"ואז ראינו גוף קטן עם ראש מגולח" המפגש הראשוני עם הפגייה הוא הקשה ביותר, וגם צפצוף המוניטורים וחוסר המגע עם התינוק, עושים את שלהם. אסנת בלייר שרדה את הטראומה ומסיקה מסקנות אסנת בלייר 07/10/01 בנובמבר הקרוב אופיר ונוי יהיו בנות ארבע. בכל יום הולדת שלהן אני שולפת מאלבום התמונות את תמונותיהן הראשונות, שצולמו בזמן שהותן בפגייה (בבית חולים לילדים שניידר בפתח תקווה), ועדיין קשה לי להאמין שכך הן נראו בשבוע הראשון לחייהן. ואלה לא תמונות מלבבות במיוחד: באינקובטור שוכב גוף קטן ורזה (אופיר ­ 1.750 ק"ג, נוי ­ 1.740 ק"ג) שנעוצות בו מחטים רבות, וצינורות רבים מחוברים אליו. כובע צמר צבעוני שנחבש לראשו, לא מצליח לרכך, אפילו במעט, את ההלם הראשוני שלי.אני הולכת מאינקובטור אחד למשנהו, מנסה לקלוט את הסיטואציה שהוטלנו אליה שלושתנו ­ אמא ושני גוזליה שנולדו טרם זמנם (בשבוע ה­34) ­ והתחושה הראשונית קשה: הנה בנותי, שאיבריהן הזעירים מושלמים, מתחילות את חייהן ברגל שמאל.בתחילת ההריון, באולטרסאונד הראשון, הרופא היה מאושר: "אני שומע פעמיים דופק. יש לכם תאומים במשפחה?". לא, אין לנו תאומים במשפחה, ואופיר ונוי הן תאומות זהות, כך שאין קשר לתורשה, אלא ליד המקרה בלבד, וההריון שלהן מכונה בז'רגון הרפואי "הריון ספונטני". ומיד אחרי שנתן לי את המידע הראשוני מיהר הרופא גם לציין את צדדיו הפ חות סימפטיים של הריון רב­עוברים, כמו לידת פגים, "ובהתחשב בגילך", הוא הוסיף (הייתי אז בת 35), "זה יהיה פרויקט חייך". אז אני והפרויקט יצאנו לדרך, שנמשכה פחות מתשעה חודשים, ולא חסרו בה מהמורות רבות. באחת מהן ­ שמירת הריון שנמשכה קרוב לחודשיים ­ שאבתי מידע, מכל מקור אפשרי, על הריון רב­עוברים, לידת פג ופגיות. וככל שידעתי יותר עובדות ונתונים סטטיסטיים, צמחה, במקביל לתחושת הכוח שהידע מעניק, גם חרדה רבה.אבל הייתי אופטימית וחשבתי שרגשית אני מוכנה גם לאפשרות שבנותי יוולדו טרם זמנן. אולם במהלך ביקורת רפואית שגרתית בבית החולים תל­השומר, בשבוע ה­31 להריון, המוניטור השתולל. היו לי צירים (שלא הרגשתי) והמשפט "היא עלולה ללדת בכל רגע" הושמע אינספור פעמים על­ידי הרופא והאחיות. ברגעים אלה הידע הפך לאויב הגדול שלי. הוא כבר לא היה בגדר עובדות הכתובות בספר זה או אחר, על אנשים ומקומות רחוקים ממני. עכשיו מדובר בי, בהריון שלי, שעלול להסתיים רע. ובתוך סערת הרגשות הזו, יומיים אחרי אשפוזי במחלקה להריון בסיכון גבוה, דרשו ממני באופן בוטה לעבור לבית חולים אחר (מאיר או בילינסון), "כי הפגייה שלנו מפוצ צת בפגים ולא נוכל לטפל בבנותייך האמורות להיוולד בזמן הקרוב".אף לא רופא אחד עצר לחשוב לרגע על ההיבט האנושי של שיחת הגירוש הזו: אמורה להתרחש כל רגע לידה מוקדמת של תאומות במשקל נמוך, שהמושגים חיים ומוות, בהם השתמשו הרופאים, הם אולי עניין שבשגרה עבורם, אבל לא עבור היולדת. ואולי שיחה טראומטית מעין זו כדאי שתהיה לה נימת דיבור רכה יותר, או שיהיה נוכח בה העובד הסוציאלי של המחלקה.