט ייחוס נחשב מבחינת הקורא מן השורה, שאיננו יודע בדרך כלל דבר על העיוותים העמוקים המסתתרים מאחורי כל אחד מהתארים הנ"ל.אמנם אין אבק חידוש ומקוריות בספרו של ד"ר יובל; ואמנם מדובר בספר המייחצן במידה רבה את הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי בכל משוגותיו ומוגבלויותיו; ואמנם מדובר בספר ממוסחר במידה רבה ­ ובכל זאת, הצלחתו בקרב הקונים והקוראים (ואין זה תמיד אותו דבר, כי לא כל ספר נקנה הוא גם ספר נקרא) איננה מקרית.ד"ר יורם יובל אכן כתב ספר קריא מאוד, נבון, רב עניינים ועניין, ככל שיכול להיות ספר המתאר מקרים נפשיים ואנושיים אינטימיים, ומכניס אותנו לחצר האחורית ולחדר המיטות של בני השכבה הכלכלית וההשכלתית היותר מבוססת והיותר נוצצת, בדרך כלל. כי הרי מי הולך לטיפול פסיכולוגי? על פי רוב, מי שיכול להרשות לעצמו להוציא כך וכך אלפי שקלים על כך וכך חודשים ושנים של מה שקרוי "טיפול" (שעה פסיכולוגית עולה, על פ י התעריפון שנמסר לי, בין 250 שקל ל­350 שקל ל­50 דקות). העובדה ש"טיפול" זה הוא בהרבה מאוד מקרים כושל ומיותר (כולל מקרים המתוארים ביושר יחסי גם בספר זה עצמו) איננה משנה מן המעמד הכלכלי המלווה את עצם הטיפול הפסיכולוגי.וכך נתוודע כאן ל"סמנכ"לית מצליחה של חברת תוכנה גדולה", ל"מנתח לב מן השורה הראשונה", ל"בתו של טייס קרב", ל"נערה בת טובים העובדת בלילות כחשפנית" ­ כמעט כולם אנשים הדומים איכשהו בקווי המתאר שלהם ובאפיוניהם החברתיים ליאפים המתוארים ברומנים רבי המכר של רם אורן, מו"ל ספרו של ד"ר יובל. וגם הנוסחה הרייטינגית במקרה זה ידועה: אנשים אוהבים לקרוא ולשמוע על מכאוביהם ובעיותיהם של אנשים אחרים, בתנאי שיש בהם משהו נוצץ: יפים, עשירים ומצליחים או לפחות מ"בית טוב". ככה רוב גיבורי ספריו של רם אורן, וככה גם רוב מטופליו של ד"ר יורם יובל. מבחינה זו מדובר כאן לא אחת בסוג של קיטש פסיכולוגי.כיאה לפסיכיאטר, שהוא גם פסיכואנליטיקאי, נוהג ד"ר יובל לטפל במצוקות מטופליו באמצעות שיחות או באמצעות תרופות, ולעתים קרובות באמצעות שילוב בין השניים. אלא שאם נבחן היטב את המקרים שהוא מתאר ניווכח לדעת כי עזרתו העיקרית של הפסיכולוג למטופל שלו היתה מבוססת על עצם ההקשבה, על עצם "הריפוי בדיבור". לעומת זאת, עצותיו של המטפל בכיוון זה או אחר נשמעות לא אחת מיותרות למדי (כגון בפרשנות החלומות הפרטנית מדי והטרחנית למדי).כלומר, עצם העובדה שמאפשרים לאדם לדבר על עצמו ועל מכאוביו הנפשיים מאפשרת לו השתחררות מסוימת. וזו עיקר ההנאה מן הטיפול הפסיכולוגי. רק כך אפשר להסביר את העובדה שד"ר יורם יובל מצליח להחזיק, למשל, במטופלת אחת במשך חמש שנים (אני מתכוון במקרה זה למטופלת האנורקסית­הבולמית אנה), למרות שהוא עצמו מודה כי לא הצליח להביא אותה למצב נפשי סביר. כלומר, חמש שנים שילמה לו אנה ממיטב כספה רק כדי שיהיה מי שתוכל לפרוק באוזניו את כאביה.