געגועיו למנהטן
דווקא בימים שבהם נמחקו מגדלי התאומים ומנהטן כבר לא תהיה לעולם מה שהיתה, עלה השבוע על המסכים בישראל סרטו של וודי אלן, "קללת אבן העקרב הירוקה"
מרדכי חיימוביץ' (פריז)
26/10/01
הוא חובש מגבעת ולובש מעיל גשם שצווארונו זקוף, וכשהוא מאובזר בציוד של האמפרי בוגרט, נראה וודי אלן כמו אנה מניאני באדרת סופרמן. ניו יורק 1940. הנה אני שומע אותו מטופף במסדרון הפרקט של משרדו. החלל מלא בהדי צעדיו. פסיעותיו קצובות ונמרצות, כאילו היה רקדן סטפס. רק אנשים עם קילינג אינסטינקט מפיקים את המבט שמפיק סי.וו בריגס. וזה רציני. הפעם בריגסי בא להרוג.היא גויסה לייעל את חברת הביטוח נורת קוסט. קוראים לה בטי אן פיצג'רלד, (הלן האנט) או בקיצור פיץ'. אבל פיץ' היא ביץ'. היא בוטה. אנרגטית. קרייריזם מטורף מחלחל עד עקבי נעליה. היא זוממת לאוורר כל סנטימטר, דוחקת את בריגסי לפינה והוא אורב לה מאחוריה.סי.וו, חוקר כוכב, נלחם על חייו. הוא לא ייתן שעבודתו תתעופף ברוח הקדמה שהבלונדה מנסה להכניס למשרדים אפופי הסיגריות. אבל היא לא שמה שיט על האינטואיציות הגאוניות שלו. בקיצור, מלחמת עולם.כריס מגרודר (דן אקרויד), הבוס שלהם והמאהב שלה, לא עומד בלחץ. הוא מזמין את שניהם למועדון לילה לחגוג יומולדת לג'ורג', עובד שמתמחה בטריקים בקלפים. כטוב לבם בוויסקי מבקש הקוסם וולטאן (דיוויד אוגדן ס טירס) שני מתנדבים. אפשר לנחש מי. מיטלטל מול קצה אפם עקרב עשוי אבן ברקת ומהפנט אותם. כשהוא אומר לפיץ' "מדגסקר", היא מתעוררת דובשנית כדוריס דיי. כשהוא אומר לבריגסי "קונסטנטינופול", הוא מתעורר ספוגי כדיוויד ניבן. הם מפנטזים שהם באי הזוי. רוצים לעשות אהבה תחת משק ענפי הקוקוס. ואז וולטאן שוב יורה "מדגסקר" ו"קונסטנטינופול", והם חוזרים זה לצווארה של זו.גם וולטאן לא אמר את המילה האחרונה. הוא מתגלה בהמשך כמהפנט מקיאווליסטי הממשיך להפעיל את בריגס. מדי פעם ילאט "קונסטנטינופול" לטלפון שלו ויוציא אותו למשימות ליליות מיוחדות.נפגשתי עם וודי אלן בפריז ואמרתי לו "קונסטנטינופול". אלן צחק ואמר שהיה רוצה להתעורר לעולם טוב יותר. "זה עולם שאני בונה בדמיוני, אך אלוהים לא הצליח לברוא בעבורי".­ אתה חושב שאנשים מסוגלים לברוא עולמות לעצמם?"רק בסרטים. אני לא חושב שאי פעם אתעורר לעולם שאני אבחר בו".­ ובכל זאת, איזה עולם היית מאחל לעצמך?"עולם ללא בעיות קיומיות. ללא מחלות, ללא הזדקנות, ללא מוות. עולם כזה יוריד מעלינו נטל עצום. התקשורת בינינו תהיה יותר נדיבה ופחות אלימה. החמלה בין ה אנשים תגבר. זה עולם שכל אדם מאחל לעצמו, אבל זה לא יקרה, אז אני מציע שלא תקח אותי מדי ברצינות. עדיף להמשיך לראות סרטים".ובסרטים מתגעגע אלן לעולמו הבלתי אפשרי. רגע לפני שהם עומדים להתעורר משנתם ההיפנוטית, מנשק וודי אלן את הלן האנט. "בואי נאהב לפני שהמציאות תוריד עלינו את המסך המכוער שלה", הוא אומר לה.
