תמו נדודי לאולגה טיטוב, עולה חדשה ושחקנית עולה, יש סיפור חיים יוצא דופן אביבית חזקיה 22/08/01 על אולגה טיטוב יצא לי להשקיף מן הצד כבר לפני שנתיים, בהקרנת הבכורה של הסדרה "החבר'ה הטובים" בה היא מככבת. כמו כל סיבה למסיבה בערוץ, נהרו לאותו אירוע כל הכוכבים ואלה שרוצים להיות כאלה. רק טיטוב, בטוחה בנוכחותה, עמדה לה בצד בקארה מג'ונג'ן ופוני, עיני חתול מהממות, בגדים בשיא הסטייל ופאסון אריסטוקרטי. כאילו לא הסתפקה בזאת, הוסיפה לעצמה חוליית חיזוק שענדה לכתפה ­ בחור העונה לשם הנרי, שלבש חצאית סקוטית מרשימה. בלי להשתדל בכלל, הם תפסו את תשומת הלב וידעתי שזוהי מישהי ששווה לתפוס לשיחה. עכשיו הגיע הזמן לסגור את המעגל. טיטוב, 25, כיום כבר לא ג'ינג'ית: "נמאס לי מהג'ינג'יות הזו באיזשהו שלב, אז הלכתי על כל מיני גוונים של שאטני ושחור, צריך לשנות מדי פעם". היא מצטלמת בימים אלו לעונה השלישית של "החבר'ה הטובים" בערוץ הילדים, שם היא מככבת לצד אביטל אוז, אריק משעלי, ניר שעיבי, גיא אריאלי ועוד. כמו כן היא מגישה את תוכנית האקטואליה לנוער ברוסית "פריקול" (שתעלה לעונה שנייה בעוד כחודשיים) וגם עושה תפקיד של חשפנית בסדרת טלוויזיה שטרם עלתה לאוויר בשם "הפרקליטים". אבל מעבר לכל זאת, טיט וב סוגרת כמעט שש שנים בישראל, אותן העבירה כאן ללא הוריה ומתוך הגשמה ציונית. דווקא בימים קשים כאלה, כשרבים אינם ממש בטוחים בשיוך הפוליטי שלהם, ישנם כאלה שיודעים להעריך יותר מתמיד את המקום הזה. טיטוב היא אחת מהם. היא גדלה בברית המועצות של פעם עם המון תרבות והשכלה, ובכל זאת מעדיפה את שוק הכרמל. אני פוגשת אותה בבית קפה במרכז תל אביב, היא יושבת רגועה ומחויכת, נקייה מאיפור ויפה בפשטות כזו שאפשר לטבוע בה ­ עם שפתיים אדומות טבעי, שיש רק לכאלו שבאו מטמפרטורה אחרת. היא מגישה לי פרח שקטפה בדרך בצבע פוקסיה, ואומרת "קחי, זה בשבילך, זה מתאים לגרביים שלך". מהטייפ שלי, בניגוד למרואיינים רבים, היא לא מפחדת: "יש לי גם כזה, אני מקליטה איתו אנשים והייתי מקליטה איתו הרצאות באוניברסיטה כשלא הצלחתי לכתוב בקצב הנכון בעברית. חוץ מזה, הייתי מקליטה דיבורים של אנשים שעניינו אותי, וגם את אמא שלי". סיפור ילדותה מזכיר באווירתו את סיפור הנסיך הקטן, ותיכף תבינו למה. היא נולדה כבת יחידה בהרי אורל, במקום בשם צ'ליבינסק. כשהיתה בת שלוש עברה משפחתה למוסקבה, שם התגוררה עד גיל שש. משם שוב נדדו לאורכה ולר וחבה של ברית המועצות, כך שהנוודות הפכה לה לדרך חיים. "אבא שלי היה טייס ואמא כימאית, אבל היא עבדה בכל מיני מקצועות בתוך הבסיסים הצבאיים. עברנו ממקום למקום, מבסיס צבאי אחד לשני".­ מה את זוכרת מזה? "יישובים נידחים אי שם על פני הגלובוס, מקומות שהם שום מקום. הטמפרטורות היו בחורף מינוס 40 ובקיץ פלוס 40".­ איזו מין ילדות הנדודים האלו מכתיבים?"לא היו שם אנשים ולא ילדים, כי אלו היו בסיסים צבאיים מנותקים. הייתי מטיילת הרבה ואחרי שקראתי את 'הנסיך הקטן' הרגשתי שחלק מזה נכתב שם, בבסיס הצבאי שלי, שבו הייתי מטיילת במדבר".הנדודים המשפחתיים כללו גם מעבר לפולין, שם חיו חמש שנים. מפולין הם חזרו לאוקראינה, ובגיל 19 החליטה טיטוב לעלות לישראל לבדה. אגב, לאחר שיצא אביה לפנסיה, עברו ההורים להתגורר בברלין. ­ ספרי על העלייה שלך לארץ."