ארץ ישראל חטפה כהוגן אברהם חרל"פ, שריד אחרון להרכב הראשון של נבחרת ארץ ישראל, מנסה להיזכר במשחק הבכורה רון עמיקם 17/09/01 לפני שבועיים וחצי שיחקה נבחרת הכדורגל של ישראל בבוסניה את משחקה הבינלאומי ה­359 (ה­84 במסגרת מפעל גביע העולם). למשחק הזה, שלשם הסמליות נערך במדינה מוסלמית, בפעם השנייה בתולדות הכדורגל הישראלי, הגיעה הנבחרת במטוס, מודרכת בידי מאמן דני. היא שהתה במלון הולידיי אין ואכלה בכל יום שלוש ארוחות עשירות בפסטה. המעסה, יאן, היטיב בשמנים ארומטיים את שריריהם של השחקנים ולכאבים דאג הרופא, ד"ר מארק רוסנובסקי. הנבחרת התאמנה פעמיים ביום, לא יצאה מהמלון, וגם לא כל כך התעניינה במה שקורה בחוץ. בהתאם לאווירה הכללית ולעובדה שמדובר במדינה מוסלמית, היא גם ספגה שריקות בוז מחרישות אוזניים בעת נגינת ההמנון, אבל לפחות חזרה עם נקודה (0:0).דבר מכל אלה לא קרה לה במשחק הראשון שלה במסגרת בינלאומית, שנערך גם הוא במדינה מוסלמית ­ בקהיר של יום שישי, 16 במארס 1934. גם אז ניגנו את ההמנונים, ולצלילי "התקווה" התנופף דגל ישראל באצטדיון הנסיך פארוק, לעיניו של הנסיך בכבודו ושפמו. לא היו שריקות בוז, כי הנבחרת, שנקראה אז נבחרת פלסטינה­א"י, היתה הבייבי של המארחת שלה, נבחרת מצרים.המלון, קונטיננטל, נבחר רק ל אחר שהמלון הראשון, הגרנד פאלאס, התגלה כשורץ פשפשים. למשחק הגיעה הנבחרת אחרי נסיעה של 12 שעות ברכבת, שיצאה סמוך למקום שבו נמצאת היום כיכר המושבות שבתל­אביב, הגיעה ללוד, משם לרחובות, המשיכה ליבנה, לאשדוד הערבית, ביצעה החלפת קטרים ברפיח, החלפה נוספת בקנטרה הסמוכה לתעלת סואץ ובסיומו של המסע הזה הגיעה לרציף תחנת הרכבת שבקהיר.14 לירות ו­170 מיל עלה התענוג הזה לשחקני הנבחרת. מאמן לא היה, אבל היו שלושה עסקנים, כולל אחד ממוצא יווני שזוהה בתור שוער המשנה. אימונים גם לא תמיד היו, ואם היו הם נערכו במסגרת של משחק הכנה. חלק מהשחקנים לא דיברו עברית כמו שצריך, אבל עשו מאמץ. היה נחמד בקהיר, וגם טעים, והמגרש היה יותר קשה מאלה שביישוב העברי, כלומר פחות בוץ ויותר כורכר. והתוצאה, רק התוצאה היתה קצת יותר בעייתית. אבל על כך בהמשך.כל זה התרחש לפני 67 שנה. חלק מהמשתתפים שרדו את מרבית האירועים שעברו על המדינה שבדרך וזו שקמה וכמעט הגיעו עד הלום. אחד מהם עדיין חי, הוא מתקרב ליום הולדתו ה­92 והוא השריד האחרון להרכב הפותח של נבחרת ארץ ישראל הראשונה. 