הדרך מהשפכטל לרבנות בניית בית מציבה אתגר בפני הזוגיות. ליענקל'ה צנקר, אדריכל פנים, יש יתרון אחד ברור: רקע בפסיכולוגיה עדי כץ 31/10/01 לפני כמה שנים קנינו בית. מצאנו אותו אחרי חיפושים מרובים וכשהתברר שהוא עונה על צרכינו ומחירו סביר, מחלנו על צורתו, שהיא, איך לומר, לא מי יודע כמה. כשאני רואה היום בתים יפים ומעוצבים למשעי, לבי נחמץ, אבל סיפורי התלאות הנוראים שעברו על בעלי הבתים האלה במהלך בנייתם, גורמים לי לחשוב שאולי עשיתי את הצעד הנכון. אז אני לא גרה בבית חלומותיי (למרות שהוא בראש גבעה), אבל לפחות לא סבלתי.ההסתפקות בבית המוכן, היתה כנראה גם תוצאה של טראומת ילדות. כשהייתי בת עשר לערך, הוריי בנו בית (ששופץ מאז כבר עשרות פעמים). זה היה די מזמן, אבל הסימפוזיונים על כל פאנל, התוכניות ששונו חדשות לבקרים ומצעד הרצפים, הטייחים והחשמלאים ששתו את דמם של הוריי, עוד טריים בזיכרוני.בניית בית מציבה, ללא ספק, אתגר בפני הזוגיות. כל הפערים וכל הבדלי השקפות העולם והמנטליות, מקבלים משנה תוקף כשצריך לבחור ריצוף וחרסינה והיו כבר זוגות שלא שרדו את זה. הדרך מחנות הברזים לרבנות היא לפעמים קצרה משחושבים.ליענקל'ה צנקר, אדריכל פנים, יש יתרון אחד ברור (מלבד הרקורד המקצועי), על הקולגות שלו; יש לו רקע בפסיכולוגיה. כש זוג מגיע אליו, הוא יודע איך לגלות את המוקשים לפני שהם מתפוצצים ובכלל, לנווט את העסק ברגישות הנדרשת. צנקר, שמאחוריו עיצוב של כמה רשתות חנויות יוקרתיות, מסעדות ומשרדים, בנה גם לא מעט בתים גדולי תקציב. עם לקוחות שרוצים לעצב חנות או משרד, הוא אומר, התהליך ענייני יותר. כשמדובר בבית פרטי, העניין מורכב יותר. "לקוח שבונה עסק פחות מעורב בזה רגשית. יש תקציב, יש תוכניות, יושבים על הקונספט ואפשר לעבור לביצוע", הוא אומר. "כשבונים בית פרטי זה שונה לחלוטין. בדרך כלל מגיעים שני בני הזוג והמעורבות היא של שניהם, למרות שתמיד אחד מהם לוקח יותר אחריות על הפרויקט (זה לא נכון שנשים מתעסקות יותר בעיצוב הפנים וגברים יותר בבנייה)".­ מה קורה במפגש הראשון?"השלב הראשון הוא לשמוע את בני הזוג וגם את הילדים, אם יש כאלה. העבודה ביחד מצריכה, מטבע הדברים, פלישה מסוימת לפרטיות. אני רוצה לשמוע על הרגלי החיים שלהם, על הצרכים שלהם. חשוב לי גם לראות את הבית שבו הם גרים כרגע כדי ללמוד עליהם יותר".­ הם מגיעים אליך אחרי שכבר גיבשו החלטות בבית?"לא תמיד ומדובר כאן בדינמיקה מאוד רגישה, כי הרבה פעמים הצרכים שלהם לא תואמים. אתה צריך להיות קשוב לכל אחד מהם, לשמוע את הפנטזיות. אתה נכנס לזוגיות שלהם, כי זה סוג של מיקרוקוסמוס של מערכת היחסים".­ ומה אתה מגלה?"יש קשת די רחבה של מערכות יחסים; מכאלה שהם מאוד משלימים האחד את השני ואין בהם מאבקי כוח, ועד יחסים שהבעייתיות שלהם באה לביטוי באינטראקציה איתי; מזוגות שהם חברים טובים ועד זוגות שהם בעצם די זרים האחד לשני. כשהיחסים טובים, יש בבנייה של בית הרבה חדוות יצירה. שני הצדדים מעורבים בעשייה וכל אחד מביא אליה את האהבות והרצונות שלו. אני לוקח את סך כל הדרישות ומתרגם אותן לשפה של עיצוב".