רות ברלאו מתגעגעת לזין של ברכט הביוגרפיה הענקית והעוינת שכתב פרופ' ג'ון פיוג'י על ברכט מנסה להוכיח את טענת ההבל שאחד מגדולי המחזאים והמשוררים במאה ה- 20 גנב את רוב יצירתו ממאהבותיו לשעבר ומעוד עשרות מקורות אחרים מנחם בן 30/08/01 הביוגרפיה החדשה, העוינת מאוד והמעניינת מאוד על ברכט, שהופיעה זה עתה בתרגום עברי (במקורה היא נדפסה לראשונה ב­1994) ­ אחת מעשרות הביוגרפיות שפורסמו על המחזאי הכי משפיע אולי במאה ה­20 מוקדשת בעיקרה, על כל 600 ומשהו עמודיה, לניפוץ דמותו המוסרית של ברכט ולביסוס טענת ההבל, כי המחזאי, המשורר והפרוזאיקן הגדול גנב את מירב יצירתו מן המאהבות שלו.מדובר בהאשמה שכבר העלה בשעתו פול ג'ונסון בספרו המשמיצני הידוע על האינטלקטואלים, ועל פיה אחד מגדולי המחזאים והמשוררים במאה ה­20 "רימה את מי שעבדו עימו ובקרבתו, שיקר להם וגנב דרך קבע את פרי עמלם ואת כספם".כך, למשל, טוען פרופ' ג'ון פיוג'י, מחבר הביוגרפיה החדשה, כי "לפחות 80 אחוז מן המחזה 'אופרה בגרוש' נכתבו על ידי אליזבט האופטמן", אחת מידידותיו הקרובות. בסמוך לכך מציין הפרופסור כי מחזותיו של ברכט, לצד מחזותיהם של שייקספיר, צ'כוב ומולייר, הם המוצגים ביותר בעולם גם היום. פירושו של דבר שיש תמלוגים כבדים בעסק. ולכן, יש גם מי שיבסס אולי בסופו של דבר תביעה כספית על טענותיו של הפרופסור האמריקאי. יורשיה של אליזבט האופטמן, למשל.מה שב רור הוא שהביוגרפיה הזו מדיפה ריח רע של מניפולציה. פיוג'י רוצה שנאמין שברכט היה לא רק גנב ספרותי, אלא גם מישהו שקיים "קשרי מין עם כחצי תריסר נשים בכל זמן נתון כלשהו" (ברור שהיו לו הרבה נשים, אבל "חצי תריסר נשים במקביל"?! "בכל זמן נתון"?!), וכן שהיה גם בעל נטיות הומוסקסואליות ממומשות וכן שהדיף, למשל, "ריח רע מפיו", אבל שגם תכונה זו "היתה חלק מקסמו". נו, באמת.מתפתל בכחול הלילהרק פרופסור אמריקאי רדוד, שאף פעם לא עסק בכתיבה יצירתית אמיתית, יכול להאמין שעדויות מפוקפקות ומתומרנות לחלוטין שסחט פיוג'י מפיהן של מאהבות­לשעבר יכולות לעמוד מול ההוכחה הניצחת למקוריותן המוחלטת של יצירות ברכט. ומהי אותה הוכחה ניצחת? עצם האופי הברכטי והסגנון הברכטי המוחלט של היצירות! הרי ממה נפשך: אם ברכט העתיק גם מאליזבט האופטמן וגם ממרגרטה שטפין וגם מרות ברלאו ­ שלוש נשים שונות לכאורה ­ ומעוד עשרות נפשות אחרות, אם להאמין לפיוג'י ­ איך זה שהוא נשמע תמיד בכל זאת לגמרי ברכט? ואיך זה שטענות על פלגיאט ספרותי לא נשמעו מעולם בזמן חייו של ברכט אלא רק לאחר מותו ומפי פרופסור אמריקאי שוחר שערוריות שמניע יו לא ברורים? אי­ההבנה של פרופ' פיוג'י ניכרת לא­אחת גם בפרשנויות שהוא מפרש קטעים מכתיבתו של ברכט. כך, למשל, הוא מביא שורות שטופות תאווה מוקסמת של ברכט ממראה אחוריה של אשה כלשהי, ומפרש אותן כ"שנאת נשים תוקפנית". איזה שטויות. אנא, קראו את השורות הבאות של ברכט ושיפטו ביני לבין פרופ' פיוג'י:אה, לא תוכלו לשער סיבלילמראה אשה נחמדה,שישבנה במשי צהובמתפתל בכחול הלילה השמיימי.