למדתי באוקראינה כלכלה באוניברסיטה במשך שנתיים, וקלטתי שאין לי בדיוק מה לעשות עם זה שם. במקביל פיתחתי תודעה ציונית. אבא שלי יהודי ואמא שלי לא, אבל כל הצד המשפחתי של אבא שלי עבר את השואה, סבתא שלי היתה באושוויץ, וזה משהו בתודעה שאתה חי איתו ולומ ד עליו. בכל מקרה, התחלתי להתעניין בסוכנות היהודית, הלכתי למסיבות של יהודים והתחברתי לצד היהודי שלי כל כך, עד שלא היתה שום דרך אחרת. עליתי לארץ ראשונה, ומאוחר יותר עלו גם סבא וסבתא שלי".­ הקליטה שלך כאן היתה קשה?"הגעתי לפגישה עם מישהי מהסוכנות היהודית, שהראתה לי סרט על כפר סטודנטים ליד שדרות. זה נראה לי מקסים, ממש כמו קייטנה ירוקה. מבחינה כלכלית יכולתי לעמוד בזה, כי משלמים שם סכום סמלי של 30 שקל לחודש. ידעתי שאני לא חוזרת לרוסיה יותר. אין לי שום הסבר לזה ואני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אני חושבת שזה פשוט הגורל. אני שלמה לחלוטין עם ההחלטה, אני אוהבת את המקום הזה מאוד". כבחורה שאוהבת ללמוד, טיטוב לא ויתרה גם בישראל על אופציית ההשכלה הגבוהה. מיד אחרי שסיימה את ההכנה שלה בכפר העולים, אספה את מטלטליה ונעה לחיפה במטרה ללמוד סטטיסטיקה באוניברסיטה. "למדתי שם שלוש שנים. הכי נכון היה לי ללמוד סטטיסטיקה, משום שזה כולל הרבה מתמטיקה שבה אני שולטת, ואין צורך לדעת היטב עברית, שהיתה אז מאוד לקויה אצלי. הצלחתי לשרוד, לצורך הפרנסה עבדתי בתור שוליית קוסם. זה משהו שתמיד אהבתי בתור יל דה, קרקסים וקוסמים. זה היה כמו חלום כזה, בהתחלה לא ידעתי כלום, אבל למדתי מהר ונהניתי מאוד".­ והלימודים? "לא ממש אהבתי את הלימודים, אבל נהניתי מהאווירה. צברתי המון ידע, קראתי ספרים וראיתי המון סרטים. המסגרת הזו כאילו הכריחה אותי לצבור ידע ולקרוא בכמויות, וזה משהו שקצת חסר לי היום ­ אווירת הלימודים הזו שהפעימה אותי כל כך".­ ואיך הגעת מסטטיסטיקה למשחק?"רציתי להיות שחקנית מגיל צעיר, והלכתי ללמוד כלכלה ברוסיה בגלל איזשהו פחד מהתיאטרון הרוסי המפותח. כנראה שבתת מודע ישראל היתה האופציה לחזור לשחק. באוניברסיטת חיפה בעצם התחדדה לי המחשבה על משחק. ראיתי את הסרט 'כחול' של קישלובסקי, ג'ולייט בינוש ישבה שם באיזה סצינה על המדרגות. היא לא עשתה או אמרה כלום, אבל עבר שם כל כך הרבה. זה היכה בי והבנתי שאני צריכה להיות שחקנית".את רצף לימודיה של טיטוב הפסיקו גם הפעם הנסיבות, ובאופן מפתיע הן תאמו את הרצון לשחק. באחד הערבים היא עלתה על רכב של חברים לכיוון תל אביב. הם התייצבו במועדון הפטיש שהוקם על ידי עולים מחבר העמים. ההמשך היה ממש כמו סיפור סינדרלה. "במועדון ראתה אותי מלהקת, שפנתה אלי והזמינה אותי לאודישן לסדרה 'החבר'ה הטובים'. היא התקשרה אלי, מבחינתי זה היה בכלל לא רלוונטי באותה תקופה, כי הייתי עמוק בראש של הלימודים".­ ואיך זה התגלגל משם? "הלכתי לאודישן בלי להגיד לאף אחד, לקחתי את זה בתור חוויה והתקבלתי. שלחו אותי לשיעורים פרטיים אצל הלל נאמן כדי שאתחזק. השיעורים שלו היו חוויה מרחיקת לכת עבורי, הוא פיתח לי את הביטחון העצמי ברמות שלא ייאמנו".­ במה זה התבטא?"