גם בשלושת שבועות האשפוז במחלקה להריון בסיכון גבוה בבית החולים בילינסון, לא ניגשה ליולדות החדשות (שהועברו כמוני מבתי חולים אחרים בארץ) עובדת סוציאלית. העובדת הסוציאלית היא, כך הובהר לנו, המתווכת בין הצוות הרפואי (שלרוב עסוק) לבין היולדות, שמעוניינות לבקר בפגייה ולהכיר מקרוב את המציאות החדשה שהן עלולות להיות חלק ממנה בשעות או בימים הקרובים. איכשהו, אף פעם לא הצליחו לארגן לנו סיור כזה. ההלם "יש אמהות שפוחדות לראות את התינוק שלהן"לפני כחודש שודרה בערוץ השני של הטלוויזיה התוכנית "ריפוי עם חזון", על הרופא השבדי הוגו לגרקרנץ, שעסקה בתחילת הנשימה בלידה. "כשנשים הרות נמצאות בסיכון ללידה מוקדמת", הוא אמר בהתייחסו ללידת פגים, "חשוב שרופא הפגייה יהיה בקשר איתן טרם לידתן ויסביר להן על אופן הטיפול בפגים. בעיקר חשוב להעניק להורים את התחושה, שלמרות שהמכשירים בפגייה חיוניים מאוד להישרדות הפגים, מי שנמצא במרכז ההתעניינות זה הפג".בבית החולים שבו עובד לגרקרנץ השקיעו גם מחשבה ועבודה יצירתית בעיצוב הפגייה, במטרה להפכה למקום נוח ופחות מאיים עבור המשפחה הקרובה, ולכן יש בה משחקים רבים עבור הילדים, שהם אחיהם של הפגים."הפגייה היא בבחינת ארץ חדשה, שיש לה שפה אחרת ומנהגים אחרים", אומרת סיגלית עופר, עובדת סוציאלית של הפגייה בבי"ח שניידר. "לכן, המפגש הראשוני עם הפגייה קשה להורים, במיוחד כשמתחילים להבין את ההשלכות של הפגות. אני משתדלת להיפגש עם הנשים עוד בזמן אשפוזן במחלקה להריון בסיכון גבוה, כשהמפגש הוא לרוב פרטני. ניתנים בו הסברים פחות טכניים לגבי הפגות, וצפי על התהלי ך שההורה והפג אמורים לעבור. אבל, לפעמים נערכות הפגישות הראשוניות הללו רק בסמוך לבואם של ההורים לפגייה בפעם הראשונה".­ מה הן התחושות העולות במפגשים הללו?סיגלית עופר: "אמהות רבות חושבות שמיד הן יתחברו לתינוק, אבל בפועל משתלטת תחושה של חוסר אונים ורגשי אשמה רבים בגלל הלידה המוקדמת. יש אמהות שפוחדות לראות את התינוק, פוחדות להתקשר אליו רגשית, מאוכזבות ממראהו. חשוב שהאם תדע שהקשיים הרגשיים הללו הם לגיטימיים".המפגש הראשוני עם הפגייה הוא אכן קשה. צפצוף המוניטורים, התחושה של חוסר מגע עם הפגים (לרוב יש יותר פגים מאחיות), הפעילות המכנית והפחות רגשית של הצוות הרפואי, כל אלה יוצרים אווירה דרמטית מאוד, שלא תמיד יש להורה הכלים להתמודד איתה. אם נוסיף לכך את הרגשת ההורים ש"לא לילד הזה פיללנו", את העובדה שההורות למעשה נלקחת מהם וטיפולם בפג מוגבל ­ נקבל סיטואציה לא טבעית, מפחידה, מבלבלת, שכלל לא ברור איך אפשר להסתגל אליה, אם בכלל.אלה הם בדיוק המצבים שבהם הורי הפגים נזקקים לתמיכה רגשית, גם אם כלפי חוץ הם נראים חזקים ומאוששים, גם אם הם מבקרים מדי יום בפגייה ולומדים על המתרחש בה . אלה המצבים שבהם נדרשת מן העובדים הסוציאליים של הפגיות ערנות רבה לאופן ההתמודדות של ההורים. חשוב שתהיה להם היכולת לאתר את ההורים המועדים לסבול מבעיות הסתגלותיות ופסיכולוגיות, הן בזמן שהות הפג בפגייה והן לאחר צאתו ממנה. וגם ­ וזה רחוק מלהיות קלישאה ­ די בחיוך של איש הצוות הרפואי כדי לרכך את ההלם הראשוני המצמית.