הפיצוץ ששינה את חיי אחרי שרעש הפיגוע נמוג, אחרי שסופרים הרוגים ומפנים פצועים, נותרים, נשכחים מאחור, אלה שהיו שם; שראו, ששמעו, שהריחו חן קוטס­בר 17/08/01 "אני עדיין שם, בפיגוע. לא יצאתי מזה. אני כאילו שם עכשיו". רחל חיון היתה עדת ראייה לפיגוע בקניון השרון בנתניה, שהתרחש במאי השנה. "בן אדם שמת, מת", היא אומרת. "מי שהתפוצץ, עף ונפצע, גם לא זוכר מה שהיה סביבו. הוא היה עסוק בכאבים. אני אזכור כל חיי מה שהיה; את ריח המתים, הרעש, האש. החיים של מי שעד הפיגוע נגמרים באותה שנייה אפילו אם הוא לא נפגע. הכל נראה אחרת אחרי דבר כזה. אי אפשר לישון בשקט, אי אפשר לראות טלוויזיה, בקושי אפשר לצאת לרחוב. אני חיה היום כמו גנבת; נכנסת לכל מקום כמו גנב, כשכולם כבר בפנים, ויוצאת כמו גנב, אחרי שכולם יצאו והמקום ריק, ממש בורחת. נהייתי פחדנית".עד לאחרונה זכו עדי ראייה לפיגועים להתייחסות מועטה. התקשורת התעניינה בהם מיד אחרי האירוע, עוד בזירה, אבל זה היה פחות או יותר הכל. ההנחה היתה כי עדי הראייה, בני המזל שלא נפצעו, ממשיכים בחייהם. עיקר תשומת הלב הופנתה לפצועים ולמשפחות ההרוגים.אבל גם עדי הראייה היו שם. אולי לא נפגעו פיזית, או רק באורח קל מאוד, אבל הפיצוץ שינה את חייהם. אחריו לא חזרו להיות מה שהיו. המראות, הקולות, הריחות, לא מרפים: רעש הפיצ וץ, זעקות הפצועים, ריח הבשר החרוך, מראה הדם והאיברים הכרותים, העובדה שהיו מרחק נגיעה מן המוות, חוסר האונים ולפעמים גם פני המחבל המתאבד. הם ראו בעיניהם את התופת, ולא יכולים לשכוח.לאחרונה הולכת ומשתנה הגישה כלפי עדי הראייה, שנושאים עימם במקרים רבים טראומה קשה, לעתים גם שנים אחר כך. זכרון הפיגוע עולה ומתגבר עם כל פיגוע אחר שמתרחש. חייהם נחלקים למה שהיה לפני ואחרי הפיגוע, הם מסגלים לעצמם פעמים רבות "הרגלי זהירות" חדשים, נמנעים מביקורים במקומות הומי אדם ונזקקים לא אחת לעזרה נפשית. בנט"ל, המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי, מדווחים היום על מטופלים רבים שהיו עדי ראייה לפיגועים. עדיין אין בארץ קבוצות תמיכה לעדי ראייה, אלא רק טיפול פרטני. ייתכן שהמודעות תביא להקמת קבוצות כאלה."יש היום בארץ מעגלים גדולים של נפגעים, שסוחבים בעיות קשות גם שנים אחרי הפיגוע, ואף אחד לא נותן עליהם את הדעת", אומרת סיגל חיימוב, רכזת קו המצוקה בנט"ל, "הקו הפתוח". "מדובר, בין היתר, באוכלוסייה אדירה של עדי ראייה שחיים בישראל. בכל פיגוע יש כמה עשרות עדי ראייה כאלה, ואם עושים חשבון של כמה פיגו עים היו בארץ, מגיעים למספרים עצומים של אנשים שסובלים וזקוקים לטיפול. לרבים מהם לוקח לפעמים שנים עד שהם פונים ומבקשים עזרה".­ ממה סובלים בדרך כלל עדי ראייה לפיגועים?"רובם סובלים מסימנים פוסט טראומטיים. הרבה פעמים הם אפילו לא יודעים על כך. הם סובלים מהפרעות בשינה, יש להם פלאשבקים, אצל חלקם יש דחייה של מזון. אלה תופעות שמופיעות בשלבים הראשונים. אחר כך, לאט­לאט קורה שמופיע גם חוסר תפקוד; בעבודה, בקשרים בינאישיים. בגלל שמדובר בתהליך איטי, לא תמיד אנשים מחברים את זה לעובדה שראו פיגוע. עדיין לא הפנימו בארץ את העובדה שאם מישהו חווה פיגוע, אפילו אם לא נפצע, עדיף היה לו פנה וביקש עזרה. ככל שמטפלים מוקדם יותר, כך גם הסיכוי להשתקם גדל".