אבל הרי כל אדם נבון ומקשיב (ולאו דווקא פסיכולוג מוסמך ויקרני) היה יכול לשמש באותו תפקיד של מאזין המביע מפעם לפעם דעות משלו, ואולי אפילו לעשות את זה טוב יותר מאשר ד"ר יובל. הרי את "הריפוי בדיבור" לא המציא מדע הפסיכולוגיה, כפי שד"ר יובל נוטה להניח, אלא נפש האדם, היודעת מראשית בריאתה את האמת הפשוטה: "אדברה וירווח לי". לכן גם מצווים אנחנו בתורה ע ל הווידוי ("והתוודה את חטאותיו"), כחלק ממנגנון הריפוי של כל אחד מאיתנו.ובכלל, גם כשהמטופל נרגע או מסתדר עם עצמו בסופו של דבר, לאחר כך וכך חודשים או שנים של טיפול, ממש לא בטוח שמקור הריפוי הוא ד"ר יובל עצמו, או למשל עצם הזמן שחלף וריפא, או איזושהי התחזקות גופנית או חברתית שפתרה את הבעיה.ולפעמים נשמעים הדברים אבסורדיים במיוחד. ניקח לדוגמה את המקרה של תמר, שסבלה מהתקפי חרדה, ומפעם לפעם, אחת לכמה שבועות, נתקפה בקוצר נשימה היסטרי, בעיקר במהלך נסיעות באוטובוסים, עד שלא הרשתה לעצמה לנסוע בלי מלווה. ד"ר יובל הקדיש את עיקר זמנו לריפויה של תמר מן הרתיעה מאוטובוסים. אבל כרקע לסיפור הוא מתאר אפיזודה סימפטומטית: תמר פנתה לבעלה וביקשה ממנו לתת לה את האוטו, בגלל פחדיה (בין השאר, ממעשי חבלה באוטובוס), אבל הבעל האנטיפתי הסביר לה בהיגיון מדוע הגיוני יותר שהוא ייקח את האוטו ולא היא, משום שהוא עובד בנס ציונה הרחוקה והיא במרחק של עשר דקות נסיעה באוטובוס.עקב כך התחילה תמר לנסוע במוניות למקום עבודתה, וכך התנהלו הדברים במשך שלושה שבועות, עד שנקלעה להתקף חרדה נוסף. אין ספק כי מאחורי ה תקפי החרדה שלה הסתתר גם זעם סמוי על בעלה ומחאה על אופן חלוקת השימוש ברכב הפרטי ביניהם. המחאה היתה גם כלפי האוטובוס וגם כלפי סידור המוניות היקר. ואת זה היה אמור בין השאר הטיפול הפסיכולוגי לרפא. אבל מה שלא ברור לחלוטין הוא מדוע אי­אפשר היה פשוט לקנות מכונית נוספת, שנייה, במקום להשקיע את הכסף בטיפול פסיכולוגי.הרי ד"ר יובל מספר איך לאחר טיפול ממושך (שנשמע ילדותי להפליא, כולל נסיעת הדמיה באוטובוס במוסך "דן", כשד"ר יובל משחק כנהג האוטובוס), הוא הצליח כביכול לרפא אותה מחרדת האוטובוס, אבל המשיך לטפל בבעיותיה האחרות. כלומר, הטיפול נמשך, הכסף המשיך לנזול לכיוונו של הפסיכיאטר, ומכונית שנייה, שהיתה יכולה לפתור לפחות חלק מן הבעיה, איננה עומדת על הפרק, כי הכסף הולך לפסיכיאטר. לא חבל?בעייתי מאוד הוא גם החלק התרופתי­הפסיכיאטרי של הספר, העוסק בתרופות פסיכיאטריות לכל בעיה. כאן מתגלה ד"ר יובל כתועמלן קצת זריז מדי של כל מיני תרופות פסיכיאטריות מפוקפקות ביותר, כגון "פרוזאק". אמנם המחבר מציין את תופעות הלוואי, הצמודות לכל אחת מן התרופות הפסיכיאטריות, אבל הוא איכשהו מקל ראש בהשפעותיהן הר עות. כך גם המלצתו המזעזעת בעיני למתן מכות חשמל במקרים דכאוניים קשים. זו אכן המלצתו הנוכחית של הממסד הפסיכיאטרי, אבל אין זה הופך אותה לאנושית ונכונה יותר. ד"ר יורם יובל, במקרה זה, כמו במקרים אחרים, משמש כשופרו של הממסד. יורם אמיתי.