בנותי שהו בפגייה שלושה שבועות בלבד, והיו גדולות בהשוואה לפגים האחרים. אבל בכל ביקור ראיתי גם את הפגים שמצבם הרפואי היה קשה יותר, שהצוות הרפואי נאבק על חייהם, ופגשתי ושוחחתי עם הוריהם השרויים בחוסר­ודאות וחוסר­אונים. ד"ר לאה סירוטה (מנהלת מחלקת הפגים בבי"ח שניידר בחמש השנים האחרונות), והאחיות איריס וטובה היו המלאכים שלי באותם ביקורים. נעימות סבר, מחייכות ולא שומרות על ריחוק קר."הדבר הבסיסי בפגייה שלנו", אומרת ד"ר סירוטה, "הוא חוסר הרשמיות. אני זמינה להורים ולא צריך לתאם איתי פגישות מראש. הדבר בא לידי ביטוי גם בפגייה, שאנחנו מנסים לשוות לה מראה אנושי, כמו למשל באמצעות תמונות של ילדים, וחדר הורים נעים ונוח. זו גם תפישתנו לגבי הפגים, לכן אנחנו מלבישים אותם בנעליי ם וכובעים צבעוניים, מצלמים אותם ונותנים להורים את תמונותיהם עם איגרת ברכה. בנוסף, אנחנו מעודדים את ההורה להחזיק את הפג בשיטת הקנגורו (מגע עור בעור)".גם אורית האקר, אחות אחראית בפגיית בי"ח שניידר זה תשע שנים, מדגישה את חשיבות הקשר המיידי שעל ההורה ליצור עם הפג. "הצוות הרפואי מלמד אותו להכיר את התינוק, להאכיל אותו, לדבר אליו, לפענח את ההתנהגויות המיוחדות לו. התהליך נעשה בשיחות אקראיות ובשיחות יזומות עם ההורים, כשהמטרה היא לנרמל את הקשר בין ההורה לילד. אנחנו לא מסתירים כלום מן ההורים, והם מהווים חלק עיקרי בטיפול בפג. לא רק הישרדות התינוק מהווה הצלחה, אלא גם הורה שלומד להיות פחות חסר אונים ויותר אופטימי".אבל כשאין תקנים לעובדים סוציאליים במשרות מלאות או לתגבור אנשי צוות רפואי בפגיות, ולעומת זאת ניכרת עלייה בלידת פגים (ד"ר לגרקרנץ ציין שבשבדיה, תינוק אחד מאלף נולד פג!) ­ הולך ומתרחב הפער בין הרצוי למצוי, בין הכוונות הטובות למימושן בשטח. ובאמצע נמצא ההורה, חרד מאי פעם, תלוי לחלוטין במוצא פיהם של אנשי הצוות הרפואי. התקווה "עמדתי ליד התינוק המונשם ושרתי לו"רונית לבנת (אם לילד בן שנתיים וארבעה חודשים) ילדה את רואי ואדם לפני כשלושה חודשים. בשבוע ה­34 להריונה, בבדיקת מוניטור שגרתית, התגלה שאחד העוברים היה שרוי במצוקה, ורונית נותחה במהירות בבית החולים תל­השומר. "הכל קרה כל כך מהר, שבכלל לא הבנתי מה קורה", היא אומרת. "התעוררתי לאחר הניתוח והתברר לי שיש לי תאומים בפגייה. לא הייתי מוכנה כלל לאפשרות של פגות, במיוחד כשההריון הראשון שלי היה תקין, והשוק היה גדול. הסבירו לי שתינוק אחד מונשם במחלקה לטיפול נמרץ והשני באינקובטור במשקל מאוד נמוך. הייתי מבולבלת ומאוד חרדה."באותם ימים ראשונים של אחרי הלידה התמודדתי גם עם החלמה מהניתוח, כאבים וחולשה גדולה. העובדה שהאחיות במחלקת היולדות לא היו מעודכנות לגבי מצבי המיוחד ונכנסו מדי כמה שעות לוודא שאני מניקה ומטפלת בילדיי, כמו יתר הנשים המאושפזות במחלקה ­ לא עזרה להתאוששות ולהרגשה הטובה".בפעם הראשונה שבה הגיעה רונית לפגייה, היא התבוננה בילדיה ממרחק. היא שהתה בפגייה זמן קצר מאוד והיתה על סף עילפון. העובדת הסוציאלית ניגשה אליה והיתה אמפתית, "אך באות ם רגעים", מספרת רונית "לא יכולתי להקשיב לה, והתחושה הכללית היתה של הלם".