בשורות הבאות מובאות עשר עדויות של עדי ראייה מתשעה פיגועים שונים שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות. מדובר בפיגועים קשים, במרכזי הערים, שנחרתו בזיכרון הציבורי. העדים כולם זוכרים את הפיגוע לפרטי פרטים. הזמן שעבר לא הקהה את התמונות. גם לא את הריח. אלה שהצליחו אז לסייע ולהושיט עזרה מתפקדים, כך נדמה, טוב יותר ממי שעמדו חסרי אונים מול האסון. חלקם נאותו להת ראיין, ואחר כך חזרו בהם. נעלמו בלי להודיע. גם האחרים התקשו לדבר. מסרבים להשמיע בקול רם את מה שהם ממילא לא יכולים לשכוח. עפולה 6 באפריל 94'. מתאבד במכונית תופת. תשעה הרוגים, 43 פצועיםיותר משבע שנים חלפו מאז פיגוע מכונית התופת בתחנת האוטובוס בעפולה, שבו נהרגו תשעה בני אדם ונפצעו 43. מזל בן­חיים, 50, עבדה אז בבית קפה. היא הלכה לשלוח טפסי טוטו בשביל אחיה בדוכן בורקס סמוך כשנשמע הפיצוץ. "היתה דומייה של איזה דקה", היא אומרת, "ואחרי זה אנשים התחילו לרוץ. הכל עף, עשן עלה. ראיתי חלקי בני אדם, ידיים, רגליים, הכל התפזר, מעיים, עיניים, ריאות. הייתי המומה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. לא הכינו אותי. אפילו בצבא לא הייתי. נכנסתי לפניקה. התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לעשות; להרים פצוע, לנחם, לצעוק, לילל. איבדתי עשתונות. אנשים בערו כמו לפידים, ביקשו עזרה, אבל לא יכולתי לעזור להם. כל הזמן חשבתי: אני חייבת ללכת מפה, איך אני אשאיר את הילדים שלי יתומים?".זמן קצר אחרי הפיגוע הפסיקה מזל לעבוד בבית הקפה. לדבריה, היא "הסתגרה ונכנסה לדכאונות". חייה התהפכו מן הקצה אל הקצה. עד היום כשמזכירים לה את הפיגוע היא פורצת בבכי."מאז האסון נעלמה לי שמחת החיים. רע לי. היתה תקופה שכל הזמן בכיתי וצעקתי. עכשיו אני רק בדיכאון, חרדה כל הזמן. לא משנה שלא קרה לי כלום בפיצוץ. אני נשארתי עם מועקה לכל החיים. אני מתענה. זה איתי כל הזמן, מה שקרה שם. מי שאומר שאחרי כמה זמן יוצאים מזה משקר. אסור להשוות, אבל זה כמו האנשים שחזרו מהגטו בשואה. אי אפשר לשכוח, אי אפשר להמשיך הלאה בחיים."זה רודף אותי. עד היום אני לא ישנה בלילה. יש לי סיוטים. אני רואה כל מיני חתיכות אנשים בחלומות, ראשים שרופים, בני אדם בלי ידיים, בלי רגליים, צועקים: 'תעזרי לי, תעזרי'. אבל אני לא יכולתי לעזור. לא ידעתי איך. כל מה שראיתי, האנשים שנהיים שחורים, כושים, הרגליים הפזורות, העיניים שיוצאות, השערות השרופות, זה חוזר אלי. כל פיגוע מחדש עושה לי כאבי בטן. אני מתכווצת כולי. אני חולמת עוד פעם שבאים להרוג אותנו, שמחבלים נכנסים אלי הביתה".החרדות והפחדים משאירים את מזל בן­חיים בבית. "לפני הפיגוע הייתי תמימה. לא חשבתי שזה יקרה לי. עכשיו אני בלחץ כל הזמן. אני לא נוסעת לאף מקום. רק אם בעלי לוקח אותי, כמו ילדה קטנה. יש לי אחות בחצור. היא מתחננת שאבוא אליה. שנים לא הייתי אצלה, אבל אני לא הולכת. לפני כמה ימים היתה שמועה שיש התרעות על פיגועים, אז לא ה לכתי לשוק לעשות קניות כל השבוע. אמרתי 'שהילדים לא יאכלו'. אני יודעת שאם אני אצא מהבית, ספק אם אני אחזור. והכי מפחיד, אולי אני אחזור נכה. ראיתי מה זה". תל­אביב 19 באוקטובר 94'. מחבל מתאבד בקו 5. 22 הרוגים. 