60 שנה לפני רוני רוזנטל אמנון חרל"פ (חי ראש לגולי פולין), צאצא ישיר לדוד המלך ­ על פי אילן יוחסין שחרל"פ בעצמו גאה להציג ­ היה גבוה ממי שעומד בראש אותו סולם לפחות בשני ראשים, עין בעין עם גוליית. התמונות לא יכולות להטעות. השחקנים עומדים בשורה, חרל"פ בוחר לכרוע, לשבת, או להתכופף מטעמי צניעות, ועדיין הוא תמיר מכולם. הפריים רחב, חרל"פ תופס בו את כל הפינה. החולצה מאיימת להתפוצץ על שריריו, גולגלתו רחבה, בלוריתו שופעת. אומרים שלא פלא ששרד עד היום. אחרי שנפגשנו הבנתי איך עשה את זה.האתוס על היהודי הנבעך ­ איש הספר, הסוחר, הפקיד החולני ­ דילג על חרל"פ. אביו, שהגיע לרחובות מפולין מיד עם היווסדה ב­1890, היה ראש חברה קדישא במושבה ולא התנשא ליותר מ­1.55 מטר. גם בנו של חרל"פ נמוך ממנו, עד היום. והאיש עוד הצטמק במקצת, קצת פחות מ­1.80 מטר. למרות זאת, הוא עדיין ממלא חולצות, בלוריתו הלבנה לא נסוגה. רגליו החסונות נעולות ניו באלאנס, ולמעט בעיות שמיעה שמתקבלות על הדעת בגילו והתרוממות מעט איטית ממצב של ישיבה לעמידה, הוא עדיין מתרוצץ. תכף יעלה לנגיחה.הוא למד הנדסה באוניברסיטת גנט שבבלגיה ושיחק במילואים של קבוצת לגנטואז מהליגה השלישית, פחות מ­60 שנה לפני שעשה זאת רוני רוזנטל. הוא קיבל 15 פרנק בלגי דמי שתייה, אבל קנה עם זה שוקולד. מאורעות 29' החזירו אותו לארץ, לעסק המשפחתי לממכר חומרי בניין ברחובות. ארבעה גרוש וחצי הוא שילם פעמיים בשבוע לכרטיס אוטובוס כדי להגיע לאימונים בתל­אביב. כשנמאס לו עבר לגור אצל אחותו הבכורה בת­שבע (סבתו של גידי גוב), תחילה ברחוב הירקון ואחר כך סמוך לתאטרון הבימה.היסטוריה נולדת לפעמים בדיעבד. חרל"פ מודה על ההתעניינות בו. בנו מודה שזה תקופה ארוכה לא ראה את אביו במצב רוח טוב כל כך, אבל שחקן הנבחרת פשוט מתקשה להיזכר בפרטי הנסיעה ההיסטורית ההיא לקהיר.הוא זוכר מצוין את החנות של לורנס, היווני שמכר חזיר בשבת ליד המגרש של הפועל תל­אביב. הוא חושב ששיחק בתור בק באלכסנדריה, למרות שהמשחק היה בקהיר והוא שיחק בו קיצוני ימני. היסטוריה נולדת לפעמים בדיעבד ומה שנראה היום כמו אירוע שהסאונד של משק כנפי ההיסטוריה בוודאי השאיר עליו את חותמו המוזיקלי, לא מעורר אצל חרל"פ התרגשות גדולה יותר מאשר אזכור אחד מ­13 ניניו. הדרבי בגמר הגביע ב­34' 1934 היתה שנה מאוד משמעותית בחייו של חרל"פ. הקבוצה שלו, הפועל תל­אביב, זכתה באליפות ארץ ישראל בלי ששמטה אפילו נקודה אחת. בגמר הגביע הארץ ישראלי היא התמודדה מול מכבי תל­אביב וניצחה 2:3, כשחרל"פ עצמו מבקיע את השער הראשון.באותה שנה נסעה נבחרת הפועל ארץ ישראל עם חרל"פ לאולימפיאדות הפועלים בפראג ובלונדון, נסיעה שנמשכה ארבעה חודשים, ולקינוח, קרוב לסיום אותה שנה, נשא חרל"פ לאשה את פירה (אסתר), שאיתה הוא חי עד היום. לא פלא שדווקא האירוע בקהיר הוא זה ששקע במעמקי תודעתו של חרל"פ והעלה אבק. נראה שלא היה הרבה מה לזכור.