איפה מוצא כאן פיוג'י "שנאת נשים תוקפנית"?! ברכט רואה פשוט אחוריים "של אשה נחמדה", מכוסים במשי צהוב, וסובל מתסכול אי­המימוש של התשוקה. זה הכל. אבל פיוג'י, שמתעניין כנראה הרבה יותר באחוריים גבריים, פשוט לא מבין את מה שהוא קורא, ממש כפי שלא הבין לאשורם את הנשים והאנשים שדובב.אפילו כלב זקןובאמת, רק אדם שממש לא מבין בשירה וממש לא מבין בסגנון גאוני יכול להעלות בדעתו שסוג החריפות הרוחנית, הברוטליות המקסימה, החמלה האנושית, המוזיקליות המחשמלת, הלשון המכה בפשטותה וכל שאר אפיוני כתיבתו הגאונית של ברכט יכולים להיות לקוחים ממישהו אחר. בדיוק כפי שיבוא מישהו היום ויטען שחנוך לוין גנב את מירב יצי רתו מנשותיו לשעבר, והרי החנוך­לוויניות, ממש כמו הברכטיות, ניכרות ממש בכל שורה שכתב כל אחד משני המחזאים המופלאים האלה.אגב, לא במקרה גם על שייקספיר נאמר שזה בכלל לא שייקספיר, שזה אולי כריסטופר מארלו או מישהו אחר שכתב את מחזותיו של שייקספיר. והנה, הבדיחה הזאת חוזרת עכשיו גם ביחס לברכט.עם זאת, האוטוביוגרפיה שכתב פיוג'י היא בכל זאת רבת עניין, ונקראת בלהיטות מוחלטת, וכדי להמחיש משהו מקסמה, הנה לדוגמה השיר התאוותני שמצטט פיוג'י מתוך ניירותיה של רות ברלאו, אחת ממאהבותיו של ברכט, המביעה להלן תשוקה מוחלטת לזין שלו, שעבר בינתיים למישהי אחרת. גם כאן לא ניכר שום תסכול על גניבה ספרותית כביכול שגנב ממנה ברכט, אלא רק געגוע לזין שלו. הנה הטקסט המדליק הזה:אני עומדת ומתהלכת בפות לחה פועמת ולוהטת,והזין הנחמד שלו גדל והוא מכניס אותו למקום אחר,מכניס אותו למקום אחר.עיני מחפשות את שלו, חומות ולוהטות, ועיני מתלחלחותכמו הפות שלי, מפני שהזין שלו אינו מחפש אותןאלא פונה למקום אחר,מכניס אותו למקום אחר.הזין שלו מזדקר קשיח, אני חוטפת אותו בפהואחר כך בפות, ורק לבי הוא השואלאיפה היית זמן כה רבכאוהבים נבונים, אנו מזדיינים לא רק בפות ובזין,אלא גם במוחותינו.אל תהיה קטנוני כזה, תן גם לי משהו.אפילו כלב זקן מקבל עצם וכמובן, יריית חסד.(ג'ון פיוג'י, "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", תרגם מרדכי ברקאי, הוצאת דביר, 683 עמ') ובראש הגדוד צועדת רעיון רע מאוד התגלגל מפיה של רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך, בראיון המשותף לה ולשרת החינוך, שערכה אילאיל שחר ב"מעריב" (ועל כן האחריות היא גם על לימור ליבנת). כה אמרה תירוש: "אנחנו מתכננים לדרג את המורים. כמו שבצבא יש רובאי א', רובאי ב' ורובאי ג', אצלנו יהיה מורה בכיר א', מורה בכיר ב' וכו'. כך נוכל להחליט שמנהל יכול להיות רק מורה שהגיע לדרגה הבכירה ביותר. במצב כזה המורה יידע שהוא יכול להתקדם ויש לו בשביל מה לעבוד".ועכשיו, מורה יקרה, אחרי שתהיי מורה בכירה א' ומורה בכירה ב' ומורה בכירה ג', ואפילו מורה בכירה ז', תוכלי להיות, אולי, בסוף בסוף, רונית תירוש. ובראש הגדוד צועדת, רונית המפקדת. אבל זהו, שאנחנו לא בצבא.