48 פצועיםאת התמונות שצילמה קסניה מושקטין, 26, צלמת ויוצרת, דקות אחרי הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל­אביב, היא הניחה בשקית, החביאה אותן באחת המגרות בבית ולא הביטה בהן מאז. היא אפילו לא זוכרת כיצד בדיוק צילמה אותן. קסניה, בתם של לודמילה ואיגור מושקטין, התגוררה באותם ימים יחד עם הוריה ברחוב דיזנגוף, בדיוק מול מקום הפיגוע. את מה שאירע ראתה ממרפסת ביתם."כשהפיגוע קרה ישנתי", היא אומרת. "שמעתי את הרעש, אבל חשבתי שזה מתוך חלום. רק אחר כך ראיתי שהשעון על הקיר שלי נעצר בשעה חמישה לתשע. אז גם אבא שלי צעק, הוא נכנס לחדר שלי. יצאנו יחד למרפסת וראיתי, כמו תמונה מסרט הוליוודי, איך הכל עולה באש. האדמה בערה. הכל בער. על עמודי החשמל היו תלויים החלקים של האוטובוס, ולמטה, מתוך הבערה, אנשים הוציאו תיק, פתחו אותו, ומתוכו קפץ גור קטן. בתוך כל האסון הזה, הוא נשאר בחיים."כל המרפסת שלנו היתה מלאה זכוכיות. במרפסת השנייה של הבית ראיתי כל מיני דברים ולא הבנתי מהם. חשבתי שזה לכלוך מפירות שעפו. אחר כך באו אנשים דתיים ולקחו את זה. הבנתי שאלה ה יו חלקי אדם".כמעט שנה וחצי אחר כך היתה קסניה בדרכה לדיזנגוף סנטר כשאירע שם פיצוץ. "לא ראיתי פצועים, שמעתי רק את הבום ורצתי הביתה, אבל כל מה שהיה לי בפנים, כל הדמעות מהפיגוע של קו 5 שלא הוצאתי, הכל פתאום יצא."קו 5 היה אצלי בבית. זה היה קרוב מדי, זה עשה לי שוק. זה נשאר כמו בתוך ערפל. שנה וחצי אחר כך הבנתי מה קרה". ירושלים 3 במארס 96'. מחבל מתאבד בקו 18. 17 הרוגים, שבעה פצועיםחודשים ארוכים אחרי הפיגוע בקו 18 בירושלים עוד חששה דינה אמויאל שיאשימו אותה בפיצוץ, או לפחות בכך שלא מנעה אותו. אמויאל, מרמלה, נסעה באוטובוס שהתפוצץ מבית דודתה בקטמונים למרכז העיר. שבוע קודם אירע פיגוע באותו קו בדיוק, שבו נהרגו 26 בני אדם. לאמויאל היתה הרגשה רעה."ניגשתי לנהג וביקשתי שייתן לי לרדת עוד לפני שהוא מגיע לתחנה", היא אומרת. "לחצתי עליו: 'תפתח', דפקתי על הדלת, עד שהוא הסכים. ירדתי, ושנייה אחר כך, איך שהדלתות נסגרו, היה הפיצוץ. נתקפתי פחד. התחלתי לרעוד. הייתי מעולפת. אפילו לא הסתכלתי מה קורה סביבי. פחדתי כל הזמן שיגידו: 'זאת את, בגללך'. פחדתי שיעצרו אותי, יגידו: 'איך זה יכול להיות, היית באוטובוס, ופתאום החלטת לרדת, אפילו בלי תחנה?".­ הצטערת שלא אמרת לנהג שאת מרגישה משהו חשוד?"לא ראיתי מישהו חשוד. כולם נראו לי חשודים. פחדתי".מיד אחרי הפיגוע חזרה אמויאל לשגרה. רק לפני כשנה, יותר מארבע שנים אחרי, כשפרצה אינתיפאדת אל­אקצה, החלו התמונות לחזור אליה. כיום היא נזקקת לטיפול נפשי ולתרופות הרגעה. "כל מה שהדחקתי מתחיל להתנקם בי עכשיו. אני נכנסת לדיכאון, ללחצים, לקוצר נשימה. בלילות אני מתהפכת מצד לצד. אני כמו הר געש שהתמלא והתמלא, ואחרי שנים הוא מתפרץ. אני לא נוסעת באוטובוסים כמעט, לא יכולה להיכנס למקומות סגורים. כל הפחדים שלי פורצים החוצה. כל דבר כמעט נראה לי חשוד, ומיד אני מתקשרת למשטרה. במשטרת רמלה מכירים אותי כבר. חושבים שאני משוגעת."מי שנפצע שילם משהו. מי שלא נפצע, מצד אחד כיף לו, מצד שני הוא נשאר עם רגשי האשמה. אם אני הייתי נפצעת, אולי היה לי יותר קל. ככה אני כל הזמן חושבת: מה עשיתי טוב שהם מתו ואני לא? במה אני יותר טובה מהם? כבר כמה חודשים אני חושבת: אולי אם הייתי אומרת לנהג שעומד להיות פיגוע הייתי מצילה את כולם? אבל הנהג לא היה מאמין לי. לא יכולתי לעשות שום דבר". תל­אביב 4 במארס 96'. מחבל מתאבד בדיזנגוף סנטר. 13 הרוגים, 101 פצועיםאבי מנשה הוא בעליה של מספרת "אבי אם", שהיתה ממוקמת סמוך לשער הדיזנגוף סנטר שבו אירע הפיגוע. סמוך לפיצוץ הגיעו למספרה כלה שבאה לעשות תסרוקת ניסיון, יחד עם אמה וסבתה. האם והסבתא יצאו להביא כסף מהכספומט. איתן יצאה גם רעייתו של מנשה עם בנם התינוק."