אני מעדיף לאין ערוך את הגישה הגלומה במשפטו המפורסם של הד"ר פינל (שאותו מצטט ד"ר יובל עצמו), מי שאמר עוד במאה ה­,18 כשהתמנה למנהלם של שני בתי חולים לחולי נפש בפריז (ושחרר את החולים מן השלשלאות ומן האולמות החשוכים): "אני משוכנע שלאנשים האלה יש סיכוי להירפא, אם רק ייתנו להם אוויר וחופש".הפסיכיאטריה המודרנית, למרבה הצער, איננה יודעת להציע לחולים שלה "אוויר וחופש" (בבתי מרפא נטולי תרופות ונטולי מכות חשמל). מי יגלה עפר מעיניך, ד"ר פינל?בכלל, כדאי לזכור, כרקע בסיסי לקריאת הספר הזה, כי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרניות לא המעיטו את כמות המצוקות הנפשיות אלא בדיוק להפך. די אם נזכיר את העובדה המזעזעת, הלקוחה מתוך אחת הסטטיסטיקות שמביא ד"ר יובל, ועל פיה כ­30 אלף אמריקאים "מסיימים מדי שנה את חייהם בהתאבדות" (עמ' 215). מותר להניח שהרבה פסיכיאטרים ו פסיכולוגים וסוכני תרופות התפרנסו מהם קודם.(ד"ר יורם יובל, "סערת נפש", הוצאת קשת, 384 עמ') לילות מורן ואם כבר מדברים על פסיכולוגיה: אני מתפעל התפעלות עמוקה מחבורת הבנות המופיעה ב"וואי בלילה" (ערוץ 7 בלוויין). מורן אייזנשטיין, שירי בן­ארי ואיגי וקסמן (אהבתי גם את השלישיה הקודמת עם אפרתכהן). הבנות באולפן עונות בשידור חי לשאלות ששואלות צופות למיניהן. בעיקר שאלות בענייני אהבה כמובן (דברים בנוסח: "הוא ידיד נפש שלי, אבל אני דווקא רוצה אותו כמאהב". או: "אני בתולה וההורמונים עובדים, מה לעשות?", שאלות כאלה).והחבורה הנפלאה באולפן ­ חבורת בנות טבעית להפליא, נינוחה להפליא, הישראליות הנשית הצעירה במיטבה ­ עונה. ועונה בלי התנשאות ובלי שתלטנות, בלי דחפנות ובלי לעצבן. בהרבה חוכמה ורגישות ונסיון חיים עירוני מלוטש וצחוקים וחום ופרגון ואהבה וידידות וחן. עולות בכמה דרגות על ורדה רזיאל­ז'קונט, הפסיכולוגית המוסמכת, שהיא לא רק הרבה פחות מקסימה, כמובן, מן הבנות האלה, אלא שהיא גם פסיכולוגית הרבה הרבה פחות טובה. כי היא דוחפת (לפעמים למקומות רעים מאוד, כגון הצעתה לתת לנערה צעירה לעסוק בזנות, אם זה מה שבראש שלה), והן לא דוחפות; כי היא נוהגת בשתלטנות, והן לא. כי היא מקשיבה בעיקר לעצמה, והן יודעות להקשיב בלי שום מאמץ נפשי, למי שמדבר אליהן.היה גם מאלף ומשעשע לראות אותן מורידות מעליהן איזשהו צ'חצ'ח שהתקשר כדי להביע מחאה צ'חצ'חית, והן נפנפו אותו מעליהן במיומנות עירונית מלוטשת של בנות, שלא בפעם הראשונה נפגשות בצ'חצ'ח שמנסה להתעלק עליהן.אגב, הערצתי קלות את האופן שבו הגתה הגב' אייזנשטיין הצעירה (מין "לוליטה גדוליתה" כזאת, אם להיזכר בשירו הגאוני של אבידן), בחופשיות מוחלטת, נימוחה ותוקפנית קלות, את המילה "זין", כשנתנה סימנים במי שחשודים כבעלי זין קטן מדי. זה אלה שמחליפים, למשל, פלאפון כל שבוע, הזהירה העלמה, מתוך נסיונה. נרגעתי: אין לי פלאפון.