דווקא את פראג הוא זוכר לפרטים. "נסענו דרך טורקיה, באונייה. אחר כך לבולגריה ברכבת. שיחקנו בבולגריה, אחר כך ברומניה, משם לצ'כוסלובקיה. היינו צריכים להגיע לאנגליה, הגענו לפולין. הגרמנים קיבלו אותנו יוצא מן הכלל. לעומת זאת, מכבי ורשה לא רצה לשחק איתנו, אולי בגלל שהיינו מהפועל".ארץ ישראל בשנת 34' היתה תחת שלטון המנדט בריטי, כמו מצרים, עבר הירדן ועיראק. לבנון וסוריה היו תחת מנדט צרפתי. כל האזור היה בחיתולי הלאומיות שלו. גבולות לא היו, גם לא מלחמות, ונסיעה לר בת עמון, לדמשק או לביירות היתה בדיוק כמו נסיעה לבאר­שבע, אפילו עם יותר נוף.המתיחות בין היהודים לערביי הארץ היתה דלה, חלקם אף שיחקו כדורגל תחת המטרייה של ההתאחדות הארץ ישראלית לכדורגל. משחקי גביע שהפגישו את מעופפי רבת עמון עם הפועל חיפה, או את שבאב אל­ערב עם מכבי חשמונאי ירושלים, היו עניין שבשגרה, וכך גם מסעות המשחקים למצרים.חרל"פ כבר ביקר במצרים לפני הנסיעה ההיא של נבחרת פלסטינה, שנועדה לצורך התמודדות על כרטיס למונדיאל של איטליה 34', כך שההנחה היא שהנסיעה לאירופה חודשיים מאוחר יותר ריגשה אותו הרבה יותר. כדי לשחק בשבתות בהפועל תל­אביב הוא נהג לנסוע כשעה על אופנוע מרחובות, כך שהורגל לאכול אבק דרכים. היו קצת פחות פרדסים בדרך למצרים ב­13 במארס 34', כשהרכבת עשתה את דרכה מתל­אביב לקנטרה, אבל הזבובים היו אותם זבובים. הטורקים פרשו מהמוקדמות למעשה, כל האירוע היה ביזארי לחלוטין. ליישוב בארץ היו בעיות משלו. באותה תקופה נערכה חקירת המשטרה בעניין רצח ארלוזורוב. ידיעות ראשונות על התעללות ביהודים ברחבי גרמניה כבר הגיעו. הפגנות אלימות של פועלים הקיפו את ארץ ישראל, ותאונות הדרכים גם הן גבו כבר אז את מחירם היקר. ב­33' נהרגו בארץ ישראל 79 איש בתאונות, מאזן נורא במיוחד בגלל שבכל המרחב נסעו בדיוק 6,126 מכוניות ואופנועים.התאחדות הכדורגל קמה שש שנים מוקדם יותר ומיהרה להירשם בהתאחדות הכדורגל הבינלאומית (פיפ"א), יש האומרים בעידודה של מצרים. היום חברות בפיפ"א למעלה מ­200 מדינות, כולל פלסטין וישראל, אבל למונדיאל באיטליה נרשמו רק 32, ומתוכן התייצבו למשחקים המוקדמים רק 29 נבחרות. פלסטינה היתה אחת מהן. אחת הפורשות היתה נבחרת טורקיה, ששלטה על האזור לפני האנגלים, ושהיתה אמורה להתמודד גם נגד מצרים וגם נגד פלסטינה על כרטיס אחד לאיטליה. הטורקים העדיפו לוותר.