כעבור כמה דקות", משחזר מנשה, "שמעתי בום ענקי. כל הזכוכיות התנפצו. עזבתי הכל ורצתי החוצה. ראיתי אנשים שכובים על הרצפה מדממים, שרופים, אוזן כרותה על הרצפה. לא ידעתי מה לעשות. פתאום ראיתי עגלה כמו של התינוק שלנו. נתקפתי היסטריה. באמצע הכביש."הטלפונים לא עבדו ואני התחלתי לרוץ לאורך כל הרחובות, מרחוב לרחוב, לחפש טלפון ציבורי, ולא מצאתי. בסוף אשתי הצליחה להודיע לי שבסופו של דבר החליטה לפנות לכיוון השני, וכך בעצם ניצלה. התחלתי לחשב מה קרה לכל האנשים מהחנויות האחרות. חברים, אנשים שעבדו לידי; איפה עמד זה, איפה עמד אחר, הכל רץ בראש".סבתה של הכלה ואמה נהרגו בפיגוע. "הכלה נעלמה. היא התחתנה אחר כך, החתונה לא בוטלה, אבל למספרה לא חזרה. כל מי שהיה במספרה באותו זמן לא חזר יותר. היו שם תיירים מבלגיה, הלקוחות הכי טובים שלי. הם לא חזרו. הגיעה תקופה קשה מכל הבחינות, נפשית, כלכלית. לא ישנו בלילה, לא היתה עבודה ביום. רעש של בלון צעצוע היה מקפיץ אותי. לקח לי הרבה זמן להתאושש".זמן לא רב לאחר הפיגוע עזב מנשה את הסנטר לטובת רחוב דיזנגוף. הסנטר מסמל בשבילו עדיין את היום הנורא ההוא. אחת לשנה נערכת אזכרה להרוגי הפיגוע, אבל הוא מקפיד להדיר את רגליו משם. "אני לא מסוגל. עד היום אני זוכר את הכל כל כך חד. אני יכול לעבור כל עמוד ובלטה, להצביע ולספר מי שכב איפה ומה היה. אני סוגר את העיניים ורואה הכל חי". תל­אביב 21 במארס 97'. מחבל מתאבד בקפה אפרופו. שלוש הרוגות, 47 פצועים פיני מלך הציל את חייה של התינוקת שני וינטר, שנפצעה בפיגוע בבית הקפה אפרופו בתל­אביב לפני ארבע שנים וחצי. אמה של התינוקת, ענת רוזן­וינטר ז"ל, נהרגה בפיגוע. מלך, חשמלאי, עבד במטבח של בית הקפה. הוא יצא לחנות שלו, מעבר לכביש, להביא חלק חסר. אז אירע הפיצוץ. "ראיתי תינוקת על הרצפה", הוא משחזר, "ברחבה של בית הקפה, בקושי נושמת. הלשון שלה נכנסה פנימה. הוצאתי אותה, והתחלתי להנשים את הילדה. אחרי חמש דקות באה שוטרת. העברתי לה את התינוקת. כל התקשורת צילמה את התינוקת על הידיים של השוטרת, והשוטרת לקחה את כל התהילה".­ נפגעת?"אין לי עניין להיות גיבור על חשבון פיגועים".מלך המשיך לעבוד בשטח בניסיון להציל עוד ועוד פצועים. "ניסינו להציל כמה שאפשר", הוא אומר, כמעט מתנצל. "היתה שם אשה אחת, ג'ינג'ית. היתה לה זכוכית באוזן. הוצאתי לה את הזכוכית. אחר כך ראינו אנשים דלוקים. שפכנו עליהם מים. עבדתי וכל הזמן חשבתי רק 'להשמיד את הערבים האלה'. הייתי איש מפלגת העבודה כל חיי, אבל מאותו רגע זזתי יותר ויותר ימינה. אמרתי: 'אין משא ומתן, כלום, חבל על הזמן'. כעסתי. אני זוכר את עצמי עובד ומציל אנש ים ואומר: 'קיבינימט, לא נותנים לחיות במדינה הזאת, לא נותנים לחיות'".רק באותו יום, בערב, שעות אחרי האירוע, הצליח פיני מלך לנהוג הביתה.