"אנחנו יותר אלמנות מאלמנות" מלחמת יום כיפור העלתה לתודעה את המושג "הלם קרב" * "להיות נכה צה"ל, זאת קטגוריה מאוד גבוהה בחברה שלנו" חן קוטס­בר 27/09/01 בשבוע שעבר, לראשונה מאז נולד, יצא בנה בן ה­25 של רחל לבלות עם אביו, בשיט קייקים. בעלה של רחל סובל מהלם קרב מאז מלחמת יום כיפור. את שלושת ילדיהם גידלה כמעט לבד. בעלה היה רוב הזמן פסיבי. בנה חזר מהשיט בוכה מאושר. "הילדים שלי לא זכו לאבא שילטף אותם, שייקח אותם לחוג או ייצא איתם לאיזשהו מקום", אומרת עכשיו רחל. "במובנים מסוימים אלה ילדים שגדלו בלי אבא. פיזית הוא היה בבית. אז מה? אני סחבתי הכל על כתפי; הבעיות, החובות, השמחות. לא היה לי שותף בחיים. כל אשה רוצה שייקחו אותה לשפת הים, שייתנו לה יד, יחבקו אותה, יגידו מילה טובה. לי לא היה את זה, מאז מלחמת כיפור. בשבילי זה נגמר שם, במלחמה. אני וילדיי נושאים את צלקות המלחמה ההיא עד היום. נותרנו יתומים".הפגשנו ארבע נשים של נפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור. אנשים שהמלחמה חרתה בהם נכות שלא נראית לעין, שאותה הם נושאים עד היום; יחד עם רחל, שבעלה ביקש שלא תזדהה בשמה המלא, מפחד הבושה, הגיעו גם שושי שוורץ, אשתו של חיים, פירחה גולדשטיין, רעייתו של פיליפ, וגם בני הזוג נגה ואלי ברקו. כולם חברים בעמותת משפחות נפגעי הלם קרב ­ נכי צה"ל, עמות ה שהוקמה לפני כשנה וחצי, בין השאר כדי להעלות את המודעות לנושא ולהביא למימוש זכויות ההלומים ומשפחותיהם.שנים ארוכות נשמר קשר השתיקה סביב הלומי הקרב. אחר כך, לאט­לאט, נחשף סיפורם של מי שחזרו מהמלחמה עם נפש חולה וגוף בריא, והפכו נטל, בעיקר על משפחותיהם. נשותיהם של הלומי הקרב נותרו בצל. עכשיו, בשיחה גלויה, הן מדברות על החיים לצד הלומי הקרב, עם התפרצויות האלימות והזעם, על שנים של בדידות, בושה, מצב של פת לחם שאליו הידרדרו בעקבות נכות בעליהן, ועל חייהן שנעצרו מאז המלחמה. "אנחנו השעיר לעזאזל של המלחמה", אומרת שושי שוורץ. "את יודעת מה זה להיות אשתו של הלום קרב? אנחנו יותר אלמנות מאלמנות. אנחנו רואות את הבעלים שלנו גוססים לידנו יום­יום. עברו כמעט 30 שנה מאז המלחמה, אבל אני תקועה עדיין בשנת 73'. מה שהשגתי משנת 70', כשהתחתנתי, ועד המלחמה ­ זה מה שיש לי. מבחינת השכלה, קריירה, כסף. התסכול הוא עצום. לבעלי יש שתי ידיים, שתי רגליים, ראש, אבל אין לו תפקוד בשום דבר. הוא קטוע נפש. עם קטוע רגל אפשר לצאת, ללכת לקולנוע, לשמחות. עם בעלי לא".­ למה לא עזבת?"נשארתי מרצון, ומחוסר ידע. התחתנו ל פני המלחמה, כי אהבתי אותו. הוא אבא של הילדים שלי. יכולתי לעזוב כזה אדם חולה? לחסדי מה, לחסדי מי? המצפון לא נתן לי".פירחה גולדשטיין: "אנחנו שפחות מצפון. זאת הסיבה שרובנו נשארות איתם, בפירוש".