ניו יורק היתה המוזיקה והקסם
זה קורה כל שנה בסתיו. כשרוכלי הערמונים בפריז יוצאים עם עגלותיהם, יוצא אלן עם סרט חדש. "לא חסרים רעיונות, חסר רק הזמן להגשים אותם", הוא אומר. אלן הוא הבמאי, התסריטאי והכוכב של The Curse of the Jade Scorpion"" (בתרגום חופשי: קללת עקרב הירקן). זהו סרטו ה­31.לא נקרעתי מצחוק, אבל ביליתי בנעימים. אני מודה שאני אוהב את השטיקים הנוירוטיים שלו. את העיסוק האובססיבי במערכות יחסים. ב"עקרב" מחפש אלן מחסה תחת משק הכנפיים התמים של שנות הארבעים. שניו יורק של פעם תשכיח ממנו את ניו יורק של היום.למרות שהיה אז רק בן חמש, אלן יודע להתגעגע כאילו היה בן 50. "זה היה תור הזהב של ניו יורק", הוא אומר, "חיי תרבות מפוארים. חיי לילה. תאטרון מדהים, קברט גדול. האווירה היתה נפלאה. תקופה נהדרת לביים. הנשים היו יפות יותר. עם החולצות הגבריות, עם הסיגריות, עם התסרוקות ועם האיפור".המלחמה ייצרה רומנטיקה משלה. כל חייל היה פיגורה. כל נערה חלמה על החייל שלה. ניו יורק היתה המוזיקה והקסם. אלן זוכר את הקסם של אחר צהריים אפרורי ב­50'. הוא נכנס עם חבר לחנות Circle Magic Shop, בכיסו רשרשו כמה דולרים ו הם קיוו שהמוכרים, סיימור או פרנק, ילמדו אותם תרגיל חדש. אלן והחבר, בחולצות פלנל, במכנסי קטיפה ובז'קטים שחוקים מעור, המתינו למוכרים ואז נכנסו לחנות מעיל קשמיר וכובע לבד ובתוכם מילטון ברל, מר טלוויזיה של הפיפטיז.אלן עשה צעד קדימה ואמר לו: "אתה הנני יונגמן". ברל ענה: "ואתה רד סקלטון". (דמויות מתוך סדרה של סי.בי.אס, שרצה במשך 20 שנה). מישהו בחנות אמר לברל שאלן, ששמו המלא היה אז אלן קניגסברג, גדול בקסמים. מעיל הקשמיר שלף חפיסת קלפים ואמר לילד: "תראה לי מה אתה יודע. אם זה ימצא חן בעיני, אזמין אותך לטלוויזיה".אלן פתח בהתנצלות. הוא אמר שבדרך כלל אינו חזק בקלפים, אך בכל זאת ניסה לחלק את החפיסה ביד אחת. הוא נכשל. ברל אמר שלא נורא. ממילא הוא לא עובד עם נערים. "זאת היתה טרגדיה קטנה", סיפר אלן כעבור שנים, "יכולתי לעשות את התרגיל הזה בלי בעיה 500 פעם ביום, אבל באותו אחר צהריים זה לא הלך. זאת לא היתה התרגשות כי הכל קרה מהר מדי. אני ממש לא מבין למה נכשלתי. לפעמים פשוט הולך הקסם".