עם התינוקת שהציל ועם אנשים אחרים שלהם הגיש עזרה הוא לא בקשר. "אחרי הפיגוע, כשהתינוקת עוד היתה בבית חולים, ביקרתי אותה. זה היה נורא. גם לי יש ילדים בבית. לא יכולתי לחשוב שתינוקת עברה כזאת חוויה. אני, את האמא של הילדה הזאת ראיתי בשניות האחרונות שלה, גוססת. לא יכולתי להתמודד עם זה שלתינוקת אין אמא, שהאשה שראיתי מתה היתה האמא שלה, שלא יכולנו להציל אותה. אחר כך ביקשתי לא להיות בקשר עם הילדה. היה לי קשה".אחרי הפיגוע נזקק פיני מלך לטיפול פסיכולוגי. "שמונה חודשים אחרי הפיגוע רק חלמתי על אנשים שרופים, קטועי ידיים ורגליים. לא יכולתי לישון. הייתי קם באמצע הלילה, ומתוך חלום צועק לאשתי: 'תעשי לה חסימת עורקים, חייבים להציל אותה'. היום זה כבר לא קורה. הפסיכולוג לימד אותי לחשוב על דברים אחרים, טובים".­ אין לך יותר חרדות?"יש לי טראומה לכל החיים. אני יותר חרד על ילדי למשל. אפילו ציידתי את הבן הקטן שלי, בן עשר, בפלאפון. אמרתי לו: 'תהיה עם אבא ב קשר'. לנסוע באוטובוס אני לא נותן לו. פעם יכולתי לראות דם. היום אני מקבל חלחלה. חוץ מזה שנשאר הריח. ריח של בשר שרוף, נוראי. אתה כל הזמן חושב שיש לך את זה בבגדים. זה נדבק לך. זה נורא. זה והבום, שאי אפשר לשכוח". ירושלים 30 ביולי 97'. מחבל מתאבד בשוק מחנה יהודה. 16 הרוגים, 178 פצועים ד"ר גילת רייש, רופאה והיום המנהלת הרפואית של מכבי שירותי בריאות בירושלים, שמעה את הפיצוץ בשוק מחנה יהודה כשהלכה לקנות משהו לאכול, אבל לא ראתה את הפיגוע, שהיה עמוק בתוך השוק. "האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח", היא אומרת. "יש לי ארבעה ילדים בבית, וזאת תמיד המחשבה הראשונה. כשזה עבר, רצתי פנימה, לשוק".שם, על הרצפה, מצאה רייש את איתמר שמעונוביץ, אז בן עשר, עם חור פעור בגופו ודימום עורקי מן החזה. "שמתי את שתי הידיים שלי על בית החזה שלו. פחדתי שהילד ייגמר לי בין הידיים. עדיין לא ידעתי מה עוצמת הפיגוע, בגלל שהרחיקו את הילד ממקום הפיצוץ. רק אחרי 20 דקות, כשעזרה לא הגיעה, שמנו את הילד על קרש והתחלנו לרוץ איתו דרך השוק החוצה, לכיוון האמבולנס, הידיים שלי עליו, ואני התחלתי לראות את ההרס; הגופות, המחבל המתאבד, הדם".הידיים של ד"ר רייש כיסו את החור בחזהו של איתמר 50 דקות בדיוק, עד שהגיע לחדר הניתוח בבית החולים הדסה. היא הצילה את חייו. עד היום היא שומרת על קשר איתו ועם משפחתו. בכל פעם שיש פיגוע גדול, הם מדברים בטלפון. בשנה שעברה, כשחגג בר מצווה, הזכירו את סיפור ההצל ה."יש תחושה נסית", אומרת רייש. "ילד כזה, שמדמם ככה, יכול לגמור בתוך שתי דקות. יש המון עדי ראייה שמספרים על חוסר אונים, 'לא ידעתי מה לעשות'. לי היה מזל להיות ברגע הנכון במקום הנכון. להציל ילד בן עשר זה פעם בחיים. יותר מזכייה בלוטו".כמעט עשרה לילות אחרי הפיגוע ד"ר רייש לא ישנה. "לא הצלחתי להירדם, לא אכלתי. המראות התחילו לחזור. עד היום אני זוכרת את תמונות הפצועים, הכאוס. עם כל פיגוע אני מריחה מחדש את האספלט והדם, וזה חוזר. ככל שזה יותר קרוב בעונה, במקום, כך העוצמה יותר גבוהה. אני עובדת במקצוע שכל הזמן לומדים בו פרופורציות. את רואה כמויות אדירות של סבל, אבל עדיין, להיות איפה שהייתי, כל כך קרוב לאבד ילד, קרוב לכל ההרג וההרס, זה משנה את האווירה הפנימית שבה אתה חי".