רחל: "אנחנו זוכרות להם חסד נעורים. אני, לבעלי, קוראת 'הבחור'. הוא יהיה בחודש הבא בן 54, אבל בשבילי נשאר צעיר, כמו לפני המלחמה. הוא לא התקדם מאז, ואני נשארתי איתו, אפילו שאני יודעת שאם המצב היה הפוך הוא לא היה נשאר. לגבר אין כוחות".אלי ברקו: "שאלתי את נגה כמה פעמים למה היא נשארת. אמרתי: 'נגה, אני כבר מחוסל, אבל לך יש את כל החיים לפנייך, ואני לא אכעס עלייך אם תלכי. יהיה לי קשה, אבל אני לא אכעס'. יש לי נקיפות מצפון. אני ממש מרחם עליה לפעמים".בעלה של רחל יצא למלחמת יום כיפור אחרי תשע שנות נישואים. היו להם אז כבר שני ילדים. במלחמה נפצע פיזית באורח קל ואושפז. "אחר כך הוא חזר הביתה", מתארת רחל, "וראיתי שבלתי אפשרי לחיות איתו. הוא היה מסוגר. אם הייתי אומרת מילה הוא פשוט היה הולך ומכה והורס את כל הבית. הוא נהיה אלים, דבר שלא קרה אף פעם לפני המלחמה. היום מודעים לנשים מוכות, אבל אז לא ה יתה כל כך מודעות ולא היה לי למי לספר. הכרתי גבר שונה לפני המלחמה, ופתאום זאת היתה מציאות החיים שלי. לא היתה לו סבלנות לשמוע ממני מילה. כשהילד שהיה בן ארבע בכה, בעלי היה מתפרץ, מזיע, רועד. הוא עבד בחנות של אבא שלי, והחנות פשוט נהרסה. אני שילמתי את החובות שלו. הכל היה בלתי נסבל".בשיחה מקרית עם רופאה נוירולוגית שמעה רחל לראשונה את המושג "הלם קרב". היא החלה בהתכתבות עם מפקדיו של בעלה מהצבא ועם משרד הביטחון. בסופו של דבר נקבעו לבעלה אחוזי נכות נמוכים ­ עשרה בסך הכל. רק אחרי למעלה מ­20 שנה של מאבקים משפטיים הוכר מצבו הנפשי הקשה, ועכשיו, לאחרונה, הועלו אחוזי הנכות שלו במידה ניכרת. היום הוא מטופל בתרופות. "אני זאת ששילמתי את המחיר", אומרת רחל. "נישאתי בגיל 18. צעירה. כשפרצה המלחמה נעצרו חיי. היום אני אשה כבויה. היה לי בעל מוכשר, מלא שמחת חיים, מסמר מסיבות, ופתאום לא נשאר מזה כלום. נשארתי לבד. שנים חשבתי שזה הגורל שלי, שאני צריכה להיות בודדה כל חיי. לחיות איתו ולבד. לפני שנה, בפעם הראשונה, התחלתי להסתכל על עצמי. החלטתי ללכת לטיפול. עכשיו אני פוקחת עיניים. אני אומרת: רגע, עוד מעט ה כל חולף. ככה עברו 30 שנה ולא חיית את החיים, מה נשאר?".שוורץ: "אני, אפילו פריבילגיה לשבת שבעה על אמא שלי לא היתה לי. חיים התקשר והודיע שאבוא מהר הביתה, כי יש לו דפיקות לב. היה לו התקף חרדה. שנים חלמתי לנסוע איתו לחו"ל. הייתי מתוסכלת מזה שהוא לא נוסע וכל החברות שלי נוסעות עם הבעלים שלהן. באיזשהו שלב, לפני שנתיים, לקחתי את עצמי ונסעתי. קרעתי, מה שנקרא, את החבל, כמעט 30 שנה אחרי המלחמה, לסופשבוע אחד. בחרתי בחיים".