אתן לך דוגמה: לא יכולתי ולא ידעתי מה זה לצעוק. הלל הצליח להוציא ממני בשיעור הראשון צעקה. הדחקתי את הצעקות שלי כל השנים, ממקום של איסור. אסור היה לצעוק בתוך הבית ואסור היה לצעוק בחוץ. פתאום הגעתי למקום שמותר לצעוק בו ומותר גם לבכות. לא בכיתי גם הרבה זמן, כי פחדתי שאם אני אתחיל לבכות אז אני לא אפסיק. הייתי בתקופה שהיה לי הרבה יותר קל לסגור דברים בפנים, להדחיק ולא להתמודד. היום אני כבר חושבת אחרת ואני משחררת, אחרת אני לא יכולה להתמודד עם הסטרס הזה. אחרי הלל התחלתי ללכת ברחובות ולצעוק, התקשרתי לחברים שלי וצעקתי להם בטלפון. זה היה כיף והרגשה של שחרור אמיתי".וכך מצאה את עצמה ט יטוב עוזבת את הלימודים ועוברת לתל אביב. "פתאום הרגשתי אושר עילאי, זה היה משהו שהוא שלי באמת", היא אומרת. "לא ידעתי מה לעשות עם האושר הזה ­ אם לצחוק, לשבת, לקום, לבכות. הלכתי במצב של ריחוף, של 'הנה אני שחקנית וקיבלו אותי לתפקיד הזה'".­ את מצליחה להתפרנס ממשחק?"לא ממש, ולכן היום אני במצב בו אני צריכה לחזק את ההחלטה שלי בבחירה במקצוע. יש לי בעיית פרנסה בין עונות הסדרה. הנה, היום פיטרו אותי מעבודה בחנות משום שאני מדברת עם אנשים במקום למכור להם. אני בקטע של לעשות שואו, לדבר ולתקשר, למכור בגדים זה לא ממש העניין שלי. משחק זה תחום בעייתי ולא בטוח. הנה היום קיבלתי איזה תפקיד, ופסלו אותי בגלל שאין לי רשיון נהיגה. לדעתי זה לא בריא לשבת בבית ולא לעשות כלום, משום שאז מגיעים הדיכאון והמחשבות. אני מקווה שיום אחד תהיה לי מספיק עבודה, ולא רק שאצליח לקבל תפקידים אלא שאהיה מספיק עסוקה. זה לא קל, במיוחד בגלל המבטא והזרות שלי, אבל אני בטוחה שאני בכיוון הנכון".­ ואהבה?"אין לי כרגע חבר וגם לא אהבה, למדתי להיות עצמאית ולחיות לבד. מאוד קשה לי לנהל זוגיות כי אני בורחת ברגע שמשהו מאיי ם עלי, והאינטימיות מאיימת עלי. אבל אם אני באמת מתאהבת, אז ישנו תהליך טבעי שבו אי אפשר לשלוט בכלום, בטח שלא בהגנות. ההורים שלי התחתנו, התגרשו והתחתנו עוד פעם, ועכשיו הם שוב מתגרשים. הם חיים בנפרד והם חברים טובים מאוד. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, משום שהיתה לי בראש תמונה של אמא, אבא וילד. מהחיים של ההורים שלי למדתי שקשה לאנשים להיות ביחד, לגור ביחד. כשלכל אחד יש בית משלו וישנה פרטיות, אז אפשר באמת להבין שהאיש הזה שאתה כל כך מכיר, הוא באמת החבר הכי טוב שלך ואתה הכי חופשי על ידו. אני לא יודעת, שמעתי שהמשפחות הכי טובות מתקיימות כשגרים בנפרד, וגם המטרה שלי בחיים זה לא להידבק למישהו, אלא ללכת ביחד. כשגרים אחד בתוך השני אין לאן להתקדם, זה תקוע וזה עצוב".­ משהו אופטימי לסיום?"אני חושבת שלכל בן אדם יש את המקום והמטרה שלו בחיים, והוא יגיע לשם. זה בטוח. הדרך יכולה להיות קצרה, ישרה או מעוקלת. יותר מזה, נדמה לי שכל בן אדם, כבר כילד, יודע בוודאות מה הוא רוצה להיות ולעשות, וזה לפני שהחיים וההורים מבלבלים אותו. בסופו של דבר אין מה להיאבק בטבע, כי אם קיימת בך נטייה מסוימת היא תתפ רץ. המשחק אצלי זה לא משהו שבחרתי, זה משהו שקיים בי. לסגור ולהדחיק את זה, זה משהו שיעשה לי נזק ויהיה בזבוז לסביבה, שתוכל להפיק ממני תרומה הרבה יותר גדולה".