מאז אותו פיגוע היתה ד"ר רייש עדת ראייה לעוד שלושה פיגועים. האחד, בשוק מחנה יהודה, שבו נהרגו רק המחבלים המתאבדים. בשני, שאירע ברחוב שומרון, סמוך לשוק, לפני כמעט שנה, נהרגו שניים. "זה היה מתחת לבניין שבו אני עובדת", אומרת רייש. "ירדתי למטה, והרגליים שלי רעדו כמו לפני צניחה שנייה, של אחד שכבר יודע מה צפוי לו. בסופו של דבר היתה שם שריפה נוראית, ואי אפשר היה להתקרב".לפני זמן קצר היתה רייש עדה לפיגוע נוסף, פיגוע ירי על כביש מעלה אדומים שבו נרצח הנזיר גרמנוס ציבוצאקוס. בדרכה לביתה ראתה אדם שוכב על הכביש ואנשים זועקים: "רופא". "חשבתי שמדובר במישהו שקיבל דום לב. אחר כך ראיתי את השמשות המנופצות. הפכתי את האיש וראיתי פצעי כניסה, והבנתי שנורה. זה היה קשה. גם בגלל שטיפלתי בו כשאני עדיין חשופה לחוליה שהיתה בשטח, גם בגלל שזה היה בדרך הביתה. הפעם לפחות כבר ידעתי את המהלך; כמה ימים אני לא אשן, לא אוכל".בימים אלה, במסגרת עבודתה, מטפלת ד"ר גילת רייש גם בנושא פוסט טראומה בפיגועי איבה. בין היתר מקיימים במכבי סדנאות לצוות העובדים שנחשף לפיגועים, או שמקבל פניות לעזרה מאנשים שחוו פיגועים קשים. ייתכן שתתגבש גם קבוצת תמיכה של מי שהיא מכנה "נוכחים", עדי ראייה שהיו בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. "אני מודעת ורגישה למה שעבר על אנשים שנחשפו לפיגוע, כי אני הייתי שם. צריך לתת את הדעת גם על האנשים שלא נפגעים פיזית. יש היום הרבה ילדים שחזרו להרטיב בלילה, הרבה מבוגרים שמבקשים פתאום מרשמים לכדורי שינה, ורוא ים את זה בעיקר בגילה, בפריפריות, בגוש עציון בצורה מאוד בולטת. ההלם והחרדה הם משהו שמצריך טיפול". ירושלים 4 בספטמבר 97'. מחבל מתאבד במדרחוב בן­יהודה. חמישה הרוגים. 180 פצועים חברתה הטובה ביותר של הדס בלאס, סיון זרקה ז"ל, נהרגה בפיגוע במדרחוב בן­יהודה בירושלים לפני ארבע שנים. הדס היתה בדרכה לפגוש את סיון ובמקרה החליטה הדס לעצור אצל דודתה. היא הגיעה למקום המפגש כמה דקות אחרי חברותיה, וכך ניצלו חייה. אבל היא הספיקה לראות את הפיצוץ."מרגע שהודיעו לי שהילדה שלי במדרחוב, משהו השתנה באופן בסיסי בחיים שלנו", אומרת שלומית בלאס, אמא של הדס. "בדקות הראשונות, כשעוד לא ידעתי מה איתה, זה בכלל היה גיהנום. הרגשתי שהכל מתמוטט לי. רציתי לקפוץ מעורי. אחר כך היא התקשרה ואמרה שהיא מחכה לחברות שלה. עברנו יחד איתה מבית חולים לבית חולים, לחפש אותן. כשנודע שנהרגו, זה היה נורא"."חודש אחרי הפיגוע סילקנו מהחדר של הדס מספריים וכל מיני חפצים חדים. היינו דבוקים אליה 24 שעות ביממה. פחדנו נורא שהיא תעשה משהו לעצמה, בגלל שהיא הרגישה כל כך אשמה שהיא ניצלה. היא היתה אז בסך הכל בת 14, והיה לה קשה. לילות שלמים היא לא ישנה. אחר כך היא מצאה כדורי שינה של אבא שלה והתחילה לקחת אותם. עבר זמן עד שעלינו על זה."היא פיתחה המון חרדות; מאוטובוסים, מערבים. היום כבר יש לה רישיון וקנינו לה אוטו, אבל תקופה ארוכה הפכנו להיות נהגים שלה. היא הפכה להיות עצובה נורא. היו לה שלוש שנים איומות. היא עשתה תערוכת ציורים קיצונית, בשחור. היא לא רצתה לקבל שום עזרה מפסיכולוג, אבל אני קיבלתי ייעוץ מן הצד. הרגשתי שזאת מן דריסה כזאת של כל חדוות הנעורים שהיתה להדס. היא לא היתה פצועה פיזית, אבל היא בפירוש היתה פצועה נפשית".­ היא סיפרה לך מה היא ראתה בפיגוע?"