אולי כדאי ללמוד שפות בספר 'אראטה' של ג'ורג' סטיינר יש משהו סימפטי ביכולת של סטיינר להכיר בטעויות שטעה נסים קלדרון 26/10/01 הפרק האחרון של הספר הזה ­ 'אראטה' של ג'ורג' סטיינר (עם עובד, בתרגומו המוקפד של יוסי מילוא) ­ אמור לשבור את הלב. והוא, לפעמים, גם שובר.זהו פרק של ביקורת עצמית, של הודאה בטעויות, של החמצות והחטאות. בספר, שכותרת המישנה שלו היא 'מאזן של חיים', ספר שהוא אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית, יש משהו סימפטי ביכולת של סטיינר להכיר בטעויות שטעה.הוא מודה שטעה כאשר התפזר על נושאים רבים מדי ולא העמיק לחדור אליהם; כאשר איחר להבין את האירוניה, והקיטוע, והמשחק­עם­הפופולרי, שנמצאים בלב המודרניות; כאשר החמיץ את הקולנוע; כאשר זילזל בפסיכואנליזה; כאשר לא היה מסוגל לפעילות פוליטית ישירה. הוא טעה, לדבריו, כאשר תקף את מדינת ישראל כבגידה של הישראלי באוניברסליות חסרת­הבית של היהודי; כאשר הפסיק לצייר, כאשר סירב ללמוד עברית (למרות שעמינדב דיקמן, כפי שהוא מזכיר בנדיבות, היה מוכן ללמד אותו), וכאשר לא קנה ציור קטן של בן ניקולסון.רשימת טעויות מכובדת, בהחלט מכובדת. ואם אינטלקטואלים הם אנשים שהמחלה המקצועית שלהם היא התשוקה להיות צודקים, יש משהו מרענן באינטלקטואל שיודע הרבה כל­כך על הטעויות שלו (במוב ן זה יש הצדקה מלאה לשם שבחר סטיינר לספר: Eratta'', שפירושו "טעויות דפוס").אם זה יפה כל­כך, למה זה מצחיק כל­כך? לא בגלל ההצדקות, שמוסיף סטיינר לכל אחת מן הטעויות שלו. אחרי הכל, גם חוטאים גדולים ממנו זכאים להשמיע בפני בתי­הדין, אחרי ההודאה באשמה, נימוקים להקלה בעונש (בעיקר כאשר הנימוקים שנונים ומחויכים. למשל, ההצדקה לצורך שלו להתפזר על נושאים רבים ולא להתעכב על נושא אחד ולהעמיק בו: "האמנתי ששדות נועדו לפרות, ואילו תשוקות משתנות תדיר והן זכותה של רוח האדם, והאמונה הזאת היתה בעוכרי זה כבר").לא בגלל ההצדקות האלה "טעויות הדפוס" של סטיינר הן מצחיקות. אלא בגלל ההמשך של פרק הטעויות. וההמשך עובר מן הטעויות הקשורות בג'ורג' סטיינר אל הטעויות הקשורות באלוהים. קשה להאמין, אבל אפשר לפתוח ספר ולראות: ההקשר שבו מציע סטיינר לראות את הטעויות שלו ­ כשלא קנה ציור וכשלא למד עברית ­ הוא ההקשר של הטעות הנאצלת ביותר של המין האנושי: האמונה באלוהים. הוא סוקר במהירות ­ במהירות סטיינרית ­ את תולדות האמונה באלים מאז המיתוסים הבבליים ועד אלוויס פרסלי, והוא מגיע למסקנה, שאי אפשר לוותר על נוכחות האל, גם אם זו טעות מרה. נכון שהביוגרפיה שלי היא הטעויות שלי, אומר סטיינר, אבל גם הביוגרפיה של המין האנושי היא הטעות שלו, הטעות הנחוצה והנשגבת שלו. ואם לטעות של המין האנושי קוראים "אלוהים", למה שלא נקרא "אלוהים" גם לטעות ששמה הארצי הוא ג'ורג' סטיינר?סטיינר הוא מגאלומן, שקשה למצוא כמוהו גם באזור הנגוע מגאלומניה של הסופרים והאינטלקטואלים. כשהוא לא משווה את עצמו לאלוהים, הוא משווה את עצמו לדוסטוייבסקי, לאיינשטיין, לגרשם שלום, למי לא. הוא זורק­שמות חולני. הוא בטוח שהוא נולד ליד וירגיליוס, כותב ליד וולטר בנימין, מזדעזע ליד היטלר, מתפייט ליד פאונד. אפילו כשהוא טועה ולא קונה ציור קטן, הוא לא מאשים את הקמצנות שלו, הוא מאשים עצה שנותן פולוניוס להמלט. רק בפראנויה שלו סטיינר לוקה באותה מחלה מקצועית, שבה לוקים לא רק גדולי הגאונים, אלא גם אחרוני הגראפומנים. זו מחלת ה"גונבים ממני!". יותר מפעם אחת הוא כותב, שרבים לקחו ממנו רעיונות ושכחו לצטט את המקור. מסכן.