שוורץ לא ששה לשחזר את הימים שבהם נודע לה שבעלה נפגע. קשה לה. "בערך עשרה ימים אחרי תחילת המלחמה", היא אומרת, "התקשרה אלי אחות מבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה והודיעה שחיים שם. מצאתי אותו במיטה, שותק, לא אוכל, לא שותה, מעשן בשרשרת. יושב ובוכה כל הזמן. חודשיים וחצי היה מאושפז, עד שחזר הביתה, אחר. הוא לא ישן בלילה, היה לא שקט, החיוך שלו נמחק. היתה לנו חנות לפני המלחמה, אבל הוא לא היה מסוגל לעבוד. כל דבר הרגיז אותו. עברנו יותר מעשר דירות, כי הוא כל הזמן לא הסתדר עם השכנים. עד 88' הוא עבד לסירוגין, אבל אחר כך גם זה נגמר. הוא הפסיק לעבוד לגמרי, התחילו אשפוזים חוזרים ונ שנים במחלקות פסיכאטריות. היום הוא בבית. זומבי".­ את זוכרת מתי הבנת שלחיים יש הלם קרב, מתי הסבירו לך?"המילה 'הלם קרב' ריחפה מההתחלה באוויר, אבל אף אחד לא ממש הסביר. השאירו אותי עם כל השאלות. עד היום יש לי כעס נוראי כלפי המערכת. באיזה זכות לקחו ממני הפסיכיאטרים, אלה שטיפלו בחיים, כל מי שידע, את זכות הבחירה? אם היו מסבירים לי מה זה הלם קרב, אולי הייתי עושה את החישובים שלי. הם ידעו, ושתקו, והטילו עלי את כל העול כשהם שלחו את חיים הביתה בלי להסביר שהוא יהיה ככה לנצח, שזה לא עובר, זה רק מחמיר, בלי להגיד שזה הלם קרב, בלי להסביר מה זה".גולדשטיין: "חוות הדעת על פיליפ היא שיש לו דפוס של הרס עצמי. אילו ידעתי את זה, הייתי יודעת איך לתמרן את חיי. הרי אם פיליפ היה מאבד רגל, היו מסבירים איפה רוכשים פרוטזה. כאן, לא אמרו שום דבר. אמרו 'יהיה טוב'. לא נתנו אפילו זכות להחליט ולדעת. את הולכת לרופא שיניים, הוא מסביר לך שיש לך חור בשן ושהוא עושה לך סתימה. מינימום. יש לך בעל עם הלם קרב, והעולם דומם. אילו ידעתי, הייתי יכולה להחליט אם אני רוצה להתגרש ולחיות, אם אני רוצה להמשיך ללדת".פיליפ , בעלה של פירחה, לקה בהלם קרב במלחמת יום כיפור, אבל התמוטט רק שנים אחר כך, בלבנון. "שנים הלכתי בהרגשה שאני בתוך ביצה", מתארת גולדשטיין. "פיליפ מושך אותי למטה, ואני בכוחות על אנושיים מנסה לא ליפול. היו לו כאבי ראש, הוא לא ישן. לא הבנתי. לפני מלחמת כיפור, הוא תכנן ללמוד בטכניון. באמצע המלחמה התקשר והודיע שהוא חותם קבע. חמש שנים שירת בקבע, ואחר כך עברנו לאילת. "כמעט לא היינו ביחד, ואולי בגלל זה לא עיכלתי ממה בדיוק הוא סובל. אחר כך, כשפרצה מלחמת לבנון, הוא כבר לא יכול היה לסבול יותר. הוא יצא למילואים, ושם התמוטט. הוא חזר הביתה סגור, לא היה מסוגל לעבוד, היה מעורב בהמון תאונות. הלכנו לסדנת איי.אם, ושם הוא התחיל לדבר על הטראומה שלו מיום כיפור. במקרה היה שם קב"ן שאמר 'אתה סובל מהלם קרב'. הסימנים התחילו מיד בסיום המלחמה. חוויית לבנון רק הגדילה והחייתה את חוויית כיפור".­ אומרים לך שבעלך סובל מהלם קרב. מה את מרגישה?"