און מיני של חתול ג'ינג'י
שנים לאחר אותה שעת בין ערביים עם ברל, איבדה ניו יורק את הקסם. "סמים, פשע, טלוויזיה ורוק במקום גרשווין", אומר לי אלן. גם אהבתו התמה לעיר הסתבכה והתחכמה. כבר אי אפשר היה להודות במישרין שאתה אוהב את העיר, היה צורך לחלץ הודאה.אייזיק (וודי אלן) מתפתל נואשות כשהוא מנסה לנסח את הפתיחה לספרו ב"מנהטן": "פרק ראשון: 'הוא היה מאוהב בניו יורק. הוא סגד לה מעל ומעבר'. לא, כדאי לנסח אחרת: 'הוא... הוא היה הרומנטיקן של העיר, רומנטיקן חסר תקנה. בעיניו היתה ניו יורק עיר בשחור­לבן. בכל עונות השנה. מן מציאות רוטטת בקצב של גרשווין הגדול'. לא, מוטב שאתחיל מחדש: פרק ראשון: 'הוא פיתח קשר רומנטי למנהטן. רומנטי מדי... הוא מצא מקלט במהומת ההמון, ברעש המכוניות. ניו יורק היתה הנשים הכי יפות, ברנשי הרחוב הכי זריזים'. הו לא, לא. זה נדוש, נדוש מדי. אני חייב לנסות משהו עמוק יותר. פרק ראשון: 'הוא היה קשוח ורומנטי כמו העיר שאהב. מאחורי המסגרת השחורה של משקפיו תסס און מיני של חתול ג'ונגל'. זהו, אני מת על זה. 'ניו יורק היתה העיר שלו, כך תהיה תמיד'".ב"קללת העקרב" חוזר אלן לאהבת נעוריו התמימה. ניו יורק בבתוליה. לתאורה יש גוון צהבהב, כמו לתמונת אלבום שהזדקנה. הנוסטלגיה נוהגת להזליף על העבר ניחוח של געגוע, אבל ב"עקרב" יש יותר מזה. אלן מדבר בשם הגעגוע עצמו. קל להתגעגע לברנשים והחתיכות, כשלבה של מנהטן נראה כמו סרייבו. אוסמה בן לאדן הוא איש יחסי הציבור של הסרט הזה. האם ההיפנוזה תעלים את בית הקברות ותחזיר את מגדלי התאומים? האם היא תחזיר את תוכנית הרדיו של טד האוסינג, את הג'ז של ג'ו קינג אוליבר, של דיוק אלינגטון ושל סידני באשה? אלן מטורף עליהם, במיוחד על סידני באשה שחי בשנותיו האחרונות בפריז, אך המשיך להיחשב לאנדרטת ג'ז באמריקה. פעם, כשראה חבר קונה לראשונה תקליט של סידני באשה, אמר לו אלן: "הייתי נותן כל הון כדי להיות במקומך ולשמוע את באשה בפעם הראשונה".המוזיקה ב"עקרב" היא רקוויאם לג'ז, כמו בהרבה סרטים של אלן. "וודי אוהב ג'ז, הוא נותן לו השראה", מסביר סנטו לוקאסטו, הממונה הראשי על הארט. "הפגישות שלנו על הלוק של הסרט, התרחשו בתוך ערימות תקליטים מהאוסף הנפלא שלו. הבקיאות שלו במוזיקה של הימים ההם היא ברמה אנציקלופדית".­ השימוש שאתה עושה בג'ז מובן, אבל למה היפנוזה? האם הפנטו אותך פעם?"לא. מעולם לא היתה סיבה. אני רק נהנה לפתח את הרעיון הזה בסרט".­ ואולי עם ההיפנוזה אתה מתכוון לחזור לשנות הארבעים?"השימוש בהיפנוזה הרחיק אותי מהסביבה היומיומית. במובן הזה הוא הקל עלי לחזור לשנים ההן. כיום ההיפנוזה היא מאוד מדעית, מאוד רפואית, אבל אז היא נחשבה למשהו כמו טקס וודו. זה היה מאוד אקזוטי. באמצעות ההיפנוזה יכולת לגרום לכל אחד לעשות כל דבר".