יש כאן חוסר הבנה מוחלט ומדאיג לנפש המורה או למה שצריכה נפש המורה להיות. ראשית, עצם הניסיון להעטות על מערכת ההוראה מבנה צבאי הוא משחק ילדותי, מתנשא ומשפיל מבחינת המורים. שנית, יש כאן היאחזות דוחה בוותק, כי ברור שמורה בכיר ג' יכול להיות רק מי שעבר את כל הפז"מים הקודמים (ומה אם הוא נשחק בינתיים? ואיך אפשר לא להישחק בתוך מערכת החינוך הנוראית?), והרי חלק מן המורים, ליתר דיוק המורות, הנפלאות ביותר ­ הן בלא­מעט מקרים צעירות וחדשות. שלישית, המורה הנהדרת ביותר היא לאו דווקא זו שרוצה להיות מנהלת.להפך. במקצוע ההוראה, ההתקדמות היא לתוך נפש התלמיד ולתוך תודעתו, ולא לתוך כורסת המנהלת. המורה הנפלאה ביותר בהרבה מקרים היא המורה שרוצה להישאר מורה במקצועה הטבעי, ולא להתיישב על כורסת המנהלת, עמוסת העניינים הארגוניים, המינהלתיים והניירתיים. לכן טענתה של תירוש שצריך לתת למורה "סיבה לעבוד" (והסיבה, לדעתה, איננה אהבת ההוראה, אלא הדרגות המגוחכות של משרד החינוך והסיכוי להיות "מנהל") חושפת מנטליות פיקודית מאוד לא סימפטית ומאוד לא נאורה של המנכ"לית.ריבונות לסילוק הבדידיםהכיוון של משרד החינוך צריך להיות בדיוק הפוך: לא הפיכת מערכת החינוך למערכת היררכית פארודית של מורה א' ומורה ב' ומורה ג', אלא מתן כבוד מוחלט למורה היחיד, למורה היחידה, וקודם כל, באמצעות מתן ריבונות מוחלטת לכל מורה ללמד בשיטות שהמורה עצמו ימצא לנכון, ולא על פי מה שאיזשהו מפקח או מפקחת או אפילו מנהל או מנהלת יורו לו. משרד החינוך צריך להסתפק בקביעת יעדים לימודיים לכל שכבה כיתתית ולהניח לכל מורה להגיע ליעדים האלה בעצמו, על פי הבנותיו ועל פי חלוקת הזמן שלו. כך לא יחזור על עצמו הכישלון הנורא של "השפה כמכלול", שהצמיח עשרות אלפי ילדים כמעט אנאלפביתים בישראל, רק משום שהשיטה (והררי הספרים והחוברות שלה) נכפתה על המורות.די שמשרד החינוך יקבע, למשל, שתלמידי כיתה א' צריכים לדעת לקרוא ברהיטות בסוף השנה הראשונה ולשלוט בפעולות החשבון הבסיסיות. כל השאר צריך להיות נתון להחלטת המורות, לכל מורה בנפרד(!), מתוך מתן כבוד מוחלט לריבונות ולאחריות של המורה היחידה על תלמידיה. ואם מורה תבחר למשל לוותר על הבדידים המאוסים בהוראת החשבון הבסיסי ולהעדיף למשל את שיטת המספרים הפשוטים, הגיר והלוח (היעילה פי כמה) או תבחר למשל לצאת עם תלמידיה לשוח בשדה, במקום להתיש אותם במילוי חוברות כיתתיות נוספות (כדי לפרנס את "המרכז לטכנולוגיה לימודית" ­ אגב, איזה צירוף מילים איום), אז זו זכותה המלאה, ובלבד שתלמידיה יעמדו ביעדים הלימודיים שנקבעו לשכבת הגיל הזו. מבחני משוב תכופים ­ אחת לחודש, למשל ­ מטעם משרד החינוך או הנהלת בית הספר צריכים לאפשר למשרד החינוך מעקב צמוד וקבוע אחרי הישג י התלמידים.וכמובן, רק מורה שהישגי תלמידיה בעייתיים תתבקש להתייעץ עם מדריכת הוראה מקצועית.