בהתחלה שמחתי. חשבתי שאבחנו, אז זה מאחורינו. אחר כך התחלתי לעכל. כשפיליפ התמוטט, התחלנו בדיוק לבנות בית. פתאום מצאתי את עצמי עם אדם שלא יכול לקום מהמיטה, קיר. מדברי ם תמיד על הטראומה של הלומי הקרב. אף אחד לא מדבר על הטראומה שלנו. מרגע שזה קרה, חיי השתנו. פיליפ ניסה כמה פעמים להתאבד. את יודעת מה זה לבדוק כל הזמן אם הוא נושם? ללכת בלילה לישון, לראות שהוא לא בא למיטה, ולחשוב, אולי משהו קרה לו. "או כשהוא נעלם, ואת מתחילה לחפש אותו בפרדסים, לראות שלא תלה את עצמו, ובסוף את מוצאת אותו 'נרגע' בבית הקברות, עומד ומבקש סליחה מהמתים. יש לו עולם משלו. צבע אדום יכול להזכיר לו דם, ואז הוא נסגר, טריקת דלת יכולה לגרום לו התקף חרדה. הוא לא נכנס למעלית, לקניון, לקולנוע, לא עולה במדרגות נעות...".אלי ברקו: "זה לא בכוונה. צריך להבין, בשבילנו כל שינוי, כל יציאה מהבית ­ זה מאמץ. כשאני רק מתקרב לדלת, כבר מתחילה בתוכי מלחמה; לפתוח או לא. יש לי ילד, בחוג כדורסל. הוא רצה שאבוא למשחק שלו, כי אבות אחרים באים. אחרי הרבה בקשות הלכתי. ישבתי בפינה, באולם, הסתגרתי בתוך עצמי, לא יצרתי קשר, הייתי מלא חששות. כשיצאתי מהמשחק אמרתי לילד: 'אני לא אוכל לבוא יותר. אני רוצה, אבל זה חזק ממני'".אלי ונגה ברקו הם היחידים בחבורה שהכירו כבר אחרי המלחמה. אלי היה קצין במלחמת יו ם כיפור. כשהסתיימה המלחמה נסע לדרום אמריקה. כשחזר לארץ, בשנת 82', הכיר את נגה והם התחתנו. משך תקופה ארוכה עבר אלי, מנהל חשבונות, מעבודה לעבודה. לא הצליח להסתדר באף מקום, למרות שנחשב איש מקצוע מצוין. הוא ונגה החליפו מקומות מגורים, שוב, כי אלי לא הסתדר. ניסו להביא ילדים לעולם, וגם זה לא הצליח, בלי שום סיבה פיזיולוגית. "היו לאלי התפרצויות, שאני השלכתי על עניין הילדים והעבודה", אומרת נגה."פחדתי לבדוק. הנושא של הלם קרב בכלל לא עלה בדעתי. עד שפעם אחת הוא יצא למילואים, והתמוטט. הביאו אותו לתל השומר, שם התחילו לטפל בו בעניין ההלם קרב שסחב מיום כיפור, משך חודשיים בערך. אני לא ידעתי מכלום. הבנתי שהיתה טראומה אבל לא שאלתי מה. הייתי אז בשמירת הריון. לא רציתי לשמוע, ואלי לא רצה לספר".הוא הפסיק את הטיפול באמצע. רק כשבנו הבכור, היום בן 11, עמד לעלות לכיתה א', ובני הזוג פנו בהקשר הזה לפסיכולוג חינוכי, החליט אלי לפתוח את פצעיו ולקבל טיפול. "זה היה או שאני מדבר, או שאני מתמוטט וממוטט איתי את כולם", הוא אומר. "היו לי אז התפרצויות. מספיק שהייתי שומע משהו שהיה מתקשר לי למלחמה, הייתי נהיה אלים, הורס דברים בבית. הייתי רואה את עיני ילדיי לא מבינות, שואלות: 'מה עשינו?'. לא יכולתי להסביר להם שהם לא אשמים, שאני מצטער שאני פוגע בהם, שאני מבקש סליחה".­ היום הילדים יודעים שיש לך הלם קרב?נגה ברקו: "יש לנו שלושה ילדים, בני 11, תשע ושש. הם יודעים שאבא ראה מראות קשים במלחמה ושהיום קשה לו מאוד לחיות עם זה. הילדה הקטנה, כשהיא רואה אותו באיזה קושי, הולכת ומחבקת אותו ונותנת לו נשיקה. הבן הגדול מתלונן. הוא אומר 'אבל אמא, אבא נראה לי בריא לגמרי'".