קטעי הבנות האלה ב"וואי בלילה" הם אחד הדברים הנחמדים והמעולים ביותר שיכולה להציע לנו היום הטלוויזיה הישראלית ואחד הדברים המעולים שיכולה להציע לנו התרבות הישראלית בכלל, שדווקא באמצעות הבנות היפות והקלילות האלה מבטאת את מיטבה. יצא לאור בראש המוסף הספרותי של "הארץ" הופיע בשבוע שעבר חלקו הראשון של מאמר שכתב יצחק לאור על הרומן החדש של א.ב יהושע, "הכלה המשחררת". לכאורה מאמר כבד­ראש, הטוען טענות כבדות­ראש כביכול נגד המותחן המבדר והמבריק (אף כי השטוח מעט), שכתב יהושע ("כמה חבל שבמקום נובלה קיבלנו רומן", טוען לאור את טענתו המופרכת).אבל כבר בפיסקה הראשונה של המאמר טועה יצחק לאור טעות עובדתית חמורה כל­כך בתיאור השתלשלות הדברים ברומן, עד שאנחנו חייבים להגיע למסקנה ודאית, שלאור לא הבין מה כתוב ברומן של יהושע, או לחלופין, שקרא אותו בדלגנות ולמקוטעין באופן שאיננו מאפשר הבנה ממשית כלשהי.כלפי מה אמורים הדברים? ובכן, בפיסקה הראשונה של המאמר שלו מספר יצחק לאור כביכול את תוכן ספרו של יהושע, וכך הוא אומר, בין השאר: "אביה של הכלה קיים איתה יחסים מיניים". אבל זהו הבל מוחלט. לא עם הכלה, גליה, קיים האב יחסים מיניים, אלא עם אחותה ארוכת האיברים, תהילה. לא להבין את זה זה לא להבין לחלוטין מה קורה ברומן של א.ב יהושע. כי כל מה שקורה ברומן מבחינת מתווה העלילה קשור להבנה בסיסית זו: גליה אכן לא האמינה לבעלה, עופר, כי רא ה את אביה שוכב עם אחותה ברגע חטוף אחד במרתף בית המלון. וזה לא שהיא עצמה שיקרה כביכול את עופר שלא היו דברים מעולם בינה לבין אביה.גם סצינת הפיתוי המשעשעת והנלעגת (עם ההומור המיוחד של יהושע הפרוע) שבה מנסה האחות השתלטנית תהילה לפתות את פרופ' ריבלין הקשיש נובעת כל כולה מנטייתה של האחות הזאת למיני מגעים אסורים עם קשישים למיניהם, בכלל זה אביה. לא להבין את זה זה לא להבין שום דבר או לדלג בקריאה על העיקר.אם כך ואם כך, לאור שוב חשף את עצמו, שוב הסגיר את עצמו. בשעתו התלונן גם פרופ' משה רון במכתב ל"הארץ" על יצחק לאור שדיווח על איזשהו זיון שלא היה בסיפור אמריקאי כלשהו, שוב מחמת קריאה נחפזת, שטחית, דלגנית ולא מבינה. וזה יצחק לאור שניסה לתקוף אותי פיזית שלוש פעמים, לאחר שהבעתי את דעתי על הרומן הבלתי­אכיל שלו, "עם, מאכל מלכים" (ואני, בניגוד ללאור, שמחתי להודיע לקוראים שהסתפקתי בקריאת 30 עמ' ראשונים מתוך אותו רומן מתיש ודוחה).לאור, לעומת זאת, גם לא מודה שלא ממש קרא את הספרים שהוא כותב עליהם, וגם מוכן לאכול חיים את מי שינוסו על נפשם מן הקריאה הדוחה ברומנים שלו עצמו. וכמובן, וכר גיל, לאור גם נוקם את נקמותיו הקטנות, שהרי ברומן של יהושע מתואר גם יצחק לאור או בן דמותו (במסגרת תיאור של כנס ספרותי כלשהו) כ"משורר תל­אביבי גבה­קומה, שהוא גם מבקר חריף ומרושע לעת­מצוא, שכל הסכסוך הישראלי­פלשתיני משמש לו אמתלה לבוא חשבון עם מתחריו". והנה, מצא לאור גם ברומן החדש של יהושע אמתלה, הלקוחה מן הסכסוך הישראלי­פלסטיני, כדי לעלוב במי שעלב בו ושוב, בלי לקרוא ממש את הספר או בלי להבין מה שהוא קורא.