בהתחלה היא אמרה שהיא ראתה המון אש, דם, את הגוויה של המחבל. עד היום יש לה לפעמים חלומות על המראות משם, אבל אני לא יכולה לדבר איתה על זה. קשה לה. היא חושבת שאני לא מבינה מספיק. כשאני אומרת לה: 'תראי, הדס, תיזהרי קצת, זה אזור מסוכן', אז מיד היא עונה לי במשפט ציני: 'אם את היית רואה מה שאני ראיתי, היית מבינה שאת לא צריכה להגיד לי כאלה דברים'. היא ילדה בעור של מבוגרת. לי קשה לשמוע את זה".העובדה שחברתה הטובה ביותר של הדס נהרגה בפיגוע היתה בשבילה קשה במיוחד. היא לא יכלה לשאת את כיסאה הריק של סיון בכיתה, ועברה בית ספר. "גם אני ובעלי היינו באבל", אומרת שלומית. "לא יכולנו לישון בלילות. עברנו תקופה איומה. היינו צרי כים לשקם את בתנו, אבל גם את עצמנו. הבית עבר טלטלה. המחשבה הזאת, שתאורטית זאת היתה יכולה להיות הילדה שלי, שפסיעה היתה ביני ובין הרס כל עולמי, חמש דקות, לא הרפתה ממני. זה גמר אותי".עד היום, אומרת שלומית, יש להם חששות. היא אוהבת שהילדים שלה נמצאים קרוב אליה. כל פיגוע מחזיר אותם אחורה. אחרי הפיגוע במסעדת סבארו, שוב ירדה על הבית האווירה הכבדה, תחושות הפחד וחוסר האונים."הדס רואה את התמונות, וזה מחזיר אותה אחורה. היא עדיין לא הולכת למדרחוב בקלות, לא מבלה הרבה במרכזי העיר. לעולם לא תמצאי אותה במקום שבו יש הצטופפות של אנשים. היא לא עומדת בתורים גדולים, לא הולכת לאומן 17, בהופעות היא מחכה קודם כל שכל הקהל ייכנס, ורק אז נכנסת. היא חיה מהצד. יש לה המון צלקות, ואני לא יודעת כמה היא מודעת לכך. אני חושבת שכשיהיו לה ילדים, היא תבין יותר".בשנה האחרונה, אומרת שלומית, הולכת הדס ומשתחררת מן הסיוט. ב­4 בדצמבר היא עתידה להתגייס לצה"ל. בינתיים היא שרה עם להקה במסגרת פרויקט של "הצוללת הצהובה" בירושלים. הרבה מהשירים שהיא כותבת ומלחינה קשורים לפיגוע."הדס היתה ילדה כשזה קרה", אומרת שלומי ת. "לא היו לה דעות פוליטיות מוגדרות לפני הפיגוע, אבל בסך הכל היא תמכה בשלום. אני מאמינה שמה שקרה גרם לה לשנוא, לא לאהוב ערבים. זה לא עשה אותה מתלהמת או קיצונית, אבל זה כמו ילדים שמפנטזים על משהו; ברגע שקורית להם תאונה בקשר לפנטזיה, זה הופך להיות הדבר ההפוך. הדס רצתה שלום. אי אפשר לומר שאחרי מה שקרה היא אוהבת ערבים. היא מפחדת". חדרה 22 בנובמבר 2000. מכונית תופת. שני הרוגים, 61 פצועים משפחת ג'רפי מתגוררת בבית צמוד קרקע ברחוב הנשיא, הרחוב שבו אירע פיגוע התופת בחדרה לפני פחות משנה. עליזה ג'רפי שהתה אותה שעה בבית יחד עם שלושת הילדים: תינוק בן חצי שנה, ילדה בת חמש וילדה בת עשר, ועם אביה המבוגר. בת נוספת יצאה החוצה, לרכוב על אופניים. ברגע שנשמע הפיצוץ, הבית הזדעזע. הזכוכיות התנפצו, המנורות נפלו, הגג זז ממקומו."לקחתי את התינוק על הידיים, תפסתי את הילדים ואת אבא שלי ורצנו החוצה", משחזרת עליזה. "כל הרחוב היה מלא פצועים. מי שלא היה פצוע ברח לתוך החנויות. הסתובבתי עם הילדים בתוך התופת, הכל עולה באש סביבי, דם, וצעקות 'איי, איי', ואני צועקת: 'איפה אמבולנס?', אבל לא מסוגלת להזמין אמבולנס, מההלם, מהשוק, 'זה פיגוע', שאני בעצמי אבין, והתינוק בוכה, והילדים הקטנים צועקים לי: 'אמא, תירגעי', אבל אני בהיסטריה".עליזה ג'רפי יצאה לחפש את בתה. אחרי שמצאה אותה בריאה ושלמה, אספה את כל בני משפחתה הביתה. יחד איתם הביאה לחצר שלה גם את כל עדי הראייה האחרים, הגישה להם קפה וסנדוויצ'ים. רק בלילה, אחרי שסיפרו שוב ושוב את סיפור הפיגוע הנורא, נפרדו איש­איש לביתו. אחד מעדי הראי יה עוד חזר זמן ארוך אחר כך והביא לה ולבעלה פרחים."