אלי ברקו: "הוא מבין שאני כאילו פצוע, אבל הוא לא מעכל. הוא שואל אותי כל הזמן אם יש לי סרטן. לפעמים הוא לא רוצה ללכת לבית ספר, כי הוא רוצה להישאר בבית, לשמור עלי".גולדשטיין: "לנו יש שלוש בנות. באחת הפעמים כשפיליפ ניסה להתאבד, הקטנה היתה בת 12. היא אמרה: 'אמא, אני שונאת את אבא, אבל אני לא רוצה שהוא ימות'. מאז היא כל הזמן משגיחה עליו. אם הוא במצב קשה היא לא הולכת לישון. גם הבנות האחרות שומרות עליו. יום אחד אמרתי להן 'אני עוזבת'. הבת בת ה­18 אמרה לי: 'טוב, אבל אנחנו נשארות עם אבא'. זה היה נוגע ללב. אני חושבת שזה היה גם הרגע ש לקחתי אחריות. אמרתי: 'אתן תחיו את החיים שלכן, אבא זה התפקיד שלי'".­ אין שום פחד שזה ישפיע על הילדים, יגרום להם טראומה?שוורץ: "ילדים מחקים התנהגות. הם לא יודעים מה נורמלי. כשהם היו מחקים את חיים, הייתי צורחת: 'אתה לא תתנהג כמו אבא. לאבא יש סיבה ולך אין'".נגה ברקו: "אני חרדה שזה ישפיע על האישיות של הילדים. לפעמים אני מסתכלת על הבן הגדול שלי ואני רואה אצלו תגובות כמו של אלי. הוא מתפרץ באותה צורה. או שלבן האמצעי יש חלומות ופחדים, וההירדמות שלו קשה. זה מפחיד".הסטיגמה החברתית על הלומי הקרב כחולי נפש קשה אולי לא פחות מהנכות עצמה. ההלומים מטופלים לעתים בידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, תרופות, בנפרד או בשילוב של כל הדברים יחדיו. הטיפול מאפשר להם, בתקופות מסוימות, רמה מסוימת של תפקוד, גם אם נמוכה. לבושה, לעומת זאת, ולאות הקין שמדביקה החברה הישראלית ­ אין מרפא. לפירחה גולדשטיין ושושי שוורץ אין בעיה עם החשיפה. נגה ואלי ברקו חשבו בהתחלה להישאר בעילום שם. אחר כך החליטו להתראיין בשמם המלא. רחל, לעומת זאת, נותרה באלמוניותה. בעלה, הסבירה, עדיין "בארון"."אנחנו מסתירים", היא אומרת . "יש לנו הרבה חברים, אבל פרט לבודדים, הרוב לא יודע. זה סוד. בעיקר מתוך בחירה שלו. הוא עדיין מתבייש. הוא חשב תמיד שהוא פייטר, סופרמן. אם אנחנו יוצאים לערב חברתי ששותים בו, ויש לו התפרצות, אני מיד אומרת 'הוא שתה יותר מדי'. אני מגוננת עליו".שוורץ: "לחיים היתה בושה בהתחלה. בשנים הראשונות, כשהיינו הולכים לבית חולים והיו שואלים במה הוא נפגע, הוא היה אומר 'בעמוד השדרה', 'ברגל'. היום הוא אומר את האמת".­ בני הזוג של הילדים שלכם יודעים?רחל: "הכלות שלי יודעות, אבל ההורים שלהן לא. את יודעת מה זה לחתן ילד עם אבא הלום קרב, בלי שיידעו? לעשות בר מצווה, כל שמחה? את פשוט מביאה לאולם בובה, תינוק. את מזהירה אותו לפני זה: 'תשתדל להתנהג יפה, זאת חתונה של הבן שלך, או בר מצווה', ואת מושיבה אותו באיזה שולחן, וזהו, את מתפללת שיהיה טוב, שלא יתפרץ".