פיפ"א חילקה את העולם לאזורים, אבל לא לכל אזור היה מה להציע. כיוון שלא היה הוגן לתת לאחת ממעצמות הכדורגל כרטיס חינם לאיטליה, הפרוטוקול חייב אותן לחורר את רשתותיהן של שכנותיהן. וכך חלפה שוודיה על פני ליטא ואסטוניה, ספרד פירקה את פורטוגל, איטליה עשתה זאת ליוון, ברזיל לפרו, ומצרים נבחרה למגר את נבחרת ארץ ישראל. בלי אנגלים וערבים לא מטעמי עומס על הזיכרון נשמט מחרל"פ קיומו של מאמן כלשהו. פשוט לא היה אחד כזה. למכבי תל­אביב הגיע עוד קודם לכן יוצא הקבוצה היהודית המהוללת הכוח וינה, שמעון רטנר (לומק), והוא היה גם היחיד שניסה לשוות לכדורגל חסר התכנון שבפלסטינה איזשהם קווי מתאר.בהפועל, כך מספרים, לא היה צורך במאמן. השחקנים, רובם יוצאי קבוצת הנוער הנפלאה מרחוב אלנבי, הסתפחו כמעט לכל מרכז עד שבחרו בהפועל. רובם גם הרכיבו את הנבחרת, כך שלא היה צורך במישהו שגם יבנה את ההרכב.אבל בדיוק כמו היום, למרות שהשחקנים היו חברים בינם לבין עצמם, העסקנים הם אלה שהקדיחו את הקדרה והכשילו את הכדורגל. משום מה לא נעשו נסיונות לגייס לסגל חיילים בריטים עם אוריינטציה לכדורגל. גם שחקנים ערבים נותרו מחוץ לנבחרת.וכך, כשעיקר הכדורגל הארץ ישראלי מתבסס על בעט ורוץ, מסתמך על שוער מדהים וקצת מפונק ממוצא הונגרי, וילהלם ברגר, ועל חבורה של גוצים, ניסתה נבחרת ארץ ישראל להעפיל למונדיאל. "לא היינו טכנאים מי יודע מה, רק יוחנן (סוקניק)", מספר חרל"פ בשפתו הארץ­ישראלית. הוא אגב, היה אתלט יוצא דופן, שלט במקצועות קרב העשרה, היה מהיר מאוד, חזק מאוד, ניתר נפלא (1.67 מ' בקפיצה לגובה) וכנראה שגם בעט טוב."אבל לא טכנאי", הוא מתעקש, "זה כל העניין, לא הייתי שחקן גדול. לא עברתי שחקנים, שלטתי יפה בראש ובעיקר בשתי הרגליים. ידעתי למסור, ידעתי לקבל, אבל אני לא זוכר גאוניות, הייתי רחוק מזה".יריבות מבחן לא בדיוק היו אז. הזמן והכסף היו דלים ואת מירב ההכנסה גבתה ההתאחדות על שכר טרחה ממשחקנים עם שכנותיה, שהפעם העדיפו לקמץ ונשארו בבית. כל שנותר לבחורים כהכנה היה להתמודד עם החיילים הבריטים שמילאו את המרחב. נבחרת הצבא הדרומי הפסידה לבחורים המצויינים 1:3 בתחילת פברואר, הרויאל­אייר­פורס הבריטי של עבר הירדן הובס 1:8 ויום לפני הנסיעה לקהיר קיימה הנבחרת את משחק המבחן אחרון לקביעת הסגל. בהתמודדות הזו, נגד נבחרת הצבא הבריטי בארץ ישראל, ניצחה פלסטינה 2:7.ה"פלסטיין פוסט" (בן הדוד המבוגר של ה"ג'רוזלם פוסט") כתב למחרת: "תקוותיה של פלסטינה להעפיל לגמר הגביע העולמי קלושים, אבל השחקנים מאוד אופטימים". בהתאם לרוח המנדט ציין העיתון כי הבריטים היו ראויים לתוצאה טובה יותר. "לא ידענו מה זה כסף" לנסיעה צורפו שלושה ראשי משלחת: אחד מהפועל (מוריס ויינטראוב, שהלך לעולמו לפני כחודש בגיל 96) אחד ממכבי (יהושע אלוף), ואחד מהמגזר הערבי, אליאס חרבלוס. מתכונת שנשמרת עד היום. גברי לוי לא הגיע לאצטדיון ביום המשחק, אבל במקומו שלחה ההתאחדות את המזכיר הכללי שלה, מר חלוץ.