חוקר איטנליגנטי כמו בוגרט
­ אתה אוהב את העבר?"כבמאי אני אוהב אותו מאוד. כיום יש סלולריים ומקדונלדס. דברים הרבה פחות מעניינים".­ האם הושפעת בסרט הזה מסרטים שראית בימי תור הזהב של ניו יורק?"כשהייתי צעיר היו הרבה סרטים מהסוג הזה. לעתים עם קתרין הפבורן ועם חוקר אינטליגנטי כמו האמפרי בוגרט".­ גם בסרט הזה אתה חוזר לאותו רעיון: גברים ונשים, מערכות יחסים. אתה לא חושש שאתה חוזר על עצמך?"אני עושה הרבה סרטים ויש רעיונות שחוזרים. זה טבעי. כך קרה לאורסון וולס, וכך קורה גם למרטין סקורסזה ולרוברט אלטמן. גברים ונשים, מערכות יחסים, כל אלה טבועים בפסיכולוגיה של הבמאים".­ ולפעמים גם שוכחים."ייתכן. לפעמים אני חוזר על בדיחה מלפני 20 שנה. לעתים יש מי שאומר לי שכבר השתמשתי בה, אז אני משנה. אבל לעתים אין. אני לא רואה סרטים אחרי השלמתם. מצטטים לי שורה מדיאלוג שכתבתי ב­68' ואני לא יודע על מה מדברים איתי בכלל".­ אבל אתה רדוף בעניין של יחסי גברים­נשים."מחזאים ותסריטאים יכתבו תמיד על נוירוזות. כך זה היה אצל מולייר, אוניל וטנסי וויליאמס. זה תמיד מצחיק יותר או טרגי יותר. צ'כוב, הגדול מכולם בעיני, דיבר על הדו­משמעות של האופי. קח לדוגמה את מייקל קיין ב'חנה ואחיותיה'. הוא מת לנשק את ברברה הרשי, אבל הראש משכנע אותו שזה לא הרגע. ואז, איך שהיא נכנסת לחדר, הוא מתנפל ומנשק אותה".­ שם מדובר באהבה שתוביל לפרידה, אבל ב"עקרב" זאת שנאה שמובילה לאהבה גדולה."הסרטים בשנות הארבעים היו תערובת של פשע ויחסים בין גבר לאשה. בהתחלה שונאים ואחרי זה אוהבים. גבר שלא מוותר מול אשה שלא מוותרת".
מנקודת מבטה של האשה
קולין דיוהרסט, שעשתה את אמא של אנני ב"אנני הול", היתה הראשונה בסדרה של נשים חזקות שהופיעו אצל אלן. אחריה באו ג'רלדין פייג' ב"רגשות", מורין או סאליבן ב"חנה ואחיותיה", איליין סטירץ' ב"ספטמבר" וגוואן וורדון ב"אליס"."כשהתחלתי לכתוב", הסביר בספרו "וודי אלן על וודי אלן", "יכולתי לכתוב רק מנקודת המבט של הגבר ואני הייתי הגבר. כל מצב נבע מהזווית הזכרית". אבל בשלב כלשהו כל זה השתנה ואלן התחיל לכתוב מנקודת מבטן של הנשים. "אנני הול" היה לדעתו התפקיד הנשי הטוב הראשון שכתב. אחר כך כתב עוד תפקידים שהעמידו את הנשים במרכז העלילה. האם מתגלות כאן טביעות אצבעותיו של ברגמן?אלן מאמין שהכתיבה לנשים נובעת משינוי באישיות שלו עצמו. הפורטרטים של ברגמן עדיין נשיים ויפהפיים כפי שהוא לא יכתוב לעולם, כי אין לו מושג בפסיכולוגיה הנשית. האשה החזקה ב"עקרב" היא הלן האנט ("הכי טוב שיש"). היא חדשה בעולמו של וודי אלן."