התאום הגדול יותר (שנולד במשקל 2 ק"ג) של רונית שהה בפגייה ארבעה שבועות. השני (שמשקלו בלידה היה 1.300 ק"ג) שהה בה במשך שבעה שבועות. "במשך הזמן הזה", אומרת רונית, "הצוות הרפואי היה מסור ומקצועי. הרגשנו שהם בידיים הכי טובות ושותפנו בכל החלטה ועדיין ההתמודדות הרגשית עם המצב היתה קשה ביותר. לא היתה לי שום דרך להתמודד עם תחושת התסכול והאכזבה מכך שלא יכולתי להשלים את ההריון. ואף פעם אי אפשר להיות מוכנים לראות את ילדיך כשראשיהם מגולחים וצינורות מחוברים אליהם".את רוב המידע על פגים שאב שי, בעלה של רונית, מהאינטרנט. "הצוות הרפואי של הפגייה היה עמוס בעבודה, והמידע שקיבלתי היה כללי. זה לא מספק, בעיקר כשאתה חש חוסר­ודאות גדול. לקח לנו זמן להבין שאפשר לפנות ישירות למנהל המחלקה. העובדת הסוציאלית אומנם קלטה את התגובות הרגשיות הקשות של רונית וביקשה לדבר איתה. מאוד חיוני שפסיכולוג יהיה חלק מן המערכת הראשונית שאותה פוגש הורה בהגיעו לפגייה. אני נאחזתי בכל דבר. התפללתי, ואפילו הלכתי לעשות "תשליך" בפעם הראשונה בחיי. ג ם עמדתי ליד התינוק המונשם לילות רבים ושרתי לו, והצוות לא ידע איך להתייחס אלי". המחסור אין מספיק עובדות סוציאליותרזי סיט היתה העובדת הסוציאלית של הפגייה בבי"ח תל­השומר בשנים 86'­99', וכיום היא אחראית על תחום העבודה הסוציאלית במחלקות פגים יונקים ויולדות: "הצוות במחלקה להריון בסיכון גבוה מיידע את העובדת הסוציאלית לגבי מקרים שבהם צפויה לידת פג או כשמזהים מצוקה רגשית אצל יולדת. במקרים אלה העובדת הסוציאלית יוזמת פגישה עם האשה במטרה להפחית את החרדות סביב הלידה המוקדמת הצפויה. בשיחות אלה גם עולים נושאים כגון חששות מפגות ומסיבוכי פגות אפשריים. העובדת הסוציאלית גם מסייעת להורים להתמודד עם התהליך הרגשי שהם חווים. בנוסף, הצוות הסיעודי של הפגייה מקיים סיורים בפגייה לנשים המאושפזות במחלקה להריון בסיכון גבוה."אבל, בפגיית תל­השומר העובדת הסוציאלית עובדת בחצי משרה בשלוש המחלקות שבתחומה. כך שמשעות אחר הצהריים היא אינה נוכחת בפגייה. כאשר מתרחש אירוע שמחייב את בואה, היא תוזעק לפגייה. עקרונית, בבית החולים יש כוננות של עובד סוציאלי במשך 24 שעות".גם בבית החולים ליס בת"א משתדלים להגיע לכל יולדת עוד לפני הולדת הפג, או מיד בסמוך לכך. ציפי דורות, העובדת הסוציאלית של הפגייה ושל מחלקת יולדות בליס בשמונה השנים האחרונות, אומרת שרוב האמהות משתפות פעולה בשיחת ההיכרות שלהן עם העובדת הסוציאלית. "אני מספקת מידע כללי על הפגייה ולעתים מצטרף אלי רופא שמספק את המידע הרפואי. השיחה הזו מאפשרת לי אבחון ראשוני של ההורים ושל הקשיים שבהם הם נתונים. אני גם משתדלת ללוות אותם לפגייה ודואגת שאחות מן הפגייה תערוך להם סיור ותסביר על המכשור. בנוסף, בבית החולים יש מפגשים קבועים של קבוצות תמיכה להורי פגים, ונוכחים בהם מנהל הפגייה או רופא בכיר, אחות אחראית של הפגייה, פיזיותרפיסטית, עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית ילדים". ההכחשה "תפקדתי מצוין אבל הרגשתי לחץ איום"סימונה ילדה את בנותיה, רותם (משקל לידה 2 ק"ג) ונועה (1.760 ק"ג), בבית החולים ליס לפני שלוש שנים, בשבוע ה­32 להריונה. היא אושפזה בבית החולים כבר בשבוע ה­29 להריונה, במחלקה להריון בסיכון גבוה. "במהלך האשפוז לא ניגש אלי אף אחד מן הצוות הרפואי או מהמערך הסוציאלי, כדי לשוחח איתי בהקשר של הפגות, אבל ממש לפני תחילת הלידה ביקשו ממני לעבור לבית חולים אחר, כי הפגייה עמוסה בפגים. רק לחצים שהפעלתי הביאו להישארותי בליס. גם אחרי שילדתי, לא הגיעה עובדת סוציאלית למחלקה כדי לעדכן אותי, ומי שעשו זאת היו בני המשפחה". בנותיה של סימונה שהו בפגייה במשך שבועיים וחצי, וגם במהלך תקופה זו לא ניגשה אליה עובדת סוציאלית. "בכל הקשור לתפקוד יומיומי", אומרת סימונה, "תפקדתי בסדר גמור והייתי בפגייה כמה פעמים ביום. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שלא ניגשו אלי. אבל, במקביל להתנהגות התפקודית שלי הרגשתי לחץ איום, וכיום אני יכולה לומר שהייתי בהכחשה גדולה של המצב. בעיקר נכונים הדברים לתקופת טרום השחרור של הבנות. האחיות בתחנה הזו (שבה עוסקים בהאכלת הפג בלבד) היו חסרות סבל נות, וחלק מהן אפילו צעקו עלי, במיוחד כשהאכלתי אותן ­ "כמה זמן את מאכילה את התינוקת שלך? תפסיקי כבר להאכיל אותה", ולקחו ממני את התינוקת. כשיש לך תינוק שאוכל לאט (בגלל הפגות) וצריך להשקיע יותר זמן בהאכלתו, יחס מחפיר כזה ערער לי את הביטחון. במצב כזה, קשה לך להיות אמפתי כלפי הצוות המצומצם והלחוץ, שצריך להאכיל 15­20 פגים. ממש פחדתי מרוב האחיות, ועל עזרה ותמיכה מהן ­ אפשר היה רק לחלום". ההתאוששות "הילדות היו בפגייה, ואני חזרתי לעבודה"חבל שסימונה לא פגשה את ג'ו פרנקל, אם לאלה (שמשקלה בלידה היה 1 ק"ג) ומאיה (800 גרם). התאומות, בנות שנתיים וחצי כיום, נולדו ב'ליס' בשבוע ה­27 להריון, בשל רעלת הריון של ג'ו. האופטימיות שלה, החיוניות שלה ותפיסת העולם שלה מיוחדות במינן ומחזקות את הסביבה שלה. "נכון, אני אופטימית מטבעי", אומרת ג'ו, "אבל במצב הקשה שהייתי בו, כי רעלת ההריון סיכנה את חיי, בכלל לא קלטתי את משמעותן של הלידה המוקדמת וההשלכות שלה. לפגייה הגעתי רק אחרי שלושה ימים, עם בעלי. פחדתי ללכת לבד, פחדתי לראות את הילדות. הימים הראשונים היו קשים מאוד, הייתי חלשה נפשית והיה לי קשה לנשום. אמרתי לרופא שאני רוצה לדעת רק דברים טובים, כי היו דברים רבים שלא רציתי לדעת ולא להבין. אבל באיזשהו שלב הבנתי שזו המציאות שלי. ידעתי שאין לי ברירה, כי לבנות ציפה אשפוז ממושך בפגייה."בהתחלה בעלי היה זה ששאל את הצוות שאלות, התקשר לרופאים, הוציא מידע מן האינטרנט. אבל בהדרגה, גם אני נכנסתי לעניינים. בכל השלבים האלה לא זכורה לי פגישה עם עובדת סוציאלית, וייתכן שהייתי מצטרפת לקבוצת תמיכה, א ם הייתי יודעת עליה. אני זוכרת שהיו הורים שמאוד התאכזבו מן היחס אליהם בפגייה, אבל לדעתי, זה נבע בעיקר מחוסר היוזמה שלהם".מילת המפתח בכל הקשור למערכות הרפואיות והסיעודיות, המטפלות בפגים ובהוריהם, היא "להשתדל". אנשי המקצוע משתדלים להגיע ולשוחח עם כל ההורים, אבל במציאות שבה יש עלייה במספר הפגים לצד מחסור בתקנים בבתי החולים, הגורם לעומס עבודה, הורים רבים מרגישים בודדים במערכה, בעיקר לקראת שחרור התינוק מן הפגייה.