­ למה להסתיר?אלי ברקו: "כי להיות הלום קרב זה משפיל. אני שנים קראתי על הלומי קרב, אבל לא קישרתי שאני אחד מהם, רק בגלל שחשבתי שזאת השפלה איומה. ככה חונכתי. התגייסתי, הייתי צריך לעמוד במשימות, ואם לא עמדתי בהן ­ זאת בושה. אני עדיין מתבייש. גם היום. כשהמטפלים שלי קוראים לי 'נכה צה"ל', אני לא מבין. להיות נכה צה"ל זאת קטגוריה מאוד­מאוד גבוהה בחברה שלנו. הלום קרב? זה כישלון".כעסן הגדול של נשות הלומי הקרב מופנה דווקא כלפי משרד הביטחון. הן מרגישות שהמשרד רואה בהן ובבעליהן לעתים קרובות ילדים חורגים, להבדיל מנכי צה"ל שנפגעו פיזית. הלומי קרב, אומרות הנשים, עוברים דרך ייסורים ארוכה עד שהם מוכרים כנכים. חלקם, כמו בעלה של רחל, למרות מצבם הקשה, מקבלים בהתחלה רק אחוזי נכות זעומים. לטענת הנשים, מעטים במשרד הביטחון מודעים למשמעות, ולו הכלכלית, של בעל הלום קרב שמתמוטט בכל פעם מחדש, נקלע לחובות וזקוק פעמים רבות להשגחה רצופה.פירחה גולדשטיין, למשל, נאלצה לסגור עסק. החנויות, של משפחת שוורץ ומשפחתה של רחל ­ קרסו. אלי ברקו פוטר מעבודתו. עסק שפתח התמוטט, בגלל מצבו הנפשי הקשה. לא אחת גם מגיעות משפחות הלומי הקרב עד פת לחם. העמותה מבקשת לשנות את כל זה. בינתיים הצליחו להביא לכך שנפגעי ההלם לא יהיו מוגדרים יותר כחולי נפש, אבל זה הכל. הם רוצים יותר."נפגעי הלם קרב הם כמו נפגעות אונס", אומרת גולדשטיין. "הנאנסת אשמה, לא האנס. איך ייתכן שנכה צה"ל, שהקריב את נפשו, תרתי משמע, המדינה זורקת אותו? המדינה עושה לו תחקיר, לוודא שלפני המלחמה היה נורמלי. לנו יש חובות עצומים, תיקי הוצאה לפועל, שני צווי פינוי לבית. הקצבה של משרד הביטחון לא מצליחה לכסות את כל ההתמוטטיות של פיליפ והנזקים שזה עושה, אבל לאף אחד לא אכפת. אני כל הזמן צריכה להסתיר, שלא יראו, שלא יגלו, שלא יידעו שאני חיה בעוני. ממש. אנחנו גרים ברמת ישי, יישוב עשיר, ואנחנו חיים בסודי סודות, שאף אחד לא יידע. אבל אם אמא שלי לא מביאה לנו אוכל אז אין מה לאכול. אבא שלי יום אחד פתח את המקרר אצלי ואמר לאמא שלי: 'יש לי הרגשה שהבנות של פירחה רעבות'. אנחנו אנשים בני 50, שסמוכים עדיין על שולחנם של ההורים שלנו, בגלל שלבעלי יש הלם קרב".שוורץ: "אני הגעתי עד פת לחם. בהתחלה הרגשתי כמו אשה מוכה שמתביישת לספר. אחר כך אמרתי 'למה?'. הגעתי למלחמה הארורה הזאת עם רף מאוד גבוה. זה לא פייר. הלכתי למשרד הביטחון. ביקשתי עזרה, אז שלחו אותי להורים שלי, ללשכת הרווחה. אם בעלי היה נפגע בעמוד השדרה ויושב בכיסא גלגלים, אף אחד לא היה מעז להתייחס אלי ככה. אבל הלומי הקרב ­ הם מאושפזים בבית, אצל האשה. אני לא מבינה את זה. מי שיוצא למלחמה, שיידע לשאת בתוצאות שלה. תוצאות המלחמה הם גם פצועים עם הלם קרב".