חרל"פ, ולא בכדי, זוכר דווקא את המנהל הצמוד, אריה בן­גד, שהיה האיש האחראי על חלוקת דמי הכיס, המזון, הלינה ושאר הפעולות התקציביות, שלא לומר על משלוח הטלגרמות לעיתוני הערב.כמעט שמונה לירות שילמה ההתאחדות בעבור הוצאות שונות, כפי שפורטו בדו"ח המשלחת: טלגרמות, מכתבים, שיחות טלפוניות, עזרה ראשונה, רופא, תיקון נעליים, נסיעות בחשמלית ובאוטומובילים, אוכל בדרך וברכבת, דמי כיס לחברים וגם דמי שירות. 160 מיל הפסידה ההתאחדות בגלל שערי ההמרה מלירה ארץ ישראלית ללירה מצרית. חמש לירות עלה התשלום בעבור אובדן ימי עבודה לשחקנים.בן­גד היה איש מסודר מאוד, אף מיל לא הלך אצלו לאיבוד. הרווח מהנסיעה היה לירה אחת ו­215 מילים. "לא ידענו מה זה כסף", מתרווח חרל"פ בכורסתו המנדטורית. "מרכז הפועל או ההתאחדות דאגו להכל".כשחרל"פ היה בן 18 הצטרפה "אלנבי" שלו לשורות הפועל לאחר שפרשה מאגודת "הגיבור" בתל­אביב. "מיום היותנו קשורים לאגודה הספורטיבית הגיבור, כל הזמן נמצאנו באטמוספרה של פרופסיונליזם ומסחר על כדורגל", כתבו חבריו בהודעת הפרישה."לא היה מגרש מאורגן, גם לא היה דשא, אבל תמיד היתה מקלחת", מציפים לפתע את חרל"פ הזכרונות מקהיר. "היחס היה יוצא מן הכלל. קיבלו אותנו מאוד יפה".­ התרגשתם?חרל"פ מאמץ את עיניו, מקמט את מצחו, מתכופף לעברי וכמעט לוחש: "ייתכן שהתרגשנו, אבל שאני ארגיש היום את מה שהרגשתי אז? לא היה מה להתפעל מהמשחק, לא הלך לנו". אימת האחים חסן פלסטינה עלתה למגרש בחולצות לבנות ובמכנסיים כחולים. את הווי בצווארון חיזקה פיסת בד כחולה. מתחת ללוגו נכתב בעברית: "ארץ ישראל". מצרים עלתה בחולצות אדומות, מכנסיים לבנים וגרביים שחורים, סט שנראה כמו גטקעס אחרי מאות כביסות.הדגל העברי ואיגרת מראש עיריית תל­אביב, מאיר דיזנגוף, הועברו לעיריית קהיר. המלך פואד הגיע ואיתו קונסולים, ראשי עדות והנציג העליון במצרים, סר מיילס לאמפסון.יומיים אחרי רכבת השחקנים הגיעה גם רכבת, די ריקה יש לומר, של עסקנים ואוהדים. ההרשמה נערכה במזכירות ההתאחדות לכדורגל ובבית המסחר למכשירי ספורט אולימפיק שברחוב בן­יהודה בירושלים. הדיל כלל הנחה של 50 אחוז ברכבת ארץ ישראל, הנחה של 30 אחוז ברכבת מצרים, הנחות במלון, בכניסה למוזיאונים ולאתרי פירמידות, והבונוס ­ כניסה חופשית לאצטדיון.