איך בכינו", אומרת עליזה. "מי שנפגש בתוך פיגוע כזה לא ישכח את הפגישה הזאת בחיים. זה קשר מיוחד. אלה שעות קריטיות. אנחנו היינו שם ונשארנו בחיים, אנחנו נגענו במוות, הלכנו בתופת ונשארנו שלמים. אני עד עכשיו לא מאמינה שאני חיה. אנשים רואים את זה בטלוויזיה, אבל זה לא אותו דבר. בטלוויזיה זה כמו בסרט אימה. זה אחרת כשהרגליים שלי, עליזה, הולכות שם, עם התינוק על הידיים, כשאני רועדת כולי, בהיסטריה שאני חיה, לא בטוחה שאני לא מתה, אין לזה תחליף. הטלוויזיה זה כלום לעומת מה שהולך במציאות."אנחנו חיים במקום שבו קרה הפיגוע. אני נשארתי כאן, אני לא סתם עוברת אורח. זה הבית שלי, ואין לי בו ביטחון. אני מסתובבת בתוך הבית שלי, ואני מחכה לבום".שירן ג'רפי, בת 11: "ניגשתי לקחת לשתות כשנשמע פיצוץ. ראיתי הכל לבן. אחר כך אמא לקחה אותנו החוצה, והתחילה לצעוק: 'אמבולנס', 'משטרה', ואני ראיתי אנשים שוכבים. ראיתי איש אחד שהראש שלו היה פתוח ליד שער החצר שלנו, והמון דם וזכוכיות, וגם ירקות של אשה אחת, שחזרה מהשוק, פזורים. היה מלא דם על המדרכות, ופחדתי. אף פ עם לא ראיתי כל כך הרבה דם. פחדתי שיהיה עוד פיצוץ. נעמדתי ליד אוטו אחד והתחלתי להקיא מרוב פחד. אמרתי לאמא: 'אמא, בואי ניכנס הביתה, אולי יהיה עוד פיצוץ'. כל הזמן רציתי להיות בבית, רציתי מחסה".מאז הפיגוע שירן מסרבת לישון לבד בלילה. "אני פוחדת שיקרה עוד משהו רע. אני לא רוצה להיות לבד אם יהיה פיגוע". נתניה 18 במאי 2001. מחבל מתאבד בקניון השרון. חמישה הרוגים, 135 פצועים רחל חיון זיהתה את המחבל המתאבד צועד ברחוב, סמוך לקניון השרון בנתניה. היא ביקשה להציל חיים. "היו לו מכנסי דגמ"ח פשוטים, ז'קט אלגנטי עם סיכה מזהב ונעלי עבודה", היא מתארת. "זה נראה לי מוזר. כל זה על גוף מנופח ופנים רזים. התחלתי לעקוב אחריו. ניגשתי לבחור צעיר ואמרתי לו: 'האיש הזה נראה לי חשוד'. הוא סימן לי: 'לא נורמלית', והלך. ניגשתי לאדם אחר, שאמר לי להתקשר למשטרה."התקשרתי והתרעתי, תיארתי להם איך הוא נראה ואיפה הוא הולך. אחר כך הלכתי לקניון, להזהיר את המאבטח. ניסיתי לדבר איתו. איך שנכנסתי פנימה, צעד אחד בתוך הקניון, היה הפיצוץ. שבריר שקט, ואחריו מהומה, ואני לא ראיתי כלום. רק זכוכיות ואש גדולה. התחלתי לצעוק: 'ידעתי שיש מחבל, ידעתי, התקשרתי למשטרה, תיארתי להם איך הוא נראה'".­ הרגשת אשמה?"תסכול. גם עכשיו. אני מצטערת שלא זרקתי עליו אבן, שלא היה לי אקדח ויריתי בו, שלא עשיתי משהו במקום לחכות למשטרה".חיון, 27, לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו המחבל היה מפעיל את המטען עוד קודם, כשהלך סמוך אליה. "אני חושבת: זאת הייתי יכולה להיות אני שמתה. אני כמעט לא יוצאת. כשאני יוצאת, אני כל הזמן בודקת מי הולך לידי. פעם חשדתי במישהו, ניגשתי ושאלתי אותו מה השעה. מה שקרה לי עם המחבל ההוא לא יקרה לי יותר. האיש ענה לי ברוסית, אז הבנתי שהוא סתם עולה חדש. המחבל הולך איתי לישון וקם איתי בבוקר. הפנים שלו באים לי כל הזמן. גם כשאני רואה טלוויזיה, פתאום נדמה לי שאני רואה מישהו דומה לו, אז אני מכבה. זה הסיוט הכי גדול שלי. הוא כמו נטע זר בתוך הגוף שלי. כמו דיבוק. הוא לא יוצא לי מהגוף".* מספר הטלפון של קו המצוקה "הקו הפתוח" של נט"ל: 363363­800­1 *