בספטמבר 75', כמעט שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור, פרסם במעריב העיתונאי דב גולדשטיין כתבה על חיים שוורץ, בעלה של שושי. בתמונה שם מופיעים חיים, שושי ובתם הבכורה, מחייכים, מלאי תקווה, בטוחים שההתמודדות הקשה כבר מאחוריהם, שחיים בדרך להחלמה מלאה. "אז", אומרת עכשיו שושי שוורץ, "הייתי אופטימית. חשבתי שזה נגמר, אנחנו חוזרים לחיים, אפשר לחייך. עברו כמעט 30 שנה, וזה לא קרה. היום כבר אין לי ציפיות. אני יודעת שיש מצבי רגיעה, נכון, אבל אחריהם מגיעה הנפילה, והיא תמיד יותר חזקה וכואבת וחמורה. הפצע שלנו נשאר פתוח". במספר הטלפון של העמותה למשפחות נפגעי הלם קרב: 9930919­04. "לרפא את המחלה ­ לא יודעים" "הלם קרב הוא מקרה פרטי של תסמונת פוסט טראומטית", מסביר הפסיכיאטר ד"ר עמיחי לוי, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים שלוותה, פרופסור לקרימינולוגיה ולשעבר מפקד מתקן לטיפול בתגובות קרב בצה"ל. "יש כל מיני פוסט טראומות, כשבדרך כלל מדובר באדם שאין לו בעיות נפשיות, ואחרי אירוע חיצוני רציני כמלחמה, אסון המוני, אונס וכיוצא באלה, הוא מגיב תגובה נפשית".המונח "הלם קרב" הוא בעצם מונח עממי, ששורשיו במלחמת העולם הראשונה ובמינוח "הלם פגזים". "יש שהתגובה מתונה יותר, ולפעמים גם חולפת מעצמה", מסביר ד"ר לוי, "ויש שהיא נכנסת למצב כרוני. בשלב יותר טרי של התגובה רואים אי שקט, יש עיסוק ב'זכרונות חודרניים', עלייה או הצפה של האירוע הטראומתי, תחושה של אדם שחייו נחצו לשניים ­ לפני ואחרי, הימנעות מגירויים שמזכירים את האירוע. וגם מצב של עוררות יתר. אדם יכול להיבהל מרעשים שגרתיים, להתעורר בבהלה. לא כל מקרה דומה לאחר, כשהמאחד הוא שהיו חיים סבירים, ובא אירוע חזק, גרוע, והפך אותם על פיהם. התסמונת יכולה להופיע מיד אחרי האירוע ויכולה גם להתפתח במשך שנים, כשטראומות חוזרות עלולות לעורר אותה."אצל מי שה תגובה לא נעלמת, רואים צמצום יכולות בכל שטחי החיים. הרבה מאבדים את כושר העבודה, מאבדים עניין, מסתגרים. יש להם סף גירוי נמוך, חרדה קיצונית, פניקה. יש שנהיים תוקפנים, אלימים. חשוב להבין שפוסט טראומה קשה היא מחלה שפוגעת בכל המשפחה. במקרה של הלם קרב, שבו בדרך כלל הגבר נפגע, אז הכל מוטל על האשה. הבעל בעצם מאושפז בבית, הילדים נפגעים וזה גיהנום. "אצל רוב האנשים התגובה הפוסט טראומטית אינה בעוצמה גדולה וקיצונית, וחולפת לגמרי, או במידה רבה. יש מקרים שזה עלול להגיע גם לעוצמת מחלה, כשהיום גם יודעים שיש לזה כנראה בסיס ביולוגי, משהו נפגע במוח. ויש הרבה טיפולים אפשריים ואמצעים שיקומיים. לרפא את המחלה ­ לא יודעים. במקרים רבים התסמונת יכולה לעבור מעצמה, בלי כל טיפול. אם מדובר במשהו ממושך, קשה ועמוק ­ אז אי אפשר לרפא אותו. עדיין, אפשר להקל. יש תקווה".