בסך הכל שחקן רוצה במאי עם רעיונות ברורים", אומרת האנט, "איש שיודע מה בדיוק הוא רוצה ושתשוקה אמיתית לדבר מניעה אותו. אם גם יוצא לך לשחק מול אגדת קולנוע, אז בכלל זכית. עשיתי הרבה סרטים, אבל רק בקושי הצלחתי לשמור על פנים רציניות מול וודי".החולשה העיקרית של האשה החזקה ב"עקרב" היא אהבתה לבוס שלה, כריס מגרודר. במשרד בטי אן פיצג'ראלד שולטת בגברים. מחוץ למשרד הם שולטים בה. "למרות העוצמה והרגישות שלה, האשה הזאת אינה שולטת בחייה. הסתירה הפנימית הזאת ריתקה אותי", מודה האנט.וישנה גם אשה אחרת. חזקה וחלשה בדרכה. קוראים לה ג'יל (אליזבת ברקלי). המזכירה של שנות הארבעים. מלאה, צחקנית. לא מי יודע מה חכמה. "צעירה, סקסית, ראינו כמותה בעשרות סרטים", אומר אלן. אם בטי אן היא הראש, ג'יל היא הירכיים. "ג'יל היא הגברת שכל הורמוני המשרד חושקים בה", מספרת אליזבת ברקלי על עצמה בסרט. "הם צובטים לה בתחת, הם מתמזמזים איתה בפינה. אבל הביתה היא חוזרת לבד".במובן מסוים היא שולטת בגברים טוב יותר מאשר פיץ'. שימו לב לסצנת ארוחת הערב במועדון עם עמיתיה הזקופים. ג'יל מפלרטטת עם בריגס, מעמלנת כל איבר בגופו, אבל ברגע מסוים היא יודעת לומר סטופ. "אם מישהו חולם לעסות לי את החזה", היא אומרת לו, "כדאי שיביא איתו טבעת נישואין". והיא חוזרת הביתה לבד.אשה שלישית, נחושה פחות משתי קודמו תיה, נכנסת גם היא לחייו של חוקר הביטוח בריגס. אנחנו מדברים על שרליז טארון. קוראים לה שרליז כי היא נולדה בדרום אפריקה והיא מגלמת את לורה קנסינגטון. זה הסרט השני שלה עם אלן אחרי "סלבריטי"."אני רק יכולה לאחל לעצמי להשתתף בכל סרטיו הבאים. איש לא כותב כמוהו. הוא ממציא תפקידים נפלאים כמו זה של לורה קנסינגטון. לא הייתי מתנגדת לקחת כמה בגדים שלה לארון הפרטי שלי".כשאלן הציע לה את התפקיד הוא אמר: "לו הייתי עושה את הסרט הזה בשנות הארבעים, הייתי נותן את התפקיד ללורן באקול".צעירה, עשירה, הכי בלונדינית שיש, לורה קנסינגטון. פרובוקציה מהלכת. היא רוצה את בריגס בקטע הביזרי. הוא נראה לה על גבול המוטציה. בחיים עוד לא השתעשעה עם קופיף נוירוטי שכזה. כשהיא פורקת את כבודתה הבלונדינית במיטתו, מצלצל הטלפון וולטאן האיום פוקד "קונסטנטינופול"."מה אפשר לומר על שרליז טארון?", מציין אלן, "היא מצחיקה, סקסית, אינטליגנטית. נולדה לשחק פאם פטאל של שנות הארבעים".אבל אלן, מיומן באהבות ובשנאות על הסט, לא שוכח לשמן גם את שתי השחקניות האחרות שלו. מזמן רצה את אליזבת ברקלי בסרט שלו. "יש לה חוש טיי מינג לא רגיל והיא יודעת להיות מצחיקה", הוא אומר. ואילו האנט היא שחקנית יוצאת מהכלל שהביאה מטען משלה לדמות.