זוהי לא רק רשלנות ספרותית אלא גם עבירת אתיקה, אבל "הארץ" בצדקנותו מתעניין כידוע בעיקר בעבירות אתיקה של עיתונים אחרים. לכן, יצחק לאור ישוב ויכתוב במוסף הספרותי של "הארץ", ולמועד ­ שוב יחזור ויטעה מתוך אותה רשעות נחפזת עצמה. כי זה לאור וזה "הארץ". חמש הערות מפה ומשם 1) עודד המעודדעודד גרנות הוא ממש לא פחות טוב מאהוד יערי, ואם להודות על האמת, אני מעדיף את הנינוחות שלו על האגו השתלטני של אהוד יערי. אבל נכון, שניהם מצוינים.2) מלכת הלבבותפרקליטת המדינה רשאית אמנם להגיש עררים נעלבים ונוקדניים למיניהם על פסקי דין וגזרי דין כאלה או אחרים, אבל השאלה היא אם האיום המחודש צריך לחול רק על ראש הנאשמים המטורטרים שוב, או שאולי גם פרקליטת המדינה עצמה צריכה לשאת בחלק מן ההימור או הסיכון. נניח בפרשת קהלני. השופט עודד אליגון כבר זיכה סופית את גיבור ישראל ואף תקף במילים קשות את פרקליטות המדינה, שנעלבה והגישה ערעור, והנה הדברים חוזרים שוב אל שולחנו של עודד אליגון. ועכשיו, בואו נגיד ככה: אם קהלני יורשע, אז קהלני הרי יאכל אותה, אבל אם קהלני יזוכה שוב, מי יישא בעונש על הטרטור המיותר והנוסף שלו? האם פרקליטת המדינה תואיל סוף סוף להתפטר מתפקידה ולהגיד: נכון, אני טועה סדרתית. הסירו את ראשי מעלי.3) ועדנה ב'וגם עולה חשד מכוער שערעורי הפרקליטות נועדו לעמעם את החשדת הפרקליטות. כלומר, במקום שיעסקו בשאלה איך נואלה פרקליטת המדינה להג יש כתב אישום כזה כנגד אביגדור קהלני, מחכים שוב לערעור, ועד שיידון תעבור הרי עוד שנה לפחות, והנה עוד מעט וכבר תמה הקדנציה של עדנה ארבל.4) ועדנה ג'וממש לא הבנתי: אם התביעה ביקשה, בהסכם טיעון, לגזור שלוש שנות מאסר על עופר נמרודי, לאחר שבוטלו כל האישומים הקשים נגדו, והסנגוריה ביקשה לא להוסיף אף יום נוסף על 15 חודשי המאסר שכבר ריצה, והשופטת שקלה והכריעה וגזרה 25 חודשים, איך יכולה פרקליטת המדינה להיות ערלת לב כל כך, אנטיפתית ונקמנית כל כך ולטעון שגזר הדין איננו הולם את חומרת העבירות? הרי עיסקת הטיעון סוכמה עם הפרקליטות, כולל ההסכמה לא להסכים על גזר הדין.והרי המרחק בין שלוש שנים ל­25 חודשים הוא קצר יותר מן המרחק בין שנה ורבע ל­25 חודשים. כלומר, דווקא בגזר הדין, בניגוד להכרעת הדין (עיסקת הטיעון שהתקבלה), השופטת החמירה למדי, והלכה לקראת התביעה. אז איך זה שהגב' ארבל מקטרת ככה, וחרונה עולה לשמים בשיחתה עם שלי יחימוביץ' ב"פגוש את העיתונות"? אין לנו אלא להסיק שהגב' ארבל רוצה לראות את נמרודי יושב בכלא שוב (פחות מזה לא יביא אותה לסיפוקה), רק כדי לא לעמוד מול עצמה ומחדליה ואטימותה. איך קראו להוא מהתנ"ך? רשעתיים? כן, נדמה לי שהיה שם מישהו כזה.5) קצה השירהושוב אני שומע שני זמרים צעירים ­ טל שגב ושי עמר ­ ואני אומר לעצמי שוב: אלה המשוררים האמיתיים האפקטיביים של הזמן הזה.שי עמר:"ונחיה באושר ובעוני/עד עצם היום הזה/ונחיה ואת תהיי כמוני/כך או כך, חיים על הקצה".טל שגב:"תן לי בראש תן לי בלב/תן לי לאהוב, יצר רעב/שבע מרורים, אחוז תסכולים/אלו ימים בינוניים".עם המוזיקה, זה יפה במיוחד.