מן הדברים שכתבתי עד כה, יכול הקורא להסיק שהשתעממתי כשקראתי את הספר. אבל לא השתעממתי לרגע. בתוך כל הכרכורים הטווסיים שלו, בתוך מצעד הש מות ה"חשובים", בוערת בסטיינר אש. וכל מי שכתיבה אינטנסיבית מרתקת אותו, לא יוותר על סטיינר.האש הזאת היא אש ספרותית. בכל פעם שסטיינר נותן לעצמו לנוח מן הטווסות האינטלקטואלית שלו, והוא מגיע אל טקסט ספרותי ­ תענוג לגלות כמה רגישות האצבעות, שבהן הוא נוגע בספרות. הוא שומע בדקות רבה מוסיקה של סופר. הוא חושב בדרך מלאת אנרגיה על סיפורים ועל שירים. הוא אוהב לשון, שהיא החומר שממנו עשויה ספרות, כפי שנגר טוב אוהב עץ ומבין עץ. כשהוא מספר שגילה את כוחו כמורה כאשר קרא בקול רם לחבריו למעונות הסטודנטים בשיקגו את שורות הסיום ב"המתים" של ג'ויס ­ אתה מאמין לו. כאשר הוא מתאר את אהבת החיים האינסופית של שקספיר, ולכן את הקלות היוצאת­דופן, שבה מתאים את עצמו שקספיר לכל פירוש ולכל עיבוד ­ אתה מרגיש שהקריאה שלך נענית לקריאה שלו ומתרעננת ממנה. הוא משכנע, הוא מהנה, כשהוא כותב, שחלום מגדל בבל על לשון אחת לכל המין האנושי הוא חלום, שגם קוסם לו, כמי שספרות בשבילו היא נהר אדיר של קומוניקציה; אבל זה גם חלום שמרתיע אותו, כמי שמשתכר, בהחלט משתכר, מן החד­פעמיות של כל לשון וכל שורת שיר.הלוואי שסטיינר היה מבק ר ספרות ורק מבקר ספרות. אבל לא זה החלום שלו. הוא חולם להיות אינטלקטואל. הוא חולם על ספרות רק בתור פינה אחת של חיי המחשבה והמלים. וכאינטלקטואל סטיינר הוא גרוטסקה, כיוון שהוא הביא עד קיצוניות את הנרקיסיזם של האינטלקטואל. אם יש לקבוצה קטנה של בני אדם יכולת, וידע, וכסף, ומזל (וגם חוסר­מזל), לחיות חיים של מחשבה ושל מלים ­ הרי הגירסה של סטיינר לאינטלקטואל היא של אדם שחושב רק על עצמו ורק על מלים.מדויק יותר: הוא מתחיל בכך שהוא חושב על עצמו, אחר­כך הוא מתחיל להחשיב את עצמו כל­כך, שהוא רואה מסביבו רק העתקים מילוליים מוגדלים של עצמו (גאונים אינטלקטואליים), או ניגודים מילוליים מוקטנים של עצמו (אפסים אינטלקטואליים, או בלשון הזהב של סטיינר: "ענני האבק הגדולים של הבינוניות האנושית"). אצל סטיינר מת לחלוטין הסיכוי של האינטלקטואל לחשוב על העולם הגדול והלא­אינטלקטואלי שמסביבו, ולהרגיש בכל כובדם של החיים, שרק פרומיל אחד מהם הוא הפרומיל של המלים והרעיונות.בתוך בנייני הבדיות המילוליים שלנו ­ בתוך השירים והסיפורים ­ שם שוחה סטיינר כדג במים. אבל בתוך בניינים של אבן, ובין אנשים של בשר ודם ­ ש ם סטיינר הוא ליצן מגונדר. בקשו מן הליצן בדיחה. הוא יתן לכם אחת ברצון, ובפנים רציניות (ליצנים, כידוע, לא מחייכים). ברצינות גמורה יספר לכם, למשל, בעמוד 103 של ספרו, שאינטלקטואלים הם יצורים עליונים כל­כך על פני סתם אנשים, שדוברי שלוש שפות עושים אהבה טוב יותר מאשר דוברי שפה אחת. ואולי הוא צודק? אולי כדאי ללמוד שפות?