ועוד אמרה התירושיתעוד הערה מפיה של רונית תירוש, במקום אחר, מאוד לא מצאה חן בעיני. "הרי המכנה המשותף לכולנו הוא שאנחנו יהודים", אמרה התירושית. "כולנו"?! "יהודים"?! למה לא ישראלים, למשל? בלי לדבר ברגע זה על אויבי ישראל, השוכנים בקרבנו, מח"כ דהמשה עד ח"כ עזמי בשארה, כולל הציבור שבחר בהם, הרי יש עוד כמה לא­יהודים במדינת ישראל. אזרחים נפלאים. החל מן הדרוזים והצ'רקסים והבדואים המשרתים בצה"ל (בניגוד לבחורי הישיבות, שליבנת מפרגנת להם במיוחד) ועד ליותר מרבע מיליון מן העולים החדשים, המוגדרים כ"לא יהודים", על ידי הרבנות האטומה, אבל אין ישראלים וציונים טובים מהם (כל עוד הבירוקרטיה היהודית­הטהרנית והגזענית שלנו לא משניאה את עצמה עליהם). לכן, נא להשתמש במילה "ישראלים" בבקשה (אין, אגב, מילה יהודית יותר ממנה, גם משום שישראל בתנ"ך היה אבא של יהודה וגם משום שהמילה ישראל כוללת במפורש את המילה "אל", המובלעת אמנם גם במילה "יהודה").החורים של סימה קדמוןלעומת זאת, העיתונאית סימה קדמ ון מ"ידיעות אחרונות" הפגינה בערות צברית אופיינית ושוטה, כשגינתה את לימור ליבנת על שהעניקה לילדה המקסימה חיה סחיווסחורדר את ספר תהילים בביקורה אצלה בבית החולים. בעיני קדמון, זו נראתה מחווה ריקה, שנועדה להחניף לחרדים, ומכל מקום, מדובר לדעת קדמון בספר שהילדה בת השמונה לא תמצא בו חפץ. איזו אי­הבנה עמוקה. הרי הילדה בת השמונה, שהקסימה והרעידה את כל הארץ בדברים המקסימים בצלילותם שאמרה בבית החולים (ואשר שודרו בחדשות הטלוויזיה), היא ילדה דתייה, ואצל הדתיים, גם אצל הילדים הדתיים, יודעים היטב מה זה ספר תהילים, כפי שידעו כל דורות עם ישראל, עד לסימה קדמון, לא כולל.אני מבטיח לסימה קדמון שספר תהילים שנתנה ליבנת לילדה יהיה יקר ללבה מאוד, והיא אף תקרא בו ותתפלל מתוכו בחמדה, בניגוד לעיתונאית של "ידיעות אחרונות", שכנראה לא יודעת בכלל איך עושים את זה (אני צוחק, כמובן. כל מה שצריך לדעת הוא לקרוא את המילים בתהילים. זו כל הסגולה).ואגב, קדמון, שהציעה כתחליף לספר תהילים את הספר "נשים קטנות", גם לא מתמצאת בילדות בנות שמונה. בגיל הזה לא קוראים את "נשים קטנות", לא במגזר הדתי ולא במגזר החילוני . עוד חור אופייני בהשכלה. סיבוב הבורג 2 כבר לא חשוב בכלל למה בורג עצבן אותי. יחימוביץ' ראיינה אותו, ואני דימיתי לזהות בו מגלומניה מסוימת, נפיחות, צביעות. אבל בינתיים משהו באלכימיה של בורג השתנה בעיני, והפך למשהו אחר. אולי האנרגיות של רשימת הטינה שלי שודרו איכשהו בשדר קוסמי לתודעתו של בורג ושינו אותה. או שלא. אם כך ואם כך, בורג התחיל למצוא חן בעיני, למרות החנפנות העמוקה שלו ולמרות ההזעה (שעליה היטיב כל כך לכתוב עלי מוהר). וקודם כל, נוכח האלטרנטיבה המיידית בדמותו של פואד.בן­אליעזר הוא אמנם בחור טוב במובן הטוב של המילה, אבל גם במובן הרע. כלומר, קשה לשאוב ממנו איזושהי השראה ציונית, עברית. איזושהי קרינה רוחנית. איזשהו ברק אמיתי. לא כיף לחשוב על אדם נטול ברק בראש מפלגת האלטרנטיבה העיקרית.