אברהם רזניק היה נציג מכבי תל­אביב בהרכב, פנחס פידלר הגיע מבית"ר תל­אביב וגאזה פוקס מהפועל חיפה. שמונת השחקנים האחרים בהרכב הפותח, כולל חמישיית החלוצים, הגיעו מהפועל תל­אביב ­ וילי ברגר השוער ואיתו דז'מפה פרידמן, יוחנן סוקניק, פרי קראוס, פאול קסטנבאום, חיים רייך, נוצ'ה נודלמן ואמנון חרל"פ, שהתחנן בפני כתבי הספורט של פעם לא לשרבב את שם המשפחה שלו, בגלל הקורלציה שבין הייחוס הדתי שלו והמשחקים שנערכו בשבתות.במחצית כבר הובילו המצרים 0:4 וברגר עוד היה גדול ("שוער גדול ואמיץ. גופו היה תמיד פצוע", מעיד חרל"פ). למצרים, גם אז, היו מאמן אנגלי ושני חסנים. היום אלה התאומים איברהים וחוסאם חסן, אז היו אלה ראפיק ומוכתר חסן, בעיקר מוכתר, שהיה סטודנט למשפטים.באף מסמך רשמי, או לא רשמי, בישראל לא מוזכר מי כבש את השערים למצרים, אבל מוכתר כיכב חזק בתמונות וגם בזכרונות. "אני זוכר את השחקן המצרי מוכתר", מדקלם חרל"פ גם היום. "כל בעיטה שלו לשער היתה גול. ידענו שאנחנו קבוצה חלשה לעומת המצרים. תמיד היינו יותר חלשים".הבכורה הבינלאומית של נבחרת ארץ ישראל הסתיימה במפלה 1:7. התבוסה הקשה ביותר של נבחרת ישראלית במשחק רשמי מאז ומעולם. מהמשחק הזה זוכרים בארץ ישראל רק את המבקיע ­ אברהם (נוצ'ה) נודלמן, הדוד של פולי מהגשש, הגיס של מוסטה ושלמה פוליאקוב מהפועל תל­אביב, שניים שלא הגיעו לקהיר.בבתי הקפה של תל­אביב חיכו לסימן חיים, וכמו בימים היותר פרועים של "שירים ושערים", מייג'ור שמועתי היה זה שבישר ליישוב על ניצחון ארץ ישראלי מזהיר של 0:1. רק מאוחר יותר הגיעו הידיעות על התוצאה האמיתית.כה רבה היתה האכזבה, ויש האומרים גם הבושה, עד שמשחק נוסף שנועד לאותו מסע, נגד נבחרת קהיר, בוטל. בדרך הביתה, באלכסנדריה, סיימה הנבחרת, הפעם תחת הכותרת "נבחרת תל­אביב", בתיקו 0:0 נגד הנבחרת המקומית. הגומלין במגרש הדקלים גם ממשחק הגומלין, שנערך שלושה שבועות אחר כך, לא מצליח חרל"פ לגייס יותר מאשר רסיסי תמונות.­ לגומלין באתם בוודאי נחושים יותר, או דיברתם על המשחק הצפוי."לא אמרנו שום דבר. הפסדנו עוד פעם, אבל היה יותר טוב, היה יותר משחק".הגומלין נערך בשבת, מוצאי שביעי של פסח תרצ"ד, במגרש הדקלים של הפועל תל­אביב, "שהיה בין המושבה הגרמנית ובין יפו, בדרך יפו­תל­אביב", משרטט חרל"פ את המקום. "עוברים את הגשר של רחוב שלוש, ליד הסמינר לבנות. עברה אפילו רכבת מתחת לגשר. היה מקום לאלף איש, ספסלי עץ, שלוש­ארבע קומות, אבל רק בצד המערבי. חול, מגרש קשה, בחורף בוץ".בקיצור, במתחם שבין רחוב הרצל, סלמה והקצה הדרומי של נחלת בנימין. היה שם מקום לאלף איש, אבל למשחק הגיעו על פי ההערכות כ­10,000. הצפיפות היתה כה גדולה, עד שגג התמוטט מאחורי היציע ועשרות אנשים נזקקו לטיפול רפואי קל. הרבה ערבים מיפו חזו במשחק, ומבחינת הארץ ישראלים, זה היה משחק בין­ארצי ביתי עם נחיתות באוהדים.