ואיך מתמודדים עם העובדה שנולד לכם ילד אבל חזרתם הביתה בידיים ריקות, כי התינוק נשאר בפגייה, ולפעמים לשהות ממושכת? אמהות יכולות לפצל את חופשת הלידה שלהן ולחזור לעבודתן. ג'ו פרנקל: "זו היתה הרגשה מוזרה לחזור לעבודה שבועיים אחרי שילדתי, אבל ידעתי שאני לא יכולה להיות יום ולילה בפגייה, והבנתי את החשיבות הפסיכולוגית של להיות עסוקה". לפעמים הזמן בו שוהה הפג בפגייה מאפשר להורה לאגור כוחות פיזיים ונפשיים החיוניים לטיפול בפג. אז עוד מעט נובמבר, יום ההולדת של אופיר ונוי מתקרב, אני שוב אסתכל ב'תמונות האינקובטור' שלהן ולא אאמין שכך זה היה לפני ארבע שנים. אבל אני לבטח לא הר אשונה ולא האחרונה שאומרת לכם שיש אור בקצה הפגייה, ותצלומי התאומים שלפניכם רק מוכיחים זאת. חמש דרכים להתגבר על הקשיים הרגשיים חלף פרק זמן, מן הטראומטיים ביותר שחוויתם, ותינוקכם מוכן לצאת מן הפגייה. ואתם? לרוב, האחות האחראית מספקת מידע בעניין הטיפול בפג, לקראת השחרור, וכל מה שאתם חושבים עליו זה איך אפשר יהיה להסתדר בלי כל המוניטורים שאליהם התרגלתם, ולביטחון שהם משרים. עכשיו מתחיל הפחד האמיתי. אני לא היססתי להתקשר לפגייה בבית החולים שניידר גם לאחר השחרור, והידיעה שהם תמיד היו מוכנים לענות ולהסביר, השרתה עלי ביטחון.בשיחותי עם הורים לילדים שנולדו פגים (במשך השנים ולצורך הכנת כתבה זו), ציינו רבים שתחושתם לרוב היתה, ש"אם אין אני לי מי לי", ואת מירב התמיכה הם מצאו ב"אחוות הפגות" שנוצרה בין ההורים בפגיות. בעיקר, הם הדגישו, כדאי להורי הפגים לדאוג למה שמכונה בז'רגון הרפואי "אחר קרוב" ­ בן משפחה או חבר, שמורשה לבקר בפגייה ולהשתתף בקבוצות התמיכה. אדם שיכול לנהל עבורכם את המערכה הביורוקרטית, שאפשר לסמוך עליו שיידע לפנות למי שצריך בפגייה כשאתם אינכם מסוגלים לכך, פיזית ונפשית.* טיפים נוספים:1. אל תהססו לשוחח עם הורים אחרים בפגייה.2. נסו להבין את הנתונים הרפואיים הרשומים בגיליון מעקב ההתפתח ות של הפג שלכם.3. סמכו על האינטואיציה שלכם. ראיתם אחות סימפטית ביחידה? היצמדו אליה. אתם אמורים לרכוש ביטחון בטיפול בפג שלכם, ואין שום סיבה שדווקא איש צוות יערער לכם אותו.4. אל תוותרו על זכותכם לפגישה עם עובדת סוציאלית, עם מנהל המחלקה ו/או האחות האחראית בפגייה.5. החשוב ביותר ­ רצוי להגיע לפגייה מיד לאחר הלידה. תינוקכם זקוק לכם. חייבים לעבור את טבילת האש הזו, אולי המפחידה ביותר בחייכם, בהקדם האפשרי. נכון, הצוות מיומן ומסור, אבל אתם ההורים, ונוכחותכם בפגייה חשובה, גם עבורכם. חשוב ליצור מיד קשר עם התינוק, גם אם מדובר בפג שסיכוייו לשרוד קלושים. אם הפג אינו שורד, הרי שהקשר והמגע שהיה בין הפג להוריו מהווה פרידה ממנו, ומאפשר התמודדות רגשית טובה יותר עם אובדנו. סיגלית עופר, העובדת הסוציאלית ב'שניידר', מציינת ש"ההגעה המהירה לפגייה מאפשרת לאם לעבור מעיסוק בעצמה וברגשות האשמה והתסכול שלה, לעיסוק בתינוק, שמפחית את ההרגשה השלילית".