­ וכשהיחסים בעייתיים?"במקרה כזה אתה מתחיל לראות שכל אחד מושך לכיוון אחר ומה שחשוב פתאום זה לא איך הבית ייראה, אלא מי צודק ומי ינצח".­ ואיך אתה פותר את זה?"אני מרגיש, בכל תהליך עם בני זוג, שמעבר לעבודה בעיצוב אני סוג של מגשר ומפשר. אני נמצא בסיטואציה שאני אמור לתמרן בתוכה ולנקוט עמדה. אם זה זוג שלא באמת מתקשר אחד עם השני, אני אמור באיזשהו מקום לפשר ביניהם ולא לנקוט עמדה כלפי אחד מהם".­ מה נקודות המחלוקת האופייניות?"אפשר ל ריב על כל דבר. זה יכול להתחיל מאיזה תקציב להשקיע בבית, כשתמיד אחד מהצדדים יגרור לתקציב יותר גבוה והשני ירצה להצטמצם. כמובן שאפשר לא להסכים גם על כל דבר אחר. כשבונים בית צריך להגיע להרבה החלטות ולהוציא הרבה כסף ובמצב כזה הרבה מאוד דברים יוצאים החוצה".­ היו זוגות שהתפרקו כתוצאה מזה?"במהלך 17 שנות עבודתי כמעצב, נתקלתי רק בשני זוגות שנפרדו לאחר ששיפצו את ביתם. היה זוג שתוך כדי התהליך נפל להם האסימון, שהם לא מצליחים לחיות ביחד בשלום. הם הבינו שבעצם עדיף שכל אחד יגור בבית אחר. מצד שני, הרבה מאוד זוגות באו אליי אחר כך וסיפרו שהתהליך רק חיזק את הקשר ביניהם, אחרי שנים שהם לא עשו שום דבר במשותף בצורה כל כך אינטנסיבית".­ למה חשוב שגם הילדים יופיעו לפגישות איתך?"כי כשאני מתכנן חדרי ילדים, אני רוצה לדעת למי אני מתכנן אותם. אני מקשיב למה שהילד רוצה, מבחינת ריהוט, צבעים, ציורים על הקירות. אני מקשיב לו כמו לאדם בוגר ובדרך כלל מנסה לממש את הפנטזיה שלו, כמובן בהסכמת ההורים". ­ גם בין ההורים לילדים יש סכסוכים במהלך בניית הבית?"לא שידוע לי. ההורים שמים בדרך כלל גבולות למ ה שהילדים רוצים. אם זה ילד בוגר הוא יכול לבטא את הצרכים שלו בצורה מאוד ברורה וההורים מתחשבים בזה".צנקר, בן 47, התחיל בכלל כמעצב אופנה. הוא למד בשנקר ועסק בתחום תקופת מה, אבל אז החליט לשנות כיוון ונרשם ללימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים הוא התחיל לעבוד ב"קסטיאל", חנות הרהיטים הידועה, כיועץ ללקוחות והחליט לחתוך שוב לכיוון העיצוב. עם סיום התואר הראשון באוניברסיטה, הוא נרשם ללימודי עיצוב פנים ב"אורט קריירה". עוד לפני שסיים ללמוד, הגיעה העבודה הראשונה, עיצוב של וילה בהרצליה פיתוח ואחריה אחת נוספת בשכונת תל ברוך. "התחלתי מפרויקטים מאוד גדולים", הוא מספר. "אנשים נדלקו על הראש שלי, למרות שלא היה לי אז ניסיון. הבית בהרצליה פיתוח צולם לכל מיני מגזינים לעיצוב. הוא היה בזמנו די חריג בנוף. הקווים הנקיים, הסימטריה, החיבור של החומרים, המראה הטבעי ­ דברים שהיום הם מובנים מאליהם".בהמשך הקים צנקר משרד לעיצוב עם המעצבים סיגל שכטר ומריאן שווייצר, ולאחר עשר שנות עבודה משותפת ופורייה נפרדו דרכיהם. בפסיכולוגיה וסוציולוגיה הוא מעולם לא עסק באופן מעשי, אבל הלימוד של המקצועות האלה נתן לו, לדבריו, כלים להתמודד עם מערכת הלחצים שבה נתונים הלקוחות שלו. "אני חושב שרובם מזהים מהר מאוד שהם יכולים להישען עלי ולנהל איתי שיחות יותר גלויות. בשלב די מוקדם הקליפות יורדות והם נחשפים. אני מצדי קשוב לזה ומאפשר את זה". ­ מה זה, בעיניך, לבנות בית?"