גם הפעם היתה התוצאה במחצית 0:4. לאטיף כבש שער כבר בדקה הראשונה בבעיטה חופשית מרבע דונם, אחר כך הגיע מוכתר והוסיף שלושער פר טי. הנבחרת, שהפעם שלחה למערכה את ויינברג וזליבנסקי (יבדל"א), שלא שיחקו במשחק הראשון, נתנה את המשחק הכי טוב שלה דווקא במחצית השנייה, שבה לא ספגה שער ואף הגדילה לעשות כשכבשה פעם אחת מרגלי סוקניק, שבעט ממרחק רב.פרט שולי נעלם כמובן מזכרונותיהם של בני הדור, ולפיו שיחקו המצרים בעשרה שחקנים לכל אורך המחצית השנייה, בגלל פציעתו של פאוזי. אז, כשהטקטיקה הורתה לשחקנים לא לזוז מהעמדות שלהם, ואי אפשר היה לבצע חילוף, חיסרון כזה היה כמעט קריטי. פאוזי, אגב, התנגש עם שחקן ישראלי, יש האומרים שעם חרל"פ בעצמו, חטף זעזוע מוח, הקיא, התעלף, ופונה להדסה לקבלת עירוי. חרל"פ עצמו לא זוכר התנגשות ראשים.ואם לא די בכך, התפתחה בסיום המשחק גם קטטה בין סדרן ישראלי לשחקן מצרי, שלא הפריעה לשתי הנבחרות לקיים ארוחה משותפת בבית הקפה ספיר, כשראשי המשלחת המצרית, פואד ביי אנואר ויוסוף מוחמד, נושאים דברים נרגשים. למחרת נערך עוד משחק בין הנבחרות, בשינוי קל של שמות ­ נבחרת תל­אביב נגד נבחרת קהיר. התוצאה (2:2) החמיאה מאוד לארץ ישראלים, אבל לא היתה שווה אפילו כרטיס ליציע למונדיאל באיטליה. שתי חתונות פיקטיביות מצרים עלתה לגביע העולמי, נתנה פייט יפה להונגריה בשמינית הגמר בנאפולי, הפסידה 2:4 וחזרה הביתה ל­56 שנה, עד שעלתה שוב למונדיאל, שוב באיטליה. כובש הצמד נגד ההונגרים, פאוזי, נפל במלחמת השחרור בשבי הישראלי. פנחס פידלר, מההרכב הישראלי, נפל בקרבות מלחמת העצמאות.היום מטפל חרל"פ לבדו, באדיקות ובאהבה גדולה, ברעייתו פירה, המרותקת לכיסא גלגלים בעקבות אירוע מוחי וזקוקה לכל רגע שבו הוא נמצא איתה. עוד לפני שנשא אותה בסוף 34', היה חרל"פ נשוי פיקטיבית לשתי נשים אחרות.בניגוד לכדורסלנים של היום, המחפשים נשים ישראליות כדי לקבל מעמד של מתאזרח, בארץ ישראל של שנות השלושים העיקרון היה הפוך והשיטה היתה ידועה. שחקני כדורגל יצאו למסעות בחו"ל רווקים וחזרו נשואים ליהודיות ללא סרטיפיקט, אבל עם אישור מרב פולני שהחתונה התקיימה כדת וכדין."רק ריקלין מהפועל חיפה חזר מחו"ל עם אשתו האמיתית. כולם לקחו בחורות פיקטיביות", מספר חרל"פ. "אני הבאתי אשה מוורשה שגם לה קראו חרל"פ. הרב ידע את כל החוכמות האלה וחיתן אותנו בלי חופה וקידושים. אחותי מיכל סידרה לי בארץ חברה שלה, עולה חדשה, שהגיעה בלי רישיון ונורא פחדה. הייתי צריך לנסוע אז לחו"ל ונתקעתי נשוי. הייתי חייב להתגרש בתוך שבועיים ומיהרתי לשלוח מכתב לרב בוורשה שיעיד שלא העמיד חופה."