מעריץ את אקרויד
פעם התוודה אלן שהוא מעדיף לעבוד עם נשים מפני שהוא מתקשה למצוא שחקנים לתפקידים הגבריים. "רציתי לעשות סרט עם כל השחקניות האהובות עלי", הוא כותב ב"וודי אלן על וודי אלן", "עם מיה פארו, עם דיאן קיטון, עם דיאנה ווסט, עם מריל סטריפ ועם ג'ודי דיוויס. יש כל כך הרבה נשים מוכשרות".ברור לו שיש גם גברים. הוא מונה את ג'ין הקמן, רוברט דה נירו, ג'ק ניקולסון ואל פצ'ינו. שחקנים גדולים, אך מוגבלים משהו. "הם גבריים מדי", הוא אומר, "אתה צריך ליצור בעבורם מצבים גבריים. אי אפשר לתקוע את הגברים האלה במצבים חלשים. הם צריכים תפקידים שנכתבו פעם בעבור אדוארד ג'י רובינסון ופרדריק מארץ'".רוב הגברים על הסט של "העקרב" הם מהקבועים של אלן. חוץ מדן אקרויד, שעושה את הבוס והמאהב של בטי אן פיצג'רלד. אני אוהב את אקרויד מאז "האחים בלוז". גם אקרויד מתגעגע לסרט ההוא. יש באקרויד איזו דוביות נבוכה. נפגשנו לפני חצי שנה בהוואי, בבכורת "פרל הארבור". הוא עשה את קפטן תורמן, קצין הצי שהתריע לשווא שהיפנים עומדים להלום.אתה מזכיר לי את סגן סימנטוב שלנו, שהזהיר שמלחמת יום כיפור עומדת בשער, אמרתי לו. אקרויד, ארוז בחליפת אוסקרים שחורה, נעץ בי מבט ואמר: Really"?". עשינו עוד סיבוב יין ואקרויד שחרר תגובה יותר מפורטת. "אני דווקא מזדהה עם סימנטוב, אבל שנינו היינו חיילים. אנשים אחרים קיבלו את ההחלטות", הביע את דעתו.במשך השנים הצטלבו הדרכים של אלן ואקרויד, אבל מעולם לא יצא להם לעבוד יחד. "אני מעריץ את אקרויד מאז תוכנית הטלוויזיה Saturday Night Live''", אומר אלן, "אבל עד עכשיו לא מצאתי תפקיד שיתאים לו".אקרויד לא מצטער שחיכה כדי לקבל בסופו של דבר את מגרודר החלקלק. "מאוד רציתי לשחק את הנבזה. אני חושב שמגרודר אוהב את בטי אן, אך הוא איש חלש ביסודו. כשמתחילות לצוץ בעיות, הוא מעדיף לעזוב אותה מאשר להתמודד עם השערורייה. לאלה ששואלים אותי איך היה הניסיון הראשון עם אלן אני אומר: 'מי היה מחמיץ הזדמנות שכזאת?'".גם דיוויד אוגדן סטירס (המהפנט וולטאן) חושב שזאת שאלה רטורית. זה הסרט החמישי שלו עם אלן. "למה הוא מרבה לקרוא לי? זה מסתורי", הוא אומר.קול מלא הוד והדר יש לסטירס. נדמה לך שאין הוא נזקק לעקרב כדי להפנט, די בדציבלים שהוא מפיק ממעמקי בית החזה שלו. מאחוריו כמה קופונים גזורים, גם ב"היפה והחיה". ב"עקרב" הוא מפגין נוכחות מהדהדת. במובן מסוים הוא בנה את התפקיד בשתי ידיו. אלן לא ממש אמר לו מה הוא בדיוק רוצה."הוא הסביר שלאיש שלי קוראים וולטאן, שהוא חובש תרבוש ושאין לו מבטא", הוא אומר. "שאלתי אותו אם הוא מחפש טיפוס עם שם מרכז­אירופאי שמדבר כמו אמריקאי. וודי אמר שכן, שוולטאן הוא איש שחי בברוקלין. איך יכולתי להגיד לא?".סטירס התחיל לחפש השראה היפנוטית. הוא נסע ל'אמייזניג' רנדי בפלורידה, ולמרק סוויט בלוס אנג'לס. הם לימדו אותו, הוא הוסיף משלו ובסוף הסטאז' צבר סטירס יכולת קרימינלית מרשימה.