זה ליצור סוג של חממה או קן. הבית זה המבצר, המקום שבו אתה יכול להגן על עצמך מהעולם שבחוץ, המקום שאליו אתה חוזר בסוף היום ורוצה שהוא יקבל אותך באהבה. חשוב לאנשים ליצור בבית סוג של אווירה שתענה על הצרכים האלה. אני חושב שבעיקר אצלנו, עם שסבל מנדודים וחוסר ביטחון, הבית הוא סוג של הגנה, של עוגן. לכן אנשים משקיעים כל כך הרבה בבתים שלהם".­ ולמה התהליך של בניית בית הוא מלחיץ כל כך?"כי זה תהליך של קבלת החלטות שצריך להיות מאוד מהיר ועל פני תקופה מאוד קצרה. קיים גם הנושא של תזרים מזומנים. גם כשאתה מתכנן מראש ויש צפי של עלויות, תמיד יש גורמים משתנים שאתה לא לוקח בחשבון. וכמובן בעלי המקצוע, בנאים, רצפים, טייחים, שצריך לפקח עליהם ולנהל איתם משא ומתן. יש המון תיאומים ואנחנו בסך הכול מתעסקים עם אנשים, שלפעמים מפשלים".­ חלק מהלחץ נובע בוודאי מזה שצריך לחיות אחר כך עם הטעויות."אין טעות שאי אפשר לתקן. גם אם עושים החלטות לא נכונות, אפשר לעלות על זה בתהליך העבודה. אני הרבה פעמים מוציא תוכניות ומקבל אישור ואז מסתבר שהלקוח רצה משהו אחר ולא הבין את התוכניות. גם בשלב מאוחר יותר אפשר לשנות, אבל נכון שבסך הכל, מכיוון שלרוב האנשים אין ניסיון בזה, זה תהליך די מלחיץ, כי הם אמורים לסמוך על אנשים שהם לא מכירים. אני חושב שתפקידו של מעצב הוא קודם כל לרכוש את אמונם של הלקוחות, כדי שהעבודה תזרום והם ירגישו שהם יכולים לסמוך על מישהו".לאחרונה עבר צנקר עצמו את התהליך. הוא ובת זוגו יעל אוליאל, ארט דיירקטורית של סרטי פרסומת ומרצה בשנקר, קנו ושיפצו במשך שנה בית ישן בשכונת הבולגרים ביפו. "הגענו לשכונה הזאת דרך מתווך ונדלקנו עליה, למרות החזות הלא מדהימה שלה. היא הציעה סוג של אלטרנטיבה לחיים בתל אביב. גם נושא השכונתיות מאוד דיבר אלינו והשילוב של יהודים, מוסלמים ונוצרים שחיים ביחד".הבית, מבנה חד קומתי קטן ומוזנח, שניצב על חלקה של 130 מ"ר, שימש קודם לכן כתחנת סמים. "השארנו את המעטפת וה רסנו את כל הפנים. בגלל השטח הקטן בנינו לגובה והיום זה בית בן שלוש קומות".­ איך היה לעשות את העבודה בשביל עצמך?"מאוד קשה, למרות שאצלנו לא היו חילוקי דעות. יעל זזה הצידה ואיפשרה לי לעשות את רוב ההחלטות לבד. היא התערבה רק בשלב הגמר. כל התהליכים של בחירה משותפת של חומרים, ריהוט, היו חוויה נפלאה לשנינו". ­ אז מה היה קשה?"אני לא יודע. למרות שעבדתי עם אחלה אנשים, כנראה לא הייתי פנוי בראש לתהליך ולא הצלחתי להתפנן על זה באמת. לא הצלחתי להשתחרר מהלחץ".­ במה זה היה שונה מלבנות לאחרים?"המעורבות הרגשית שונה לחלוטין. כשאני בונה לאחרים אני בעצם צופה מהצד, למרות שאני מווסת ומאזן את התהליכים. כאן, למרות שהיו מעורבים בתהליך גם אדריכלית בשם עדי גרוברמן ומפקח בנייה, הרוב היה עליי. הייתי מאוד שמח אם הייתי יכול לשלם למישהו שיעשה את העבודה ואת ההחלטות בשבילי".­ מפקח בנייה זה דבר שעוזר, מן הסתם."