חשבתי שבזה זה נגמר ונסעתי לפולין. כמה שנים אחר כך, כשכבר נולדו לי שתי בנות, הייתי צריך לבוא לרבנות עם שני הילדים ולעשות פרוצדורה של גירוש. בסך הכל התחתנתי פעמיים בפיקציה ­ פעם בוורשה ופעם ברחובות". ברקוביץ' כן, רביבו לא חרל"פ פרש מהפועל תל­אביב לא הרבה אחרי חתונתו, שיחק שנתיים בהפועל רחובות והלך הביתה, לגדל ארבעה ילדים ולעשות קצת כסף בעסק המשפחתי. עם קום המדינה רכש מגרש של 700 מטר רבוע, בנה בית יפה שבו הוא גר עד היום, ואת שאר השטח בנה ומכר למשרד הביטחון.היום שוכן מתחת לבית משרדו של קצין העיר רחובות, תפקיד שאותו מילא בעצמו במשך כמה שנים אחרי קום המדינה. הוא התחכך מעט בעסקנות, אבל בעיקר התנזר מכדורגל והפך לספורטאי כורסה. "אני מביט במשחקים ואני אומר שזה לא זה" הוא מרשה לעצמו לבקר. "איך נכנסים בכוח. אצלנו לשבור רגל היה נדיר מאוד. אני לא זוכר כרטיס אדום. אם היה פאול, עשו פאול. אני לא זוכר על האדמה כל כך הרבה אנשים כמו שזה עכשיו. נורא".­ איך היו משחקי הדרבי?"זה לא היה כסאח, ככה בכוח, להיכנס. ברור שלפני כל משחק היתה מין מתיחות, אבל היחס בין השחקנים היה יוצא מן הכלל".­ הפסקת ללכת לכדורגל?"אני אוהב לראות כדורגל לא ישראלי. לא קיבלתי בזמנו כרטיסים להפועל תל­אביב. היום הם זוכרים אותי, אז הם שכחו".­ אתה יודע מי זה משה תאומים?"לא".­ איך התקדם הכדורגל בעולם?"זה מ שחק אחר לגמרי. ישנה התקדמות, זה ברור. אבל כשאני רואה משחק, אפילו של ארץ לא גדולה כמו הולנד, אתה לא יודע כמה הולנדים באמת יש במשחק. נבחרת אנגלית מנצחת 1:5 את הגרמנים, אז שמה כולם אנגלים. כשבאה קבוצה לשחק אני לא יודע כמה אנגלים יש שם. מתי ראינו כל כך הרבה שחורים בקבוצות, ניגרים כאלה? בעוד חמש או עשר שנים לא נראה יותר שחקנים לבנים, כולם יהיו מהארצות האלה, כולם שחורים. הריצה שלהם, הכל, הם יותר טובים".­ נשארה רוח לחימה בנבחרת שלנו?"אני אוהב את המשחק של אייל ברקוביץ'. רביבו, למרות שהוא מצטיין שם בטורקיה, אני לא מתפעל ממנו. לא ראיתי אצלו משהו מיוחד. הם בעלי מקצוע, זה כן".­ אתה עוד קורא מדורי ספורט?"בכל עיתון יש מדור ספורט ואני קורא. הבט, אני כל היום בבית".­ נשחק פעם נוספת עם מצרים?"אני חושב שכן. אני לא חושב שהיו מקבלים אותנו היום יפה במצרים. פעם כן. המשחק ההוא לא היה משמעותי, גם הכדורגל היה אחר. אני לא מתלהב יותר מלראות, זה משחק מקצועי של אנשים שמקבלים כסף בעבור הרגליים שלהם".היום היינו חוטפים מהמצרים שבעה גולים?"אינני יודע, יכול להיות שלא. אני לא רואה את ההבדל ואני לא מתפעל מלראות את זה. בכלל, אני לא שם לב מדי לספורט, אלא רק מנסה לדעת. כותרות וזהו".