"גם תסריט רע צריך להיכתב"
­ למה לא בנית משפחת שחקנים מוגדרת כמו ברגמן?אלן: "אני משתדל לבחור את השחקן הכי טוב שאני יכול להשיג לתפקיד מסוים. השיקול הוא ענייני לגמרי. אין עלי שום לחץ כשאני בוחר מישהו".אם יש על אלן לחץ, הוא נובע מהנתק שבין הצלחה אמנותית להצלחה קופתית. What's New ,Pussycat?"", למשל, היה להיט ענק והיום הוא חושב שהסרט היה מביש. נכון שלפעמים משחק המזל וההצלחה האמנותית מקבלת תרגום קופתי. אלא שהוא לא מסוגל לשפוט בעבור אחרים מה סרט טוב ומה סרט רע. הוא רק יכול לדון עם עצמו אם הצליח לבטא את הרעיונות שלו.את "מנהטן", למשל, ממש לא אהב. הוא הפציר במפיצים שלא להוציא אותו והבטיח לעשות סרט אחר בחינם. על "שושנת קהיר הסגולה" הוא גאה. "היה לי רעיון והצלחתי להביא אותו למסך", הוא אומר. המבקרים קיבלו את הסרט במחיאות כפיים, אבל האמריקאים הצביעו ברגליים."היו אנשים שאמרו שאם ססיליה היתה בסוף מתחתנת עם כוכב הסרט, היו באים יותר אנשים. אבל אני נתתי להם מלנכוליה. לא היתה לי ברירה, בגלל זה עשיתי את הסרט".גם סרטיו האחרים "זליג", "ימי הרדיו" ו"דני רוז", היו חביבי המבקרים ושנואי הצופים. מזל ש יש אירופה. לא סתם אלן נחת בפריז כדי לקדם את "העקרב"."אירופה הצילה את חיי", אמר פעם, "לולא היתה אירופה קרוב לוודאי שלא הייתי עושה סרטים. סרטים שהיו כישלון קופתי בארצות הברית עשו כסף באירופה, או מספיק כסף כדי שההפסדים יהיו מזעריים".סרטיו הראשונים לא היו מקובלים באירופה, אבל אחר כך הכל השתנה. צרפת השתגעה מ"בננות" וזאת היתה הפתיחה הגדולה לאירופה.צרפת משתגעת גם היום. מסיבות העיתונאים שלו היו מפוצצות, מסע קניות שלו ושל אשתו סון יי עדיין מזניק את צלמי הצהובונים. הוא מרפד את דרכו של "העקרב" בליטוף ראשה השמוט של תעשיית הקולנוע הצרפתית: "כשהייתי צעיר הסרט הצרפתי בניו יורק היה ענק. לא היה שבוע בלי טריפו וללוש", אומר אלן.הוא עדיין משמש השראה לצרפתים צעירים שחולמים לעשות קולנוע ותאטרון. "אני אומר לצעירים שמחזאים נפלו לא בגלל שכתבו מחזות רעים אלא בגלל שלא כתבו כלל. אנשים מחכים שנים לרעיון טוב ואני אומר שגם מחזה או תסריט רע צריך להיכתב. עצם הכתיבה מבטיחה לך התקדמות. תראה שאתה קיים וכבר הבטחת לעצמך 80 אחוז מההצלחה".וודי אלן ממשיך בינתיים לעבוד על ההצלחה של עצמו. "העקרב" ע וד לא יצא לאקרנים והוא כבר הספיק לגמור סרט חדש, "הוליווד אנדינג"."אז אתה עדיין לא חובש כובע אפור, יש לך חלומות", אמרתי לו. את הציטוט הזה, מ"בעלים ונשים", אלן דווקא זכר והוא זיכה אותי בצחוק קצר ויבשושי.