זה בהחלט משפר את המצב, אבל מכיוון שידעו שאני איש מקצוע, פנו גם אליי. זה היה קשה, אבל היום אני שמח עם התוצאה. הבית מאוד משתלב בנוף. הוא סוג של קובייה עם גג רעפים, מאוד סימטרי ופשוט. פרופיל בלגי (דלתות וחלונות מברזל), אופייני ליפו, טיח אפור­בטון, אבן אפורה, פינות פאטיו עם צמחייה שנותנות אווירה מאוד נינוחה. אין שום התחכמות בעיצוב, ולמרות שגרים בו שני מעצבים, הוא לא מאיים ולא סטרילי. מי שנכנס מרגיש מאוד נוח, מאוד בבית".­ מה הטרנדים הרווחים היום בארכיטקטורה בישראל?"קיים הטרנד הטוסקני למינהו, כלומר סוג של בתים כפריים בצבעוניות מאוד מסוימת, עם גגות אופייניים ופרטי עץ; לעומת זאת יש בתי האבן למיניהם, באווירה ים תיכונית עם השפעה יפואית. ישראלים נורא אוהבים היום אבן, טיח צבעוני, פרופיל בלגי".­ יש גם אנשים שמגלים טעם עצמאי?"אין ספק שיש השפעה למה שאנשים אחרים עושים, אבל במהלך השנים שאני בתחום, נתקלתי בהרבה לקוחות שבפירוש יש להם מה להגיד ויש להם טעם שמנותק ממה שקורה בסביבה. אלה אנשים, שכשאתה נכנס לבית שלהם, אתה רואה שיש קשר מאוד חזק בין האנשים לבין העיצוב של הבית. בצד השני של הקשת קיימים אנשים שפחות מודעים לעיצוב וגם אין להם יומרות כאלה, אבל גם אצלם אני מצליח לזהות את הכיוון. אני נותן להם מבחר של אפשרויות, כדי לדלות ממנו את מה שהם אוהבים". ­ אתה אוהב לעבוד עם אנשים מגובשים או עם כאלה שאפשר להשפיע עליהם?"בהרבה מקרים דווקא אלה שמגדירים את עצמם כמגובשים, בתהליך העבודה, מתברר שאין זה כך, וההיפך; אבל בשני המקרים זה סוג של הרפתקה, שמתחילה מאפס. אני בעצם פותח משא ומתן, אני סוג של מחנך. אני חושף אותם לדברים חדשים ואז הם מגלים אהבות חדשות".­ חשוב לך להשאיר את החותם האישי שלך על הבתים שאתה מעצב?"המוטו שלי הוא שאני לא מעצב לעצמי. אני מתרגם את הצרכים של הלקוחות לשפה של העיצוב, אני לא כופה את דעתי וטעמי. אני יכול להציע, אבל חשוב לי שאנשים יבואו עם המטען שלהם ויהיו שותפים פעילים בתהליך היצירה. הם אלה שהולכים אחר כך לגור בבית הזה וחשוב לי שהם ירגישו נוח. מבחינתי כל תהליך העיצוב הוא סוג של הרפתקה. אני רואה תמונה כללית, אבל התוצאה הסופית נולדת מהאינטראקציה ביני לבין הלקוח". ­ קרה שעשית דברים שממש לא היו אתה, רק כדי להתאים אותם ללקוח?"כן. יש עבודות שלי שאני מאוד אוהב אותן והן מאוד לטעמי גם אחרי שנים, ויש כאלה שאני פחות אוהב, אבל אני יודע שהלקוח שחי בהן מאוד שמח איתן ושמיציתי את העבודה של תרגום צורכי הלקוח ל שפת העיצוב. בפרויקטים ציבוריים יותר קל לי להתבטא והחותם האישי שלי כמעצב הרבה יותר ברור מאשר בבתים פרטיים. כשאני מעצב בית, יותר חשוב לי שהלקוח יקבל את הבית שהוא רצה. בגלל האהבה שיש לי לבני אדם, אני נהנה מהמפגש שלי עם הלקוחות. להיות קשוב לצרכים, לפנטזיות, לאהבות ולדינמיקה ביניהם, זה דבר שלא פחות חשוב לי מעבודת העיצוב עצמה. ככל שהאינטראקציה טובה יותר, גם התוצאה הסופית טובה יותר". ­ אתה שומר על קשר עם הלקוחות שלך?"עם רובם, למרות שאני גרוע בשמירת קשרים. חלקם הפכו לחברים מאוד טובים שלי. בגלל שיש אינטימיות מאוד גדולה בתהליך העבודה והוא נמשך כמה חודשים ואפילו יותר, כשהפרויקט נגמר, קשה לנו להינתק".