הדלפה לרינו צרורבמובן המדיני, לעומת זאת, פואד בהחלט איננו ניצי יותר מבורג. להפך. שר הביטחון צוטט לאחרונה (במדורו החם של רינו צרור ב"העיר") כמי שאומר שתמורת הסכם עם הפלסטינים הוא מוכן ש"הכל ילך לכפרות" ­ משמע, כל ההתנחלויות. כל מה שפואד רוצה מערפאת (לדברי צרור) הוא ויתור על זכות השיבה ומתן רשות ליהודים להתפלל על הר הבית. איזה לוזר.דווקא בורג, שצירוף המילים "בית אל", למשל, אומר לו משהו (בניגוד לרעיו ממפלגת העבודה, מפואד עד בן­עמי ועד רמון, המנותקים לחלוטין מכל עומק עברי), דווקא הוא, למרות היוניות המוצהרת שלו, עשוי להתגלות כמי שלא מוכן לוותר על הכל. לכן, במובן המדיני, בורג עדיף על פואד, הנדמה כשר ביטחון עוצמתי (ופעולות צה"ל האחרונות מבורכות מאוד כמובן), אבל פואד מוכן, כמתברר, לקפל את הזנב בכל רגע ומכל מקום תמורת קצת חלקת לשון של ערפאת. גם נסיונו החוזר ונשנה של פואד להכניס לארץ עובדים פלסטינים מעיד על המגמה המסורעבת ביסודה שלו. במובן זה, פואד מסוכן לישראל הרבה יותר מבורג, למרות קרבתו הבעייתית של ביילין לבורג.יתרון בני­עקיבאהנה שלושה דברים בזכותו של בורג: ראשית, הוא יודע להגיד פסוק תנ"כי ברהיטות. והוא בכלל מחובר, מטבע הדברים, למסורת העברית וארון הספרים היהודי. זה חשוב מאוד בעיני. לא יכול להיות מנהיג בישראל שהתנ"ך, בסיס חיינו בארץ הזאת, לא אומר לו שום דבר אינטימי בוער. פואד, אם אינני טועה, לא נוטה כנראה לפתוח תנ"ך בשעותיו הפנויות. בורג, לעומת זאת, הוא בוגר בני­עקיבא, ו ככזה הוא לא הושחת במערכת החינוך הממלכתי החילוני המטומטם, שהרחיק את התנ"ך מנפש הילדים. בני­עקיבא, מה אפשר לעשות, הוא זרם חינוכי איכותי לאין ערוך מן הזרמים הממלכתיים של החינוך הישראלי. והציונות הדתית, מה אפשר לעשות, הפיקה דגמים אנושיים אינטלקטואליים וציוניים הרבה יותר ממה שהפיק בית הספר הממלכתי החילוני אצלנו.שנית, וזה בעצם העיקר בעיני, בורג הוא בעל הבנה עמוקה ופתיחות עמוקה לזרמים היהודיים המתקדמים ביהדות, מן הקונסרווטיבים עד לרפורמים, שהם רוב יהודי התפוצות. פירושו של דבר, שבורג בתפקידו העתידי כמשנה לראש ממשלה וכשר הפנים (זה התפקיד שהייתי מועיד לו) עשוי להיות המנהיג הציוני שיפתח את הארץ באמת, בפתיחות, בנאורות הראויה (כולל נישואים אזרחיים וביטול סעיף הלאום), לפני כל יהודי העולם ומשפחותיהם המעורבות. משהו מנוגד לחלוטין לש"ס קונטרול והתעמרויותיה. כלומר, בורג, שלא במקרה בחר לשמש כיו"ר הסוכנות היהודית, יכול להיות המנהיג הישראלי הציוני, שיפתח את ישראל לעלייה עצומה. אין חשוב מזה בעיני ואין מתאים מבורג לתפקיד זה.שלישית, בורג הוא בעל גישה אזרחית­דתית, המתאימה מאוד לחיים הישראליי ם כאן. גם איש דתי וגם איש חילוני. גם איש שמבין את קסמי החופש החילוני הישראלי, וגם אדם המואר מבפנים בעומק המסורת היהודית. זה הדגם הישראלי הנכון לזמן הזה.